1
“יקירי, בבקשה אל תשכח את ארוחת הצהריים השבועית שלנו. כמובן, השבוע לשם שינוי נפגשים אנו במסעדת ספרא טבא לכל אשר במרכז העיר. ניפגש, כהרגלנו, בשעה אחת בצהריים לערך,״ נשמע קולה הענוג משהו, ההולך ומתרחק, של אשתו.
“ידוע לך שאני תמיד פתוח להצעות מעין זו, בפרט כאשר מדובר במזון משובח או בדברים הנלווים לו,״ השיב יובל. בקולו נשמעה נימת גיחוך.
מיכל עצרה לרגע את הליכתה, סבה על עקביה בקלילות ובמבט משועשע משהו מיהרה להוסיף, “דרך אגב, יקירי, זה ממש-ממש קרוב לבית החולים שאתה עובד בו, כך שאתה יכול להגיע למסעדה אפילו בהליכה רגלית. זאת, בעוד אתה סוקר את חלונות הראווה בדרכך. גם מעט ספורט לא יזיק לך.״ עיניה ניבטו לעברו במבט אוהב.
עיניו נצנצו לפתע. “מבטיח להוריד גרם אחד או שניים בדרך למסעדה ולהעלות קילוגרם בסיוע הארוחה,״ גיחך בהנאה מרובה בעודו חוכך את כפות ידיו.
מבטה האוהב ריחף על פניו והאנרגיות החיוביות זרמו דרכה. אין עליו, חשבה לעצמה ומיד השיבה. “אולם, מבקשת אני שהפעם, לשם שינוי, לא תאחר. פעם אחת בחיים תשתדל להגיע בזמן כשאנו קובעים. פשוט נמאס לי להמתין לך,״ הוסיפה בגיחוך ועל שפתיה המפתות הופיע חיוך סרקסטי.
יובל הביט לעברה וצחוקו המתגלגל נישא ברוח. הוא הודה לה בחיוך אוהב ובניד ראשו, עת טרקה את דלת מכוניתה. כעבור שניות מעטות פתחה את חלון מכוניתה והפריחה לעברו נשיקה באוויר. יובל נופף לעברה עת מבטו מלווה אותה ותחושת אושר מציפה אותו. הוא חש את אהבתו הרבה אליה, ובירך על החסד שגמלו לו האלים. הם העניקו לו את כל הטוב שנזקק לו, אם לא מעבר לו. זאת, בעוד מכוניתה עוזבת את החניה בחריקת צמיגים צורמנית.
המחשבה על הארוחה גרמה לקיבתו להגיר מיצים כגלי ים בזעיר אנפין. מה קורה לי? חשב לעצמו בעודו מחשב את השעות שנותרו עד לארוחה בצהרי היום. הרי רק עכשיו סיימתי את ארוחת הבוקר וכבר חושב אני על ארוחת הצהריים? הוא אמנם ציפה למפגש עם רעייתו האהובה מתוך תחושת געגוע. לרגע נזכר שלשמחתו לא חש בחברתה רגע משעמם אחד.
תחושה של התעלות נפש ליוותה אותו עת עשה את דרכו לעבר חדר עבודתו, על מנת לקחת את ילקוטו. לאחר מכן ניגש למטבח הגועש ממצהלות ילדיו, שעסקו בדקלום שיר פטריוטי חדש כפי הנראה. הוא נישק אותם ונפרד מהם בברכת “יום נפלא״, משהגיע אל מאיה, בתו הצעירה, התעקשה הקטנה ברוב פינוק והדר לקבל מאביה חיבוק חזק ונשיקה בגובה העיניים ממש. על כן הניח את תיקו והניפהּ כלפי מעלה. בעודו מנשק ומחבק אותה בחוזקה הצמידהּ אל לוח לבו בחום רב.
האהבה לילדיו האירה את נתיב חייו. בלעדיהם הייתי סתם אדם ללא שורשים, חשב לעצמו. לאחר מכן הניח את מאיה על הכיסא, נפרד בשנית מהילדים לשלום ועשה את דרכו לעבר מכוניתו. מצב רוחו היה מרומם להפליא, ובעודו פוסע לעבר מכוניתו החל מפזם פזמון מתוך הרפרטואר שאהב, שעלה בדעתו באותו הרגע. בעודו שורק להנאתו התניע את מכוניתו ויצא לעבר בית החולים שבו עבד.
