משפטים פשוטים ושגורים בשפת היום יום מבטאים יותר מכול את ניסיון החיים הקולקטיבי ואת האמת הבסיסית על דרכי עולם. בתוכם מצוי המשפט "מי שלא עושה לא טועה". עסקתי בעשייה כל שנות חיי הבוגרים, טעיתי, תחקרתי את טעויותי ולמדתי מהן. זו התרבות הארגונית של חיל האוויר, שממנה ינקתי ערכים ונורמות התנהגות. בסופה של כל טיסה, בסיומם של כל משימה ומבצע, צריכים היינו לתאר בפני חברינו הלוחמים את שעשינו, להצביע על הטעויות ולחשוב על דרכים לתיקון לפעם הבאה. כך, במשך שנים הוחדרה בי ההבנה שחשיפת טעויותיך היא עוצמה ולא חולשה, היא הדרך להתקדם ולהשתפר. אני ירא מן האנשים הצודקים תמיד, אלה שאינם טועים, אלה שפיתחו מומחיות למצוא את הטעויות של האחרים ובזה מסתכמת עשייתם. הסכנה הגדולה טמונה בטועים שאינם מסוגלים להודות בטעויותיהם ומשכך גם אינם טורחים לתקנן, והם חיים בשקר עם עצמם ועם הסביבה שבה הם פועלים, מוליכים את אלה שאיתם מדחי אל דחי.
המשורר האנגלי אלכסנדר פופ (1744-1688) אמר: "אדם לעולם לא צריך להתבייש להודות שטעה, המודה בטעות כמו אומר, במילים אחרות, שהוא חכם יותר היום משהיה אתמול."
טעות אינה אַשְׁמה. את הדבר החשוב הזה אנו נוטים לשכוח לעתים קרובות מדי.
בימי חיי טעיתי לעתים ביחס לאנשים, טעויות מקצועיות וטעויות בקבלת החלטות כטייס וכמפקד. את חלקן היה קל לאבחן וגם לתקן וחלקן היו מורכבות יותר, שתיקונן היה כרוך במאמץ מתמשך, אישי וארגוני. את הטעות המקצועית הבוטה ביותר, שכמעט עלתה לי בחיי, ביצעתי כטייס במלחמת לבנון ב-1982. במהלך תקיפת ריכוזי שריון סוריים בלבנון לא הפעלתי מערכת הגנה עצמית מפני טילים, שהיתה מותקנת על המטוס, וכתוצאה מכך נפגע הפנטום שהטסתי מטיל כתף סורי. אך בעוד שטעות מן הסוג הזה נגעה רק בי ובאיש הצוות שטס עימי, ועליה יכולנו לשלם בחיינו, הרי שבמעלה הדרך היו לדברים שעשיתי השפעה גם על אחרים.
במהלך שירותי ניסחתי מספר פעמים את התבטאויותי הפומביות באופן שגוי ובכך הזקתי לעניין עצמו. למדתי גם שלעתים רבות מדי, אנשים בוחרים להתייחס רק לחלק מן הדברים, בין אם כמניפולציה ובין אם בתמימות. ראיתי שהכותרת הנבחרת על ידי העורך התורן היא זו שיוצרת את סדר היום, ולא תוכן הדברים עצמם.
כאמור, לטעויות יש משקל שונה ככל שאתה מתקדם בהיררכיה, בגלל העובדה הפשוטה שהשפעתן רחבה יותר, הן באשר לנושאים הנדונים והן באשר לאנשים רבים יותר הסרים למרותך. כרמטכ"ל נשאתי באחריות לנושאים שעסקו בסוגיות לאומיות כבדות משקל. אמנם לא הייתי יחיד בקבלת ההחלטות וכל החלטה משמעותית, מבצעית או אחרת, נדונה וקיבלה את אישור הדרג המדיני, אך אין ספק שלדברי ולדעותי היתה משמעות והשפעה רבה על עצם ההחלטות שהתקבלו.
