זה הניתוח שלי
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
זה הניתוח שלי

זה הניתוח שלי

ספר מודפס

עוד על הספר

  • הוצאה: ידיעות ספרים
  • תאריך הוצאה: 2004
  • קטגוריה: בריאות
  • מספר עמודים: 149 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 2 שעות ו 29 דק'

יוסי שריד

יוסי שריד (נולד ב-24 באוקטובר 1940) הוא פוליטיקאי, עיתונאי, פובליציסט, סופר ומשורר ישראלי. היה חבר הכנסת ב-9 כנסות מטעם מפלגת העבודה, רצ ומרצ, ושר בשלוש ממשלות, בין השאר שימש כשר החינוך למשך שנה (1999-2000) וכראש האופוזיציה (2001-2003). במסגרת פעילותו הפוליטית עסק רבות בנושא הסכסוך הישראלי-פלסטיני ובמאבק נגד כפייה דתית והיה ממנהיגיו של מחנה השמאל בישראל.

עם פרישתו מהנהגת מרצ, החל להקדיש חלק מזמנו לכתיבת שירה וסיפורת. הוא פרסם קובצי שירים, ומפרסם שירים מפרי עטו בעיתונים ובכתבי-עת. בשנים 2007–2009 כיהן כיו"ר חבר השופטים של פרס ספיר.
ב-4 בדצמבר 2015 נפטר בביתו ממחלת לב שממנה סבל שנים רבות. בן 75 היה במותו.
מקור: ויקיפדיה
https://tinyurl.com/mtn69jsz

תקציר

ערב אחד הרגיש יוסי שריד שמשהו לא בסדר איתו; משהו מוזר ומדאיג, אם כי לא דרמטי במיוחד : מעט סחרחורת ורגע אחד של טשטוש חושים, של "בלבול". "כבר ראיתי אותך בכל מיני מצבים – אמרה לו אשתו, דורית – ולא ראיתי אותך עדיין, לזכותך, במצב של בלבול. אף-פעם לא התבלבלת; גם כאשר טעית, לא התבלבלת".בעל-כורחו נכנס שריד לבדיקות, וכך בעצם ניצלו חייו. הבדיקות זיהו בברור גידול במוחו, והגידול גרם לבצקת קטלנית. הרופאים במחלקה הנוירוכירורגית של בית-חולים "איכילוב", בראשותו של פרופסור צבי רם, הודיעו לשריד שאין מנוס אלא לנתח, ומיד. "זה הניתוח שלי" הוא תיעוד ספרותי ייחודי ומרתק של הניתוח במוח הפרטי, אבל גם ניתוח המצב הכללי, שנוקב את מוחו ואת ליבו של כל אדם בישראל . הספר נולד בנסיבות אישיות מיוחדות במינן, ולכן גם דרך כתיבתו היא בלתי-שגרתית. שריד התחיל לכתוב אותו עשרים וארבע שעות לאחר הניתוח, ולא חדל חודש ימים עד שסיים; זאת כתיבה "בנשימה אחת", ועל-כן גם הקריאה נושמת, ואי-אפשר לקטוע אותה עד תומה. רק לעתים נדירות, אם בכלל, מתאפשרת כתיבת ספר תחת השפעה של טראומה קשה ושל תרופות חזקות במיוחד, ורק לעתים נדירות מזדמנת קריאה של ספר כזה. ליוסי שריד, סוס קרבות ותיק, נועד איפוא עוד קרב, והפעם על איתנותו הנפשית והגופנית; הרושם הוא שבקרב הזה הוא דווקא מנצח. הגידול במוח שמאיים לפגוע בכישוריו הבולטים – שכלו החריף ולשונו הרהוטה והחדה – הוא שעומד לנחול תבוסה.

