הגרדום בקרחת היער
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
הגרדום בקרחת היער
מכר
מאות
עותקים
הגרדום בקרחת היער
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

הגרדום בקרחת היער

4.7 כוכבים (3 דירוגים)
ספר מודפס
הוספה למועדפים

עוד על הספר

  • תרגום: אסנת הדר
  • הוצאה: מטר
  • תאריך הוצאה: 2011
  • קטגוריה: מתח ופעולה
  • מספר עמודים: 304 עמ' מודפסים

אלן ברדלי

אלן ברדלי יליד קנדה, מעולם לא גר בכפר אנגלי קטן, אבל הצליח לתאר כפר כזה באמינות מופלאה כל-כך עד שקיבל את פרס Dagger היוקרתי לספרי מתח על המתיקות שבתחתית הפאי (בעברית בהוצאת מטר), ההרפתקה הראשונה בכיכובה של פלביה דה לוס.
 
לפני שהתחיל לכתוב את ספרי פלביה, פרסם ברדלי את הביוגרפיה שלו: התנ"ך בקופסת הנעליים, ואת הספר מיז הולמס מרחוב בייקר.
 
ברדלי גר במַלטה עם אישתו ושני חתולים ערמומיים, וממשיך לכתוב עוד תעלומות שאותן תפתור מן הסתם פלביה דה לוס האחת והיחידה.
 
בקרו באתר האינטרנט שלו והצטרפו למועדון המעריצים של פלביה דה לוס!

תקציר

אלן ברדלי, מחבר רב-המכר המתיקות שבתחתית הפאי שזכה בפרס Dagger הבריטי היוקרתי לספר ביכורים בז'אנר ספרי המתח, מגיש לנו תעלומה מקסימה חדשה בכיכובה של פלביה דֶה לוּס, גיבורת ספרו הראשון. בספר זה, הגרדום בקרחת היער פותרת פלביה בת האחת-עשרה, ילדה מבריקה המכורה לכימיה, פענוח מקרי רצח ורקיחת רעלים, שני מקרי מוות, שקרו בזמנים שונים אך קשורים בקשר בלתי סביר.
פלביה בטוחה שהאירוע המסעיר היחיד שצפוי להתרחש בקרוב בכפר האנגלי הפסטורלי בישופס לייסי שבו היא גרה הוא הרעלת בונבוניירת השוקולדים שאחותה המרושעת קיבלה ממחזר נרגש. נדמה לה שהרצח שפתרה בספר הקודם היה אפיזודה חולפת. אבל אז נקלע בובנאי נודד שמגיע להופעה לא מתוכננת בכפר למפגש מצער עם זרם חשמלי סורר, וימיו כמושך בחוטים נקטעים באחת. מי עלול לעשות דבר כזה, ומדוע? פלביה מרגישה תעלומה צונחת בפתח דלתה ולא עומדת בפיתוי. היא זונחת את הניסויים הכימיים שלה ואת תוכניות הנקמה המבריקות שלה באחיותיה הבלתי נסבלות. פלביה עולה על גלדיס, אופניה הנאמנים, ויוצאת מאחוזת משפחתה המתפוררת כשהיא נחושה בדעתה לפתור את התעלומה.
האִם המשוגעת שגרה ביער יודעת יותר מכפי שהיא מגלה? ומה מושך את הכומר לבקר בתכיפות את האישה המעורערת בשובך היונים? טייס גרמני שבוי לשעבר עם אובססיה לתרבות האנגלית, דודה זקנה ומוזרה וניאלה ההפכפכה, יפיפייה אדומת שיער שמתלווה אל הבובנאי המחושמל, כל אלה חשודים או בעלי מידע שיכול להצביע על חשודים פוטנציאליים בביצוע פשע מן העבר ופשע עכשווי. מובן ששלא עזרתה של פלביה, השוטרים הכפריים יתקשו לחבר חוט לחוט ולהפעיל את תיאטרון הבובות הקטלני הזה.