בדרכו המשיך לשאת את קולו בשיר להנאתו, והגדיל לעשות עת החל לזמר בקולי קולות ממש את שיר הכלניות. במקור שרה אותו הזמרת שושנה דמארי, עם המילים הנפלאות של נתן אלתרמן והלחן של משה וילנסקי. כולו היה מדושן עונג עילאי ממש.
השקט והשלווה אשר ליוו את זריחת החמה וקרניה החמימות אשר חיממו את האדמה הקנו לו תחושה של אווירה רגועה, אף שהסתנוור מעט. האווירה סביבו הקנתה תחושה של פסטורליות ממש. רגע לפני הפקקים הסואנים היוצרים את הפיח והעשן האיום, אוויר הבוקר היה צלול. אח... כמה העולם יפה ורגוע בזה הרגע, ממש קסום, חשב בחמימות בלבו. התנועה הדלילה בכבישים בשעה מוקדמת זו הקלה את הגעתו לבית החולים. אחרי שהחנה את רכבו בחניה שיועדה לו בחניון עלה במעלית למשרדו.
“בוקר נפלא, ד״ר יובל, להכין לך ספל קפה?״ נשמע קולה השמח של מזכירתו עת נכנס למשרד.
“בוקר מקסים לך, רחל. כן, בבקשה, אם לא קשה לך, כמובן, אשמח ללגום ספל קפה שחור מעשה ידייך,״ השיב בעודו מניח את תיקו על הרצפה, בצמוד לשולחן. עיניו התבייתו על הדואר שהונח על שולחנו. המסמך העליון משך את תשומת לבו מיד. הוא נשא לוגו מרשים של אוניברסיטה חשובה מאוד בארצות הברית.
זריזותה הידועה לכול של מזכירתו רחל הקנתה לה מוניטין רב בבית החולים. בטרם הספיק יובל לסיים את קריאת המכתב עד תומו, הופיעה מול עיניו רחל, בידה ספל הקפה הנצחי.
“ספל הקפה שלך, דוקטור,״ נשמע קולה המתנגן של מזכירתו אשר קטע את רצף מחשבותיו.
“תודה לך, רחל,״ אמר, ומיהר להוסיף בקולו הרך: “בבקשה ממך, אודה לך אם תרשמי לפנייך שעתיד אני לאכול ארוחת צהריים עם מיכל בסביבות השעה אחת. לכן, אנא ממך, אשמח אם תתני לי תזכורת לכך בזימונית. אחרת עלול אני לאבד את תחושת הזמן, כפי שקורה לי לאחרונה לעתים מזומנות.״ הוא ביקש במתיקות שפתיים בעודו לוגם מספל הקפה המהביל.
“מבטיחה לדאוג שלא תאבד את חוש הזמן,״ השיבה מזכירתו בחיוך קורן בעת שהניחה את ידה על בית החזה שלה, במין תנוחה של שבועת צופים.
“ושוב תודה על הקפה הנהדר,״ אמר עת החלה מזכירתו לעזוב את החדר.
“אני מאוד שמחה שזה ערב לחכך,״ השיבה והחלה סוגרת את הדלת מאחורי גבה.
הוא הבוס הכי טוב בכל הבית חולים הזה, חשבה רחל בסתר לבה. כולם קינאו בה בסתר לבם. הבוס אשר מודה על כל דבר פעוט אף שזה נעשה מתוקף עבודתה. הוא אסיר תודה על ביצוע משימה שנראית קשה, ממש קלה כבחמורה, חשבה. בוס שאין לו תלונות ומימיו לא הרים את קולו או יצא מכליו. בקיצור, הבוס האידאלי. הכי חתיך וטוב לבו משתרע על פני כל הבית חולים הזה. ממש אין שני לו.
