פרולוג אפולוגטי
בעשור החמישי שלי, אחרי שנים של הטרוסקסואליות סולידית ונעדרת עניין של ממש לציבור, התחלתי לנהל יחסים קרובים ומורכבים עם גברים. בהיעדר ליבידו ששווה לדבר עליו, אלה היו יחסים אפלטוניים, ועובדת מותם של רוב מושאי תשוקתי — לרוב שנים לפני שנולדתי — לא הייתה שיקול רלוונטי לרומנים הקצרים והבוערים הללו.
מגיל צעיר אהדתי בלהט את העניין הפמיניסטי, ואף העליתי דברים על הכתב במאמץ לתת ביטוי לרעיונות הגולמיים שבערו בי; מאז המשיכה הציוויליזציה האנושית, חורקת במאמץ נואש, כמו מכונת ענק חלודה ורוטנת, לנוע באיטיות לעבר יעד מעורפל של שוויון מגדרי. בה בעת דהרו אירועי השעה בקצב מסחרר, העולם התגלגל קדימה ואני נשרכתי מאחור, מנסה לטפח השקפת עולם עקבית ומנומקת, או לכל הפחות להבין את השקפותיהם המורכבות של הוגות והוגים חשובים, ולרוב נכשל. אני חי כמו כל בני זמני בתקופה מעניינת מאוד, ומבין אותה פחות ופחות ככל שאני יודע יותר.
באופן טבעי הותרתי את המאבק הנשי ואת העולם החדש והאמיץ בידיהן האמונות של אלה המבינות אותו טוב ממני, והלכתי בעקבות נטיית לבי הבלתי צפויה: גברים לבנים מתים. הדבר ודאי מעיד על משהו — אולי על שתמיכתי הנמרצת במהפכה הפמיניסטית לא התנחלה כראוי בעמקי נשמתי, ובחקירה בעינויים או באנליזה תקיפה ייחשף ויוקע באור השמש המחטא השד הלבן המקנן אצלי במרתפי הנפש. ואולי זאת ראיה לכך שאני אוהב משחקים של בנים, מחיילי פלסטיק ועד עלילות ריגול ומלחמה, וכשמדובר בספרות — שעשועים אינטלקטואליים קרים ועקרים.
הסיפורים שלוקטו כאן משקפים את תשוקתי הישנה־חדשה. כולם מבוססים על עובדות ונאמנים למציאות, עד כמה שהדבר אפשרי — על פי רוב הוא לא אפשרי — ונכתבו בלי שמץ מודעות עצמית. חלקם, נדמה לי, יכלו להופיע, כמעט ככתבם, במגזינים לגברים קהים המסרבים להסתגל לרוח הזמן. אני לא רואה טעם להתנצל; הכניעות וטוּב המזג שלי יחד עם הרצון לרצות ולפייס, עוד יביאו אותי לעשות זאת בבוא העת, מתוך נכונות אמיתית ושכנוע עצמי, מהולים ברגשי אשם ותוגה קיומית.
האנטומיה של המלנכּוליה
קינה גברית
"האנטומיה של המלנכּוליה" היא מין קינה גברית עתיקה, גדושה בשפע עצום של כל מה שאבד עליו הכלח, רחוקה כל כך משאון ההווה, מיותרת, מיושנת, אבל לעתים מזדהרת פתאום במה שנדמה כי נכתב אמש. "האנטומיה של המלנכוליה" — שם עדכני להפליא — הוא שם ספרו של רוברט ברטון, שפורסם בשנת 1621. כתבו עליו שהוא "הספר הטוב ביותר שנכתב אי פעם", אך מובן שאל הצהרה כזאת, כמו אל כל התפעמות מופרזת של מבקרים, יש להתייחס בהסתייגות הראויה.
ברטון, שכינה את עצמו דֶמוֹקְרִיטוּס הצעיר (על שמו של "הפילוסוף הצוחק", לרמז על הצד הקומי של המלנכוליה), היה איש דת ומלומד מאוקספורד, והכותרת של ספרו לא הייתה מטפורית: הוא התכוון לנתח את המלנכוליה, כמו איש רנסנס אמיתי, בעזרת כל אסכולות הידע שהכיר — והוא הכיר את כולן. החל באסטרונומיה ורפואה וכלה בתאולוגיה, פילוסופיה, אמנות וספרות. אלא שהוא כתב הכול בסגנון אישי לגמרי ולא ברצינות גמורה; לא תמיד. הומור — אנגלי — מצוי בין השורות.
ולמה לנתח את המלנכוליה? זה ברור: "אני כותב על מלנכוליה כדי להיות עסוק, ועל ידי כך להימנע מן המלנכוליה". ברטון מבהיר שכל חייו סבל ממלנכוליה — היום אולי היינו קוראים לזה דיכאון — אבל המלנכוליה היא רק קרש קפיצה לזנק ממנו אל עיסוק מלומד בכל תחום אנושי.
הוא מתנצל בענווה על ששלח ידו בכתיבת ספר. "בעידן הקשקשני הזה, שבו יש ספרים לאין מספר, בתי הדפוס דחוקים, ומתוך הדחף המציק שיש בכל אדם להראות את עצמו, מתוך התשוקה לתהילה ולכבוד, הוא יכתוב בכל מחיר, יגרד לו חומר, השד יודע מניין [...] גם אם בקושי יֵדע להחזיק עט, הוא חייב לומר משהו". לדברים יש צליל עדכני. "אנו טווים שוב ושוב אותה רשת, שוזרים שוב ושוב אותו חבל [...] לא רק ספריות וחנויות מלאות בניירת המצחינה שלנו, גם כל מחראה ובית שימוש".
לדבריו, לעומת רבים אחרים הוא עצמו לא עשה זאת כדי לזכות בתהילה ובכסף, אלא כדי להרגיע את נפשו: "אדם צריך לגרד במקום המעקצץ. לא מעט נתקפתי בחולי הזה, שמא אומר באהובתי, המלנכוליה [...] וכמו אדם שעקצו עקרב אוציא מסמר בעזרת מסמר, ארגיע כאב אחד באמצעות אחר [...] כפי שעשה אותו אדם שהאמין שהוא נושא בבטנו כמה מן הצפרדעים של אריסטופנס, עדיין מקרקרות בְּרִיק, אוֹקֶקְס, קוֹאקְס, קוֹאקְס, אוּפּ, אוּפּ, וכדי למצוא לו הקלה למד רפואה שבע שנים ונסע בכל רחבי אירופה".
שנים רבות נחשבה "האנטומיה של המלנכוליה" ליצירת מופת, כוכב זוהר בשמי ההגות והספרות. אולם הזוהר הזה הועם ודעך בהדרגה; היו תקופות שבהן שבה ונעשתה אופנתית בזכות מעריצים מפורסמים, אבל מבחני הידע הכללי של ימינו לא ישאלו על ברטון או על "האנטומיה"; מקומו בפנתאון של הספרות הקלאסית אינו מובטח, אף על פי שהשפיע על גדולי המשוררים האנגליים — מילטון, ביירון, קיטס — ועל סופרים כמו סוויפט וסְטֶרן ("טריסטראם שנדי" מאת סטרן מלא פלגיאטים מברטון; אבל ברטון עצמו כתב "כל מה שיש לי גנוב מאחרים"). גם על הרמן מלוויל הילך קסם.
.jpg)
