ווינטר בלו, ילדת - פיות - אבני הכוח

פרק ראשון

באביב, הכל נהיה סגול. אבני המרצפת האדומות צוחקות בשמש והעצים, מסודרים בטור, מתגאים בפרחיהם הסגולים כל כך. לפעמים אחרי לילה של רוח, השביל מכוסה כולו סגול, מפרחים שנשרו, אך נדמה כי לעצים כלל לא אכפת והם עודם גדושים סגול, למרות הרוח.
עוד מעט ייוולדו התינוקות הוורודים. כמו בכל אביב. אבל מה יהיה עם תומס? תומס כבר זקן ואיש מלבדו אינו מסוגל לטפל בתינוקות הוורודים.
"וויני, את באה?" שאלה קִית.
ווינטר התעוררה ממחשבותיה.
"כן," אמרה בקול מנומנם, וידעה כי תומס והתינוקות הוורודים יצטרכו לחכות, עד שיהיה לה קצת יותר זמן לחשוב עליהם.
הן נעמדו בתור לקפטריה, שהיה ארוך וצפוף. ווינטר לא היתה רעבה.
"את באה מחר למייבל, נכון וויני? לא שכחת?" שאלה קית.
"אה...כן...טוב," ענתה ווינטר והסמיקה כולה. היא לגמרי לא זכרה מדוע נפגשים מחר אצל מייבל.
"לא שכחת, נכון?" שאלה קית.
"כן, לא, אה..." גימגמה ווינטר.
קית גילגלה את עיניה. בכל אביב חזר על עצמו אותו הסיפור: ווינטר נהייתה חולמנית, טרודה ומסתורית, וקית נאלצה להשלים עם המצב עד שהזדחלו להם לאט הימים החמים, שטופי השמש, שבהם החלה ווינטר לחזור לעצמה. קית תמיד חשה כי משהו בווינטר מסתורי ושונה, ואולי בשל כך אהבה אותה כל כך. הן היו, ללא ספק, "החברות הכי טובות בעולם," כפי שנהגה קית לומר.
ווינטר הושיטה את ידה לעבר מגשית, ואחר כך פתחה את המקרר השקוף והוציאה קרטון חלב קטן, תפּוּח וּוָפֶל. קית לקחה סנדוויץ' עם נקניק ומיץ תפוזים, ושתיהן התקדמו לעבר הקופה.
"גם לי לא כל כך מתחשק ללכת למייבל, את יודעת," אמרה קית. "עניין המסיבה הזה מטופש ומאוס, ובכלל, אף אחד לא באמת מחבב את קתלין."
"המסיבה!" קפצה ווינטר, שסוף כל סוף נזכרה מדוע לעזאזל הולכים מחר כולם למייבל. כמובן, לתכנן את מסיבת ההפתעה של קתלין. אכן עניין מאוס, אך אין כנראה כל דרך להתחמק ממנו בלי לעורר מהומה שלמה בקרב הבנות.
"הנה מקום!" קראה קית והצביעה על אחד השולחנות שבחדר האוכל.
"אולי נצא החוצה, לדשא?" שאלה ווינטר, "האוויר כל כך נקי היום, ואני בטוחה שנמצא לנו פינה נעימה."
קית הינהנה, ושתיהן הניחו את המגשיות בצד, הכניסו את ארוחת העשר שקנו לתיקים שלהן ויצאו בזריזות החוצה.
בשעה שמונה וחצי בערב צנחה ווינטר על מיטתה ונרדמה תוך דקות ספורות. אמה ואביה עמדו בפתח חדרה והביטו בה בדאגה.
"המסכנה הקטנה," אמרה אמה, לורה, "מתישה את עצמה כל כך בזמן האחרון."
"אולי הלילה לא יקראו לה," אמר טום, האב. אך הוא ידע כי זה לא סביר. בחודשים האחרונים נקראה ווינטר מדי ערב ונאלצה להסתפק בשעות שינה מועטות.
"אתה יודע, טום, כי בקרוב עומדים להיוולד התינוקות הוורודים," אמרה לורה, "כבר כמעט שאינני זוכרת כיצד הם נראים. הזיכרון היחיד שנותר לי מהם הוא תחושת העונג המופלאה שמילאה אותי בכל פעם שהרמתי אחד מהם. המתיקות הזו. הו, טום, כל כך הייתי רוצה לחזור!"
