מישהו לרוץ איתו

"הצל שלי ואני יצאנו לדרך"

כלב דוהר ברחובות, ואחריו רץ נער. חבל ארוך מחבר ביניהם ומסתבך ברגלי העוברים והשבים והם רוטנים וזועמים, והנער ממלמל שוב ושוב "סליחה, סליחה", ובין הסליחות צועק לכלב, "תעצור! סטוֹפּ!", ופעם אחת, למרבה הבושה, נפלט לו גם "הוֹיסָה!", והכלב רץ.
הוא טס קדימה, חוצה כבישים סואנים ועובר ברמזורים אדומים. הפרווה הזהובה שלו נעלמת ומופיעה לעיני הנער בין רגלי האנשים כמו איתות סתרים, "יותר לאט", צועק הנער וחושב שלוּ לפחות היה יודע את שמו היה קורא לו, והכלב היה אולי עוצר, או לפחות מֵאֵט, אבל עמוק בלבו הוא מרגיש שגם אז הכלב היה ממשיך לרוץ, ושגם אם החבל יתהדק על צווארו עד מחנק הוא ירוץ עד שיגיע למקום שאליו הוא דוהר ככה, והלוואי שכבר נגיע לשם, ושיעזוב אותי כבר.
כל זה קורה בזמן לא טוב. הנער, אסף, רץ קדימה, אבל המחשבות שלו מסתבכות הרחק מאחור, הוא לא רוצה לחשוב אותן, הוא צריך להתרכז כולו במירוץ אחרי הכלב, והוא מרגיש איך הן נגררות אחריו כמו שרשרת של קופסאות פח מקרקשות; הקופסה של הנסיעה של הוריו, למשל. ברגע הזה הם מעל לאוקיינוס, פעם ראשונה בחיים שהם טסים, למה בכלל היו צריכים לנסוע באופן כל-כך פתאומי; והקופסה של אחותו הגדולה, שעליה הוא פשוט פוחד לחשוב, כי רק צרות יֵצאו משם; ויש עוד קופסאות, קטנות וגדולות, והן מתנגשות זו בזו במוחו, ובְסוף השרשרת מתהפכת הקופסה שנשרכת אחריו כבר שבועיים, וצליל הפח שלה משגע לו את השכל וצועק בקולי-קולות שהוא חייב כבר להתאהב אהבה מלאה בדָפי, כי כמה אפשר לחכות; ואסף יודע שהוא צריך לעצור רגע, לארגן קצת את שיירת הפח המעצבנת, אבל לכלב יש תוכניות אחרות.
לעזאזל, נאנק אסף, כי רגע לפני שנפתחה הדלת וקראו לו לבוא ולראות את הכלב, הוא היה קרוב מאוד למקום המדויק והקובע של ההתאהבות בה, בדָפי. ממש הרגיש איך הוא סוף-סוף מכניע את הנקודה הסרבנית שבעומק בִּטנו, ואת הקול האיטי והשקט שלוחש לו משם תמיד, היא לא בשבילך, דָפי הזאת, היא כל הזמן רק מחפשת לעקוץ וללגלג על כולם, ועליך במיוחד, ומה אתה צריך להמשיך את ההצגה הטיפשית הזאת, ערב אחרי ערב. ואז, כשכמעט הצליח להחריש את הקול המסכסך, נפתחה דלת החדר שבו ישב בשבוע האחרון כל יום משמונה עד ארבע, ובפתח עמד אברם דנוך, צנום ושחום ומר, סגן-מנהל מחלקת התברואה של העירייה ופחות או יותר ידיד של אבא שלו, וגם זה שסידר לו את העבודה לכל אוגוסט, ואמר לו להפסיק להתבטל ולבוא אתו מיד למטה, לכַּלבייה, כי סוף-סוף יש עבודה בשבילו.
