האור השחור

1

דווקא כשאתה עושה מהלך גורלי כזה, אתה חייב לאטום את עצמך.
לסגור את ברז התודעה. ללכת אל גורלך כמי שכפאו שד. אחרת זה יכה בך חזק מדי.
אחרת תיאלץ להתבונן בעצמך ולהגיד, מה עשיתי, מה אני עושה.
הדרך היחידה שבה אפשר לעשות את זה היא לפעול כמו אוטומט: לעמוד בתורים, להגיש את הכרטיס והדרכון לבודקים, להמם את עצמך באלכוהול לפני העלייה למטוס, ובזמן הטיסה לבהות במבט מטושטש בשמיכה העננים השוקטת מתחתיך. לנחות באפרורית האירופית הירוקה, הדשנה, להיכנס למונית ולפקוד חרש על הנהג, כאילו זה סוד או בושה: לתחנת הרכבת המרכזית.
ליבה של ורשה דומם. בקושי נושם, בקושי חי. קשה וממושכת הסתגלותם של המשועבדים הללו, שזכו בשחרור מוקדם, לחיי חופש.
ובתוך התחנה, בשעת לילה מאוחרת, במוצאי יום א׳, קומץ אנשים. צללים אבודים במרחבים המהדהדים מריקנות, מגאולה שאין לה תוחלת.
עכשיו אתה לועס צ׳יפס, שותה מים, ממתין לרכבת חצות, מרחיק את הקבצנים המטרידים ללא הרף: בסיגריה, במטבע, בנפנוף יד. מניס את היונים החובטות סביבך בתוקפנות.
כדי להעביר את הזמן עד ליציאת הרכבת, אני מדפדף בחוברת הסטנסיל המכילה את תורת האמת של קלסוס, מורה הדרך של יוליאנוס הכופר, הקיסר האהוב עלי ביותר (הוא נראה יותר כנזיר מאשר כקיסר, לבוש גלימת פילוסופים וידיו מוכתמות בדיו), שפולחניו האליליים היו שם־דבר.
אם תאמינו בנצרות, מזהיר יוליאנוס את הרומאים, האימפריה תתמוטט. והוא צדק. עד היום הוא צודק. גם המדיניות הנוצרית שלנו, של המדינה היהודית, תחסל אותנו בסוף.
נאמין לאויב, נסלח לו, נזדהה עם מצוקתו, נשכח שאיתנו הצדק, וזה יהיה סופנו.
משיחי השלום שלנו, נביאי השקר הללו, כמה מתאימות להם השורות המרצדות עכשיו מול עיני: מעשיהם דומים למעשה השיכור הבא בין אנשים ששתו לשוכרה, וטוען כנגד הפיכחים ששתויים הם. ועוד דומים הם למי שסובל מדלקת עיניים, ובנוכחות חולי דלקת העין מתריס כנגד בעלי הראייה החדה ואומר שכהו עיניהם.

יורד אל קומת הרציפים כאילו אני חותר באוויר, ללא אדמה מתחת לרגליים. ריחות של שתן, שכבות של זוהמה.
שלווה מוזרה משתלטת עלי, אבל אולי אני מבלבל אותה עם קהות חושים, עם עייפות תהומית.
רכבת כחולה־אדומה שיעדה מוסקבה פורצת לרציף. יש בה קרונות שינה. שרת מסדר את המיטות. להיכנס בין המצעים הצחורים ולהירדם. לנסוע ולנסוע תוך כדי שינה. אבל זאת לא הרכבת שלי.
ברכבת שלי, שאינה חוצה גבולות, שאין לה הילה בינלאומית, התא מעופש. אני מפסיק לקרוא, מפסיק לחשוב, רק בוהה במושבים הריקים. מתיק את המבט לסדרן בחולצת תכלת המצחקק עם סדרנית במדים על מדרגות הרכבת ממול, ומהם לנערה ממושקפת המעשנת במסדרון הצר של הקרון.
לפתע אתה אומר לעצמך: אתה בסדר. לא חסר לך כלום. אתה מרוקן מתודעה, כמו שהארץ הזאת מרוקנת מיהודים. כן, אתה יצור חי ותו לא. יש לך רק צרכים הכרחיים, לשתות, להשתין, מפעם לפעם לעשן.
אתה ממשש את הלב ויכול לחוש את המרירות שצרבה בו בשנה האחרונה, איך הוא התרחב מעלבון וזעם עד שנדמה שהוא נוגע במעטפת המגינה עליו מהעולם ועוד רגע יפרוץ אותה. המילים ? אין מילים. המילים נשנקות, מתכווצות, נחשול של בחילה העולה מחדרי בטן מסחרר ומטביע אותן.
כן, הרגשת את הבדידות, את חוסר האונים. היית יוצא־דופן ומנודה, למרות שהזדהית עם הרוב. היית מנודה בעדה שלך, וזה מה שקבע. האהדה לה זכו הדברים הנוקבים שהשמעת מחוץ לעדתך לא הועילה למחוק את צריבת העלבון, שחילחל עמוק יותר ממה שהיית מוכן להודות.
כשהגיעו מים עד נפש היית הולך אליו. חוצה את הלשכות ללא עיכובים. כבר בחצייה הזאת כבן־בית, של מדורים שמעטים הורשו לחדור אליהם, היתה נחמה. בהוראת הקבע שניתנה בשלב מוקדם של היכרותכם, לתת לך להיכנס אליו בכל שעה שתחפוץ, ולהמתין לכל היותר לסיום של פגישה מתארכת, היה טמון גרעין של ניצחון.
הייתם יושבים על שתי הספות הנושקות בפינת החדר רחב־הידיים, מבודדים מהעולם דווקא במה שנחשב למרכז העצבים שלו,ומערים זה לזה כוחות: הוא מעניק לך מהביטחון שמשרה משרתו ומאמונתו הבלתי מעורערת בעצמו, ואתה תורם מהשכנוע הרוחני שלך בצדקת הדרך.
אבל כל זה התנפץ אל רגע המבחן. הרגע שאליו, כך התברר לפתע, הובילו היחסים ביניכם.
המבחן שלא עמדת בו. האכזבה שהנחלת לו כשלא סיפקת את הסחורה.
ואז הופיע הפחד. פחדת שהוא לא ירשה לעצמו להסתכן ולבטוח בך שתנצור את הסוד הגורלי.
כשהרגשת שהבסיס שהשרה עליך ביטחון, אמיתי או מדומה, רועד, מתערער, ואולי כבר נשמט מתחת לרגליך, ואתה נידף ומתערבל, או, במלה אחת, אבוד, לא היתה לך ברירה אלא לברוח.
הרגשת שרק הבריחה הזאת אל מעבר לים, כשאחריך דין רודף, יכולה לחלץ אותך מהמערבולת.
היתה לך נחמה יחידה: מי שאינו מניח אחריו כלום, אפילו נודד מעירו הוא שמח.
שריקה. אתה זז. אינך צריך להחאמץ בשביל לזוז. גם תולעת, או צפרדע, נוכחות יותר ממך בעולם. אומרים שהאל ברא את הכול למען האדם, אבל זאת טעות, הדברים נוצרו למען בעלי־החיים חסרי התבונה לא פחות מאשר למען בני־האדם.