טום חיבק אותה. "את יודעת, לורה, שעכשיו תורה של ווינטר. אנחנו פשוט מבוגרים מדי."
לורה חייכה בצער ויצאה מהחדר. הימים הקסומים ההם, חשבה לעצמה ונאנחה.
בלילה ההוא לא קראו לווינטר, והיא התעוררה בבוקר רעננה ומחודשת כפי שלא התעוררה זמן רב. כיוון שהיתה כל כך ערנית וכל כך מפויסת, אפילו הציעה למייבל כי היא עצמה תכין את העוגה למסיבה של קתלין. "אל תדאגי," אמרה למייבל, "אני מכינה עוגות נהדרות."
כך סוכם כי ווינטר תאפה את העוגה, קית תהיה אחראית על המוסיקה, מייבל תכין קישוטים, וליסה ודרו יקנו את המתנה.
המסיבה נקבעה ליומיים לאחר מכן, בשעה חמש אחר־הצהריים, בביתה של קתלין, כמובן.
באותו הלילה שכבה ווינטר דרוכה במיטתה. היא ידעה כי עוד מעט תיקרא. היא התהפכה מצד לצד בציפייה ולרגע אחד תהתה אם הכל בסדר: לא ייתכן כי בתקופה לחוצה שכזו לא יזדקקו לה יומיים רצופים!
ובאמת, בשעה שתים־עשרה ארבעים ושבע שמעה את נגינת החליל המוּכרת. היו אלה צלילים עמומים שהלכו והתקרבו עד שהפכו לנגינה נפלאה, יצירה שנכתבה ובוצעה בידי חמישה צרצרים ירוקים שניגנו בחלילי־צד כסופים.
ווינטר חייכה. ידעתי שיקראו לי, חשבה בגאווה, הם זקוקים לי.
היא הביטה בציפורניה, אשר קיבלו גוון סגול וזהרו בחשכה, וחשה שוב את הדקירה המתוקה, העדינה בגבה, בזמן שכנפיה החלו לצמוח, שוב, כמו בכל פעם. היא המתינה בסבלנות, עד שיכלה לשלוט בהן ונופפה בהן בעליצות. רצפת החדר נתמלאה באבקת נוצצים כסופה. אמא תתעצבן, חשבה בליבה, עדיף שלא אנופף ככה בכנפיים, זה באמת מלכלך את החדר. היא פתחה את החלון והתעופפה לה אל האפלה.
פנס הרחוב התאמץ להאיר את הלילה והזיע מאוד, מנסה להעניק מעט אור צהוב חיוור לרחוב השקט.
ווינטר חלפה על פני סבך הצמחייה ומצאה את עצמה שוב בכניסה המוּכרת, עוברת על פני שלט העץ הגדול, שכוסה כל כך בטחב עד כי כבר לא ניתן היה לראות מה כתוב עליו. היא נחתה בביטחה לתוך עלה תות, ניערה את כותנתה מטיפות הטל שהתגלגלו עליה והחלה לצעוד לאט, נושמת את הריחות המתוקים של הארץ הקסומה שאליה הגיעה.
היא שמעה מעין נחרת צחוק מבין השיחים, וכעבור רגעים ספורים התגלגלו לקראתה שני גמדונים מגוחכים למראה, מצחקקים ומקפצים.
"ווינטר, ווינטר, מה שלום ווינטר?" שאל אחד מהם.
"שלומי בסדר, תודה," ענתה ווינטר בנימוס, אם כי לא התכוונה להתעכב ולשוחח עמם באריכות.
אחד הגמדונים היה בעל שיניים עקומות במיוחד. הוא פנה אל ווינטר ואמר: "כל התינוקות הוורודים נולדו אתמול, ווינטר."
"באמת?" שאלה ווינטר בהתרגשות, "כל כך מוקדם?"
"לא," ענה הגמדון בעל השיניים העקומות, "סתם, בצחוק..."
"זה היה באמת טיפשי מצידך!" רגזה עליו ווינטר, "ידעתי שיש עוד זמן."