דנוך פסע בזריזות והסביר משהו על כלב אחד, ואסף לא הקשיב, בדרך-כלל לקח לו כמה שניות לעבור ממצב למצב, וכעת נגרר אחרי דנוך לאורך מסדרונות העירייה, בין אנשים שבאו לשלם חשבונות מים ומיסים, או להלשין על השכנים שבנו מרפסת בלי רישיון, וירד אחריו במדרגות-החירום אל החצר האחורית, וניסה להרגיש בתוכו אם כבר הצליח לבטל את נקודת ההתנגדות האחרונה לדפי, ומה הוא יגיד הערב לרועי שדורש ממנו להפסיק כבר עם ההיסוסים ולהתחיל להתנהג כמו גבר. וכבר מרחוק הוא שמע את הנביחות התכופות והעזות, והתפלא, כי בדרך-כלל היו כל הכלבים נובחים ביחד, לפעמים היתה המקהלה שלהם מפריעה לחלומות שלו, בקומה השלישית, וכעת נבח רק אחד. דנוך פתח דלת-רשת, הסתובב ואמר לאסף משהו שקשה היה להבין בגלל הנביחות, פתח את דלת-הרשת השנייה, ובתנועת יד הורה לו להיכנס אל השביל הצר שבין הכלובים.
אי אפשר היה לטעות בו. אי אפשר היה לחשוב שדנוך הביא את אסף בשביל כלב אחר. היו שם שמונה או תשעה כלבים, כל אחד מהם סגור בכלוב משלו, אבל באמת היה שם רק כלב אחד, שכאילו ספג לתוכו את כל האחרים והשאיר אותם דוממים וקצת המומים. הוא לא היה גדול במיוחד, אבל היו בו עוצמה ופראות, ובעיקר ייאוש. ייאוש כזה אסף מעולם לא ראה אצל כלב. פעם אחר פעם הוא השליך את עצמו אל רשת הכלוב, וכל שורת הכלובים רעדה וזימזמה, ואז הוא היה פולט מין קול מחריד וגבוה, תערובת מוזרה של יבבה ושאגה. הכלבים האחרים עמדו או רבצו, והביטו בו בדממה ובתימהון, ואפילו ביראת-כבוד, ולאסף היתה תחושה מוזרה, שלוּ היה רואה התנהגות כזו אצל בנאדם, הוא היה חייב לגשת מיד ולעזור לו, או שהיה יוצא משם, כדי שהבנאדם יוכל להיות לבד עם צערו.
בהפסקות הקצרות שבין הנביחות וההסתערויות על דפנות הכלוב דיבר דנוך בשקט ובמהירות. אחד הפַּקחים מצא את הכלב שלשום מתרוצץ במרכז העיר, ליד כיכר ציון. הווטרינר חשב בהתחלה שמדובר בשלב מוקדם של כַּלבת, אבל אין שום סימנים, וחוץ מהלכלוך ומכמה פציעות שטחיות, הוא במצב כללי עשר. אסף שם לב שדנוך מדבר מזווית הפה, כאילו מסתיר מהכלב שמדברים עליו, "כבר ארבעים-ושמונה שעות הוא ככה", פלט דנוך מהצד, "ועוד לא נגמרת לו הבָּטָרייה. חתיכת חיה, מה?" הוסיף, והתמתח קצת כשהכלב נעץ בו לרגע מבט, "לא סתם כלב רחוב".
"אבל של מי הוא?" שאל אסף ונרתע, כי הכלב הטיח את עצמו שוב אל הרשת, והחבטה זיעזעה את הכלוב. "זהו בדיוק", אינפף דנוך וגירד בשערו, "את זה אתה כבר תצטרך למצוא". "איך אני?" נבהל אסף, "איפה אני אמצא אותו?" ודנוך אמר שברגע שהכַּלְבּ הזה - הוא קרא לו כַּלְבּ, כמו בערבית - יירגע קצת, נשאל אותו. אסף הביט בו ולא הבין, ודנוך אמר שפשוט נעשה מה שתמיד אנחנו עושים במקרים כאלה, קושרים לכלב חבל ונותנים לו ללכת והולכים אחריו קצת, שעה, שעתיים, והוא בעצמו כבר מוליך אותך ישר ובטוח אל הבעלים שלו.