מחשבותיו של יובל שבו למכתב אשר הונח על שולחנו הבוקר, אשר נשלח אליו זו הפעם השלישית ברציפות בשנה האחרונה על ידי אוניברסיטת קולומביה בניו-יורק, בניסיון נואש לשכנעו להצטרף לצוות המוביל של האוניברסיטה. בפנייתם הבהירו נציגי המוסד את רצונם להעסיקו כמרצה במשרה מלאה באוניברסיטה, וכי שום דרישת שכר לא תעמוד בפניו. העיקר שיתחיל לעבוד.
בשלהי שנות השלושים שלו השיב בשלילה להצעותיהם הקודמות, לאחר דיון ארוך וממושך עם מיכל. פשוט הזמנים פחות טובים, חשב לעצמו. משרדה החדש של מיכל על כל לקוחותיו. השפה האנגלית הלא שגורה עדיין בפי הילדים, דבר שיכול להקשות על השתלבותם בחיי החברה ולפגוע בהמשך לימודיהם. זה עלול לגרום בכייה לדורות. בל נשכח את המשפחה מסביב, כלומר את הסבים והסבתות. יותר מדי סיבוכים, חשב לעצמו, אולם זהו קידום מדהים, הכולל מעמד ומעל הכול הכנסה כספית חודשית ראויה. אולי בעוד כמה שנים טובות, כאשר הילדים יגדלו ויהיו ברשות עצמם, הוא יתרצה? ומי בכלל יודע מה צופן העתיד עבורם?
הוא הניח את המכתב במגירה ויצא ממשרדו, בדרכו לעבר המעלית. הוא יישר את צווארון החלוק שלבש וצעד לעבר המחלקה האורתופדית שבקומה החמישית. שם המתין לו הצוות הרפואי של המחלקה לשם ביקור רופאים מסכם של השבוע. לפתע החלה הזימונית לזמזם. מעניין במה שכחה רחל ליידע אותי, חשב בגיחוך. אולם עת קרא את ההודעה הבין שטעה. ההודעה הגיעה מהמוקד והוא התבקש להגיע בדחיפות לחדר הניתוח, בעקבות תאונת דרכים קשה. זה עורר דאגה מסוימת בלבו. כפי הנראה זקוקים לו לניתוח. אני מקווה שאוכל לסיים אותו בזמן ולהגיע לפגישה עם מיכל, חשב בלבו ונעצר לרגע קט במחלקה, שם התעניין אצל האחות הראשית אם יש בעיות או שהכול כשורה. הוא נענה שאין בעיות מיוחדות, ובחיוך מקסים עזב את המקום.
בחדר הרופאים המתינו לבואו כמעט כל אנשי הצוות הרפואי, והיה שם צפוף מעבר למקובל בימים רגילים. יובל נעמד בפתח החדר, וביקש את תשומת לבם של הנוכחים בעזרת דפיקות קלות על משקוף הדלת. הוא הסביר שלא יוכל להצטרף לביקור הרופאים השבועי שנקבע להיום, מפאת קריאה דחופה מחדרי הניתוח, וכי בעקבות תאונה חמורה כנראה ייאלץ לבצע את הניתוח. לצורך זה מינה את ד״ר ירון ארד, סגנו, שיוביל את הצוות, וביקש שיתחילו בלעדיו את הביקור. “כמובן, ברגע שאסיים את הניתוח אגיע להמשך הביקור,״ אמר. “אך סביר שזה ייקח הרבה זמן.״ הוא פסע בחיפזון לעבר המעלית.
יובל נכנס למקלחת, כדרכו בקודש לפני כל ניתוח. הוא התקלח ובזריזות לבש את בגדי המנתח. לבסוף הניח את בגדיו בארונו האישי ויצא. בכניסה לחדר הניתוח המתין לו הרופא המסייע עם הסבר מפורט על מצבו של הנפגע, והושיט לו את הצילומים. יובל הביט בהם בעיון רב, ומה שראה לא עשה לו טוב. הנזק היה גדול מכפי ששיער בתחילה. הוא לקח בידו סרגל והחל לבצע מדידות על גבי הצילום. הפגיעה הייתה בצלעות, וגם הגב היה מעורב בה ישירות. המצב לא מעודד, חשב ופנה לעבר הרופא הצעיר.
“האם נערכה לבחור בדיקת סי-טי או בדיקה נוספת כלשהי?״ התעניין.