פרק ראשון

עכשיו אני אדם שמח, אני אפילו אדם מאושר.
מי היה מאמין שיומיים בלבד לאחר שינסרו את הגולגולת שלי כמעט לכל רוחבה, אני אשב לי בבית, משוחרר מכל צינור עירוי וניקוז - ואכתוב. אדם מדמה לעצמו לאחר ניתוח ראש, שהוא ניתוח מוח, אשפוז די ממושך במחלקה, בתוך יער מכשירים מהבהב ומצפצף, והנה - לא דובים ולא יער, מה טוב חלקי.
אני תמיד אוהב את ביתי, שעה אחת בבית שקולה בעיני כנגד עולם מלא ברשות הרבים. הרבים עד היום הם עלי לטורח, עדיין לא לגמרי התרגלתי אליהם לאחר כל־כך הרבה שנים, וזאת כנראה גם אחת הסיבות מדוע אינני חביב הקהל. אני מוכן לסייע בכל מקרה, אני משיב בהקפדה כפייתית על כל מכתב ביום קבלתו, אני חושב על בדידותם של אנשים, על חייהם הקשים של אזרחים בישראל. יש בי מידה של הזדהות ושל חמלה והמחויבות שלי לכל סובל, היא עובדה. אבל אני מרגיש זר בחברה של אנשים ועד היום התגודדויות מרתיעות אותי, בעיקר התגודדויות של ״אנשי שלומנו״. מאסתי.
אני לא רק חופשי עכשיו ממכשירים, אני גם חופשי מכל מגבלה אחרת. אין עלי איסורים, רק אסור לי לשחות, אסתדר.
הסיפור הזה הוא בסך הכול סיפור די קצר, שהתחיל, לא ייאמן, לפני שבועיים בדיוק. הוא יכול היה שלא להתחיל כלל, כי יש בו מידה עצומה של מקריות - וגם מזל.
לא הרגשתי טוב, כפי שאומרים במסדרונות קופת־חולים, היו לי כאבי ראש, יותר נכון כאבי פָּנים, לא משהו היסטרי אבל משהו שממנו לא סבלתי קודם, וזאת היתה הפתעה כשלעצמה, כי נדמה היה לי שכבר סבלתי כמעט מהכול; ממה לא, בעצם.
גם מעט סחרחורת היתה ורגע אחד של בלבול או טשטוש חושים, והחלטתי שמשהו לא בסדר איתי, ואני חייב שוב לצאת למסע הנדודים שלי בין רופאי הצמודים. במרוצת השנים אספתי לי אותם, אוסף עשיר ומובחר ומאוד ידידותי בכל מחלקה של מחושים, כמעט. הם עומדים לרשותי תמיד, רופאי־חברי, וגם שמים אותי בדרך כלל ללעג, כי יצא לי משום מה שם של חולה מדומה, אם כי מי כמוהם יודע שאין זאת אלא השמצה מכוערת או לפחות הגזמה פרועה.
על אותו רגע של ״בלבול״ כדאי להתעכב מעט: גם ממנו ניתן היה להתעלם על נקלה, להמשיך כאילו כלום - ולמשוך. דורית עמדה על כך שאוועץ ברופאים, היא זאת שהבחינה אצלי במבוכה החטופה של הרף עין, לאחר שלא זיהיתי בבירור מאמר קצר שכתבתי רק לפני שעתיים, ושאלתי אותה מה המאמר הזה לי ומה הוא עושה כאן, כאשר בסך הכול חיפשתי פיסת נייר לרשום עליה מספר טלפון. ״כבר ראיתי אותך,״ היא אמרה, ״בכל מיני מצבים, ועדיין לא ראיתי אותך, לזכותך, במצב של בלבול.״
״את בטוחה שבאמת התבלבלתי?״ שאלתי. ״אני לא לגמרי בטוח. אולי זה סתם רגע של היסח דעת, של חוסר ריכוז, קורה.״
״אתה טועה, זה לא קרה לך קודם.״
״אבל הנה, את רואה, הכול בסדר אצלי עכשיו, אולי הייתי קצת עייף.״
״מה איכפת לך, שיבדקו אותך, ממה אתה מפחד.״
כך, אלמלא ההפצרות של דורית, לא היה סיכוי כלשהו שאעמיס עלי דווקא עכשיו סדרה של בדיקות. לא ידעתי אפילו מה בדיוק אגיד לרופאים ואיך בדיוק אתאר להם אותו ״רגע של בלבול״, והם ישימו אותי לצחוק, את ההיפוכונדר הידוע.
״אני כבר אגיד ואתאר להם, אל תדאג,״ התחייבה דורית.
״אני רואה סביבי המון אנשים מבולבלים ולאו דווקא לרגע, בלבול כרוני - לא יודעים, לא זוכרים - והם אפילו לא חולמים לבדוק את עצמם.״
״זה נכון, אתה צודק, אבל אתה אף פעם לא התבלבלת, גם כאשר טעית לא התבלבלת.״
לאחר המחמאה המפוקפקת הזאת היה לי ברור שאין מנוס, שהפעם לא אצליח להמרות את פיה, אם ארצה ואם אמאן עלי לעשות את דרכי בפעם הראשונה בחיי אל המחלקה הנוירולוגית.
כך הצילה דורית את חיי בפעם המי יודע כמה. בלעדיה הייתי עכשיו מת, או חשוב כמת, ואני בכלל לא מתבלבל כאשר אני אומר זאת.

