רגע, מקום

אין דרך אחת נכונה לנוע בעולם

במקום מבוא

 

לעיתים, על מיטות זרות, במקומות שאת שמם לא ידעתי, חוזר אלי חלום לילה, בו אני מפליגה בתוך סירה קטנה על פני אגם אפור שגדותיו עלומות מעיני. לפתע מתחילים מי האגם השקטים לסעור ואני מאיצה את תנועת המשוטים כדי להגיע אל חופה של עיירה אלמונית. כשאני עולה על המזח, במקום ללא שם, מסתבר שקר שם, אין בגד חם על גופי, ובכיסי אין כסף ואין תעודות מזהות. את שפת אנשי המקום איני מבינה, והם לא מבינים את מלמולי דברי וממשיכים בשגרת יומם. אפילו את שם המקום, מצידו האחר של האגם ממנו באתי, איני זוכרת. זרה ולא שייכת אני במקום ההוא.

כמו לכל החלומות, גם לחלום הזה יש שורשים.

בילדותי אהבתי להציץ למקומות חדשים, שהיו אסורים בפני, וכשגדלתי ביקשתי להגיע למקומות שאלוהיהם וחוקותיהם אחרים. לעיתים העזתי, אבל לרוב, באותו פרק בחיים בו מקובל להפליג אל החופש ללא מחויבות, בחרתי את החוף הבטוח ו"המבטיח" ולא את מימיו הסוערים של האגם הגדול מחלומי. אז הסתפקתי בקריאה נמרצת בספרים ובצפייה מרחוק על המקומות הרחוקים, עם הבטחה בלב "שיום אחד...".

היום אני רק תיירת נחפזת —

אחת מאלה שלא הספיקו להעפיל על כל הפסגות הגבוהות עליהם חלמו, אחת מאלו שכבר לא יספיקו לראות מקרוב את צבעי כל הפסטיבלים אליהם נכספו בעבר. והנה, כשהחלטתי לשנות סדרי עדיפויות ולנסות להגשים פיסות של חלומות, מצאתי עצמי כבר במעמד אישי מכובד של סבתא.

ובינתיים הדרכים התקצרו — שבילים נסללו ושערים נפתחו לכיוון המקומות הרחוקים, אליהם הגיעו בעבר רק היחידים, הנועזים, האמיצים והצעירים — והן מאפשרות גם לאחת כמוני לטפס לפחות על חלק מהפסגות שנדחו עד כה.

במצב קיומי מבוסס זה, כשלהט ההעזה כבר נרתע, יצר ההרפתקנות נשלט, בולמוס ההספק נרגע, השאיפה להגיע רחוק יותר וגבוה יותר צברה ניסיון חיים ותובנה, אבל עדיין עם "אותו חיידק" שטרם נרגע, אני מצטיידת בתיק, במצלמה ובמשקפי גיל מסנני קרינה של ריגושי נעורים, פורשת לעיתים קרובות משגרת החיים המפנקת של הבית ויוצאת "להציץ". מעזה פעם להעפיל לפסגות דלות חמצן בדרכים תלויות על פי תהום, כדי להאזין לשירת נזירים טיבטים; פעם אחרת משכנעת עצמי שלא נורא ללון בצריף עץ שורץ עכברים ולקבור עצמי תחת שמיכת צמר מקומית אדירת משקל, אם בבוקר אזכה להסתנוור מצבעיה של זריחה הימלאיית; פעם מוכנה לוותר לילה אחד על פרטיות "מקודשת" ולחלוק דורמיטור עשוי קורות עץ עם עוד 30 איש כדי לקחת חלק בטקס פגאני, ופעם גוברת על פחד גבהים מולד ומתנדנדת לאט על גשרים תלויים בגובה של עשרות מטרים — למען מבט רחב על הג'ונגל האמזוני.

וכך, לעיתים ללא מים חמים וזורמים או רק עם מים חמים (יותר גרוע) הפורצים מתוך צינורות חלודים, אני מצליחה גם לעת בגרות לטעום טעימות קטנות מעולמות רחוקים וקסומים בעיני.

לא תמיד דרכי הטיול שלי נועזות. לרוב אני מגיעה לפינות העולם בדרכים סלולות, היוצאות בבוקר מתוך בתי מלון מסודרים עם מצעים לבנים, בעזרת מדריך ומסלול הכבולים בחוקי זמן והספק.

בטיולים כאלה מתגלה "המקום האחר" לעיני בכל זרותו המושכת רק לפרק זמן קמצני של שעות או ימים ספורים המותירים אפשרות למבט מרחף בלבד על מרחביו, וחלקים רבים מארץ צופנת סודות, או סיפורים רבים נפרשים לעיני התיירת הנחפזת מעבר לחלונות מוכהים של אוטובוס או רכבת דוהרים במהירות על פני נופי אדם ואדמה משתנים.