פרק ראשון

פרק ראשון 
 
 
שכבתי מתה בבית הקברות. שעה עברה לה מאז שהאבלים אמרו את דברי הפרדה העצובים האחרונים.
בשתים־עשרה, בדיוק בשעה שהיינו אמורים לשבת לאכול ארוחת צהריים, יצאה התהלוכה מאחוזת בַּאקשוֹ: את ארון הקבורה המצוחצח שלי הוציאו מהטרקלין, נשאו אותו לאט־לאט במורד מדרגות האבן הרחבות עד לשביל הגישה, והחליקו אותו בקלות שוברת לב לדלת הפתוחה של רכב הקבורה הממתין. הארון מחץ מתחתיו זר קטן של פרחי בר שאחד הכפריים המתאבלים הניח שם בזהירות.
אחר כך נסעה המכונית לאורך שדֵרת הערמונים אל שערי מאלפוֹרד, והגריפוֹנים הפרועים שעליהם הסבו את מבטם כשעברנו, אם כי קשה לדעת אם זה היה בעצב או באדישות.
דוֹגֶר, איש התחזוקה הכללי של האחוזה ועוזרו הנאמן של אבא, הלך בצעדים קצובים ליד רכב הקבורה האטי. ראשו מורכן וידו נחה קלות על גגו, כאילו גונן על גופתי ממשהו שרק הוא ראה. ליד השער נופף לו אחד העובדים האילמים של הקברן ושידל אותו להיכנס סוף סוף לאחת המכוניות השכורות.
וכך הביאו אותי לכפר בּישוֹפּס לֵייסי ועברו קודרים ועגומים דרך אותם שבילים ירוקים ושיחים מאובקים שרכבתי דרכם יום יום על אופניים כשעוד הייתי בחיים.
בבית הקברות הדחוס של כנסיית סֶנְט טַנְקְרֶד הוציאו אותי בזהירות מרכב הקבורה ונשאו אותי בקצב של חילזון בשביל שמתחת לעצי הלִימֶטָה. כאן הניחו אותי לרגע בעשב שלא מזמן כוסח.
אחר כך נערך טקס ליד הקבר הפעור, וכשהכומר דקלם את המילים המסורתיות, נשמע בקולו צליל של עצב אמיתי.
זאת היתה הפעם הראשונה ששמעתי את תפילת הקבורה מנקודת התצפית הזאת. בשנה שעברה הלכנו עם אבא ללוויה של מר דִין, הירקן של הכפר. בעצם, הקבר שלו היה במרחק כמה מטרים בלבד מהמקום שבו שכבתי עכשיו. הקבר כבר שקע, והשאיר אחריו רק גומה מלבנית בעשב, שלעתים קרובות התמלאה במי גשמים מעופשים.
אחותי הגדולה, אופֶליה, אמרה שהוא קרס מפני שמר דִין כבר קם לתחייה ולא היה שם בגופו, אבל דפני, אחותי השנייה, אמרה שזה מפני שהוא צנח לתוך קבר ישן יותר שהדייר הקודם שלו התפורר. חשבתי על מרק העצמות מתחתי: המרק שעמדתי להיות רק עוד אחד ממרכיביו.
פְלַבְיָה סַאבִּינָה דֶה לוּס, 1950-1939, יחקקו על המצבה שלי, מצבת שיש צנועה בטוב טעם, בלי מקום לרגשות מזויפים.
חבל. אם הייתי חיה מספיק זמן, הייתי משאירה הוראות בכתב להוסיף משהו של ווֹרדסווֹרת:
עלמה שאיש לא היללהּ
ומעטים אהבוהָ.
ואם זה היה מרתיע אותם, הייתי משאירה את השורות הבאות בתור עדיפות שנייה:
לב נאמן מול רוע נחוש
יבחר לבסוף בייאוש.
רק פִילִי, ששרה את השורות האלה וליוותה את עצמה בפסנתר, תזהה אותן מסֵפר הגינונים של תומס קמפּיוֹן מהמאה השבע־עשרה, והיא תהיה יותר מדי אכולת צער ואשמה מכדי לומר את זה למישהו. קולו של הכומר קטע את זרם המחשבות שלי.
"אפר לאפר, עפר לעפר, בתקווה ובאמונה בתחיית המתים ובחיי נצח, באמצעות אדוננו ישו המשיח; אשר ישנה את גופנו הנתעב..."
ופתאום הם הסתלקו והשאירו אותי שם לבד — לבד עם התולעים.
זהו זה, סוף דרכה של פלַביה המסכנה.
בשלב זה המשפחה כבר בטח חזרה לבּאקשוֹ והתאספה סביב שולחן האוכל הארוך: אבא יֵשב בדממה המוחלטת הרגילה שלו, דַפי ופילי יחבקו זו את זו בפָנים נפולות ומוכתמות בדמעות, כשגברת מאלֶט, הטבחית שלנו, תביא לשולחן תבנית של מאפה בשר.
נזכרתי במשהו שדפי סיפרה לי פעם כשבלעה את האודיסיאה: שביוון העתיקה מאפה בשר נחשב למזון מסורתי בלוויות, ואני עניתי שלאור הבישולים של גברת מאלֶט, לא השתנה הרבה באלפיים וחמש מאות השנים האחרונות.
אבל חשבתי שעכשיו, אחרי שמתתי, אולי כדאי שאתחיל להתנהג בצורה קצת יותר נדיבה.
דוֹגֶר, כמובן, לא ימצא נחמה. דוגר היקר, ראש משרתים ונהג ומשרת אישי וגנן ומנהל אחוזה, נשמה אבודה השרויה בהלם קרב, שהכישורים והיכולות שלו צצו ושקעו כמו הגאות והשפל בנהר הסֶוֶורְן. דוגר, שלא מזמן הציל את חיי ושכח את זה למחרת בבוקר. אתגעגע אליו נורא.
ואתגעגע למעבדת הכימיה שלי. חשבתי על כל שעות האושר היקרות מפז שביליתי בה, באגף הנטוש של בּאקשוֹ, בין הבקבוקונים, האביקים, המבחנות וכוסות המעבדה המבעבעים בעליזות. ולחשוב שלא אראה אותם עוד. זה היה כמעט בלתי נסבל.
הקשבתי לרוח המתגברת שלחשה מעלי בענפי עצי הטַקסוּס. כבר התחיל להיות קר בצל המגדל של סנט טַנקרֶד, ובקרוב יחשיך.
פלביה המסכנה! פלביה המסכנה, הקרה כמו אבן.
בשלב הזה דפי ופילי כבר יצטערו שהיו כל כך גועליות לאחותן הקטנה באחת־עשרה השנים הקצרות של חייה.
כשחשבתי על זה, התחילה דמעה לזלוג לי על הלחי.
האם הארייט תחכה לי בפתח גן העדן?
הארייט היתה אמי, שמתה בתאונת טיפּוס הרים שנה אחרי שנולדתי. האם היא תזהה אותי אחרי עשר שנים? האם עדיין תהיה לבושה בחליפת טיפוס ההרים שלבשה כשמתה, או שעכשיו היא לבושה בגלימה לבנה?
לא משנה מה היא תלבש, ברור לי שזה יהיה משהו אופנתי. פתאום נשמע משק כנפיים; רעש שהדהד בקול רם מחומת האבן של הכנסייה, וגבר לעוצמה מחרידה בגלל שני דונם של ויטראז'ים והמצבות העקומות שהקיפו אותי. קפאתי.
יכול להיות שזה מלאך, או יותר סביר, שרף, שירד להחזיר את נשמתה היקרה של פלביה לגן עדן? אם אפקח טיפּ־טיפה את העיניים, אוכל לראות מבעד לריסים, אבל רק במטושטש.
לא היה לי מזל. זה היה רק עורב קטן, אחד הקְאָקים התשושים שהסתובבו תמיד סביב סנט טַנקרֶד. הנוודים האלה קיננו במגדל מאז שהסתתים בני המאה השלוש־עשרה ארזו את הכלים שלהם ועזבו.
עכשיו נחתה הציפור האווילית והמגושמת על אצבע השיש המופנית אל השמים, והביטה בי בקרירות בעיני כפתור מבריקות ומגוחכות, כשראשה נוטה הצדה.
קְאָקים לא לומדים מהניסיון. לא משנה כמה פעמים עבדתי עליהם, במוקדם או במאוחר הם תמיד ירדו מהמגדל כדי לחקור ולבדוק. במוח הפרימיטיבי של הקָאָק, לכל גוף מאוזן בבית הקברות יש רק משמעות אחת: אוכל.
כמו בעשרות הפעמים הקודמות, קפצתי על רגלי והשלכתי את האבן שהסתרתי בין האצבעות הקמוצות שלי. החטאתי — אבל כמעט תמיד החטאתי.