אסף חשב שהוא צוחק, מי שמע על דבר כזה, אבל דנוך הוציא מכיס החולצה נייר מקופל, ואמר שחשוב מאוד, עוד לפני שמוסרים את הכלב, להחתים את הבעלים על הטופס הזה, טופס 76, תשים בכיס, אסף, ותשמור לא לאבד, כי האמת, אתה קצת מעופף נראה לי, והעיקר תסביר לו, לאדון הנכבד של הכלב, שאת הקנס המצורף בזה - מאה וחמישים שָׁח, ברירת קנס או משפט - הוא משלם, אָלף, כי התרשל בשמירה על הכלב שלו, ואולי זה ילמד אותו לקח לפעם הבאה, ו-בֵּית, בתור פיצוי מי-ני-מ-לי (דנוך נהנה למצוץ בלגלוג כל הברה) על בלבול המוח והטִרדה שגרם לעירייה, ועל בזבוז זמן של כוח אדם מ-עו-לה! והוא טפח לאסף חזק מדי על כתפו, ואמר שאחרי שימצא את הבעלים של הכלב, יוכל אסף לחזור לחדרו במַחלקת המים, ולהמשיך להתגרד שם עד סוף החופש הגדול על חשבון משלם המיסים.
"אבל איך אני בכלל..." התנגד אסף, "תראה אותו... הוא כמו משוגע..."
ואז זה קרה: הכלב שמע את קולו של אסף. פתאום עמד. חדל להתרוצץ בכלוב. לאט התקרב אל הרשת והביט באסף. הצלעות שלו עדיין עלו וירדו בקדחתנות, אבל תנועותיו נעשו איטיות, ועיניו נראו כהות וממוקדות מאוד. הוא היטה את ראשו הצידה, כאילו להיטיב להתבונן באסף, ואסף חשב שכעת הוא יפתח את פיו ויגיד בקול אנושי לגמרי - משוגע אתה בעצמך.
הוא כרע ושכב על בטנו, הכלב, הרכין את ראשו, ורגליו הקדמיות נעו מתחת לגדר-הרשת בתנועה של חפירה, של תחנונים, ומגרונו בקע קול חדש, דקיק ועדין, כמו בכי של גור, או של ילד.
אסף התכופף מולו, מהצד האחר של הרשת. הוא לא הרגיש שעשה את זה. אפילו דנוך, שהיה איש קשה, ולא בהתלהבות רבה סידר לאסף את העבודה, חייך חיוך דק כשראה איך ירד אסף כהרף-עין על שתי ברכיו. אסף הביט בכלב ודיבר אליו בשקט. "של מי אתה?" הוא אמר לו, "מה קרה לך? למה אתה משתולל ככה?" הוא דיבר לאט והשאיר מקום לתשובות, ולא הביך את הכלב במבטים ממושכים מדי לתוך עיניו. הוא ידע - החבר של רֶלי אחותו לימד אותו - את ההבדל בין לדבר אל כלב ולדבר עם כלב. הכלב נשם במהירות ורבץ, וכעת, בפעם הראשונה, נראה עייף ותשוש, וקטן ממה שנראה לפני כן. בכלבייה השתרר סוף-סוף שקט, והכלבים האחרים החלו להסתובב בכלובים ולחזור לחיים. אסף הכניס אצבע דרך אחד החורים ונגע בראשו. הכלב לא זז. אסף קירצף באצבעו את הפרווה שהיתה דביקה ומלוכלכת. הכלב התחיל לייבב במהירות, בבהילות, בלי הפסק. כאילו הוא חייב לספר משהו למישהו כי הוא כבר לא מסוגל לשמור את זה בתוכו. לשונו האדומה רטטה, עיניו היו גדולות ומלאות הבעה.
ובגלל הרגע הזה אסף לא התווכח עוד עם דנוך, שמיהר לנצל את רגיעתו של הכלב, נכנס לכלוב, וקשר חבל ארוך לקולר הכתום שהיה חבוי בסבך פרוותו.
