יופיים של המנוצחים

מבוא

קרן דותן

 

יהושע קנז הוא מהמוערכים והאהובים ביותר שבסופרים העבריים החיים היום. הרומן התגנבות יחידים שכתב ב־1986 נחשב לרומן מונומנטלי, אחת מפסגות הספרות העברית, הזוכה תדיר להימנות עם טובי הרומנים בעברית ואהוב בייחוד על סופרים ומבקרים. ״מי שסבור, שעל הריאליזם אבד כלח, מוטב שיקרא את ספריו של יהושע קנז״, כתב עליו גרשון שקד.1 ״קנז מביט בפניה של המציאות, שנדמים כאן לפניה המשתקים של מדוזה, עין בעין, בלי מורא, במבט השמור רק לגיבורים מיתולוגיים, לנביאים ולסופרים גדולים״, כתב יגאל שוורץ.2

1 גרשון שקד, ״אדם בסיר לחץ: על יצירתו של יהושע קנז ועל בדרך אל החתולים״, ראו בקובץ זה.

2 יגאל שוורץ, ״מילים שזוחלות כמו תולעים ישר אל הלב״, ראו בקובץ זה.

ועם זה, המחקר על יצירתו עודנו מוגבל (לסקירה על התקבלותו של קנז בביקורת המקומית: ראו בנפרד להלן). אמנם התפרסמו ועדיין מתפרסמים ביקורות שוטפות ומחקרים על יצירתו, אך עד כה ראה אור ספר ביקורת אחד בלבד העוסק במכלול יצירתו.3

3 נילי לוי, מרחוב האבן אל החתולים: עיונים בסיפורת של יהושע קנז, הקיבוץ המאוחד, תל אביב 1997.

איך להבין פער זה? אפשר שהוא נעוץ בנטייתו של קנז להצטודד מפני הציבוריות הישראלית בסירובו להיעשות דמות פוליטית וציבורית. קנז ידוע בסירובו הכמעט גורף לראיונות ולהופעות ציבוריות (הוא אפילו סירב בעקביות להגיש את מועמדותו לפרס ישראל). שלא כמו עמוס עוז וא. ב. יהושע, ידידיו הסופרים, הוא סירב לקחת על עצמו את עמדת הסופר ״הצופה לבית ישראל״: ״המגויסות הפוליטית שלי מתמצה בחתימה על עצומות ובחברות רבת־שנים במפלגה [רצ ומרצ]״, הוא הסגיר באחד מראיונותיו הנדירים.4 האם אפשר שקנאות זו לפרטיותו וסירובו להשתתף בחיים הציבוריים השפיעו גם על המחקר הביקורתי, שנסוג מעט מפני יצירתו של הסופר החרד לפרטיותו, מניח גם את יצירתו ״לפרטיותה״?

4 ריאיון למאיה פלדמן, ynet, 18.4.2006.

הזהירות המופלגת, ההימנעות מחשיפת יתר — כל אלה שעשויים להשתמע מתוך הפרסונה הציבורית של קנז עולים בבירור גם מכתיבתו. עמוס עוז כותב עליו: ״יהושע קנז הוא הסופר המדייק ביותר בספרות העברית. הזהירות, הקפדנות והאחריות שהוא מפעיל [...] אין להם אח ורע בפרוזה העברית אלא רק בשירה״. קנז, ממשיך עוז, כותב ״בעין קרה של רופא מנתח, ביד בוטחת של רופא מנתח, אבל עם זאת גם מתוך איזה הומאניזם החלטי ומאופק של רופא מנתח״.5 רונית מטלון כותבת על סגנונו במושגים של כוח ועצירת כוח. ״אחד האפיונים המהותיים של הפרוזה של קנז מבחינה סגנונית, הוא שהיא נמנעת מלהפעיל את כל הכוח. לא רוצה. ממאנת. [...] היד הכותבת של קנז מסרבת, נוצרת את נשקה מסיבות אסתטיות שהן גם אתיות. דווקא משום שהיא אומדת היטב את התוצאות של 'כל הכוח' הזה. דווקא משום שהוא ניתן בידה״.6 האם זהירות מופלגת זו, העולה מתוך חלקים רחבים מכתיבתו — זהירות הצופה מראש את פני הביקורת, מתגוננת מפניה, מתעתעת בה ועורמת עליה קשיים — יש בה כדי להסביר במשהו את הדיפתה של הביקורת מפני יצירתו?

