פרק 1
אני מעמידה פנים שאני לא מכאן. אני אישה מאיידהו, שמבלה חופשה עם חברים. נשואה טרייה מאינדיאנה. אורחת מן השורה ב״וילֶג' הוֹטֶל״ שמטיילת בבּרֶקֶנרידג', קולורדו, מחכה לאיש משירות החניה שיביא את המכונית השכורה שלה. טיפת מים נושרת על ראשי. אני מביטה למעלה, אל הסוכך הירוק, וזזה קצת כדי שאהיה מכוסה לגמרי. מכונית פורד אסקלייד שחורה, שמתוכה בוקעת מוזיקה מחרישת אוזניים, נכנסת לכיכר שבחזית המלון. המכונית עצומת ממדים, ואני מצפה שיֵצא מתוכה מישהו עצום ממדים, אבל מתוכה מגיחים שלושה צעירים: הנהג — נמוך, הנוסעים — גבוהים, ומַחנה-המכוניות, בחור צעיר גם הוא, לוקח בשתיקה את מפתחות הנהג, מגיש לו כרטיס ומהנהן.
הבן שלי, קַאלִי, שעבד כאן כמחנה-מכוניות רק לפני שלושה חודשים, אמר לי שהוא שונא להחנות מכוניות של אנשים בני גילו, ואני מבינה למה. בשנות ההתבגרות שלי הרגשתי אותו הדבר, סוג של מבוכה לעבוד בנוכחות חברים ובני גילי. העבודה הכי נוראית שעבדתי בה הייתה להתאים נעלי סקי לנערות שהגיעו הנה בחופשות האביב ממקומות כמו פלורידה וטקסס. הן תמיד היו אומרות, ״זה כואב,״ ואני הייתי אומרת שזה אמור ללחוץ ומהדקת עוד קצת את הנעליים.
הייתי גם מלצרית ב״בּראיֶיר רוֹז״, לשם היו באים חבר'ה עם ההורים שלהם, והם היו מזמינים ואני הייתי רושמת את ההזמנות כאילו אנחנו לא מכירים זה את זה. אני זוכרת את לֶזלי דֵיי מוצצת את רגלי הלובסטר שלה, ואת עצמי חושבת, 'רק עשירים מסוגלים לעשות דבר כזה, או אפילו לדעת שיש בכלל מה למצוץ שם.' לא היינו עניים, ממש לא, אבל בהשוואה להרבה מהתושבים החדשים, שהגיעו העירה אחרי פרישה מוקדמת בגיל ארבעים, לפעמים זה נראה ככה.
המדים של מחני-המכוניות הם מכנסיים שחורים ומעיל פליס שחור, בגדים שקאלי התבייש ללבוש. אחדים מהם חוגרים למותניהם ארנקים לכסף קטן. קאלי העדיף לאבד כסף. אני רואה אותו בעיני רוחי ממהר לפתוח דלתות מכוניות, לוקח טיפים, לא מביט בסכום שקיבל עד שהמכונית נעלמת. אתה מעמיד פנים שלא אכפת לך.
אני מתבוננת בצעירים הללו סביבי, שכולם פחות או יותר בני גילו של בני, הצעירים האלה שיש להם אימהות ואבות, תקוות ובעיות, ועולה בי דחף מביך לחבק אותם. לאסוף אותם בזרועותיי ולהרים אותם, משהו שקאלי בילדותו תמיד רצה שאעשה, ואני הייתי מתרגזת עליו לעתים קרובות. 'אתה ילד גדול. אתה יכול ללכת בעצמך.' לפעמים הוא היה מטען כל כך מפתיע, בעיקר כשרק נולד ואני הייתי בת עשרים ואחת בקושי. הרגשתי כאילו הוא פרויקט לבית הספר, ביצה שאני אמורה לשאת איתי כל הזמן, לא לעזוב לרגע ולא לשבור.
אני חייבת לזוז. בעוד עשר דקות אני צריכה להיות בעבודה. אמנם כבר הייתי במשרד השבוע, ערכתי ראיונות מקדימים, אבל היום יהיה היום הראשון שלי מול המצלמה אחרי היעדרות של שלושה חודשים. אני לא זזה. אני מסתכלת על אחד המַחנים — הגבוה עם השיער השחור, החלק כמו קסדה; אני מתבוננת בו כאילו הוא מין אל. 'בבקשה, תן לי כוח. כוח לחזור, לחזור לחיים.' אני מתכננת להחליק חזרה פנימה, למשוך כמה שפחות תשומת לב לעצמי. אני אשוב ואופיע כשלראשי כובע מצחייה מטפורי, כובע כמו שבני בן העשרים ושתיים נהג לחבוש, כמו שהצעירים חובשים — כובע מצחייה שמסתיר את עיניהם, פניהם, כובע שאומר 'אני כאן, אבל אני לא כאן'.