נער הייתי וגם זקנתי, ובנערותי קראו לי היפוכונדר. פעם, בירושלים, אפילו התכנסנו חבורה של היפוכונדרים בעלי שם ומעמד, וכדי להגן על מעמדנו ועל זכויותינו בחרנו מוסדות לאגודתנו, ואני נבחרתי נשיא האגודה. הבחירה לא היתה קלה כלל ועיקר, גם לא מובנת מאליה. התחרות היתה קשה ומאתגרת. כל אחד מהמתמודדים, והיו רבים, היה צריך לספר סיפור מרהיב במיוחד על ההיפוכונדריות האופיינית לו, ולפי איכות הסיפור ועוצמתו היתה הבחירה צריכה ליפול.
נשמעו שם סיפורים מרתקים מאין כמותם, וחבל שלא נרשם פרוטוקול. ברגע מסוים היה נדמה שאפסו סיכויי. לא ויתרתי: אם הכול סיפרו על מחלות שונות ומשונות שרודפות אותם, אני הגדלתי לספר איך בעצם כבר מתִי פעם אחת, ועברתי לעולם שכולו טוב (עד היום, דרך אגב, אני משוכנע באמיתותו של הסיפור הזה, שהפעם נפסח עליו).
ללא ספק, הסיפור שלי הותיר על המתמודדים רושם עז, הם בכלל לא שיערו שמצבי ההיפוכונדרי חמור עד כדי כך, ואם זכרוני עומד לי - נבחרתי פה אחד וללא עוררין.
לי יש ראייה לגמרי שונה לגבי היפוכונדרייה בכלל ושלי בפרט. אני רואה בה חלק בלתי־נפרד מהמאמץ המתמיד שלי, הכפייתי, לפענח את העתיד ככל שרק ניתן. זה המקצוע שלי - לראות את העתיד נכוחה למרות שהוא לוט בערפל סמיך. אין כאן עניין של התגנדרות אנוכית, בהיפוכונדרייה הממארת, יש כאן ניסיון מפוכח להעריך מה צפוי לי ומפני מה אני חייב להיזהר. זה כל מה שאדם אחראי שעיניו בראשו חייב לעצמו ולמבקשי טובתו. ההיפוכונדר מאוד קשוב לגוף, וגם יודע את נפש גופו.
הניחוש ההיפוכונדרי שלי דווקא היה די מדויק, מסתבר. כל השנים שיערתי שליבי, דווקא הוא, יבגוד בי ראשונה, והוא בגד, ועוד איך, כבר לפני עשרים שנה. לתומי חשבתי, שלאחר ההתקף הנורא ההוא יימחק שמי כליל מרשימת ההיפוכונדרים, כי עכשיו יש לי ״קבלות״ - את אשר יגורתי בא לי. לא כך קרה. חולה, חולה, אבל גם היפוכונדר בעת ובעונה אחת. לא בקלות ייפטר איש ציבור מהתוויות השרירותיות שמדביקים לו.
גם לאחר אותו התקף לא שקעתי ברחמים עצמיים ובהשגחה מופרזת על עצמי. המשכתי לעבוד כמו סוס כאשר הייתי קודם השר לאיכות הסביבה ואחר־כך שר החינוך. אלה היו תקופות של שעבוד. התייגעתי עד בלי די, וגם חברותי בכנסת היתה מאומצת, חרוצה ובעיקר מאוד מעצבנת. אפילו את העישון שלי, מעשה איוולת, לא הפסקתי, ועוד אחזור לזגזוג שלי כמעשן טיפש, שנותן דוגמה רעה, בניגוד גמור להשקפת עולמי הבסיסית והעקרונית על ערכה של דוגמה אישית.

