1938
זאת ההתחלה.
אישה עומדת על רציף בתחנת רכבת, מזוודה בידה הימנית, בשמאלית ממחטה שהיא מוחה בה את פניה. העור הכחלחל סביב עיניה לח, ועשן הפחמים נלכד בגרונה.
אין מי שינפנף לה לפרידה — היא אסרה עליהם לבוא אף על פי שאמא שלה בכתה, כמוה עכשיו — ולמרות זאת היא מתרוממת על קצות האצבעות כדי להציץ מעל לפרווֹת השועל ולכובעים המצטופפים. אולי אנטון קץ בדמעות של אמא ונכנע והוריד אותה בגרם המדרגות הארוך בכורסת הגלגלים, ועטה כפפות על ידיה. אבל אין אנטון, אין אמא. אולם הנוסעים הומה אנשים זרים.
מרים עולה לרכבת, עומדת וממצמצת באור העמום במסדרון. גבר שחור שפם שמחזיק תיק של כינור מעביר את מבטו מפניה אל הכיפה התפוחה של בטנה.
״איפה בעלך?״ הוא שואל.
״באנגליה.״ האיש מתבונן בה בראש מוטה הצדה כמו ציפור. הוא מתכופף ולוקח את המזוודה שלה בידו הפנויה. היא פותחת את פיה כדי למחות, אבל הוא כבר מתקדם הלאה.
״בקרון שלי יש מקום פנוי.״
במשך כל הדרך הארוכה מערבה הם משוחחים. הוא מציע לה דג מלוח ומלפפונים חמוצים משקית נייר לחה, ומרים לוקחת מהם אף על פי שהיא מתעבת דג מלוח כי חלף כבר כמעט יום שלם מאז אכלה לאחרונה. היא לא אומרת בקול שאין בעל באנגליה, אבל הוא יודע. כשהרכבת נעצרת בטלטול בגבול, והחיילים פוקדים על כל הנוסעים לרדת ממנה, השניים עומדים ורועדים, שלג נמס מרכך את סוליות נעליהם המרופטות, וג'ייקוב מקפיד שתהיה קרובה אליו.
״אשתך?״ אומר הזקיף לג'ייקוב כשהוא מושיט יד לקבל את תעודותיה.
ג'ייקוב מהנהן. כעבור שישה חודשים, ביום שמש צלול במארגֵייט, כשהתינוקת ישנה בזרועותיה השמנמנות והמרופדות של הרבנית, או-אז נעשית מרים לאשתו.
גם זאת ההתחלה.
אישה אחרת עומדת בגינה בין ורדים ומשפשפת את גבה. היא לובשת חולצה כחולה וארוכה של בעלה שגזרתה רפויה. הוא בפנים עכשיו, מצייר, ואילו היא מעבירה את ידה על הכיפה הגדולה והתופחת של בטנה.
היה זיע, אות חיים, אבל הוא נעלם. טנא עשוי מקלעת עץ, מלא עד מחציתו בפרחים שנזמרו, מונח על הארץ ליד רגליה. היא נושמת נשימה עמוקה ושואפת לקרבה את ריח התפוחים החמצמץ שעולה מהעשב הקצוץ — קודם, בקרירות הבוקר, קצצה גם קצת מהדשא בַּמזמרה. היא צריכה להיות עסוקה כל הזמן, היא חרדה מפני חוסר מעש, שמא ייפרש עליה הריק כמו סדין. והריק רך כל כך, מנחם כל כך. היא פוחדת שמא תיפול עליה תרדמה מתחתיו, והתינוק ייפול איתה.
ויוויאן מתכופפת להרים את הטנא ומרגישה שמשהו נקרע ונפרם. היא מועדת ופולטת צווחה. לואיס לא שומע אותה, הוא מקשיב למוזיקה כשהוא עובד. לשופן בעיקר, לווגנר לפעמים, כשהצבעים נוטים להיות כהים יותר. היא שרועה על הארץ, הטנא הפוך לידה, הוורדים האדומים והוורודים פזורים על השביל המרוצף, עלי הכותרת שלהם מעוכים ומשחימים ומפיצים את בושמם המעיק. הכאב שב, והיא מתנשמת. ויוויאן נזכרת בשכנתה, גברת דוֹז, וקוראת בקול רם בשמה.
כעבור רגע אוחזת גברת דוז בכתפיה של ויוויאן בידיה האמונות ומרימה אותה אל הספסל שעומד סמוך לדלת, בצל. היא שולחת את הנער השליח של חנות המכולת, שעומד בפה פעור כשל דג ליד השער, לרוץ מהר לקרוא לרופא, ואילו היא עולה במהירות במדרגות ומחפשת את מר טיילור — איש קטן ומוזר כל כך, עם כרס עגולה ואף סולד של גמד. הוא לא נראה לה כמו אמן, אבל הוא חביב. מקסים.
ויוויאן לא יודעת כלום חוץ מגלי כאב, מקרירות סדינים על גופה, מדקות ומשעות שנמתחות מעבר לכל גבול עד שהרופא אומר, ״הבן שלך. הנה הבן שלך.״ היא משפילה את מבטה ורואה אותו, מכירה אותו, והוא קורץ אליה בעיניים מבינות של זקן.