קאלי איננו עוד. הוא מת. לכן עזבתי את העבודה. סיבה טובה, למרות שאין לי סיבה טובה לחזור, להתעורר משנת החורף שלי. אבל כנראה אני מרגישה שהגעתי לאותה נקודה שבה החברה מצפה ממך לאסוף את עצמך ולהמשיך הלאה. אני מרגישה שהגיע הזמן להתחיל לעשות משהו כדי להגיע למקום אחר, לאיזו נקודת הסתכלות אחרת. אני לא צריכה להתקדם, אבל אולי לנוע לצדדים.
הבחור המחנה רואה שאני מסתכלת עליו, ואני מציצה בשעוני. אני ממש עונדת שעון וכבר לא מסתפקת בהצצה בטלפון הנייד. קאלי נתן לי את השעון הזה כשהיה בתיכון, מתנה לחג המולד, ולא מזמן מצאתי אותו בתיבת התכשיטים שלי והתנפלתי על הדבר הקטן המוזהב הזה כאילו חיפשתי אותו שנים.
עוד שש דקות. אני שוב מציצה לעבר הבחור המחנה. הוא נראה טוב יותר מרחוק. מקרוב יש לו נקבוביות גדולות בעור, אף דולף ומה שנראה כמו קשקשים על הגבות. אז זהו זה. חיים של אחד יכולים פשוט להיעלם וחיים של אחר להימשך, ואף אחד יכול להמשיך לדלוף. אני מתביישת בכל הזמן שבזבזתי בכעס עליו. קרבות כיסא התינוק — 'תשתמש בכפית שלך, לא בידיים. קאלי! תשתמש בכפית שלך'. למי אכפת שהשתמש בידיים! למי אכפת! אבל הטעויות בכל זאת מעלות חיוך על פני. לי היה אכפת.
עוד מכונית מגיעה וצעיר אחר ממהר לצד הנהג. הבחור רזה, בעל גובה ממוצע, אבל נראה חזק. הוא פותח את הדלת בפני גבר בן גילי, לבוש סריג גולף לבן צמוד, שמנצנץ באור. אנשים יוצאים ממכונית בצורה אחרת כשמישהו פותח בפניהם את הדלת. הגבר יוצא, מאהיל על עיניו מפני השמש כאילו מדובר במתקפת פפרצי, למרות שעיניו מכוסות במשקפי שמש עם עדשות מראה. הוא שואל את הצעיר אם הוא יודע לנהוג במכונית כזאת, פורשה אדומה.
הצעיר מעיף מבט מהיר לתוך המכונית. ״כן, אדוני,״ הוא אומר. ״אני מכיר אוטומטיות.״
אני מגחכת. האיש נראה ספקן, מהסס אם לעזוב את המקום. כשהוא סוף-סוף פוסע לעבר הכניסה ללובי, טופח על כיסו בחיפוש אחרי המפתח שהשאיר במצת המכונית, הצעיר המחנה עושה לעברו תנועת פנטומימה של בעיטה בישבן. ואז הוא מבחין בי. אני מחייכת, שותפה לבדיחה. קאלי, אני מהמרת, היה עושה אותו הדבר. הוא היה מחבב את הבחור הזה. הוא המחנה הטוב יותר.
הוא מביט בי, מחייך. אני מחזירה לו חיוך, מנסה לשדר לו ששמעתי מה אמר לאיש. קלטתי את הקטע. אני מכירה אותך. אני מבוגרת מסוג אחר. היה לי בן בדיוק כמוך.
״יש לך כרטיס?״ הוא שואל, באותו קול צונן, מבטל, שבו דיבר אל האיש. אני טופחת על כיסי. ״אני... אני חושבת שאלך ברגל.״
אני ממהרת ללכת משם, כאילו נתפסתי עושה משהו סוטה. אני מסתובבת לאחור להביט בו, בדמיוני יכולתי לראות אותו בועט גם לעבר אחוריי, אבל הוא עסוק בפתיחת דלת בפני אישה. אורחת אמיתית. היא מושלמת, האישה הזאת. יפה, קורנת ביטחון, מטופחת. לפעמים די בציפורניים מטופחות של אישה אחרת כדי לגרום לך להרגיש שאת כישלון. לפעמים די בהיעדר הכרה — הצעיר המחנה היה אמור לראות אותי, להבין אותי — כדי לשבור את לבך.
האישה לא מסתכלת עליו כשהיא יוצאת מהמכונית הלבנה ומיישרת את מעילה הארוך, שצבעו ירוק בהיר. 'אני הייתי מסתכלת עליך,' אני רוצה לומר לו.