משתכפו עלי כאבי הראש והפנים ופתחתי במסע בין הרופאים, הלכתי קודם כול אל רופא השיניים שלי, ד״ר רוני אמיד, שאעשה לו כאן בלי היסוס פרסום רבתי גם בשל איכויותיו המקצועיות המצוינות וגם בשל אישיותו הנלבבת (בלי להיכנס לשאלת המחירים). זאת לא היתה בעיית שיניים. אז עברתי לרופא אף אוזן וגרון, שאליו הפנה אותי רופא הכנסת המסור, ד״ר יצחק ליפשיץ, והוא אומנם מצא עכירות מסוימת בסינוס שלי, שממנו אני סובל שנים רבות, אבל לפי כל הסימנים גם הסינוס לא היה מקור הכאב.
המשכתי במסע לפי הדרכתה הטובה והנאמנה של רופאת המשפחה, הד״ר ליאורה דוברובסקי, והגעתי למחלקה הנוירולוגית בבית־החולים איכילוב, או כפי שקוראים לו עכשיו: על שם סוראסקי. לי יש נטייה לדבוק משום מה בשמות הישנים - יותר משמינית, כנראה, של הזדקנות ונוסטלגיה.
ד״ר גור, הנוירולוג, שאותו הכרתי עתה בפעם הראשונה (את המחלקה הנוירולוגית לא פקדתי בעבר), שלח אותי לשורה ארוכה של בדיקות. שתי הבדיקות הראשונות עלו יפה והטכנאים אף מצאו לנכון לשבח בכל פה את מצב בריאותי - ונחה דעתי. עד כדי כך נחה, ששקלתי לוותר על הבדיקה השלישית, ה-CT, ובכל זאת הלכתי.
זה היה, כאמור, רק לפני שבועיים, שמשתרעים מבחינתי על פני הנצח.
האם כבר היום אני יכול לומר בביטחון שחיי מתחלקים לשניים- לפני ואחרי? האם כבר עכשיו אני יכול לדבר במושגים שחוקים משהו על ״חיים חדשים״? אני חושב שכן, והקורא ייווכח.
שכבתי שם, במתקן הצר והארוך והמפחיד של ה-CT, כמי שרק יוצא חובת בדיקה, והייתי נטול חששות לחלוטין. הסימן הראשון לצרה שמתרגשת ובאה עלי היה דווקא סימן של רוך. הממונה על הטכנאים במעבדה, אבי מזרחי, נכנס לחדר באמצע הבדיקה, הניח את ידו על ידי ובנועם רב שאל אותי אם אני מרגיש טוב, ואם הכול בסדר אצלי. לא כל־כך הבנתי את השאלה הפתאומית, וכי למה שלא יהיה בסדר?
״אני מרגיש טוב מאוד,״ אמרתי לאבי. אבל הוא כבר ידע, הוא ראה את התמונה והיא היתה רעה מאוד. כל־כך רעה, שאבי הנלבב הזה ראה חובה לעצמו לשאול אם לא קרה לי משהו בינתיים, אולי אני כבר מחוסר הכרה וסתם שוכב לי שם, חשוב כמת, במיטה הצרה של ה-CT.
ליבי ניבא לי רע, אבל לרגע עוד חשבתי שזהו אולי מנהגו היפה של אבי לשאול את הנבדק לשלומו. מה לא יחפש לו אדם כסיבה סבירה כדי להתנחם. אבי, שכבר ראה בחייו אלף תמונות, בחן גם את הצילום שלי, עוד אחד מני רבים, ואמר לי, ״ובכן, יש לך גידול בראש, גדול, ויש לך גם בצקת בראש כתוצאה מהגידול, שכנראה התפשטה מאוד בזמן האחרון.״
״בצקת״ נשמע נורא, וזה באמת נורא. ובהגדרה אחרת זהו ניקוז לא סדיר של נוזלים במוח, ואם לא מתקנים במלוא הדחיפות אז נשארים, כנראה, בלי מוח, ולי באופן אישי אין הרבה נכסים חלופיים.
אבי, רב־הטכנאים, היה כל־כך דרוך ומתוח עד שסירב לשלוף לי את פרפר העירוי מהווריד, כי לפי דעתו הייתי חייב לגשת בלי דיחוי לחדר המיון ולהתאשפז כמקרה חירום. אני מאוד סומך על אנשי מעבדה מנוסים, אבל יש לי בעיה עם אשפוז חירום, כי כעבור חמש דקות דבר האשפוז דולף לתקשורת וההמולה רבה.
טילפנתי, כמובן, לאשתי, דורית, והיא טילפנה לבנים ולבת שלי, וגם לד״ר נחום ורבין, הגיס האהוב שלי, רופאי לכל עת ולכל חפץ, החבר הכי טוב שלי, שבלעדיו לא הייתי מסתדר בין נפתולי המדווים שלי - אמיתיים או מדומים; נחום שחי, אבל כבר היה צריך להיות מת מזמן.