"מספרים," פתח שוב הגמדון, "כי בשנה שעברה נולד בטעות תינוק אחד כחול, כחול מאוד, וכולם היו כל כך המומים ולא ידעו מה לעשות איתו, ובסוף תלו אותו."
ווינטר גילגלה את עיניה בבוז. הגמדונים האלה כל כך אוהבים לספר מעשיות, חשבה לעצמה.
הגמדון השני, שגם הוא היה בעל שיניים עקומות, יחסית, אך כדי לטפל בכך הרכיב עליהן גשר, אמר לווינטר: "שוד ושבר! ממש כך! תינוק כחול ב־ח־יים לא נולד כאן, ולתלות? לתלות? לתלות? מה פתאום לתלות? בחיים! בחיים!" חזר והדגיש, "לא היו תולים כאן שום תינוק ושום אף אחד בכלל!" הגמדון התרגש והתנשף בכבדות כה רבה, עד כי נאלץ להישען על סלע גדול שניצב בצד הדרך.
הגמד בעל השיניים העקומות במיוחד פנה אל ווינטר בצִחְקוּק ואמר: "אל תתרגשי ממנו, פשוט היום בדיוק הרכיבו לו גשר בשיניים וזה כל כך כואב לו, שהוא ממש נהיה עצבני מזה ואיבד לגמרי את חוש ההומור שלו. מה רע בהלצה קלה על תינוקות כחולים? אני לא מבין."
הגמדון בעל הגשר נחר בזלזול.
שיחתם של שני הגמדונים שיעשעה את ווינטר, אך היא היתה מוכרחה להתקדם מהר יותר. למזלה, מצאו השְניים חיפושית זבל גדולה ומשועממת ופנו לשוחח עמה.
ווינטר המשיכה לבדה בצעדים קלים לעבר בית הפרחים הגדול, שם חיכתה לה טוּליפ. היא צעדה בקצב מהיר יחסית, כיוון שהיתה מתוחה וסקרנית מאוד לגבי תפקידה הערב. כאשר הגיעה אל הבית, פרשה את כף ידה והניחה אותה על דלת הכניסה הכתומה, שהיתה חמה למגע, עד שזו נפתחה בקול חריקה קלה. היא פסעה פנימה והדלת הכתומה נסגרה חרש.
בית הפרחים היה מואר, והאוויר היה בשׂוּם בריחות של לחם טרי ופרחי בר. ווינטר נשמה לתוכה את הניחוחות וחייכה לעצמה. כמה שהיא אהבה את בית הפרחים.
שלוש פיות־הבית החינניות ריחפו לעברה כמו שלושה פרפרים עדינים, בצבעי זהב וערמון. הן זימזמו מנגינה נעימה שהתגלגלה בפיהן כמו מיליון סוכריות מתפצפצות.
ווינטר חיבבה מאוד את פיות־הבית של טוליפ. הן תמיד היו מכבדות אותה בדבר מה מתוק טרי שרק הרגע נאפה, כמו קציפת דובדבנים, או יערת דבש ברוטב שקדים מתוק. פיות־הבית היו אחראיות על כל משק הבית. הן ניקו, בישלו, טיפלו באורחים, והיו מעין אמהות לטוליפ.
ווינטר עלתה לאט בגרם המדרגות, לעבר האולם הגדול, בידה הימנית החזיקה ברבור קָרָמֶל שאחת הפיות הגישה לה, ואת ידה השנייה פרשה באוויר, כך שמיד התיישבו עליה שני גוזלים קטנטנים של ציפורי־אהבה וארבעה פרפרי־שיר.
רצפת הבית היתה מכוסה כולה במרבדי פרחים בשלל צבעים. ווינטר ריחפה ביניהם. ריחותיהם המתוקים נעמו לה. גם סביב מעקה המדרגות התלפפו פרחים ריחניים: אפונה ריחנית מבושמת וכובע הנזיר מצחקק.
כאשר הגיעה ווינטר אל האולם הגדול, מצאה את טוליפ שקועה עד מאוד בהתעמלות, שכללה קפיצות וגלגולים באוויר. שערה הזהוב התפרע ונשרך אחריה כמו צעיף קסום. בכל גלגול וגלגול שעשתה התאמצו כנפיה העדינות לרפרף במהירות, ונצנצי כסף זעירים התפזרו סביבה ומילאו לאט לאט את רצפת הפרחים ואת האוויר.