“חיובי. הבחורים מהסי-טי שובתים, ובדיוק עכשיו יש להם אסיפת ועד. הם ביצעו את הבדיקה ובשלב זה נותר לנו להמתין לפענוח התוצאות,״ הסביר הרופא הצעיר בהתלהבות.
“ומתי בדיוק זה יקרה, לפני הניתוח או אחריו?״ גיחך יובל מתחת לשפמו והוסיף, “במקרים מסוג זה, כלומר בתאונות קשות, חייבים לתת שירות מידי. רצוי להדגיש שיש סדרי עדיפויות שעל פיהם פועלים בבית החולים. ישנם, כמובן, מקרים שניתן לדחות. אולם, לדעתי תינתן עדיפות למקרים דחופים כמו המקרה הנוכחי, שבו אין אפשרות להמתין מעבר לזמן סביר. מחד גיסא, אני לא יכול לעכב את הניתוח במצבו הנוכחי של הפצוע. מאידך גיסא, לא אוכל לבצע את הניתוח בלי הבדיקות. זה כמו לחפש בחושך מחט.״
“גם אני טענתי זאת באוזני האחראי על הסי-טי, אך לצערי הוא לא ייחס חשיבות רבה לדעתי,״ השיב הרופא התורן בטון מלא התנצלות.
יובל החל עושה דרכו לעבר מיטת החולה, בעודו ספק ממלמל ספק מסביר. לפתע סב על עקביו והפנה את מבטו לעבר הרופא הצעיר, אשר פסע מעט מאחוריו. ניכר בו שרחוק היה מלהיות מאושר.
“זה שאין סי-טי, ניחא. זה בסדר מצדי. אולם צריך להבחין בין שירות לציבור ביום יום לבין שירות במקרים דחופים. מובן שעל התורן להיות זמין בעבודתו. אם ירצה לשמוע את הנאמר באסיפה, יבקש זאת מאחד מחבריו, והוא יסביר לו את החלטות הוועד כפי שהתקבלו. ואף שמדובר בימי שביתה, אל לנו לשכוח את השבועה המחייבת התמסרות לטיפול בחיי אדם שהיא ערך מקודש. ברור שמקרה זה יעלה לדיון דחוף בישיבה הקרובה של הנהלת בית החולים, כי זה צריך לזעזע את המערכת. אלו אמות המידה שלי,״ הביע יובל את דעתו הנחרצת בנושא. ידו נשלחה לעבר ידית הדלת המובילה לעבר חדרי הניתוח.
“הצדק איתך, דוקטור. לעתים אנשים נוטים לאבד את הדקויות האלה, וחבל,״ השיב הרופא בהתנצלות ומבטו הביע צער אמיתי.
יובל עשה את צעדיו לעבר שולחן הניתוחים בעודו לובש את כפפות הגומי על ידיו. ליד מיטת הפצוע עמד ד״ר בנימין אבן סלע, שיובל הכירו כמרדים מעולה. ד״ר בנימין הנהן בראשו וסימן בידו שהחולה מורדם והכול בסדר. יובל הודה לו בתנועת ראש.
על השולחן שכב נער צעיר לימים. למיטב ידיעתי עדיין לא מלאו לו שמונה עשרה שנים, אם אינני טועה. ממש ילד, חשב בלבו. פניו המיוסרות הביעו סבל אין סופי אף שהיה מורדם. צלעותיו של הבחור התרסקו בתאונה מעוצמת הפגיעה, וחלקן ננעץ בבשרו ממש סמוך לעמוד השדרה התחתון ובמקומות נוספים. הדבר עלול היה להותיר את הפצוע נכה למשך שארית חייו. כיצד הם גורמים לנזקים כאלה, החבר׳ה הצעירים האלה? חשב לעצמו. ניתוח מאוד מסובך, הרהר בעודו בוחן את התצלומים. אך מאחר שהיה מנתח אורתופדי מומחה ובעל שם, ראה בניתוח הזה אתגר מקצועי למרות היותו מאוד קשה וממש מסובך. כמו כן אובחנה פגיעה בריאתו של הבחור, אולם זה לא בדיוק הדבר שהטריד את מחשבותיו. יובל עטה את המסכה על פניו והתחיל בניתוח.