יוסי שריד

יוסי שריד (נולד ב-24 באוקטובר 1940) הוא פוליטיקאי, עיתונאי, פובליציסט, סופר ומשורר ישראלי. היה חבר הכנסת ב-9 כנסות מטעם מפלגת העבודה, רצ ומרצ, ושר בשלוש ממשלות, בין השאר שימש כשר החינוך למשך שנה (1999-2000) וכראש האופוזיציה (2001-2003). במסגרת פעילותו הפוליטית עסק רבות בנושא הסכסוך הישראלי-פלסטיני ובמאבק נגד כפייה דתית והיה ממנהיגיו של מחנה השמאל בישראל.

עם פרישתו מהנהגת מרצ, החל להקדיש חלק מזמנו לכתיבת שירה וסיפורת. הוא פרסם קובצי שירים, ומפרסם שירים מפרי עטו בעיתונים ובכתבי-עת. בשנים 2007–2009 כיהן כיו"ר חבר השופטים של פרס ספיר.
ב-4 בדצמבר 2015 נפטר בביתו ממחלת לב שממנה סבל שנים רבות. בן 75 היה במותו.
מקור: ויקיפדיה
https://tinyurl.com/mtn69jsz

עוד על הספר

  • הוצאה: ידיעות ספרים
  • תאריך הוצאה: 2004
  • קטגוריה: בריאות
  • מספר עמודים: 149 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 2 שעות ו 29 דק'
זה הניתוח שלי יוסי שריד