"ווינטר!" קראה טוליפ בהפתעה, "הגעת!"
ווינטר הינהנה בראשה וחייכה.
"מיד נתחיל בתדרוך, תני לי רק לסיים את התרגיל האחרון."
טוליפ התהפכה באוויר שלוש פעמים ברציפות ונחתה נחיתה רכה על מרבד סיגליות. חמישים ושמונה חיפושיות זהב ניעורו משנתן והתעופפו ממיטותיהן הזעירות, שעל פרחי הסיגליות, אל חלל החדר.
טוליפ צחקה. "סליחה, בנות," אמרה.
ווינטר הוקסמה בכל פעם מחדש מהשפע ומהיופי הכמעט בלתי נתפס הזה.
"ולענייננו," חזרה לעצמה טוליפ, "היום את..."
"הולכת לתומס," השלימה ווינטר את משפטה.
"דווקא לא," ענתה טוליפ כמנצחת, "דווקא לא. היום זקוקים לך ביער סוסי־הפלא."
"באמת?" שאלה ווינטר וחיוך מסוקרן התפשט על פניה.
"אתמול בערב," פתחה טוליפ, "סוסי־הפלא ערכו להם משתה קטן. את יודעת איך זה, ווינטר, כל יום הוא סיבה למסיבה, ובכל אופן, אווה הביאה עמה למסיבה שישים קערות כחולות מלאות כולן בפטלים, וסוסי־הפלא אכלו את כל הפטלים וחטפו כולם כאב בטן נוֹ־רָ־אִי. עכשיו הם שוכבים, מסכנים, ביער שלהם, גונחים ומקטרים. נשלחו לשם היום כבר שלושים פיות, עשרים ושניים גמדונים, ושני סנאים שהתנדבו לעזור, ובכל מקרה, לא תזיק שם עוד עזרה. אני מציעה לך פשוט להתעופף לשם וכבר ודאי תמצאי לעצמך תעסוקה. אם לא, תוכלי לפנות אל אווה והיא כבר תאמר לך מה לעשות."
"בסדר, טוליפ, אצא עכשיו," אמרה ווינטר ללא ויכוח, "נתראה מחר. ותודי בשמי לפיית־הבית על ברבור הקרמל."
"להתראות!" נופפה טוליפ בידה והפריחה אל האוויר נשיקה לעבר ווינטר.
הנשיקה, שהיתה ורודה ומתוקה, פגעה בקצה אפה של ווינטר והיא צחקה.
ווינטר התעופפה מבית הפרחים דרך הדלת הכתומה, מהר ככל שרק יכלה, וניווטה את דרכה בין טיפות הטל העגלגלות, שיחי הלָבֶנְדֶר והרוזמרין ופרחי נר־הלילה שנפתחו ונסגרו לסירוגין. מרחוק יכלה לראות כבר את יער סוסי־הפלא זוהר באור כסוף. היא נחתה ליד השלט שעליו נכתב באותיות עגולות בצבע כסף: "זוהי תחילתו של יער סוסי־הפלא". ווינטר התקדמה בפסיעות קטנות. אור חיוור בקע מבעד לצמחייה הצפופה וריח עמוק של שרף נישא באוויר. ריחו השתנה ממתוק לחריף ככל שהעמיקה להתקדם אל תוך היער. היא התאמצה להקשיב, והבחינה בבליל קולות עמום שבקע ממרכז היער. ככל שהתקרבה למרכז, כך הלכו הקולות ונהיו ברורים.
"אוי לי, אוי לי," שמעה ווינטר קול גונח.
"פטל ארור!" שמעה קול אחר, ומיד הבינה כי הגיעה למקום הנכון.