5 ראו את דבריו בכנס קנז, בקובץ זה.

6 ראו את דבריה בכנס קנז, בקובץ זה.

או שמא השתהותו של מחקר מקיף ושיטתי קשורה דווקא באהבה שקוראיו רוחשים לו? האם אפשר שזו דווקא קרבתם של חוקריו אל כתיבתו ש״מאתרגת״ אותה ומוציאה אותה אל ״מחוץ לביקורת״? או במילים אחרות, האם אפשר שהזדהותם של רבים מחוקרי הספרות עם העמדה הפוליטית המובלעת בספריו — אותה נכונות לגלות טולרנטיות כלפי קבוצות שוליים העולה במובהק מיצירתו יותר מאשר בקרב כל סופר אחר בן דורו — היא שמסייגת ומגבילה את ביקורתם עליו?

בחורף 2012 התקיים באוניברסיטת בן־גוריון בבאר שבע כנס על יצירתו של יהושע קנז במלאות לו 75 שנה. הכנס החגיגי, בהשתתפותו של קנז עצמו וכמה מידידיו ומוקיריו, היה ציון דרך במחקר על קנז וחשף לא רק את כוחה הנדיר של כתיבתו המרתקת אליה סופרים וחוקרים רבים, אלא גם את התחדשותו של המחקר בפועל בידי חוקרים צעירים שהציגו בכנס כמה עבודות מחקר שטרם פורסמו. ואולם עם כל הישגיו של הכנס והצלחתו, ואולי דווקא בשלם, שב ועלה ביתר שאת הפוטנציאל הבלתי ממומש במחקר קנז.

זאת בייחוד בשעה שנדמה כי יצירתו של קנז עשויה להיות חיונית במיוחד למחקר הספרות, בהיות קנז אחד המנסחים המובהקים ביותר של הליברליזם הישראלי — זה השׂם על דגלו פלורליזם וסובלנות; זה שהתעניינותו בקבוצות שוליים בחברה הישראלית ניסחה את ההכלה שלהן בתוך הישראליות; זה שלאומיותו היא מהוססת וביקורתית — ליברליזם העומד כיום מול מתקפות אקוטיות. מנקודת מבטנו היום יצירת קנז עשויה להיקרא כניסיון להתבוננות עצמית, שגם פנתה לאחור, אל ראשית ימי המדינה בשנות החמישים, בניסיון להבין את שורשי דעיכתה של ההגמוניה התרבותית והפוליטית. אריאל הירשפלד עמד על כך כבר בשנת 1990 בניתוחו החלוצי של התגנבות יחידים:

״התגנבות יחידים״ בעצם קיומו, מעמיד אפשרות לראות את המהלך שעובר על הדיוקן האשכנזי המרכזי, לאחר שפרק מעליו את ספיחיו העדתיים בתוכו, באופן אחר מאשר את המהלך העובר על העדות האחרות המוצאות את עצמיותן. הדיוקן האשכנזי נהפך כאן מחומר לרוח, מכוח פיסי לכוח רוחני, משררה לתובנה.7

7 אריאל הירשפלד, ״נגמרת זהות ומתחילה אחרת״, ראו בקובץ זה.

קנז, במודעותו החריפה למעמדו ההגמוני ולאיומים עליו ובמבטו הכפול הן במובסי התודעה הליברלית והן בשורשי תבוסתה שלה, פותח בפני הקורא של ימינו — בשעה שאותה תודעה ליברלית כבר ניצבת במוקד (או על המוקד) של שינויים תרבותיים ופוליטיים רדיקליים — גם פתח אל כוחה ואל סוד קסמה.