עכשיו אני אדם שמח, אני אפילו אדם מאושר.
מי היה מאמין שיומיים בלבד לאחר שינסרו את הגולגולת שלי כמעט לכל רוחבה, אני אשב לי בבית, משוחרר מכל צינור עירוי וניקוז - ואכתוב. אדם מדמה לעצמו לאחר ניתוח ראש, שהוא ניתוח מוח, אשפוז די ממושך במחלקה, בתוך יער מכשירים מהבהב ומצפצף, והנה - לא דובים ולא יער, מה טוב חלקי.
אני תמיד אוהב את ביתי, שעה אחת בבית שקולה בעיני כנגד עולם מלא ברשות הרבים. הרבים עד היום הם עלי לטורח, עדיין לא לגמרי התרגלתי אליהם לאחר כל־כך הרבה שנים, וזאת כנראה גם אחת הסיבות מדוע אינני חביב הקהל. אני מוכן לסייע בכל מקרה, אני משיב בהקפדה כפייתית על כל מכתב ביום קבלתו, אני חושב על בדידותם של אנשים, על חייהם הקשים של אזרחים בישראל. יש בי מידה של הזדהות ושל חמלה והמחויבות שלי לכל סובל, היא עובדה. אבל אני מרגיש זר בחברה של אנשים ועד היום התגודדויות מרתיעות אותי, בעיקר התגודדויות של ״אנשי שלומנו״. מאסתי.
אני לא רק חופשי עכשיו ממכשירים, אני גם חופשי מכל מגבלה אחרת. אין עלי איסורים, רק אסור לי לשחות, אסתדר.
הסיפור הזה הוא בסך הכול סיפור די קצר, שהתחיל, לא ייאמן, לפני שבועיים בדיוק. הוא יכול היה שלא להתחיל כלל, כי יש בו מידה עצומה של מקריות - וגם מזל.
לא הרגשתי טוב, כפי שאומרים במסדרונות קופת־חולים, היו לי כאבי ראש, יותר נכון כאבי פָּנים, לא משהו היסטרי אבל משהו שממנו לא סבלתי קודם, וזאת היתה הפתעה כשלעצמה, כי נדמה היה לי שכבר סבלתי כמעט מהכול; ממה לא, בעצם.
גם מעט סחרחורת היתה ורגע אחד של בלבול או טשטוש חושים, והחלטתי שמשהו לא בסדר איתי, ואני חייב שוב לצאת למסע הנדודים שלי בין רופאי הצמודים. במרוצת השנים אספתי לי אותם, אוסף עשיר ומובחר ומאוד ידידותי בכל מחלקה של מחושים, כמעט. הם עומדים לרשותי תמיד, רופאי־חברי, וגם שמים אותי בדרך כלל ללעג, כי יצא לי משום מה שם של חולה מדומה, אם כי מי כמוהם יודע שאין זאת אלא השמצה מכוערת או לפחות הגזמה פרועה.
על אותו רגע של ״בלבול״ כדאי להתעכב מעט: גם ממנו ניתן היה להתעלם על נקלה, להמשיך כאילו כלום - ולמשוך. דורית עמדה על כך שאוועץ ברופאים, היא זאת שהבחינה אצלי במבוכה החטופה של הרף עין, לאחר שלא זיהיתי בבירור מאמר קצר שכתבתי רק לפני שעתיים, ושאלתי אותה מה המאמר הזה לי ומה הוא עושה כאן, כאשר בסך הכול חיפשתי פיסת נייר לרשום עליה מספר טלפון. ״כבר ראיתי אותך,״ היא אמרה, ״בכל מיני מצבים, ועדיין לא ראיתי אותך, לזכותך, במצב של בלבול.״
״את בטוחה שבאמת התבלבלתי?״ שאלתי. ״אני לא לגמרי בטוח. אולי זה סתם רגע של היסח דעת, של חוסר ריכוז, קורה.״
״אתה טועה, זה לא קרה לך קודם.״
״אבל הנה, את רואה, הכול בסדר אצלי עכשיו, אולי הייתי קצת עייף.״
״מה איכפת לך, שיבדקו אותך, ממה אתה מפחד.״
כך, אלמלא ההפצרות של דורית, לא היה סיכוי כלשהו שאעמיס עלי דווקא עכשיו סדרה של בדיקות. לא ידעתי אפילו מה בדיוק אגיד לרופאים ואיך בדיוק אתאר להם אותו ״רגע של בלבול״, והם ישימו אותי לצחוק, את ההיפוכונדר הידוע.
״אני כבר אגיד ואתאר להם, אל תדאג,״ התחייבה דורית.
״אני רואה סביבי המון אנשים מבולבלים ולאו דווקא לרגע, בלבול כרוני - לא יודעים, לא זוכרים - והם אפילו לא חולמים לבדוק את עצמם.״
״זה נכון, אתה צודק, אבל אתה אף פעם לא התבלבלת, גם כאשר טעית לא התבלבלת.״
לאחר המחמאה המפוקפקת הזאת היה לי ברור שאין מנוס, שהפעם לא אצליח להמרות את פיה, אם ארצה ואם אמאן עלי לעשות את דרכי בפעם הראשונה בחיי אל המחלקה הנוירולוגית.
כך הצילה דורית את חיי בפעם המי יודע כמה. בלעדיה הייתי עכשיו מת, או חשוב כמת, ואני בכלל לא מתבלבל כאשר אני אומר זאת.

