מצודת סַן חוּאָן דֶה אוּלוּאָה
וֵרָה קרוּז, ספרד החדשה
היום העשרים ושלושה בחודש ספטמבר
שנת 1541 ללידת אדונֵנו
על הים הלילה חשוך אבל בתָאִי שׂוררים דמדומים. הסוהֵר הלך. הוא השאיר שישה נרות שמֵנים וקערת גַרְבַּנְסוֹס1 שרויים בשֶמן צהוב.
1 גרגירי חומוס [כל הערות השוליים מאת המתרגם].
אני צעיר בר מזל. כך לפחות אמר לי הסוהר לפני שסגר את דלת הברזל והשאיר אותי לבדי.
הוא עומד במסדרון ואומר בלחש, ״גרבנסוס, חתיכת כבשׂ, שֶמן מעולה מאוּבֵּדֶה! מי שמע על פאר כזה בבית הכלא של הוד מלכותו? שלא נשכח גם את הנרות שנגנבו מהקַפֵּלָה, ובגללם יכולים לזרוק גם אותי לכלא. אם לא גרוע מזה.״
הוא משתהה לרגע ומעביר אצבע ארוכה לרוחב גרונו.
״זכוֹר את הטובות האלה כשתחזור לארץ שֶבע הערים,״ הוא אומר. ״זכור אותן גם אם ירצה המקרה ולא תחזור. זכוֹר, אֶסְטֶבָּן דֶה סַנדוֹבָל, שאני מסַכּן את חיי למענך!״
הוא רוכן לעֶברי. צִלו ממלא את התא.
״יש לי מָרָבֵדִיס, כמה מטבעות,״ אני משיב, ״לגמוֹל על החסדים האלה.״
״חסדים?״ הוא גורס את המילים בין שיניו. נראה שגרס מילים רבות במַהלך חייו, שהרי שיניו שחוקות למדי. ״אני לא מסַכּן את צווארי בשם החסדים, שהם מוֹתרוֹת לעשירים. וגם לא תמורת כמה דוּקָטים. שיהיה ברור.״
הוא סוגר את דלת הברזל ומתקרב אליי בצעד ארוך אחד.
״ראיתי במה האשימה אותך האוֹדִיאֶנְסְיָה המלכותית,2״ הוא אומר. ״וחוץ מזה, אני סבור שאתה אשם. אבל בין שאתה אשם ובין שלא, אני מבקש את חלקי בזהב שהטמנת בסִיבּוֹלָה. המלך דורש את החלק החמישי, וכך גם אני. שהרי אני עושה יותר ממנו ומשליך את חיי מנגד.״
2 בית הדין הגבוה שפעל מתוקף סמכותו של מלך ספרד.
המילים מפתיעות אותי. ״אם ימצאו אותי אשם,״ אני מתחמק, ״לעולם לא אחזור לסיבּוֹלה.״
״אין צורך שתחזור. אתה מַתקין מפות. מוצלח, אומרים. ולכן תשרטט למעני מפה, מדויקת לכל פרטיה, ואיתה אוכל למצוא את דרכי אל המחבוא הזה.״ קולו מתעמעם לכדי לחישה. ״כמה זהב טמוּן שם? ספֵּר לי. מספיק כדי למלא את בטנהּ של ספינה גדולה?״
״איני יודע,״ אני משיב. אמרתי את האמת, ובה בעת לא את האמת.
״מספיק, אולי, כדי למלא את בטנה של ספינה קטנה?״
אני שותק. שתי אצבעות מזנקות לעברי, מפתיעות כנחש, וצובטות בזרועי.