אם כן, ספר זה, יותר מאשר כדי לחגוג את המקום שהגיע אליו המחקר על קנז, נולד מתוך תחושת חוסר: מתוך ניסיון לקדם מה שהתעכב משום־מה, בתקווה שריכוזן של כמה מהתגובות המשמעותיות ביותר שנכתבו על יצירתו עם כמה טקסטים חדשים יעורר את המחקר וימריץ אותו.

הספר מכנס מבחר של רשימות ביקורת שפורסמו על יצירתו של קנז במשך השנים (כל ספר מיוצג לפחות ברשימת ביקורת אחת), מסות, רשימות אישיות ומאמרים. כמה מאמרים נכתבו בייחוד לקובץ זה, אחרים מבוססים על הרצאות שניתנו בכנס קנז. מאמרים נוספים פורסמו בעבר ומפורסמים כעת מחדש לאור חשיבותם המיוחדת בהבנת קנז (ההבדל העקרוני בין המסות למאמרים הוא שהמאמרים עברו שיפוט אקדמי).

המאמרים החדשים בספר ממשיכים את העיסוק המחקרי בהקשרים החברתיים־פוליטיים של יצירת קנז (ראו סקירה להלן) ומנסחים אותו דרך ניתוח של תפיסות מרחביות ואמנותיות בכתיבתו.

חן שטרס במאמרה ״חניכתה של העין: כינון המבט והחניכה האוקיולרית במומנט מוסיקלי ליהושע קנז״ מראה איך המבט וההפרדות המרחביות שהוא פוגש משתתפים בהבנת הביקורת הפוליטית והחברתית. שטרס, הקוראת את סיפורי מומנט מוסיקלי כחלק מתהליך חניכת מבטו של המספר־האמן לעתיד, מאמצת את תפיסת יחסי האני־זולת של סארטר ומראה איך סוגי המבטים המופיעים בסיפורים אלה (הצצה, הבטה אל האחר המביט, משטור המבט, הסטת המבט ועוד) וכן ההפרדות המרחביות שיש בהם הם חלק מקריאת התיגר של קנז על מודל הראייה הקרטזיאני ועל הסדר הבורגני שהוא מייצג.

במאמרי ״'נולדתי לפניך תאומים': המזרחי ורומן החניכה של האמן אצל קנז״ אני קוראת את מומנט מוסיקלי והתגנבות יחידים כסיפור חניכתו של הסובייקט הליברלי הנכתב כנגד האיומים על זהותו התרבותית והפוליטית בישראל מאז סוף שנות השבעים. אני טוענת כי סיפור החניכה של קנז מבקש להתמודד עם המהפכה בזהותו של הסובייקט הישראלי שחושש מפני הרגע שהוא כבר לא יזהה את עצמו ובתגובה מבצע בדמותו שינויים בכיוון ליברלי וטולרנטי ביחס לאפשרויות תרבותיות אלטרנטיביות. מכאן תהליך הסובייקטיביזציה, הכפול מטיבו, נשען ביצירות אלה של קנז על דימוי של פנימיות המגולמת במוזיקה הקלסית במפגשה עם המוזיקה המזרחית — מפגש המעלה שאלה בנוגע לאפשרותו וצורתו של סיפור חניכה מזרחי.

רונית רפ במאמר ״למה אבנר שבר את הגיטרה? אקפרָסיס ואיקונוקלַזם בהתגנבות יחידים מאת יהושע קנז״ קוראת את התגנבות יחידים כ״רומן אקפרַסטי״, היינו רומן שמחקה במילים דימויים ויזואליים מוכרים. היא מוצאת ברומן עקבות ליצירות ידועות של אמנים כמו ג'ריקו, דלקרואה, גויה ופיקאסו ומאפשרת לדימויים להטעין את הטקסט הספרותי במשמעויות, הן מתוך הציורים עצמם והן מתוך הנסיבות ההיסטוריות והביוגרפיות של יצירתם והמאבקים האמנותיים שמהם נולדו — מאבקים בין נֵאו־קלסיקה לרומנטיקה למודרניזם וכולי, שאפשר לקרוא גם לתוך הרומן של קנז.