נער הייתי וגם זקנתי, ובנערותי קראו לי היפוכונדר. פעם, בירושלים, אפילו התכנסנו חבורה של היפוכונדרים בעלי שם ומעמד, וכדי להגן על מעמדנו ועל זכויותינו בחרנו מוסדות לאגודתנו, ואני נבחרתי נשיא האגודה. הבחירה לא היתה קלה כלל ועיקר, גם לא מובנת מאליה. התחרות היתה קשה ומאתגרת. כל אחד מהמתמודדים, והיו רבים, היה צריך לספר סיפור מרהיב במיוחד על ההיפוכונדריות האופיינית לו, ולפי איכות הסיפור ועוצמתו היתה הבחירה צריכה ליפול.
נשמעו שם סיפורים מרתקים מאין כמותם, וחבל שלא נרשם פרוטוקול. ברגע מסוים היה נדמה שאפסו סיכויי. לא ויתרתי: אם הכול סיפרו על מחלות שונות ומשונות שרודפות אותם, אני הגדלתי לספר איך בעצם כבר מתִי פעם אחת, ועברתי לעולם שכולו טוב (עד היום, דרך אגב, אני משוכנע באמיתותו של הסיפור הזה, שהפעם נפסח עליו).
ללא ספק, הסיפור שלי הותיר על המתמודדים רושם עז, הם בכלל לא שיערו שמצבי ההיפוכונדרי חמור עד כדי כך, ואם זכרוני עומד לי - נבחרתי פה אחד וללא עוררין.
לי יש ראייה לגמרי שונה לגבי היפוכונדרייה בכלל ושלי בפרט. אני רואה בה חלק בלתי־נפרד מהמאמץ המתמיד שלי, הכפייתי, לפענח את העתיד ככל שרק ניתן. זה המקצוע שלי - לראות את העתיד נכוחה למרות שהוא לוט בערפל סמיך. אין כאן עניין של התגנדרות אנוכית, בהיפוכונדרייה הממארת, יש כאן ניסיון מפוכח להעריך מה צפוי לי ומפני מה אני חייב להיזהר. זה כל מה שאדם אחראי שעיניו בראשו חייב לעצמו ולמבקשי טובתו. ההיפוכונדר מאוד קשוב לגוף, וגם יודע את נפש גופו.
הניחוש ההיפוכונדרי שלי דווקא היה די מדויק, מסתבר. כל השנים שיערתי שליבי, דווקא הוא, יבגוד בי ראשונה, והוא בגד, ועוד איך, כבר לפני עשרים שנה. לתומי חשבתי, שלאחר ההתקף הנורא ההוא יימחק שמי כליל מרשימת ההיפוכונדרים, כי עכשיו יש לי ״קבלות״ - את אשר יגורתי בא לי. לא כך קרה. חולה, חולה, אבל גם היפוכונדר בעת ובעונה אחת. לא בקלות ייפטר איש ציבור מהתוויות השרירותיות שמדביקים לו.
גם לאחר אותו התקף לא שקעתי ברחמים עצמיים ובהשגחה מופרזת על עצמי. המשכתי לעבוד כמו סוס כאשר הייתי קודם השר לאיכות הסביבה ואחר־כך שר החינוך. אלה היו תקופות של שעבוד. התייגעתי עד בלי די, וגם חברותי בכנסת היתה מאומצת, חרוצה ובעיקר מאוד מעצבנת. אפילו את העישון שלי, מעשה איוולת, לא הפסקתי, ועוד אחזור לזגזוג שלי כמעשן טיפש, שנותן דוגמה רעה, בניגוד גמור להשקפת עולמי הבסיסית והעקרונית על ערכה של דוגמה אישית.