היא התקרבה, עד אשר הצליחה להבחין במתרחש: בקרחת יער עגולה שכבו להם סוסי־הפלא, מבהיקים מרוב לובן. הם שכבו במעגל רחב, כשראשיהם מופנים כלפי חוץ. היו שם כשלושים ושניים סוסים אשר התלוננו וייבבו. הפיות, הגמדונים ושני הסנאים התרוצצו סביבם הלוך ושוב: לזה נתנו מים צלולים לשתות, לזה הכינו חליטת עשבי מרפא, את זה ניחמו, לזה ניגבו את עיניו הדומעות וכך הלאה. ההמולה היתה רבה. הסוסים בכו, הפיות נתנו זו לזו הוראות בקולי קולות, הגמדונים ניסו להקריא לכולם סיפורים מרגיעים בטון מרגש ותוך מחוות בידיהם השמנמנות, ושני הסנאים התרוצצו מבולבלים כשכפות ידיהם מכסות את אוזניהם. ווינטר לקחה נשימה עמוקה ותהתה, איפה בתוך ההמולה הזו תמצא את אווה. היא הביטה שוב ושוב לכל הכיוונים, עד שהבחינה בְּסוסה שגופה לבן וצח, יושבת בשולי המעגל, שעונה על סלע גדול ומתייפחת מרה.
היא התקרבה ושאלה בהססנות: "סלחי לי, האם את אווה?"
"כן," ענתה הסוסה בבכי, "קחי אותי," הוסיפה, "וזרקי אותי לאגם, או... לא, יותר טוב השליכי אותי לתוך לועו של דוב ענק, או... בעצם, אולי שפכי עלי דלי של בוץ סרוח, או... אולי..."
ווינטר צחקה, ובזמן שהסוסה ניסתה למנות דרכים נוספות שבהן ניתן יהיה להענישה, קטעה אותה ווינטר ואמרה לה: "הו, אווה, מדוע את חושבת שמגיע לך עונש כל כך חמור? הרי בוודאי לא ניסית לגרום לסוסי־הפלא כאב בטן, נכון?"
אווה פרצה שוב בבכי. דמעותיה הגדולות זרמו במורד אפה ויצרו מתחתיה שלולית קטנה ומלוחה.
"אווה, בבקשה, אל תבכי," הפצירה בה ווינטר.
"איך אוכל להפסיק לבכות? איך?" התייפחה סוסת־הפלא, "אני חוששת שהעונש המתאים לי ביותר הוא פשוט לצבוע על גופי פסים שחורים ולהפוך אותי לזברה. הרי אין דבר משפיל יותר בעבור סוס־פלא, לא כך?"
"אווה," אמרה ווינטר בטון רציני, "אף אחד לא יהפוך אותך לזברה. ועכשיו, ספרי לי את כל הסיפור מן ההתחלה." היא הגישה לאווה עלה רך וריחני שתוכל לקנח בו את אפה.
אווה קינחה ופתחה: "הכל התחיל אתמול בבוקר, כאשר נפתחו ניצניהם הראשונים של פרחי לוע הארי הגדול. כולנו כל כך שמחנו, וחשבנו שכדאי לחגוג. כך סוכם כי בערב תיערך מסיבה גדולה, ועל כל אחד הוטל תפקיד. אני הייתי אחראית על הכיבוד."
אווה עצרה לרגע ונשמה עמוק, לפני שתתחיל לבכות שוב. ווינטר ליטפה את פרוותה, מנסה לנחמה. היא המשיכה: "טיילתי לי ביער, נושאת סלסלות, תוהה מה כדאי לי להביא למסיבה. רציתי משהו מיוחד, משהו בצבע נועז, משהו חדש. הגעתי לקצה היער, ולא מצאתי שום דבר מעניין. כמובן שיכולתי להסתפק באפרסקים, אגוזים או פטריות, אותם מצאתי בשפע, אבל לא, אני רציתי משהו אחר, ועכשיו תראי מה קרה!" היא פרצה שוב בבכי. ווינטר קטפה בעבורה עלה נוסף, כיוון שֶׁאַפָּהּ החל שוב לנזול.