היצור השמיע "אָק" מלא בוז, זינק לאוויר ועף מאחורי הכנסייה, לכיוון הנהר.
עכשיו, אחרי שקמתי, שמתי לב שאני רעבה. אלא מה! לא אכלתי מאז ארוחת הבוקר. לרגע שאלתי את עצמי אם אמצא שאריות של עוגיות ריבה או פרוסת עוגה במטבח הכנסייה. ערב קודם נערך בכנסייה מפגש של אגודת הנשים של סנט טנקרד, ותמיד היה סיכוי להשיג כמה פירורים.
בוססתי בעשב שהגיע לי עד הברכיים ושמעתי צליל מוזר של משיכה באף. לרגע חשבתי שהקאק החצוף חזר כדי לומר את המילה האחרונה.
עצרתי והקשבתי.
שום דבר.
ואז שמעתי את זה שוב.
חוש השמיעה החד שירשתי מהארייט הוא לפעמים קללה ולפעמים ברכה, מפני שאני מסוגלת, כמו שאני אוהבת לומר לפִילִי, לשמוע דברים שעושים צמרמורת. אחד הצלילים שאני קולטת טוב במיוחד הוא צליל של בכי.
הבכי הגיע מהפינה הצפונית־מערבית של בית הקברות, איפשהו ליד צריף העץ שבו שומר שמש הכנסייה את כלי חפירת הקברים שלו. התקדמתי לאט על קצות האצבעות והקול התחזק: מישהו בכה שם כהוגן, כמו שבכו פעם, מכל הלב.
ידוע לכול שבעוד שרוב הגברים מסוגלים לעבור ליד אישה בוכה כאילו העיניים שלהם מכוסות והאוזניים שלהם מלאות חול, אין אישה שיכולה לשמוע אישה אחרת במצוקה בלי לרוץ מיד לעזרתה.
הצצתי מעבר למצבת שיש שחורה וראיתי אותה שם, שרועה על מצבת אבן גיר, עם הפנים כלפי מטה, והשיער האדום שלה גולש על הכתובת השחוקה כמו פלגי דם. מלבד הסיגריה הזקורה במין גנדור בין אצבעותיה, היא יכלה להיות ציור של אחד הפְּרֶה־רפאליטים, כמו סֶר בֶּּרְן־ג'וֹנס. כמעט לא היה נעים לי להפריע.
"שלום," אמרתי. "את בסדר?"
עוד עובדה ידועה היא שתמיד מתחילים שיחות כאלה בהערה טיפשית לגמרי. הצטערתי ברגע שאמרתי אותה.
"אה! בטח שאני בסדר," צעקה האישה, זינקה על הרגליים וניגבה את העיניים. "למה התגנבת ככה מאחורי? מי את בכלל?"
היא נענעה את הראש, הניפה את השיער לאחור וזקפה את הסנטר. היו לה עצמות לחיים גבוהות ופנים בצורת לב, כמו לכוכבת סרטים אילמים. לפי הצורה שהיא חשפה את השיניים ראיתי שהיא נבהלה נורא.
"פְלַביָה," אמרתי. "אני פְלַביָה דֶה לוּס. אני גרה לא רחוק, בבּאקשוֹ."
זקפתי את האגודל בכיוון הכללי.
היא המשיכה לנעוץ בי עיניים כמו אישה באמצע סיוט.
"אני מצטערת," אמרתי. "לא התכוונתי להפחיד אותך."
היא הזדקפה למלוא קומתה, שלא היתה יותר ממטר חמישים ועוד כמה סנטימטרים והתקרבה אלי, כמו גרסה זועמת של ונוס של בּוֹטיצ'לי שראיתי פעם על קופסת עוגיות של הנטלי ופַּלמֶרז.
לא נרתעתי ונעצתי מבט בשמלה שלה. זאת היתה שמלת כותנה מודפסת עם חלק עליון צמוד וחצאית מתרחבת, מכוסה כולה בשפע של פרחים קטנטנים אדומים, צהובים, כחולים וכתומים עזים כמו פרגים. לא יכולתי שלא להבחין ששולי השמלה היו מוכתמים בבוץ יבש למחצה.
"מה קרה?" שאלה האישה ושאפה בהפגנתיות מהסיגריה הנטויה שלה. "אף פעם לא ראית מישהו מפורסם?"
מפורסם? לא היה לי שום מושג מי היא. התחשק לי לומר לה שדווקא ראיתי מישהו מפורסם, ושזה היה וינסטון צ'רצ'יל. אבא הצביע עליו מתוך מונית בלונדון. צ'רצ'יל עמד ליד מלון סבוֹי כשאגודליו בכיסי המותנייה שלו ודיבר עם מישהו במעיל גשם צהוב.
"ויני הוותיק והטוב," לחש אז אבא, כאילו לעצמו.
"אוי, מה הטעם?" אמרה האישה. "מקום ארור... אנשים ארורים... מכוניות ארורות!" היא חזרה לבכות.
"אני יכולה לעזור לך במשהו?" שאלתי.
"תעזבי אותי בשקט," בכתה האישה.
טוב, בסדר, חשבתי. בעצם, חשבתי הרבה יותר מזה, אבל מפני שאני מנסה להיות אדם טוב יותר...
עמדתי שם לרגע והתכופפתי קצת לראות אם הדמעות הזולגות שלה יצרו איזו ריאקציה כימית עם משטח המצבה הנקבובי. ידעתי שדמעות מורכבות בעיקר ממים, כלוריד הנתרן, מַנגָן ואשלגן, ואבן גיר עשויה בעיקר מסידן פחמתי, שנמס בכלוריד הנתרן, אבל רק בטמפרטורות גבוהות. אז אם הטמפרטורה של בית הקברות בסנט טנקרד לא תעלה פתאום בכמה מאות מעלות, לא נראה סביר שיקרה פה משהו מעניין מבחינה כימית.
הסתובבתי והלכתי משם.
"פלביה..."
הסתכלתי לאחור. היא הושיטה לי יד.
"אני מצטערת," אמרה. "פשוט כל היום הזה היה ממש נורא." עצרתי, ואז חזרתי לאט ובחשש בעוד היא מנגבת את העיניים בגב כף ידה.
"קודם כול, רוּפֶּרט היה במצב רוח נורא עוד לפני שיצאנו הבוקר מסְטוֹטְמוּר. רבנו, ואז היה כל העניין עם הטנדר. זה פשוט היה הקש ששבר את גב הגמל. הוא הלך לחפש מישהו שיתקן אותו, ואני... טוב, נשארתי פה."
"השיער הג'ינג'י שלך מוצא חן בעיני," אמרתי. היא נגעה בו מיד וחייכה, כמו שידעתי איכשהו שהיא תעשה.
"ראש גזר, ככה קראו לי כשהייתי בגילך. ראש גזר! תארי לעצמך!"
"הראש של הגזר ירוק," אמרתי. "מי זה רוּפּרט?"
"מי זה רוּפּרט?" שאלה האישה. "את עובדת עלי!"
היא הצביעה על משהו ואני הסתובבתי להסתכל: בשביל בפינת בית הקברות חנתה מכונית מסחרית הרוסה מסוג אוֹסטין 8. על הדלת צוירו אותיות זהב צעקניות כמו בכרזת קרקס, עדיין קריאות מבעד לשכבה עבה של בוץ ואבק: בּובּוֹת פּוֹרסוֹן.
"רוּפּרט פּוֹרסוֹן," אמרה האישה. "כולם מכירים את רופרט פּוֹרסוֹן. רופרט פּוֹרסוֹן, מסְנוֹדִי הסנאי, ממלכת הקסמים. לא ראית אותו בטלוויזיה?"
סנוֹדי הסנאי? ממלכת הקסמים?
"אין לנו טלוויזיה בבּאקשוֹ," אמרתי. "אבא אומר שזאת המצאה מגונה."
"אבא שלך הוא איש חכם באופן יוצא מהכלל," אמרה האישה.
"אין ספק שאבא..."
רעש מתכתי של מגן שרשרת רופף קטע את דבריה, והכומר הגיע על אופניו המתנדנדים מעבר לקיר הכנסייה. הוא ירד והשעין את זוג הראלי החבוטים שלו על מצבה קרובה. כשניגש לעברנו, חשבתי על העובדה שקֶנוֹן דֶנווין ריצ'רדסוֹן לא התאים בכלל לדמות הכומר הכפרי הטיפוסי. הוא היה גדול ופשוט ולבבי, ואם היו לו קעקועים, היו חושבים אותו בטעות לקברניט של איזו אוניית קיטור חלודה שנגררת בקושי מנמל שטוף שמש אחד לאחר במושבות האיומות שעוד נותרו לאימפריה הבריטית.