משתכפו עלי כאבי הראש והפנים ופתחתי במסע בין הרופאים, הלכתי קודם כול אל רופא השיניים שלי, ד״ר רוני אמיד, שאעשה לו כאן בלי היסוס פרסום רבתי גם בשל איכויותיו המקצועיות המצוינות וגם בשל אישיותו הנלבבת (בלי להיכנס לשאלת המחירים). זאת לא היתה בעיית שיניים. אז עברתי לרופא אף אוזן וגרון, שאליו הפנה אותי רופא הכנסת המסור, ד״ר יצחק ליפשיץ, והוא אומנם מצא עכירות מסוימת בסינוס שלי, שממנו אני סובל שנים רבות, אבל לפי כל הסימנים גם הסינוס לא היה מקור הכאב.
המשכתי במסע לפי הדרכתה הטובה והנאמנה של רופאת המשפחה, הד״ר ליאורה דוברובסקי, והגעתי למחלקה הנוירולוגית בבית־החולים איכילוב, או כפי שקוראים לו עכשיו: על שם סוראסקי. לי יש נטייה לדבוק משום מה בשמות הישנים - יותר משמינית, כנראה, של הזדקנות ונוסטלגיה.
ד״ר גור, הנוירולוג, שאותו הכרתי עתה בפעם הראשונה (את המחלקה הנוירולוגית לא פקדתי בעבר), שלח אותי לשורה ארוכה של בדיקות. שתי הבדיקות הראשונות עלו יפה והטכנאים אף מצאו לנכון לשבח בכל פה את מצב בריאותי - ונחה דעתי. עד כדי כך נחה, ששקלתי לוותר על הבדיקה השלישית, ה-CT, ובכל זאת הלכתי.
זה היה, כאמור, רק לפני שבועיים, שמשתרעים מבחינתי על פני הנצח.
האם כבר היום אני יכול לומר בביטחון שחיי מתחלקים לשניים- לפני ואחרי? האם כבר עכשיו אני יכול לדבר במושגים שחוקים משהו על ״חיים חדשים״? אני חושב שכן, והקורא ייווכח.
שכבתי שם, במתקן הצר והארוך והמפחיד של ה-CT, כמי שרק יוצא חובת בדיקה, והייתי נטול חששות לחלוטין. הסימן הראשון לצרה שמתרגשת ובאה עלי היה דווקא סימן של רוך. הממונה על הטכנאים במעבדה, אבי מזרחי, נכנס לחדר באמצע הבדיקה, הניח את ידו על ידי ובנועם רב שאל אותי אם אני מרגיש טוב, ואם הכול בסדר אצלי. לא כל־כך הבנתי את השאלה הפתאומית, וכי למה שלא יהיה בסדר?
״אני מרגיש טוב מאוד,״ אמרתי לאבי. אבל הוא כבר ידע, הוא ראה את התמונה והיא היתה רעה מאוד. כל־כך רעה, שאבי הנלבב הזה ראה חובה לעצמו לשאול אם לא קרה לי משהו בינתיים, אולי אני כבר מחוסר הכרה וסתם שוכב לי שם, חשוב כמת, במיטה הצרה של ה-CT.
ליבי ניבא לי רע, אבל לרגע עוד חשבתי שזהו אולי מנהגו היפה של אבי לשאול את הנבדק לשלומו. מה לא יחפש לו אדם כסיבה סבירה כדי להתנחם. אבי, שכבר ראה בחייו אלף תמונות, בחן גם את הצילום שלי, עוד אחד מני רבים, ואמר לי, ״ובכן, יש לך גידול בראש, גדול, ויש לך גם בצקת בראש כתוצאה מהגידול, שכנראה התפשטה מאוד בזמן האחרון.״
״בצקת״ נשמע נורא, וזה באמת נורא. ובהגדרה אחרת זהו ניקוז לא סדיר של נוזלים במוח, ואם לא מתקנים במלוא הדחיפות אז נשארים, כנראה, בלי מוח, ולי באופן אישי אין הרבה נכסים חלופיים.
אבי, רב־הטכנאים, היה כל־כך דרוך ומתוח עד שסירב לשלוף לי את פרפר העירוי מהווריד, כי לפי דעתו הייתי חייב לגשת בלי דיחוי לחדר המיון ולהתאשפז כמקרה חירום. אני מאוד סומך על אנשי מעבדה מנוסים, אבל יש לי בעיה עם אשפוז חירום, כי כעבור חמש דקות דבר האשפוז דולף לתקשורת וההמולה רבה.
טילפנתי, כמובן, לאשתי, דורית, והיא טילפנה לבנים ולבת שלי, וגם לד״ר נחום ורבין, הגיס האהוב שלי, רופאי לכל עת ולכל חפץ, החבר הכי טוב שלי, שבלעדיו לא הייתי מסתדר בין נפתולי המדווים שלי - אמיתיים או מדומים; נחום שחי, אבל כבר היה צריך להיות מת מזמן.