כרמטכ"ל כנראה שטעיתי בבחירת חלק מן המפקדים שאיתם הייתי צריך לעבוד כצוות. חלק מן האנשים שמיניתי - כך התברר לי בדיעבד - לא התאימו לתפקידם.
טעויותי העקריות במהלך מלחמת לבנון השנייה נגעו ל:
* עיתוי גיוס כוחות המילואים לאפשרות של מהלך קרקעי רחב, זאת ללא קשר לעצם נכונות ביצוע המהלך, היה מאוחר ונבע משיקולים שהיו מעבר לתחום האחריות שלי כרמטכ"ל.
* בישיבות הממשלה והקבינט הביטחוני לא הצלחתי לשכנע בצורך לממש את התוכנית המבצעית לתקיפת התשתיות הלאומיות של לבנון, תוכנית שהאמנתי בה, ואשר להערכתי, מימושה היה מביא לידי ביטוי חד וברור את גישת התגובה החריפה בהרבה מעבר לציפיות היריב ומסייע לקיצור משך הלחימה.
* עקב גישה של מתן גיבוי ותמיכה למפקדים בדרגים השונים, לא מומשה מידת בקרה מספקת באשר לביצוע התוכניות המבצעיות על ידי פיקוד הצפון.
* הידע והניסיון של חלק מבכירי המפקדים שעימם עבדתי לא מוצו באופן מיטבי, ונהגתי בסלחנות יתר כלפי התנהגותם הבלתי-לויאלית של חלק מבכירי המפקדים תוך כדי המלחמה.
* הטיפול שלי בנושאי תקשורת והסברה היה לקוי והתבטא בסופו של דבר בהזנחת התחום, עד כדי הפקרתו להשתוללות חסרת רסן של גורמים בלתי-אחראיים רבים: כתבים, פרשנים, קציני מילואים ואחרים.
על דבר אחד איני מצר: לא דיברתי אל הפרוטוקולים, אלא פעלתי מתוך תחושת אחריות לאומית. לא הסתרתי את דעתי וגם לא בָּרַרתי את המילים כדי לרַצּות גורם זה או אחר.
במהלך שירותי בצה"ל, שנמשך קרוב לארבעים שנה, רובו כקצין בשירות קבע, מיעוטו בשירות סדיר ובמילואים, הכרתי רבים ששכנעו את עצמם, וגם אחרים, כי גורלם יעד להם להתמנות למפקד חיל האוויר או לרמטכ"ל. באופן טבעי, רק מיעוטם הגשימו את שאיפתם. בניגוד למעטים שהגיעו לתפקיד רמטכ"ל או מפקד חיל האוויר (ועד היום, אני איש צוות האוויר היחיד שזכה למלא שני תפקידים אלה), מסלול חיי לא היה של טיפוס רצוף. כטייס צעיר החלטתי להשתחרר מחיל האוויר, במחאה על כך שקצין אחר הועדף על פני לתפקיד מסוים. סברתי שהוא פחות טוב ממני, ובדיעבד התברר שצדקתי. הוא השתחרר בדרגת רב-סרן. אני, שחזרתי לשירות לאחר ארבע שנים כאזרח, הגעתי לאן שהגעתי. היום אני יודע שהחלטתי להשתחרר היתה תגובה של צעיר המובל על ידי הרגש, שביקש סיפוקים מיידיים.
לאורך השנים הרבות שבהן מילאתי תפקידי פיקוד בכירים, ליוותה אותי ההכרה שבבסיס תפקידי מונחת מעין "עסקת חבילה": אם אכשל, הכישלון כולו ייזקף לחובתי. אם אצליח, ההצלחה - לפחות בחלקה - תיזקף לזכות אחרים. קיבלתי את כללי המשחק האלה מתוך הבנה שאינני יכול ואינני רוצה לשנותם. תמיד שמחתי לראות את הצלחתם של פקודַי, ותמיד ידעתי כי כפי שהצלחותי בצעירותי נזקפו בחלקן, בדין ובצדק, לזכות המפקדים, הצלחתם היא גם הצלחתי, וחלק מן המחמאות נפל גם בחלקי.