נפתלי וגנר סוקר במאמרו ״מומנט מוזיקולוגי: על כינורו של קנז ועל כינורות אחרים״ כמה מהופעותיו של הכינור בספרות העברית והכללית, בין השאר בסיפורים מאת חיים נחמן ביאליק, נתן ביסטריצקי, נתן שחם, ישעיהו קורן, שולמית הראבן, רות אלמוג ויהודית הנדל, ומראה כי הסמל הגלותי והנשי שבכינור נתון לתנודות ולאמביוולנצייה. וגנר קורא את הדו־ערכיות שבכינור גם לתוך שניים מסיפוריו של יהושע קנז: ״בשר פרא בשר זר״ ו״מומנט מוסיקלי״. באמצעות ניתוח מוזיקולוגי המטיל ספק ב״שיגעונותה״ של ״לה פוליה״, היצירה העומדת במרכז ״מומנט מוסיקלי״, וגנר בוחן את מופעיו של השיגעון בסיפור ואת ההכרעה בעניין מעמד הכינור המתקבלת בסופו.

מאמרה של מיכל בן־חורין ״מוזיקה והיסטוריה בספרות של קנז ושחם״, שפורסם באנגלית ותורגם לשם הכללתו בקובץ, עוסק באופן ששיח אסתטי מוזיקלי עשוי להדהד תהליכים פוליטיים ותרבותיים. לטענתה של בן־חורין, במומנט מוסיקלי פועלים יחד שני מודלים, מודל אסתטי ומודל פוליטי, ובאמצעות פעולתם המשולבת הטקסט נטען בביקורת על הנרטיב הציוני.

לצד מאמרים אלה ולנוכח היעדרו של ספר ביקורת מקיף על קנז החלטנו לפרסם גם ארבעה מאמרים קודמים שהיו אבני דרך במחשבה על קנז (ויידונו ביתר פירוט בסקירת המחקר להלן): ״נגמרת זהות ומתחילה אחרת״ של אריאל הירשפלד (1990); מאמר של דרור משעני ״מולדת אבודה: על עיצוב המזרחיות ועל תפקידיה ברומן התגנבות יחידים ליהושע קנז״ (2002); פרק מספרו של מיכאל גלוזמן הגוף הציוני, ״הגוף שלך עוד יהודי, הוא עוד לא יודע שנהיית ישראלי: על גבריות כפויה בהתגנבות יחידים ליהושע קנז״ (2007); ומאמרו של אבנר הולצמן ״אלה היו היפים בימי חייהם: קריאה בנובלה 'נוף עם שלושה עצים' מאת יהושע קנז״ (2010).

פותחת את שער המסות והרשימות ״איגרת לקנז״, שבה כותב עירן דורפמן על חוויית הקריאה האישית שלו בהתגנבות יחידים בשנות התבגרותו בירושלים. דורפמן משחזר את ההדחקות והמעצורים של נעוריו שליוו את קריאתו, ובתורם פותחים כעת צוהר אל המיניות האצורה ברומן ואל הדיאלוג — השבור, המשותק — שהוא קיים ומקיים עם הקורא. תשוקתו של הנער הקורא ברומן לפעור בו פתח אל תוך חייו, לגרום לו להיפתח אליהם תוך כדי גישור הפער הבלתי נסבל שבין הרומן לחיים, שבין התבוננות בעולם לפעולה בתוכו, מאפשרת לדורפמן לבחון את ההתבוננות הפואטית של קנז לא רק כניגוד לפעולה, אלא גם כתגובה לה או כהתערבות בתוכה.

עודד נעמן במסתו ״פרדוקס המבט ופתרון המגע: קריאה בהאשה הגדולה מן החלומות מאת יהושע קנז ובהנוסע הסמוי בתרגומו״ קורא את היחסים בין שני הרומנים, המקורי והמתורגם, דרך פרדוקס המבט בזולת: המבט המבקש להיות עם הזולת כפי שהוא, אך גם מסכל בה בעת את היותו של האדם לעצמו. פרדוקס זה, המופיע הן בספרו של קנז והן בספרו של ז׳ורז׳ סימנון, שתרגם אותו קנז, מאפיין, לטענת נעמן, גם את מבטו של המתרגם בכותב, אך אינו מבטיח לניבט גאולה.