בגדי הכומר השחורים שלו היו מוכתמים ומרוחים באבק גירי, כאילו נפל מהאופניים.
"לעזאזל!" אמר כשראה אותי. "האטב שהידק את המכנס שלי נפל ושוליו נקרעו לגזרים," ואז ניער מעליו את האבק, ניגש אלינו והוסיף, "סינתיה תעשה ממני קציצות."
עיניה של האישה נפערו והיא העיפה בי מבט חטוף.
"בזמן האחרון היא התחילה לחרוט במחט את ראשי התיבות של שמי על כל החפצים שלי," המשיך הכומר, "אבל זה לא מנע ממני לאבד דברים. בשבוע שעבר, את דפי הסטנסיל לעלון הקהילה, שבוע קודם, ידית פליז ממלתחת הכנסייה. ממש מעצבן.
"שלום, פלביה," אמר. "תמיד נחמד לראות אותך בכנסייה."
"זה הכומר שלנו, קֶנוֹן ריצ'רדסוֹן," אמרתי לג'ינג'ית. "אולי הוא יוכל לעזור."
"דֶנווין," אמר הכומר והושיט את היד לאישה הזרה. "מאז המלחמה אנחנו לא מקפידים על רשמיות."
האישה הושיטה שתיים או שלוש אצבעות ונגעה בכף ידו, אבל לא אמרה שום דבר. כשפשטה את היד, התרומם השרוול הקצר של השמלה שלה, ולרגע קצרצר התגלתה חבורה מכוערת בצבעים ירוק וסגול על החלק העליון של זרועה. היא כיסתה אותה בזריזות ביד שמאל ומתחה את אריג הכותנה כלפי מטה כדי להסתיר אותה.
"ואיך אוכל לעזור?" שאל הכומר והחווה לעבר הטנדר. "לא לעתים קרובות אנחנו מתבקשים לשרת פה, בשממה שכוחת האל, אנשי תיאטרון מכובדים כל כך."
היא חייכה בגבורה. "הטנדר שלנו התקלקל — או כמעט התקלקל. משהו שקשור למאייד. אם זה היה משהו שקשור לחשמל אני בטוחה שרוּפּרט היה יכול לתקן אותו צ'יק צ'ק, אבל למרבה הצער מערכת הדלק היא מֵעבר לכוחותיו."
"אוי ואבוי!" אמר הכומר. "אני בטוח שבֶּרט אַרצֶ'ר מהמוסך יוכל לתקן אותה בשבילכם. אתקשר אליו, אם תרצי."
"לא, לא," אמרה האישה מהר, אולי מהר מדי. "אנחנו לא רוצים להטריח אותך. רוּפּרט הלך לרחוב הראשי. הוא בטח כבר מצא מישהו."
"אם הוא היה מוצא הוא כבר היה חוזר," אמר הכומר. "תרשי לי להתקשר לבּרט. לא פעם הוא קופץ הביתה לתפוס תנומה אחר הצהריים. הוא כבר לא צעיר כמו שהיה, וגם אנחנו לא, אם כבר מדברים על זה. למרות זאת, הפתגם האהוב עלי הוא: כשמתעסקים במכונות, אפילו צייתניות, לא מזיק לקבל את ברכת הכנסייה."
"לא, לא. זאת טרחה רבה מדי. אני בטוחה שנסתדר מצוין."
"שטויות," אמר הכומר וכבר התקדם ביער המצבות וצעד במהירות שיא לבית הכומר. "שום טרחה. תכף אחזור."
"אדוני הכומר!" צעקה האישה. "בבקשה..."
הוא עצר באמצע צעד ארוך וחזר אלינו בהיסוס.
"פשוט... אתה מבין, אנחנו..."
"אהה! אז זו שאלה של כסף," אמר הכומר.
היא הנהנה בצער, בראש מורכן, ושערה האדום גלש על פניה.
"אני בטוח שאפשר לסדר משהו," אמר הכומר. "אה! הנה בעלך חוזר."
גבר קטן עם ראש גדול מדי צלע לעברנו בכבדות. הוא עבר על פני בית הקברות, ובכל צעד הסתובבה רגלו הימנית בחצי עיגול רחב ומגושם. כשהתקרב, ראיתי שהשוק שלו כלואה בסד ברזל כבד.
הוא בטח היה בן ארבעים ומשהו, אבל היה קשה לדעת.
למרות קומתו הזעירה, נדמה שהחזה הגדול והזרועות החזקות שלו עומדים להתפרץ בכל רגע מתוך חליפת הפסים שכלאה אותם. לעומת זאת, רגלו הימנית נראתה מעוררת רחמים: לפי הדרך שבה נצמדו המכנסיים והתנפנפו סביב מה שנח מתחתם, ראיתי שהרגל דקה כמו גפרור. עם הראש העצום שלו הוא נראה לי כמו תמנון ענקי שחוצה את בית הקברות על זרועות לא אחידות.
הוא התנודד ועצר, הרים ביראת כבוד כובע מצחייה שטוח, וחשף סבך שיער בהיר מאוד שהתאים בדיוק לזקן התיש הקטנטן שלו.
"רוּפּרט פּוֹרסוֹן, אני מניח?" אמר הכומר וטלטל את ידו בתקיעת כף לבבית. "אני דֶנווין ריצ'רדסוֹן, וזאת ידידתי הצעירה, פלַביה דֶה לוּס."
פּוֹרסוֹן הנהן לעברי, העיף באישה מבט חטוף, כמעט בלתי נראה ואפל, ואז חייך חיוך קורן כמו זרקור.
"אני מבין שיש בעיות במנוע," המשיך הכומר. "מעצבן מאוד. אבל אם זה הביא אלינו את יוצר ממלכת הקסמים וסנוֹדי הסנאי — טוב, זה רק מוכיח את הפתגם הישן, לא?"
הוא לא אמר לאיזה פתגם ישן התכוון, ואף אחד לא התעניין במיוחד.
"עמדתי לציין באוזני אשתך היקרה," אמר הכומר, "שזה יהיה כבוד גדול לסנט טנקרד אם תשקול לערוך איזו הצגה קטנה באולם הקהילה בזמן שיתקנו לך את הטנדר. אני מבין, כמובן, עד כמה אתה מבוקש, אבל אמעל בתפקידי אם לא אבקש זאת לפחות בשם הילדים של בּישוֹפּס לֵייסי, וכן, גם בשם המבוגרים! מדי פעם כדאי להרשות לילדים לפרוץ את קופות החיסכון שלהם למען מטרה תרבותית ראויה, נכון?"
"אדוני הכומר," אמר פּוֹרסוֹן בקול חנפני — גדול מדי, מהדהד מדי, מתוק כדבש מדי לאיש קטן כזה, חשבתי — "לוח הזמנים שלנו באמת צפוף. אתה מבין, מסע ההופעות שלנו היה מפרך, ולונדון מחכה..."
"אני מבין," אמר הכומר.
"אבל," הוסיף פּוֹרסוֹן והרים את אצבעו במחווה דרמטית, "נשמח מאוד לשיר תמורת ארוחה, כמו שאומרים. נכון, ניאַלָה? זה יזכיר לנו את הימים ההם."
האישה הנהנה, אבל לא אמרה שום דבר. היא רק בהתה אל מעבר לגבעות.
"טוב," אמר הכומר וחיכך את ידיו במרץ, כאילו הבעיר אש, "אז סיכמנו. בוא אראה לך את האולם. הוא די מוזנח, אבל יש שם במה, והאקוסטיקה אמורה להיות משהו מיוחד."
שני הגברים נעלמו מאחורי הכנסייה.
לרגע לא נראה שיש מה לומר. ואז דיברה האישה: "יש לך סיגריה, במקרה? אני מתה לעשן."
נדתי בראש בצורה די טיפשית.
"הממ," אמרה האישה. "את נראית כמו ילדה שיש לה סיגריות."
בפעם הראשונה בחיי נעתקו המילים מפי.
"אני לא מעשנת," הצלחתי לומר.
"למה?" שאלה האישה. "את צעירה מדי או חכמה מדי?"
"חשבתי להתחיל בשבוע הבא," גמגמתי. "פשוט עוד לא הגעתי לזה."
היא הטילה את ראשה לאחור וצחקה בפה מלא, כמו כוכבת קולנוע. "את מוצאת חן בעיני, פלביה דה לוּס," אמרה. "אבל יש לי יתרון עלייך, לא? את אמרת לי מה שמך, אבל אני לא אמרתי לך מה שמי."
"ניאַלָה," אמרתי. "מר פּוֹרסוֹן קרא לך ניאלה."
היא הושיטה את ידה בפנים רציניות. "נכון מאוד," אמרה. "כך הוא קרא לי. אבל את יכולה לקרוא לי אמא אווזה."