״אולי שמעת את השם קְוֶונטין דה קַרְדוֹסָה,״ אומר הסוהר. ״ג׳נטלמן מן המעֲלָה הראשונה מכּל בחינה שהיא, ותמים כתינוק בן יומו. למרות כל זאת, הוא בילה ארבע שנים בסַן חוּאָן דֶה אוּלוּאָה, בתא הזה ממש. ובתא הזה מת לפני שהסתיים משפטו. וגם אתה עשוי לבלות כאן ארבע שנים, אולי חמש, אולי יותר. משפטי האוֹדיֶאנסיה המלכותית מכַלים את הזמן כמו שטפטוף המים מכלה אבן. שני חלקים שווים יש למשפטים האלה. האחד מתחולל באולמות שלמעלה, בפני השופטים. האחר מתחולל כאן למטה, לנוכַח עיני הצופייה.״
הוא מהַדק את אחיזתו בזרועי ומקָרב את פניו אל פניי כל כך, שאני יכול לראות את הזיפים על סנטרו.
״זכור, סֶניוֹר, שאת הדברים שאני עושה למענך איני עושה תמורת חופן מרבדיס. לא תמורת הכסף ולא כמעשה של חסד. אני עושה את זה בגלל המפה שתשרטט למעני במלוא הסבלנות והיכולת.״
״זה פשע,״ אני משיב ועודי מתחמק, ״לשרטט מפה בלי רשותה של מועצת איֵי הודו.״
הוא מַרפּה מזרועי. ״המועצה שוכנת בספרד,״ הוא אומר. ״מרחק אלפי ליגה מכאן.״3
3 טבלת השוואת מידות נמצאת בסוף הספר.
״וכמוה המלך המאשים אותי בגנֵבה,״ אני מעז לומר.
״כן, אך אל תשכח שמשָרתו הנאמן של המלך, דוֹן פֵלִיפֶּה דֶה סוֹטוֹ אִי רִיוֹס, אינו שוכן בספרד. הוא עומד כאן, לפניך, ואחת מעיניו פקוחה תמיד.״
דוֹן פליפּה פוסע לאחור וזוקף כתפיים. הוא גבוה, מצחו מוארך וצר, לִסתו זקורה כמו אַלָה כְּרַסתנית. הוא אינו אומר עוד מילה. הוא מגיף את הדלת ומַבריח את בְּריח הברזל בשקט, בשקט רב מדי. צעדיו נמוגים בעומק המצודה.
דון פליפּה דה סוטו אי ריוס! השם מתחבט בזיכרוני. האם הוא זה שצעד לפני שנים בין אנשיו של גוּסמן האכזר, אשר שחט מאות טָרַסְקָנים וגרר את מלכם ברחובות הכפר, קשור לזנבו של סוס?
איני בטוח. זה לא משנה. יהיה מי שיהיה, הוא עשה הרבה למעני במהלך ששת הימים שעשיתי בסן חואן דה אולואה. התא שלי הוא הגדול ביותר בבית הכלא, וגודלו שלושה צעדים מכאן וארבעה מכאן. הוא נתן לי את הספסל שעליו אני כותב, נרות, נייר, קסת דיוֹ ושני קוּלמוּסים מחודדים.
כעת אני יודע למה נתן לי את הדברים האלה. אבל כך או כך, הם ברשותי. בתמורה, ומשום שאין לי כל ברֵרה אחרת, אשרטט למענו מפה של סיבולה, עשויה היטב במידותיה, ואַתווה עליה את המדבריות וההרים והנהרות, שושנת רוחות ואַצְטְרוֹלָב.4 ובאשר לאוצר שהוא חומד, מי יֵדע היכן הוא? וגם אם אני הוא שהטמין אותו, האם אני יודע? האם אוכל לשוב ולמצוא אותו אי פעם?
4 אצטרולב הוא כלי ניווט ישן הנסמך על מקומם של גרמי השמיים ביחס לאופק.
דון פליפּה ואני לא נתראה עד עלות השחר. אני יכול להקדיש את מחשבותיי לַמשפט שייפָּתח בעוד יומיים. ביום הולדתי השבעה־עשר, מוזר לציין. אכתוב הכול כפי שאני זוכר. אקפיד לכתוב הכול מן ההתחלה, מדי לילה, עד שיסתיים המשפט.
כן, אכתוב הכול ממש כפי שאני זוכר.