אודה ולא אבוש, אינני עשוי מחומרים קשיחים ובלתי-חדירים לחלוטין. גם השריון האנושי הטוב ביותר בעולם פגיע לחִצים מושחזים ומורעלים, שמקורם ברשעות, זדון וחוסר הגינות, או בבורות, אי-הבנה ואי-ידיעה. עם השנים ידעתי להעריך את מידת יעילותו של השריון האישי שלי והסתכלתי סביבי כדי להשוותו ל"עובי העור" של אחרים...
תמיד היה ברור לי שעם החִצים המושחזים והרעילים הללו אצטרך להתמודד לבדי, ואל לי להטיל את המשא הזה על אחרים. לא רציתי להקרין לבני ביתי את הדברים הקשים העוברים עלי. היה לי חשוב שהבית יישאר, עד כמה שהדבר ניתן, מחוץ לטווח הארס. גם חברים קרובים לא שיתפתי במצוקותי, וייתכן שבזה טעיתי. אני מגדיר את עצמי כאדם רגיש, אך אינני נוהג להרים טלפונים לחברים ולחלוק עימם בצר לי. חברי המלווים אותי עשרות שנים לא התרגלו למנהגי זה והם רוטנים על כך לא מעט, אך בעיני חברוּת נמדדת ביכולת להקשיב גם לשתיקות ולא רק לדיבורים. כאדם, מעולם לא הרגשתי בודד. ידעתי שאני עטוף במעגל של אנשים יקרים לי, הדואגים לי גם אם אינני מרבה לפתוח את כל חדרי לבי בפניהם.
תחושת הבדידות, כממלא תפקיד בכיר, קיבלה את מלוא ביטויה בתפקידי כרמטכ"ל. אין פירוש הדבר שלא יכולתי לדבר ולהחליף דעות עם אחרים, אך הבנתי וחשתי את מלוא כובדה של האחריות שרבצה על כתפי. בסופו של דבר, כל החלטה שקיבלתי, לאחר שהתייעצתי והקשבתי היטב לכל המעורבים בדבר, היתה אך ורק שלי, ואני הוא הנושא בה, לטוב ולרע. קבלת החלטות במערכת צבאית אינה דמוקרטית ואינה נמדדת בכמות הידיים המורמות. כמפקד אתה נושא באחריות מוחלטת להחלטות שקיבלת, גם אם מקורן ברעיון או בדעה של אחרים. זו המהות של מוביל, של מפקד, אם תרצו - של מנהיג: אחריות אינה ניתנת לחלוקה. כשהוסמכתי, כטייס-קרב בחיל האוויר, להיות מוביל רביעיית מטוסים, חשבתי שזהו שִׂיאה של הבדידות. לבדך בתא הטייס, בסיטואציות משתנות במהירות על-קולית כשעליך לקבל החלטות תוך שברירי שנייה. לימים הבנתי שהשיא הזה הוא רק תחנה, שאחריה נמשך הטיפוס לשיאים חדשים. עם הזמן הבנתי והפנמתי שלמושג הבדידות יש עוצמות חזקות יותר וגרסאות שלא הכרתי. אז גם קלטתי את חוזקן של התשתיות שנבנו אצלי במהלך השנים בתהליך ההכשרה וההכנה שעברתי.
בהחלטתי להגיש לראש הממשלה את התפטרותי מתפקיד הרמטכ"ל שיתפתי, כאמור, שניים מחברי, לא את אשתי ולא את ילדַי. עמוק בתוכי חשתי כי זה ענייני שלי בלבד, ורק אני הוא שצריך "להתבשל" בתוכו, ללא קולות רקע ורעשי דעות נוספות. זו היתה ההתלבטות הקשה בחיי.
בחנתי ושקלתי את צעדי שוב ושוב, וכשקיבלתי את החלטתי ישבתי בחדרי וכתבתי את הגרסה הראשונה למכתב ההתפטרות. אפילו לאשתי, חברתי האהובה, עירית, לא הראיתי את הטיוטות הרבות שקדמו לגרסתו הסופית. אמרתי לה כמובן שיש אפשרות שאחליט להתפטר, אך רק ערב מסירתו הודעתי לה שלמחרת בבוקר אסע לירושלים, כדי להניח את מכתב התפטרותי על שולחנו של ראש הממשלה, והראיתי לה את המכתב.