אלן ברדלי

אלן ברדלי יליד קנדה, מעולם לא גר בכפר אנגלי קטן, אבל הצליח לתאר כפר כזה באמינות מופלאה כל-כך עד שקיבל את פרס Dagger היוקרתי לספרי מתח על המתיקות שבתחתית הפאי (בעברית בהוצאת מטר), ההרפתקה הראשונה בכיכובה של פלביה דה לוס.
 
לפני שהתחיל לכתוב את ספרי פלביה, פרסם ברדלי את הביוגרפיה שלו: התנ"ך בקופסת הנעליים, ואת הספר מיז הולמס מרחוב בייקר.
 
ברדלי גר במַלטה עם אישתו ושני חתולים ערמומיים, וממשיך לכתוב עוד תעלומות שאותן תפתור מן הסתם פלביה דה לוס האחת והיחידה.
 
בקרו באתר האינטרנט שלו והצטרפו למועדון המעריצים של פלביה דה לוס!

סקירות וביקורות

"אני אוהב ספרים שיש בהם המון פרטים קטנים ועובדות, וכמה שיותר מוזר ושולי, ככה יותר טוב בשבילי" בועז כהן גלובס 14/02/2011 לקריאת הסקירה המלאה >

עוד על הספר

  • תרגום: אסנת הדר
  • הוצאה: מטר
  • תאריך הוצאה: 2011
  • קטגוריה: מתח ופעולה
  • מספר עמודים: 304 עמ' מודפסים

סקירות וביקורות

"אני אוהב ספרים שיש בהם המון פרטים קטנים ועובדות, וכמה שיותר מוזר ושולי, ככה יותר טוב בשבילי" בועז כהן גלובס 14/02/2011 לקריאת הסקירה המלאה >
הגרדום בקרחת היער אלן ברדלי
פרק ראשון 
 