"ידעתי שאסור לי לעבור את קצה היער, אבל כל כך רציתי משהו מיוחד... אז צעדתי צעד אחד קטן מחוץ ליער, רק צעד אחד, ווינטר, באמת, ובאותו רגע הרגשתי שהאדמה צונחת תחת רגלי והתחלתי ליפול ולהסתחרר באוויר. בור גדול נפער באדמה שעליה דרכתי, ונפלתי לי, כך סתם, לתוך שמים כחולים. הכל קרה כל כך מהר! למזלי הרב, לא איבדתי את העשתונות ומיד פרשתי את המצנח שלי וייצבתי את עצמי באוויר. במקרה אחר הייתי כמובן פורשת את כנפי, אבל מרוב בלבול ומעוצמת הנפילה, משכתי במהירות את החוט הירוק — כך היה כתוב בהוראות ההפעלה — והמצנח נפתח. בשלב זה כבר הבנתי שבעצם יש לי כנפיים ואין לי צורך ממשי במצנח, ולכן פרשתי את כנפי לאוויר. מתחתַי ראיתי שוב אדמה חומה, בוצית, ומיד נָחַתִּי. הבטתי למעלה, וכל מה שראיתי היו שמים. הפניתי את מבטי שמאלה וימינה ולפני נגלו מרחבים עצומים ממש. הלכתי כמה צעדים, ולפתע ראיתי משהו שנראה כמו שיח אך היה גדול ממנו בהרבה, ומן השיח הזדקרו להם פטלים ענקיים, ורודים־סגולים ומפתים מאוד. בחיי, ווינטר, כל פטל היה כמעט בגודל הראש שלך. הייתי כל כך מאושרת. לא הבנתי לאן הגעתי, אך זה לא היה משנה: הפטל הקסים אותי, והדבר היחיד שהטריד אותי היה איך לאסוף אותו ואיך להגיע איתו הביתה, למסיבה. עצרתי במקומי ונשמתי עמוק מאוד. כשאני נושמת עמוק מאוד, זה עוזר לי לחשוב. החלטתי למלא את כל הסלסלות שהבאתי איתי בכמה שיותר פטלים, ככל שיוכל גופי לשאת. בכל סלסלה נכנסו רק כשלושה פטלים, הרי אמרתי לך כמה גדולים הם היו. למזלי, הבאתי המון סלסלות, ומילאתי את כולן, זו אחר זו. את בוודאי מתארת לעצמך איך נראיתי לאחר קטיף הפטל... כפות רגלי הפכו סגולות לגמרי, ממש עניין מביש. כעת, כל מה שנותר לי לעשות היה לנסות לחזור הביתה. חשבתי לעצמי, שאם נפלתי מלמעלה, עלי להמריא כעת לעבר אותו המקום שממנו נפלתי. וכך עשיתי. צעדתי עד לאותה נקודה שבה נָחַתִּי והתחלתי להמריא כלפי מעלה. המראתי גבוה יותר ויותר, עד שראשי נחבט במשהו קשה מאוד. אני חוששת שאיבדתי את הכרתי," הסמיקה אווה במבוכה, "וכשהתעוררתי, הייתי שוב כאן, ביער, בקצהו הצפוני. כך חזרתי אל קרחת היער והפתעתי את כולם בפטלי־ענק מתוקים. העברתי אותם לקערות מסיבה כחולות וכך הגשתי אותם בערב. הפטל היה הצלחה מסחררת. כולם הודו לי והיו מאושרים מאוד. הם זללו וזללו עד שנגמר הפטל."
"אבל אווה," קטעה אותה ווינטר, "מדוע את עצמך לא אכלת מהפטל?"
"הו," ענתה אווה בבישנות, "אני לא אוהבת פטל."
סיפורה של אווה העסיק את ווינטר כל אותו הערב. אווה נשארה שעונה על הסלע שבקצה מעגל הסוסים, ואילו ווינטר הלכה לעזור בטיפול. היא תהתה האם ייתכן כי אווה נפלה אל תוך עולם בני־האדם. השאלה הטרידה אותה והפחידה אותה, והיא חשבה שאולי מחר תתייעץ על כך עם טוליפ.
לפנות בוקר, כאשר נרדמו סוף סוף סוסי־הפלא, החלו הפיות, הגמדונים והסנאים, להתפזר לאט לאט, כל אחד לביתו. אווה, שהיתה מנומנמת בעצמה, עֲיֵפָה מתלאותיה, הודתה לווינטר ונופפה אליה לשלום בכפתה הסוסית.
ווינטר ידעה שכבר זמן לחזור הביתה, אל המיטה החמימה לשעת שינה אחת, עד שתצטרך לקום שוב לבית־הספר.