לא אחת קַבלה עירית על כך שאינני משתף אותה במתרחש. "נשותיהם של קצינים בכירים אחרים תמיד יודעות הרבה יותר ממני," היתה אומרת. ידעתי שהיא צודקת, אבל הייתי גאה בדרכי, ונהגתי להשיב לה בציניות, שאת בעליהן של אותן נשים המעורות כל כך בסודות הצבא יש להעמיד לדין. גם כתב היד של הספר הזה נמסר לעיונה של עירית ולשבט ביקורתה רק בגרסתו הכמעט סופית.
ההחלטה להתפטר וכתיבת מכתב ההתפטרות היו, מבחינתי, אחד מאותם צמתים מרכזיים בדרכו של אדם, שבהם הוא נמצא רק עם עצמו, הכי לבד, הכי נֶטו, וכשהוא מגיע להחלטה, היא שלו לחלוטין, והוא הכי שלם עם דרכו.
אחריות היא ערך מחייב, עמוק, בלתי-נתון לפשרה, בלתי-ניתן לעיגול פינות. כך האמנתי כשהתחלתי את חיי הצבאיים כטייס-קרב צעיר, וכך המשכתי להאמין בהיותי ראש המטה הכללי של צה"ל.
כחודש לאחר ההתפטרות נסעתי לבדי ללימודי ניהול באוניברסיטת הרווארד בבוסטון. חודשיים וחצי הייתי שם רק עם עצמי, מתגורר בחדר סטודנטיאלי קטנטן, על גבול הספרטניות. הימים בהרווארד היו דחוסים. מצאתי עצמי לומד עם אנשים זרים מכל רחבי העולם שהתקבצו שם, כששפת הקשר היחידה בינינו היתה אנגלית. באותה עת היתה הזרוּת הזו טובה לי. עשיתי ימים ארוכים בלימודים, ותוך כדי גם בגיבוש התייחסותי לדו"ח הביניים של ועדת וינוגרד ובמחשבות מכינות על נושאיו ורעיונותיו של הספר הזה, שאותו כתבתי בעיקר למען משפחתי. הוא נולד מתוך רצון פרטי שלי - להעלות על הכתב את סיפור חיי, את האמונות החזקות שליוו אותנו, את אשתי, ילדַי, חברַי הקרובים ואותי, לאורך כל המסלול. דחיתי בקשות להתראיין, והתרכזתי בכתיבת הספר. תמיד האמנתי שלאותיות הכתובות יש עוצמות אחרות, גדולות יותר מאלה של המילה המדוברת. צללתי לתוככי פנקסי רשימות המלווים אותי לאורך שנים רבות של שירות, קראתי שוב חלקי מחשבות שחצו את ראשי, וחוויתי מחדש, באמצעות הקריאה, אירועים שבהם היה לי חלק.
את הצורך להביא באופן סדור את הדברים שעברו עלי כטייס בחיל האוויר, כמפקד וכמי שעמד בראש הצבא, חשתי בעיקר כלפי משפחתי, שתמכה בי ופינתה את הדרך למעני. במשך עשרות שנותי במדים פעלה עירית מתוך נקודת מוצא שבביתנו יש מי שרץ קדימה, והאחר מסייע לו בריצתו. הייתי הרץ למרחקים ארוכים, והיא היתה העזר כנגדי. היא תמיד היתה שם בשבילי, ממלאת את התפקיד שבצה"ל מוגדר כ"תומך לחימה". ואני, מעולם לא הצלחתי לאתר באוצר המילים שלי את מילות התודה המתאימות. אני מקווה שהיא ידעה ויודעת, שאת מה שלא אמרתי הרגשתי תמיד, בעוצמה.