 
שכבתי מתה בבית הקברות. שעה עברה לה מאז שהאבלים אמרו את דברי הפרדה העצובים האחרונים.
בשתים־עשרה, בדיוק בשעה שהיינו אמורים לשבת לאכול ארוחת צהריים, יצאה התהלוכה מאחוזת בַּאקשוֹ: את ארון הקבורה המצוחצח שלי הוציאו מהטרקלין, נשאו אותו לאט־לאט במורד מדרגות האבן הרחבות עד לשביל הגישה, והחליקו אותו בקלות שוברת לב לדלת הפתוחה של רכב הקבורה הממתין. הארון מחץ מתחתיו זר קטן של פרחי בר שאחד הכפריים המתאבלים הניח שם בזהירות.
אחר כך נסעה המכונית לאורך שדֵרת הערמונים אל שערי מאלפוֹרד, והגריפוֹנים הפרועים שעליהם הסבו את מבטם כשעברנו, אם כי קשה לדעת אם זה היה בעצב או באדישות.
דוֹגֶר, איש התחזוקה הכללי של האחוזה ועוזרו הנאמן של אבא, הלך בצעדים קצובים ליד רכב הקבורה האטי. ראשו מורכן וידו נחה קלות על גגו, כאילו גונן על גופתי ממשהו שרק הוא ראה. ליד השער נופף לו אחד העובדים האילמים של הקברן ושידל אותו להיכנס סוף סוף לאחת המכוניות השכורות.
וכך הביאו אותי לכפר בּישוֹפּס לֵייסי ועברו קודרים ועגומים דרך אותם שבילים ירוקים ושיחים מאובקים שרכבתי דרכם יום יום על אופניים כשעוד הייתי בחיים.
בבית הקברות הדחוס של כנסיית סֶנְט טַנְקְרֶד הוציאו אותי בזהירות מרכב הקבורה ונשאו אותי בקצב של חילזון בשביל שמתחת לעצי הלִימֶטָה. כאן הניחו אותי לרגע בעשב שלא מזמן כוסח.
אחר כך נערך טקס ליד הקבר הפעור, וכשהכומר דקלם את המילים המסורתיות, נשמע בקולו צליל של עצב אמיתי.
זאת היתה הפעם הראשונה ששמעתי את תפילת הקבורה מנקודת התצפית הזאת. בשנה שעברה הלכנו עם אבא ללוויה של מר דִין, הירקן של הכפר. בעצם, הקבר שלו היה במרחק כמה מטרים בלבד מהמקום שבו שכבתי עכשיו. הקבר כבר שקע, והשאיר אחריו רק גומה מלבנית בעשב, שלעתים קרובות התמלאה במי גשמים מעופשים.
אחותי הגדולה, אופֶליה, אמרה שהוא קרס מפני שמר דִין כבר קם לתחייה ולא היה שם בגופו, אבל דפני, אחותי השנייה, אמרה שזה מפני שהוא צנח לתוך קבר ישן יותר שהדייר הקודם שלו התפורר. חשבתי על מרק העצמות מתחתי: המרק שעמדתי להיות רק עוד אחד ממרכיביו.
פְלַבְיָה סַאבִּינָה דֶה לוּס, 1950-1939, יחקקו על המצבה שלי, מצבת שיש צנועה בטוב טעם, בלי מקום לרגשות מזויפים.
חבל. אם הייתי חיה מספיק זמן, הייתי משאירה הוראות בכתב להוסיף משהו של ווֹרדסווֹרת:
עלמה שאיש לא היללהּ
ומעטים אהבוהָ.
ואם זה היה מרתיע אותם, הייתי משאירה את השורות הבאות בתור עדיפות שנייה:
לב נאמן מול רוע נחוש
יבחר לבסוף בייאוש.
רק פִילִי, ששרה את השורות האלה וליוותה את עצמה בפסנתר, תזהה אותן מסֵפר הגינונים של תומס קמפּיוֹן מהמאה השבע־עשרה, והיא תהיה יותר מדי אכולת צער ואשמה מכדי לומר את זה למישהו. קולו של הכומר קטע את זרם המחשבות שלי.
"אפר לאפר, עפר לעפר, בתקווה ובאמונה בתחיית המתים ובחיי נצח, באמצעות אדוננו ישו המשיח; אשר ישנה את גופנו הנתעב..."
ופתאום הם הסתלקו והשאירו אותי שם לבד — לבד עם התולעים.
זהו זה, סוף דרכה של פלַביה המסכנה.
בשלב זה המשפחה כבר בטח חזרה לבּאקשוֹ והתאספה סביב שולחן האוכל הארוך: אבא יֵשב בדממה המוחלטת הרגילה שלו, דַפי ופילי יחבקו זו את זו בפָנים נפולות ומוכתמות בדמעות, כשגברת מאלֶט, הטבחית שלנו, תביא לשולחן תבנית של מאפה בשר.
נזכרתי במשהו שדפי סיפרה לי פעם כשבלעה את האודיסיאה: שביוון העתיקה מאפה בשר נחשב למזון מסורתי בלוויות, ואני עניתי שלאור הבישולים של גברת מאלֶט, לא השתנה הרבה באלפיים וחמש מאות השנים האחרונות.
אבל חשבתי שעכשיו, אחרי שמתתי, אולי כדאי שאתחיל להתנהג בצורה קצת יותר נדיבה.
דוֹגֶר, כמובן, לא ימצא נחמה. דוגר היקר, ראש משרתים ונהג ומשרת אישי וגנן ומנהל אחוזה, נשמה אבודה השרויה בהלם קרב, שהכישורים והיכולות שלו צצו ושקעו כמו הגאות והשפל בנהר הסֶוֶורְן. דוגר, שלא מזמן הציל את חיי ושכח את זה למחרת בבוקר. אתגעגע אליו נורא.
ואתגעגע למעבדת הכימיה שלי. חשבתי על כל שעות האושר היקרות מפז שביליתי בה, באגף הנטוש של בּאקשוֹ, בין הבקבוקונים, האביקים, המבחנות וכוסות המעבדה המבעבעים בעליזות. ולחשוב שלא אראה אותם עוד. זה היה כמעט בלתי נסבל.
הקשבתי לרוח המתגברת שלחשה מעלי בענפי עצי הטַקסוּס. כבר התחיל להיות קר בצל המגדל של סנט טַנקרֶד, ובקרוב יחשיך.
פלביה המסכנה! פלביה המסכנה, הקרה כמו אבן.
בשלב הזה דפי ופילי כבר יצטערו שהיו כל כך גועליות לאחותן הקטנה באחת־עשרה השנים הקצרות של חייה.
כשחשבתי על זה, התחילה דמעה לזלוג לי על הלחי.
האם הארייט תחכה לי בפתח גן העדן?
הארייט היתה אמי, שמתה בתאונת טיפּוס הרים שנה אחרי שנולדתי. האם היא תזהה אותי אחרי עשר שנים? האם עדיין תהיה לבושה בחליפת טיפוס ההרים שלבשה כשמתה, או שעכשיו היא לבושה בגלימה לבנה?
לא משנה מה היא תלבש, ברור לי שזה יהיה משהו אופנתי. פתאום נשמע משק כנפיים; רעש שהדהד בקול רם מחומת האבן של הכנסייה, וגבר לעוצמה מחרידה בגלל שני דונם של ויטראז'ים והמצבות העקומות שהקיפו אותי. קפאתי.
יכול להיות שזה מלאך, או יותר סביר, שרף, שירד להחזיר את נשמתה היקרה של פלביה לגן עדן? אם אפקח טיפּ־טיפה את העיניים, אוכל לראות מבעד לריסים, אבל רק במטושטש.
לא היה לי מזל. זה היה רק עורב קטן, אחד הקְאָקים התשושים שהסתובבו תמיד סביב סנט טַנקרֶד. הנוודים האלה קיננו במגדל מאז שהסתתים בני המאה השלוש־עשרה ארזו את הכלים שלהם ועזבו.
עכשיו נחתה הציפור האווילית והמגושמת על אצבע השיש המופנית אל השמים, והביטה בי בקרירות בעיני כפתור מבריקות ומגוחכות, כשראשה נוטה הצדה.
קְאָקים לא לומדים מהניסיון. לא משנה כמה פעמים עבדתי עליהם, במוקדם או במאוחר הם תמיד ירדו מהמגדל כדי לחקור ולבדוק. במוח הפרימיטיבי של הקָאָק, לכל גוף מאוזן בבית הקברות יש רק משמעות אחת: אוכל.
כמו בעשרות הפעמים הקודמות, קפצתי על רגלי והשלכתי את האבן שהסתרתי בין האצבעות הקמוצות שלי. החטאתי — אבל כמעט תמיד החטאתי.