"יאללה, תיקח אותו", פקד דנוך, "עכשיו הוא ילך אתך כמו בובה'לה", והוא נרתע קצת, דנוך, כשהכלב עמד לפתע מחוץ לכלוב וכאילו ניער מעליו בן-רגע את עייפותו ואת התמסרותו השקטה והביט ימינה ושמאלה בעצבנות חדשה וריחרח את האוויר וכמו ניסה להקשיב לקול רחוק. "הנה אתם כבר מסתדרים אחד עם השני", ניסה דנוך לשכנע את אסף ואת עצמו, "אתה רק תשמור על עצמך כשאתה מסתובב אתו בעיר, הבטחתי לאבא שלך". המלים האחרונות דעכו בגרונו.
כי כעת נעשה הכלב מרוכז ודרוך. פניו התחדדו, ולרגע היה משהו כמעט זאבי במראהו. "שמע", מילמל דנוך בחרטה קלה, "זה בסדר לשלוח אותך אתו ככה, מה?" אסף לא ענה. רק הביט נדהם בשינוי שהתחולל בכלב שיצא לחופשי. דנוך טפח לו שוב על כתפו: "אתה בחור חזק, תראה אותך, יותר גבוה ממני ומאבא שלך, אתה תשתלט עליו, כן?"
אסף רצה לשאול מה הוא צריך לעשות אם הכלב לא יוליך אותו אל בעליו, ועד מתי הוא אמור ללכת אחריו ככה (במגירה, בשולחן, חיכו לו שלושת הסנדוויצ'ים של הצהריים), ומה אם הכלב, למשל, הסתכסך עם הבעלים, ואין לו שום כוונה לחזור לביתו -
השאלות האלה לא נשאלו באותו רגע, ולא ברגע אחר. אסף לא חזר לפגוש את דנוך באותו יום, וגם לא בימים הבאים. לפעמים קל כל-כך לקבוע את הרגע המדויק שבו דבר-מה - החיים של אסף, למשל - מתחיל להשתנות עד לבלי הכר, עד לבלי שוב.
כי אך נסגרה ידו של אסף על החבל, נעקר הכלב ממקומו בתנופה אדירה ומשך אחריו את אסף. דנוך הניף יד בבהלה, הספיק לצעוד עוד צעד או שניים בעקבות אסף הנחטף, אפילו החל לרוץ אחריו - כל זה היה חסר תועלת. אסף כבר הוטס במהירות דרך חצר העירייה, דורדר במדרגות, הופרץ לרחוב. אחר-כך הוטח במכונית חונה, בפח אשפה, בעוברים-ושבים. הוא רץ...

הזנב הגדול והשעיר מיטלטל בכוח מול עיניו ומטאטא לצדדים אנשים וכלי רכב, ואסף בעקבותיו, מהופנט לזנב, לפעמים הוא עוצר לרגע, הכלב, מרים את ראשו ומרחרח, ואז הוא פונה לרחוב צדדי ושוטף דרכו בריצה, ונראה שהוא יודע בדיוק לאן הוא מתקדם, כך שיש סיכוי שהמירוץ אכן יסתיים בקרוב מאוד, הכלב ימצא את ביתו, ושם ימסור אותו אסף לבעליו, וברוך שפטרנו. אבל תוך כדי ריצה אסף מתחיל לחשוב מה יעשה אם בעל הכלב לא ירצה לשלם את הקנס, ואסף יגיד, אדוני, התפקיד שלי לא מאפשר לי שום גמישות במקרה הזה. או שתשלם או שתלך למשפט! והאיש כבר מתחיל להתווכח, ואסף עונה לו בטיעונים מוחצים, רץ וממלמל בלב ומכַווץ את שפתיו בנחישות, ויודע היטב שזה לא יצליח לו, ויכוחים אף-פעם לא היו הצד החזק שלו, ובסוף תמיד נוח לו יותר להיכנע ולא לעשות עניינים, הרי בדיוק בגלל זה הוא נכנע ערב אחרי ערב לרועי בעניין דָפי קפלן, רק בשביל לא לעשות עניינים, הוא חושב ורואה למולו את דפי הארוכה והדקה, ושונא את עצמו על חולשתו, ושם לב שהאיש הגבוה עם הגבות הפרועות וכובע הטבחים הלבן שואל אותו שאלה.