אני מתקין מפות, לא לַבלָר, אבל אעשה כמיטב יְכולתי. וכך אולי אוכל למצוא תשובה לכל מה שמכֶּה אותי בתימהון. אם ירצה האֵל, אמצא לי דרך במבוך המוביל אל מִרבָּצו של המינוֹטָאוּר. הדבר יסייע לי במשפט שבו אתייצב בפני האוֹדיֶאנסיה המלכותית, שהרי אם לא אדע בבירור מה עשיתי או מדוע עשיתי זאת, איך אוכל לבקש מאחרים לדעת?
אני מוכן להתחיל. הלילה משתרע לפניי. בתא שלי שָקֵט, למעֵט קול המים הנוטפים אי שם, וקול הגלים המלַחֲכים את חוֹמות המצודה. הנר מפיץ אור טוב. יש אומרים שבאפֵלה, נר אחד יכול לזרוח כמו שמש.
אבל היכן ההתחלה? מה יהיה הצעד הראשון שלי אל תוך מבוך המינוטאור?
האם אתחיל בַּיום מוּכֵּה הרוחות בחודש אפריל, בבוקר שבּו עלו העֵיטים מתוך האפֵלה שתחת צוקי רוֹנדָה הכבירים? כאשר נפרדתי לשלום מאבי ועליתי לכרכרה שעמדה לקחת אותי לסֵביליה, וחפציי המעטים תחת זרועי? אלא שכל זה קרה לפני שנתיים, ודמות הילד שהייתי התעמעמה בזיכרוני. שכחתי אפילו את העצה שקרא אליי אבי כשיצאה הכרכרה לדרכה מן הכיכר המרוצפת. אין לי ספק שהייתה זו עצה טובה. אין לי גם ספק שלא שָעיתי לה.
אולי מוטב שאפתח ביום שבו קיבלתי את הדיפלומה שלי בקַרטוֹגרַפיה5 מן הקָאסָה דֶה קוֹנְטְרָטַסְיוֹן ובטרם יצאה שעה כבר הפלגתי מסביליה אל העולם החדש. אלא שכל זה כבר התעמעם בזיכרוני ונחבא תחת רושם האירועים הֲרֵי הגורל שפקדו אותי מאז. כך גם המסע אל וֵרה קרוּז שבספרד החדשה והמסע הארוך אל מעוּזוֹ ההררי של המלך המת, מוֹנטֵסוּמָה.
5 קרטוגרפיה היא אמנות שרטוט המפות.
האם אפתח ביום פגישתי עם אדמירל אָלַרְקוֹן ובִנסיבות אותה פגישה, בשבועת האֱמונים שנשבעתי לו ובלילה שבו הפליג הצי שלנו צפונה מאָקַפּוּלְקוֹ?
ומה עם זִיָה? כלום אין הכְּתבים האלה אמורים באמת ובתמים להתחיל בה, בנערה מנָיָאריט עם פעמוני הכסף והצחוק הכסוּף שהִנחתה את הקוֹנְדוּקְטָה6 של קֶפּטֶן מֶנדוֹסָה אל ארץ סיבולה?
6 קונדוקטה היא שיירה או משלחת.
לא, כעת אני רואה שראשיתו האמִתית של סיפורי היא ברגע שבו הפליג אדמירל אלרקון אל ים קוֹרטֵז. הוא מתחיל בבוקר שבו עלה לראשונה בדעתו של קפטן מנדוסה הרעיון לתפוס את הפיקוד על הספינה סַן פֶּדרוֹ. כן, אותו יום הוא ההתחלה.
מבעד לחלון הקטן והמסורג אני רואה כוכב. הנר שופך את אורו הטוב. כעת, בעודי כותב על תוכניתו של קפטן מנדוסה לפתוח במרד ועל מה שעלה בגורלה של תוכנית זו ועל האירועים שהובילו אותי אל צִ׳יצִ׳ילְטִיקָלֶה, לוּ יאיר האל את דעתי ויַנחה את עטי!