ניצה בן־דב במסתה ״על התשוקה לאדמה ועל הידידות בהתגנבות יחידים של יהושע קנז״ קוראת את הרומן כספרות ״בזויה״ במשמעות שיצקה למונח ז'וליה קריסטבה — התגנבות יחידים נחשף במסה זו כרומן העוסק בזוועה, בחולי ובמוות לצד הידידות והיופי וכחלק בלתי נפרד מהם. המסה מתמקדת בייחוד ביחסים בין זוג החברים מיקי ואלון, שההבדלים האידאולוגיים והאישיים ביניהם, שבתחילה מושכים אותם זה לזה, גם עומדים בשורש הפיצול ביניהם, המתגלם בסופו של דבר בתפקידה ההרסני של האדמה עבור אלון כסמל לאומי וארוטי, ארוס ותנטוס.

חנה הרציג במסתה ״על היחסים בין 'להיות לבד' ל'להיות ביחד': מבקיעת האני ב'התרנגולת בעלת שלוש הרגליים' ועד לתחנה האחרונה בבדרך אל החתולים קוראת את הרצף הסיפורי האוטוביוגרפי ביצירת קנז ומתחקה אחר האופן שהסיפורים מהדהדים את התפתחות היחסים בין האני המספר ובין הזולת והקולקטיב. הרציג קוראת את סיפורי מומנט מוסיקלי, התגנבות יחידים ובדרך אל החתולים כתהליך אמביוולנטי של היפתחות אל ״האחר״ בשולי החברה הישראלית או בשולי השוליים שלה (בדרך אל החתולים), שמולו מתכוננת זהותו של המספר כחלק מההגמוניה החברתית המקומית.

יצחק לאור חזר אל המסה ״ההטרוגניות היא הגיהינום: איום, מין ותרבות אצל קנז״, שפורסמה ב־1995 בספרו אנו כותבים אותך מולדת,8 והכניס בה שינויים נרחבים. חלקים מהמסה הישנה מופיעים בחדשה בתוך מירכאות, כציטוט שהוא חלק מדיאלוג בין לאור המוקדם למחשבתו על קנז כיום. בייחוד לאור מבהיר את טענתו בדבר המשוואה העומדת ברקע התגנבות יחידים בין המזרחי לערבי ומאיימת משם על הספרות העברית כולה כמשוואה החושפת את המצב הקולוניאלי הישראלי, הן ביחס למזרח ה״חיצוני״ (של הפלסטיני) והן ביחס למזרח ה״פנימי״.

8 יצחק לאור, אנו כותבים אותך מולדת: מסות על ספרות ישראלית, הקיבוץ המאוחד, תל אביב 1995, עמ' 13-49.

ב״ענן של אבק ואגדה: על אספקט אחד בהתגנבות יחידים של יהושע קנז״ חזרה נילי מירסקי אל רשימה שפורסמה בהארץ וכתבה אותה מחדש. מירסקי מחלצת את הרובד הפנימי המתפרץ אל עולמה הגשמי הגס של קבוצת הטירונים המקוללים בהתגלויות של יופי וחסד, ותוך כדי שאלות של אמונה וגזֵרה קדומה — רובד שהוזנח בביקורת על התגנבות יחידים — מעגן את היצירה בעולם דתי־נוצרי ומקנה לה ממד מטפיזי.

הרצאתה של רונית מטלון בכנס קנז ״ואני שאהבתי תמיד את יופיים של המנוצחים״ עוסקת בסגנונו של קנז, שכתיבתו נעדרת המטפורות מפוצלת בין כוח ובין איפוק, בין כתיבה של ״יד פתוחה״ לכתיבה של ״יד קפוצה״, ופוערת מתח בין נוכחות להיעדר הפותח פתח אל המטפיזי.

רשימות אישיות של שניים מידידיו הסופרים של קנז א. ב. יהושע ועמוס עוז (דברים שנאמרו בכנס קנז) חותמות שער זה.