אסף מביט, מבולבל קצת. הפנים הבהירות מאוד של דָפי, עם המבט הלגלגני, הקבוע, עם עפעפי הלטאה השקופים, מתמזגות במהירות לתוך פנים אחרות, תפוחות וזעופות, ואסף מחדד בבהלה את מבטו ורואה מולו חדר צר שכאילו נחצב בתוך הקיר, ובמעמקיו לוהט תנור, ומסתבר שהכלב החליט משום-מה להתעכב ליד פיצריה קטנה, ואיש-הפיצה גוחן מעֵבר לדלפק ושואל את אסף שוב, בפעם השנייה או אולי השלישית, על גברת אחת צעירה. "איפה היא", הוא שואל, "נעלמה לנו, כבר חודש לא ראינו אותה", ואסף פוזל בזהירות הצידה, אולי איש-הפיצה מדבר אל מישהו שעומד מאחוריו. אבל לא, איש-הפיצה מדבר אליו ומתעניין לדעת אם היא אחותו או חברה שלו, ואסף מהנהן במבוכה ומנסה להרוויח זמן. מהשבוע של העבודה בעירייה הוא כבר יודע שאנשים שעובדים במרכז העיר יש להם, לפעמים, מנהגים וסגנון דיבור משלהם, וגם חוש הומור מוזר. אולי מרוב עבודה עם לקוחות משונים ועם תיירים מארצות רחוקות הם התרגלו לדבר קצת כמו בתיאטרון, תמיד כאילו יש קהל לא נראה שצופה בדו-שיח. והוא רוצה להסתלק משם ולהמשיך במירוץ אחרי הכלב, אבל הכלב דווקא מתיישב ומביט באיש-הפיצה בתקווה ובלשון שלוחה, והאיש שורק לו בידידות, כאילו הם מכרים ותיקים, ובתנועה מהירה, כמו בכדורסל - היד מאחורי הגב, מעבר למותן - מטיס לעברו פרוסה עבה של גבינה צהובה, והכלב תופס באוויר ובולע.
וגם את הפרוסה שבאה בעקבותיה. ועוד אחת, ועוד.
לאיש-הפיצה יש גבות מסולסלות כמו שני שיחי פרא, והן עושות לאסף אי-שקט נזוף. האיש אומר שאף-פעם הוא לא ראה את הכלבה רעבה כל-כך. "כלבה?" שואל אסף בלחש נדהם. עד עכשיו לא עלה בדעתו שזאת כלבה, הוא חשב עליה כעל כלב, עם המהירות שלו, והעוצמה והנחישות של התנועה שלו. והרי בתוך הריצה המטורפת, ובתוך הכעס והבלבול, היו גם רגעים שאסף נהנה לדַמות שהם צוות, הוא וכלבו, ברית גברית דוממת, וכעת - כעת זה נראה לו עוד יותר משונה שהוא רץ ככה אחרי כלבה.
המוכר מקושש את שני שיחי גבותיו זה אל זה, ונועץ באסף מבט בוחן, אולי גם חושד, ושואל, "אז מה, היא החליטה לשלוח אותך במקומה?" ומתחיל לסחרר באוויר צלחת מעופפת עשויה בצק דק, זורק ותופס במומחיות. ואסף מהנהן הנהון אלכסוני, בגבול שבין הכן והלא, לשקר הוא לא רוצה, ואיש-הפיצה ממשיך למשוח רסק עגבניות על הבצק, אפילו שאסף לא רואה שם לקוחות אחרים מלבדו, וזורה על הבצק זיתים ובצל, ופטריות ואנשובי וגם שומשום וזעתר, ומדי פעם הוא מעיף, מעבר לכתפו ובלי להביט, פיסות גבינה קטנות, והכלבה, שעד לפני רגע היתה כלב, תופסת אותן באוויר כאילו ידעה מראש שכך יעשה.