היצור השמיע "אָק" מלא בוז, זינק לאוויר ועף מאחורי הכנסייה, לכיוון הנהר.
עכשיו, אחרי שקמתי, שמתי לב שאני רעבה. אלא מה! לא אכלתי מאז ארוחת הבוקר. לרגע שאלתי את עצמי אם אמצא שאריות של עוגיות ריבה או פרוסת עוגה במטבח הכנסייה. ערב קודם נערך בכנסייה מפגש של אגודת הנשים של סנט טנקרד, ותמיד היה סיכוי להשיג כמה פירורים.
בוססתי בעשב שהגיע לי עד הברכיים ושמעתי צליל מוזר של משיכה באף. לרגע חשבתי שהקאק החצוף חזר כדי לומר את המילה האחרונה.
עצרתי והקשבתי.
שום דבר.
ואז שמעתי את זה שוב.
חוש השמיעה החד שירשתי מהארייט הוא לפעמים קללה ולפעמים ברכה, מפני שאני מסוגלת, כמו שאני אוהבת לומר לפִילִי, לשמוע דברים שעושים צמרמורת. אחד הצלילים שאני קולטת טוב במיוחד הוא צליל של בכי.
הבכי הגיע מהפינה הצפונית־מערבית של בית הקברות, איפשהו ליד צריף העץ שבו שומר שמש הכנסייה את כלי חפירת הקברים שלו. התקדמתי לאט על קצות האצבעות והקול התחזק: מישהו בכה שם כהוגן, כמו שבכו פעם, מכל הלב.
ידוע לכול שבעוד שרוב הגברים מסוגלים לעבור ליד אישה בוכה כאילו העיניים שלהם מכוסות והאוזניים שלהם מלאות חול, אין אישה שיכולה לשמוע אישה אחרת במצוקה בלי לרוץ מיד לעזרתה.
הצצתי מעבר למצבת שיש שחורה וראיתי אותה שם, שרועה על מצבת אבן גיר, עם הפנים כלפי מטה, והשיער האדום שלה גולש על הכתובת השחוקה כמו פלגי דם. מלבד הסיגריה הזקורה במין גנדור בין אצבעותיה, היא יכלה להיות ציור של אחד הפְּרֶה־רפאליטים, כמו סֶר בֶּּרְן־ג'וֹנס. כמעט לא היה נעים לי להפריע.
"שלום," אמרתי. "את בסדר?"
עוד עובדה ידועה היא שתמיד מתחילים שיחות כאלה בהערה טיפשית לגמרי. הצטערתי ברגע שאמרתי אותה.
"אה! בטח שאני בסדר," צעקה האישה, זינקה על הרגליים וניגבה את העיניים. "למה התגנבת ככה מאחורי? מי את בכלל?"
היא נענעה את הראש, הניפה את השיער לאחור וזקפה את הסנטר. היו לה עצמות לחיים גבוהות ופנים בצורת לב, כמו לכוכבת סרטים אילמים. לפי הצורה שהיא חשפה את השיניים ראיתי שהיא נבהלה נורא.
"פְלַביָה," אמרתי. "אני פְלַביָה דֶה לוּס. אני גרה לא רחוק, בבּאקשוֹ."
זקפתי את האגודל בכיוון הכללי.
היא המשיכה לנעוץ בי עיניים כמו אישה באמצע סיוט.
"אני מצטערת," אמרתי. "לא התכוונתי להפחיד אותך."
היא הזדקפה למלוא קומתה, שלא היתה יותר ממטר חמישים ועוד כמה סנטימטרים והתקרבה אלי, כמו גרסה זועמת של ונוס של בּוֹטיצ'לי שראיתי פעם על קופסת עוגיות של הנטלי ופַּלמֶרז.
לא נרתעתי ונעצתי מבט בשמלה שלה. זאת היתה שמלת כותנה מודפסת עם חלק עליון צמוד וחצאית מתרחבת, מכוסה כולה בשפע של פרחים קטנטנים אדומים, צהובים, כחולים וכתומים עזים כמו פרגים. לא יכולתי שלא להבחין ששולי השמלה היו מוכתמים בבוץ יבש למחצה.
"מה קרה?" שאלה האישה ושאפה בהפגנתיות מהסיגריה הנטויה שלה. "אף פעם לא ראית מישהו מפורסם?"
מפורסם? לא היה לי שום מושג מי היא. התחשק לי לומר לה שדווקא ראיתי מישהו מפורסם, ושזה היה וינסטון צ'רצ'יל. אבא הצביע עליו מתוך מונית בלונדון. צ'רצ'יל עמד ליד מלון סבוֹי כשאגודליו בכיסי המותנייה שלו ודיבר עם מישהו במעיל גשם צהוב.
"ויני הוותיק והטוב," לחש אז אבא, כאילו לעצמו.
"אוי, מה הטעם?" אמרה האישה. "מקום ארור... אנשים ארורים... מכוניות ארורות!" היא חזרה לבכות.
"אני יכולה לעזור לך במשהו?" שאלתי.
"תעזבי אותי בשקט," בכתה האישה.
טוב, בסדר, חשבתי. בעצם, חשבתי הרבה יותר מזה, אבל מפני שאני מנסה להיות אדם טוב יותר...
עמדתי שם לרגע והתכופפתי קצת לראות אם הדמעות הזולגות שלה יצרו איזו ריאקציה כימית עם משטח המצבה הנקבובי. ידעתי שדמעות מורכבות בעיקר ממים, כלוריד הנתרן, מַנגָן ואשלגן, ואבן גיר עשויה בעיקר מסידן פחמתי, שנמס בכלוריד הנתרן, אבל רק בטמפרטורות גבוהות. אז אם הטמפרטורה של בית הקברות בסנט טנקרד לא תעלה פתאום בכמה מאות מעלות, לא נראה סביר שיקרה פה משהו מעניין מבחינה כימית.
הסתובבתי והלכתי משם.
"פלביה..."
הסתכלתי לאחור. היא הושיטה לי יד.
"אני מצטערת," אמרה. "פשוט כל היום הזה היה ממש נורא." עצרתי, ואז חזרתי לאט ובחשש בעוד היא מנגבת את העיניים בגב כף ידה.
"קודם כול, רוּפֶּרט היה במצב רוח נורא עוד לפני שיצאנו הבוקר מסְטוֹטְמוּר. רבנו, ואז היה כל העניין עם הטנדר. זה פשוט היה הקש ששבר את גב הגמל. הוא הלך לחפש מישהו שיתקן אותו, ואני... טוב, נשארתי פה."
"השיער הג'ינג'י שלך מוצא חן בעיני," אמרתי. היא נגעה בו מיד וחייכה, כמו שידעתי איכשהו שהיא תעשה.
"ראש גזר, ככה קראו לי כשהייתי בגילך. ראש גזר! תארי לעצמך!"
"הראש של הגזר ירוק," אמרתי. "מי זה רוּפּרט?"
"מי זה רוּפּרט?" שאלה האישה. "את עובדת עלי!"
היא הצביעה על משהו ואני הסתובבתי להסתכל: בשביל בפינת בית הקברות חנתה מכונית מסחרית הרוסה מסוג אוֹסטין 8. על הדלת צוירו אותיות זהב צעקניות כמו בכרזת קרקס, עדיין קריאות מבעד לשכבה עבה של בוץ ואבק: בּובּוֹת פּוֹרסוֹן.
"רוּפּרט פּוֹרסוֹן," אמרה האישה. "כולם מכירים את רופרט פּוֹרסוֹן. רופרט פּוֹרסוֹן, מסְנוֹדִי הסנאי, ממלכת הקסמים. לא ראית אותו בטלוויזיה?"
סנוֹדי הסנאי? ממלכת הקסמים?
"אין לנו טלוויזיה בבּאקשוֹ," אמרתי. "אבא אומר שזאת המצאה מגונה."
"אבא שלך הוא איש חכם באופן יוצא מהכלל," אמרה האישה.
"אין ספק שאבא..."
רעש מתכתי של מגן שרשרת רופף קטע את דבריה, והכומר הגיע על אופניו המתנדנדים מעבר לקיר הכנסייה. הוא ירד והשעין את זוג הראלי החבוטים שלו על מצבה קרובה. כשניגש לעברנו, חשבתי על העובדה שקֶנוֹן דֶנווין ריצ'רדסוֹן לא התאים בכלל לדמות הכומר הכפרי הטיפוסי. הוא היה גדול ופשוט ולבבי, ואם היו לו קעקועים, היו חושבים אותו בטעות לקברניט של איזו אוניית קיטור חלודה שנגררת בקושי מנמל שטוף שמש אחד לאחר במושבות האיומות שעוד נותרו לאימפריה הבריטית.