הגישה הזו השתנתה בשנים האחרונות, וטוב שכך, כפי שנוהגים לומר הצעירים. כאשר אני מביט בבני בכורי (סא"ל בשירות קבע), ברעייתו ובילדיהם (נכדינו) אני רואה דרך חיים אחרת, שבה שני בני הזוג מפתחים קריירה. גידול הילדים נופל על שניהם בצורה מאוזנת יותר משהיתה אצלי ואצל עירית. יש בכך ביטוי לשינוי החברתי והמנטלי בין הדורות. הזמן שהקדשתי לילדַי בתקופת ילדותם והתבגרותם היה מועט יחסית. למיטב ידיעתי, לא הייתי שונה מרוב חברי הטייסים, אבל אין זה תירוץ, ובמבט לאחור אני יכול רק להצטער שכך היה.
בפועל כמעט שלא היה לי זמן פנוי. בדרך כלל לא ישבתי עם ילדַי לעשות שיעורים, לא הלכתי לאסיפות הורים בבתי הספר שלהם. וכאשר הם קיבלו תעודות מצוינות, שעוררו את גאוותי, שאלתי את עצמי איך הם עשו את זה.
יעל, בתי הקטנה, נאלצה לעבור מתל אביב לחצור בהיותה בת שבע שנים. שמונה-עשרה שנים עברו מאז, ואותו מעבר עדיין חרות בה כאירוע לא קל. במשך החודשיים הראשונים ללימודים היא לא נקלטה בבית הספר החדש, בבאר טוביה. בחלק מן הבקרים הייתי נוסע עימה, באוטובוס הצבאי שאסף את הילדים מהשיכון בבסיס. היא היתה בוכה כל הדרך, וכשהגענו לבאר טוביה היתה מסרבת לרדת מהאוטובוס. נאלצתי לקרוע אותה ממני, להשאיר אותה בכיתה ולחזור לבסיס שעליו פיקדתי. היא זוכרת את הנסיעות האלו עד היום. גם אני. זכור לי העצב שחשתי בדרך מבאר טוביה חזרה לחצור, לא מצליח להימלט מחשבון נפש נוקב עם עצמי. המילים ה"גדולות", ה"דרמטיות", היו מציפות אותי, כאילו להקל על הרגשתי. נהגתי לומר לעצמי שאני עושה לא למען עצמי, כי אם למען המדינה, החברה הישראלית וחיל האוויר, כדי שנוכל להתקיים בארץ הזאת.
למזלי, בזכותה של עירית לא נזקקתי לחשבון נפש מכאיב. עירית היתה שם, כל הזמן, בשבילי ובשביל הילדים טל, רן ויעל, עקבה אחרי התפתחותם וקיבלה את המשובים הטובים מהמורים שלהם. סמכתי עליה, וזה מה שהקל עלי.
בחודשים שלאחר התפטרותי מתפקיד הרמטכ"ל הייתי אדם שמח פחות משהייתי במשך כל שנות שירותי בצה"ל. הימים הללו חלפו, והם מאחורי. העבר מעסיק אותי רק באופן מוגבל, כיוון שאני שלם עם עצמי ועם מה שעשיתי. אני מביט קדימה אל העתיד ויודע שהוא מכיל הרבה אי-ודאות, שעל מנת להפחיתה צריך לעשות, לפעול, ולא להמתין שהדברים יקרו מאליהם. אני מודע לכך שיש המפרשים את עמדתי זו כיהירות. דבק בי הכינוי "מתנשא". חזרתי ובדקתי, ככל שאדם יכול להעיד על עצמו ולבדוק את עצמו, ואני משוכנע שתו היהירות שדבק בי איננו מוצדק. מעולם לא הייתי "נסיך", מעולם לא התנהגתי ככזה, מעולם לא התנשאתי על אחרים.
בכל חיי המקצועיים השתדלתי לפעול באופן רציונלי, על סמך חשיבה קרה, עניינית, כזו הדוחקת את הרגשות. ייתכן שגישה זו, שאותה מעולם לא הסתרתי, היא שתרמה להאשמתי בהתנשאות.
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