אסף עומד ומביט בפליאה בשניים האלה, בריקוד המתואם שלהם, ומתאמץ להבין מה בעצם הוא עושה שם, לְמה בדיוק הוא מחכה. בראשו מרחפת איזו שאלה שעליו לשאול את איש-הפיצה, משהו בנוגע לגברת הצעירה שכנראה באה לכאן עם הכלבה, אבל כל שאלה שעולה בדעתו נשמעת לו מגוחכת וכרוכה בהסברים מסובכים על דרכים לאיתור כלבים אבודים, על עבודות בחופשות בעיריות, ואסף מתחיל סוף-סוף לתפוס את הסיבוך העצום שיש במשימה שהוטלה עליו, כי מה - הוא יתחיל לשאול כל אדם ברחוב אם הוא מכיר את הבעלים של הכלבה? זה בכלל חלק מהעבודה שלו? ואיך קרה שהוא הסכים שדנוך ישלח אותו לדבר כזה ולא ניסה להתנגד? והוא מריץ במוחו במהירות את כל מה שהיה צריך לומר לדנוך כשהיו בכלבייה; כמו פרקליט שנון וחד ואפילו קצת יהיר הוא פורשׂ את הטיעונים המבריקים שלו נגד המשימה הבלתי-אפשרית, ובו בזמן, כפי שתמיד קורה לו במצבים כאלה, הוא מכווץ מעט את גופו, תוקע את ראשו בין הכתפיים הרחבות שלו, ומחכה.
ונבחש מבפנים בכל הכעסים הקטנים והגדולים שנדחסים בו, עד שהם פורצים מתוכו כמו נתז זעיר של לַבּה, והופכים - על סנטרו - לפצעון אחד יוקד של חימה על רועי שהצליח לשכנע אותו לצאת גם הערב ברביעייה, בפעם המי-יודע-כמה, ועוד הסביר לו שלאט-לאט אסף יגלה כמה שדפי היא הטיפוס שלו בדיוק, מבחינת העולם הפנימי וכל זה. ככה הוא אמר, רועי, והביט באסף במבט המרוכז והארוך, במבט המכניע, ואסף התבונן בהילה שבעיניו, ההילה הזהובה הדקה של הלעג שמקיפה את האישונים שלו, וחשב בדכדוך שהחבֵרוּת שלהם נהפכה במשך השנים למשהו אחר, אבל איך קוראים לזה, לאחר הזה. ובבהלה פתאומית, כאילו הכיש אותו משהו, הוא הבטיח שיבוא גם הערב, ורועי טפח שוב על כתפו ואמר, "ככה אני אוהב אותך, אחי". ואסף הלך אז ממנו וחשב שהלוואי שהיה לו האומץ להסתובב ולזרוק לרועי בפרצוף את 'העולם הפנימי' ההוא, הרי כל מה שרועי צריך זה שאסף ודפי יהיו מין מראָה הפוכה, שתבליט לו ולמֵיטל שלו את הזוהר והקלות שלהם, כשהם הולכים יחד ומתנשקים כל שני צעדים, בזמן שאסף ודפי משתרכים אחריהם בשתיקה, ובתיעוב הדדי.
"מה יש לך אתה?" מתרגז מוכר הפיצה, "מדברים אליך!"
אסף רואה שהפיצה נארזת כבר בתוך קופסת קרטון לבנה, חתוכה לשמונה פלחים, ואיש-הפיצה אומר בהדגשה, כאילו נמאס לו לחזור שוב על המלים, "תסתכל טוב, יש פה כרגיל: שניים פטריות, אחד אנשובי, אחד תירס, שניים רגילה ושניים זיתים, תיסע מהר שיגיע חם, ארבעים שקל".
"לאן לנסוע?" שואל אסף בלחש.