בגדי הכומר השחורים שלו היו מוכתמים ומרוחים באבק גירי, כאילו נפל מהאופניים.
"לעזאזל!" אמר כשראה אותי. "האטב שהידק את המכנס שלי נפל ושוליו נקרעו לגזרים," ואז ניער מעליו את האבק, ניגש אלינו והוסיף, "סינתיה תעשה ממני קציצות."
עיניה של האישה נפערו והיא העיפה בי מבט חטוף.
"בזמן האחרון היא התחילה לחרוט במחט את ראשי התיבות של שמי על כל החפצים שלי," המשיך הכומר, "אבל זה לא מנע ממני לאבד דברים. בשבוע שעבר, את דפי הסטנסיל לעלון הקהילה, שבוע קודם, ידית פליז ממלתחת הכנסייה. ממש מעצבן.
"שלום, פלביה," אמר. "תמיד נחמד לראות אותך בכנסייה."
"זה הכומר שלנו, קֶנוֹן ריצ'רדסוֹן," אמרתי לג'ינג'ית. "אולי הוא יוכל לעזור."
"דֶנווין," אמר הכומר והושיט את היד לאישה הזרה. "מאז המלחמה אנחנו לא מקפידים על רשמיות."
האישה הושיטה שתיים או שלוש אצבעות ונגעה בכף ידו, אבל לא אמרה שום דבר. כשפשטה את היד, התרומם השרוול הקצר של השמלה שלה, ולרגע קצרצר התגלתה חבורה מכוערת בצבעים ירוק וסגול על החלק העליון של זרועה. היא כיסתה אותה בזריזות ביד שמאל ומתחה את אריג הכותנה כלפי מטה כדי להסתיר אותה.
"ואיך אוכל לעזור?" שאל הכומר והחווה לעבר הטנדר. "לא לעתים קרובות אנחנו מתבקשים לשרת פה, בשממה שכוחת האל, אנשי תיאטרון מכובדים כל כך."
היא חייכה בגבורה. "הטנדר שלנו התקלקל — או כמעט התקלקל. משהו שקשור למאייד. אם זה היה משהו שקשור לחשמל אני בטוחה שרוּפּרט היה יכול לתקן אותו צ'יק צ'ק, אבל למרבה הצער מערכת הדלק היא מֵעבר לכוחותיו."
"אוי ואבוי!" אמר הכומר. "אני בטוח שבֶּרט אַרצֶ'ר מהמוסך יוכל לתקן אותה בשבילכם. אתקשר אליו, אם תרצי."
"לא, לא," אמרה האישה מהר, אולי מהר מדי. "אנחנו לא רוצים להטריח אותך. רוּפּרט הלך לרחוב הראשי. הוא בטח כבר מצא מישהו."
"אם הוא היה מוצא הוא כבר היה חוזר," אמר הכומר. "תרשי לי להתקשר לבּרט. לא פעם הוא קופץ הביתה לתפוס תנומה אחר הצהריים. הוא כבר לא צעיר כמו שהיה, וגם אנחנו לא, אם כבר מדברים על זה. למרות זאת, הפתגם האהוב עלי הוא: כשמתעסקים במכונות, אפילו צייתניות, לא מזיק לקבל את ברכת הכנסייה."
"לא, לא. זאת טרחה רבה מדי. אני בטוחה שנסתדר מצוין."
"שטויות," אמר הכומר וכבר התקדם ביער המצבות וצעד במהירות שיא לבית הכומר. "שום טרחה. תכף אחזור."
"אדוני הכומר!" צעקה האישה. "בבקשה..."
הוא עצר באמצע צעד ארוך וחזר אלינו בהיסוס.
"פשוט... אתה מבין, אנחנו..."
"אהה! אז זו שאלה של כסף," אמר הכומר.
היא הנהנה בצער, בראש מורכן, ושערה האדום גלש על פניה.
"אני בטוח שאפשר לסדר משהו," אמר הכומר. "אה! הנה בעלך חוזר."
גבר קטן עם ראש גדול מדי צלע לעברנו בכבדות. הוא עבר על פני בית הקברות, ובכל צעד הסתובבה רגלו הימנית בחצי עיגול רחב ומגושם. כשהתקרב, ראיתי שהשוק שלו כלואה בסד ברזל כבד.
הוא בטח היה בן ארבעים ומשהו, אבל היה קשה לדעת.
למרות קומתו הזעירה, נדמה שהחזה הגדול והזרועות החזקות שלו עומדים להתפרץ בכל רגע מתוך חליפת הפסים שכלאה אותם. לעומת זאת, רגלו הימנית נראתה מעוררת רחמים: לפי הדרך שבה נצמדו המכנסיים והתנפנפו סביב מה שנח מתחתם, ראיתי שהרגל דקה כמו גפרור. עם הראש העצום שלו הוא נראה לי כמו תמנון ענקי שחוצה את בית הקברות על זרועות לא אחידות.
הוא התנודד ועצר, הרים ביראת כבוד כובע מצחייה שטוח, וחשף סבך שיער בהיר מאוד שהתאים בדיוק לזקן התיש הקטנטן שלו.
"רוּפּרט פּוֹרסוֹן, אני מניח?" אמר הכומר וטלטל את ידו בתקיעת כף לבבית. "אני דֶנווין ריצ'רדסוֹן, וזאת ידידתי הצעירה, פלַביה דֶה לוּס."
פּוֹרסוֹן הנהן לעברי, העיף באישה מבט חטוף, כמעט בלתי נראה ואפל, ואז חייך חיוך קורן כמו זרקור.
"אני מבין שיש בעיות במנוע," המשיך הכומר. "מעצבן מאוד. אבל אם זה הביא אלינו את יוצר ממלכת הקסמים וסנוֹדי הסנאי — טוב, זה רק מוכיח את הפתגם הישן, לא?"
הוא לא אמר לאיזה פתגם ישן התכוון, ואף אחד לא התעניין במיוחד.
"עמדתי לציין באוזני אשתך היקרה," אמר הכומר, "שזה יהיה כבוד גדול לסנט טנקרד אם תשקול לערוך איזו הצגה קטנה באולם הקהילה בזמן שיתקנו לך את הטנדר. אני מבין, כמובן, עד כמה אתה מבוקש, אבל אמעל בתפקידי אם לא אבקש זאת לפחות בשם הילדים של בּישוֹפּס לֵייסי, וכן, גם בשם המבוגרים! מדי פעם כדאי להרשות לילדים לפרוץ את קופות החיסכון שלהם למען מטרה תרבותית ראויה, נכון?"
"אדוני הכומר," אמר פּוֹרסוֹן בקול חנפני — גדול מדי, מהדהד מדי, מתוק כדבש מדי לאיש קטן כזה, חשבתי — "לוח הזמנים שלנו באמת צפוף. אתה מבין, מסע ההופעות שלנו היה מפרך, ולונדון מחכה..."
"אני מבין," אמר הכומר.
"אבל," הוסיף פּוֹרסוֹן והרים את אצבעו במחווה דרמטית, "נשמח מאוד לשיר תמורת ארוחה, כמו שאומרים. נכון, ניאַלָה? זה יזכיר לנו את הימים ההם."
האישה הנהנה, אבל לא אמרה שום דבר. היא רק בהתה אל מעבר לגבעות.
"טוב," אמר הכומר וחיכך את ידיו במרץ, כאילו הבעיר אש, "אז סיכמנו. בוא אראה לך את האולם. הוא די מוזנח, אבל יש שם במה, והאקוסטיקה אמורה להיות משהו מיוחד."
שני הגברים נעלמו מאחורי הכנסייה.
לרגע לא נראה שיש מה לומר. ואז דיברה האישה: "יש לך סיגריה, במקרה? אני מתה לעשן."
נדתי בראש בצורה די טיפשית.
"הממ," אמרה האישה. "את נראית כמו ילדה שיש לה סיגריות."
בפעם הראשונה בחיי נעתקו המילים מפי.
"אני לא מעשנת," הצלחתי לומר.
"למה?" שאלה האישה. "את צעירה מדי או חכמה מדי?"
"חשבתי להתחיל בשבוע הבא," גמגמתי. "פשוט עוד לא הגעתי לזה."
היא הטילה את ראשה לאחור וצחקה בפה מלא, כמו כוכבת קולנוע. "את מוצאת חן בעיני, פלביה דה לוּס," אמרה. "אבל יש לי יתרון עלייך, לא? את אמרת לי מה שמך, אבל אני לא אמרתי לך מה שמי."
"ניאַלָה," אמרתי. "מר פּוֹרסוֹן קרא לך ניאלה."
היא הושיטה את ידה בפנים רציניות. "נכון מאוד," אמרה. "כך הוא קרא לי. אבל את יכולה לקרוא לי אמא אווזה."