פרולוג
פירנצה, 1283
המשורר עמד לצד הגשר וצפה באישה הצעירה, שהלכה והתקרבה. העולם קפא על עומדו, משהבחין בעיניה הכהות, הרחבות, ובשערה החום המסתלסל באלגנטיות.
בתחילה לא זיהה אותה; יופייה היה עוצר נשימה, תנועותיה בטוחות וחינניות. אף על פי כן משהו בפניה ובגזרתה הזכיר לו את הנערה שבה התאהב לפני זמן כה רב. הם הלכו איש־איש לדרכו, אך מאז ומתמיד התאבל על אובדנה, המלאך שלו, המוזה שלו, בֵּיאַטְרִיצֶ'ה האהובה שלו. בלעדיה חי חיי בדידות מוגבלים.
עתה הופיעה ברכתו.
משקרבה אליו יחד עם בני לווייתה, הרכין את ראשו ואת גופו במחוות כבוד אבירית. לא היו לו שום ציפיות לכך שתכיר בנוכחותו; היא היתה מושלמת ובלתי־מושגת כאחת, מלאכית חומת־עיניים, לבושה בלבן מסמא עיניים, בעוד הוא מבוגר יותר, עייף מהחיים, פגום.
היא כבר כמעט חלפה על פניו, כאשר עיניו המושפלות הבחינו באחד ממנעליה — נעל שהיססה ממש מולו. לבו הלם בתרועה פראית, בעודו ממתין בנשימה עצורה. קול שקט ועדין הבקיע לתוך זיכרונותיו, כשדיברה אליו בנועם. מבטו החרד ננעץ באחת במבטה. שנים על שנים נכסף לרגע הזה, אפילו חלם עליו, אך מעולם לא תיאר לעצמו שייתקל בה באופן כה אקראי. ומעולם לא העז לקוות, שברכת השלום הזאת תהיה כה מלבבת.
מאחר שנתפס בלתי מוכן, מלמל דברי נימוסין והרשה לעצמו לחייך — חיוך שהושב לו פי עשרה בידי המוזה שלו. לבו רחב וגאה בקרבו בשעה שהאהבה שהיתה אצורה בו כלפיה הכפילה ושילשה את עצמה, שורפת בחזהו כמו תופת.
אך אבוי, שיחתם היתה קצרה וחטופה, בטרם הכריזה שעליה להיפרד ממנו לשלום. הוא קד לפניה בעוד היא יוצאת לדרכה בצעד קל וחינני, ואז הזדקף ונעץ עיניים בדמותה ההולכת ומתרחקת. שמחתו על פגישתם המחודשת נמהלה בעצב, שפשה בתוכו בשעה שתהה אם אי־פעם יראה אותה שוב...