"אין לך אופניים?" מתפלא הפיצאי, "אחותך, היא שמה את זה על הסַבָּל. איך תיקח ככה? קודם תביא כסף!" הוא שולח מול אסף זרוע ארוכה ושעירה. אסף הנדהם מכניס יד לכיס והכעס עולה מהכיס ומתסיס את כולו: הוריו השאירו לו די כסף לפני שנסעו, אבל הוא תיכנן את ההוצאות שלו בדקדקנות רבה, ובכל יום דילג על ארוחת-הצהריים במזנון העירייה, שיישאר לו כסף לקנות עדשה נוספת לַ'קֶנוֹן', שהוריו הבטיחו להביא מאמריקה, וההוצאה הבלתי-צפויה שהסתבך בה כאן מרגיזה אותו, מרתיחה ממש. אבל אין לו ברירה, ברור שהאיש הכין את הפיצה במיוחד בשבילו, כלומר, בשביל מי שמגיע לכאן עם הכלבה הזאת. ולולא היה אסף כה נזעם הוא היה בוודאי שואל סוף-סוף מי הבחורה של הכלבה, אבל כנראה בגלל הכעס, או בגלל התחושה המפוצצת שתמיד יש מישהו שקובע בשבילו ומחליט במקומו מה לעשות, הוא משלם לאיש ופונה משם בתנועה חדה, שאמורה להביע את האדישות שלו לכסף שנגזל ממנו במִרמה. והכלבה - היא לא ממתינה עד שהרגש המדויק יבשיל על פניו, היא שוב פורצת בדהרה, מותחת בבת-אחת את החבל למלוא אורכו, ואסף מרחף אחריה בצעקה אילמת, כל פניו מתעקמות מרוב מאמץ לאזן ביד אחת את קופסת הקרטון הגדולה וביד השנייה לאחוז בחבל, ורק בנס הוא חולף בלי פגע בין האנשים ברחוב, הקופסה מתנוססת גבוה בידו המושטת, והוא יודע, אין לו שום אשליה בעניין הזה, שהוא נראה כעת בדיוק כמו מלצר בקריקטורה, ובנוסף לכל מתחיל ריח הפיצה לחלחל מהקופסה, ואסף, מאז הבוקר הוא אכל רק סנדוויץ' אחד, ויש לו, כמובן, הזכות החוקית המלאה לאכול מהפיצה שמעל ראשו, הרי הוא שילם על כל זית ופטרִיה, אבל מצד שני הוא מרגיש שהיא בכל-זאת לא לגמרי שלו, שבמובן מסוים מישהו אחר קנה אותה, ובשביל מישהו אחר, ואת שניהם הוא לא מכיר.
וככה, עם הפיצה ביד, הוא צלח באותו בוקר עוד סמטאות ורחובות ורמזורים אדומים. הוא אף-פעם לא רץ ככה ברחובות, אף-פעם לא הפר כל-כך הרבה חוקים בבת-אחת, ומכל עֵבר צפרו לו ונתקלו בו וקיללו וצרחו, אבל כעבור רגעים אחדים הוא כבר לא התרגש מהם, ומצעד לצעד התנקה גם מהכעס על עצמו, כי באופן לא צפוי הוא היה גם חופשי לחלוטין שם, מחוץ למשרד המחניק והמשעמם, ומשוחרר מכל הצרות הקטנות והגדולות שהעיקו עליו בימים האחרונים, פראי כמו כוכב שפרץ ממסלולו, חוצה את הרקיע לכל אורכו ומשאיר אחריו שובל של ניצוצות. ואחר-כך הוא הפסיק לחשוב, והפסיק לשמוע את נהמת העולם סביבו, הוא היה רק הלמות הרגליים שלו על הכביש, ודפיקות לבו והנשימה הקצובה, ואפילו שלא היה הרפתקן מטבעו, ההיפך מזה, הוא הלך והתמלא בתחושה מסתורית וחדשה, בעונג הריצה אל הלא-נודע, ובתוך תוכו, כמו כדור טוב, גמיש ומנופח, התחיל לקפץ הרהור צוהל, שהלוואי, הלוואי שזה לא ייגמר.