את אנשי המקום אני פוגשת בנקודות מזדמנות: ברחוב, בתחנה, בדרך, בבית אוכל מקומי, באתר היסטורי או על שביל בוצי המוביל אל כפר נידח, שרגלי תיירים כבר הידקו את אדמתו. לכאורה, כך נחשפת לעיני מקצת האמת על הארץ ועל אנשיה, בתוספת השלמות של מידע בדוק מפי המדריך המקומי, המציג את ארצו במשפטים מוכנים וארוזים היטב.

אבל לא רק כך. כשאני יוזמת שיחה מגומגמת עם שכנים למושב בתא של רכבת, באוטובוס מקומי מקרטע או על ספסל של מסעדה עממית, כשאני מנסה לדובב כפרי בשוק הפורש סחורתו על הארץ, בעזרת כמה מילים מקומיות שנשלפות למטרה המיידית משיחון ליצירת קשר מהיר — אני מצליחה לחדור מעט גם לחצרות האחוריות שלהם.

לפעמים אפשר לשמוע קולות אחרים ששייכים למקום הזר, האקזוטי והמסקרן, דווקא במקומות בלתי צפויים. כזה היה קולו של מגמל הודי, ששר כל הדרך את סיפור חייו כשהוא מוביל אותי על הגמל שלו במדבר הוורוד במערב הודו, כך היה כשהפסקתי להתלבט בקשר לטעמו של נזיד עדשים שמושלך לצלחת אלומיניום מונחת על הרצפה והתיישבתי לאכול אותו במקום פנוי על הרצפה של מקדש סיקי מוזהב — אז יכולתי לשמוע מקרוב את המיית החיים של שש מאות עולי הרגל, המשתתפים בארוחת חינם זאת המוגשת שם כמעט סביב השעון.

בצליינות החילונית שלי פלשתי בסקרנות חמדנית לתוך מקדשים לא לי, הצטרפתי לתהלוכות של נושאי מנחות לאלוהים זרים, התקרבתי אל קודש קודשיהם, התבוננתי במאמינים תמימים, שהיו שקועים בהידברות קרובה עם האל, ביקשתי לכלוא בעדשה את הרחיפה הרוחנית שעל פניהם, הסתנוורתי מצבעי תלבושות, שמעתי המיה של תפילות וקצב צלילי פעמונים, ספגתי ניחוחות של זרי פרחים טריים שנקטפו לכבוד אלה שחורה, ראיתי את רחף תנועת סירות הנייר המרופדות בפרחים ובאור שמפליגות עמוסות משאלות במורד הנהר, צילמתי את צלמי אלוהיהם הנישאים על כתפיים — חוויתי, התפעמתי... ולא הקרבתי שום מנחה משלי.

זרה ובלתי שייכת למקום, כמו בחלום האגם.

כעוברת אורח ללא מחויבות למקום אני נוגעת באבני המקום, מתרשמת מן הנוצץ והחשוף לעין, ומרגישה לעיתים קרובות כאילו מתבוננת בנשף מסֵכות, ששחקניו מתחלפים ומחליפים תחפושת, מבלי לגלות לי את פניהם האמיתיות.

כי אני שם רק בעמדת ציד אחר הפריים האחד, המיוחד, החשוב לי, שייכנס לתוך הפילם של המצלמה ויהווה חלק מסיפור המקום שאותו אביא עימי הביתה. לעיתים אני מוכנה אפילו להתאמץ למען השגתו, לרדוף אחר אובייקט שמשך את ליבי, להסתכן עד גבול המותר או להציץ אל מקומות חשוכים. לעיתים גם עקרונות החינוך "הטוב" של התרבות בה גדלתי, אינם מסוגלים לעצור בעד להט הסקרנות המבקש להתפרץ לתוך טריטוריות פרטיות ואינטימיות של אחרים: מסתננת עד טקסי קבורה צופני סוד ורוויי צער פרידה, מציצה מבעד לסורגי גדר בטקסי חתונה עליזים הנערכים לפי קודים זרים, מחפשת תפרחות ייחודיות של צמחים בחצרות בית ירוקות, שולחת מבטים גנובים לתוך חלונות פתוחים של בתים כפריים תמימים — רק כדי לראות מקרוב איך "הם" ישנים, מה "הם" אוכלים ואילו אביזרים יש בפינת הבישול "שלהם"?

ואז, תחת השפעת סם המציצנות הממכר, שאלות על זכותה של מצלמה נחפזת לדחוף את אפה הסקרני, בקלוז־אפ פולשני מול פנים מופתעות, גם אם הן מתוגמלות היטב, מתעוררות באיחור ונדחקות לשוליים בשל ההנאה המיידית מהרגע של הטיול.

אני אספנית של מראות שטח —

במגעי החפוזים עם המקום הזר, מלקטות עיני את פירורי המקום, רק שברי מראות השייכים לפאזל רב חלקים של קיום, פיסות התרחשות מתוך דרמה ריאליסטית נטולת סיפור. המצלמה הנחפזת שבידי עוזרת לי לכלוא בשבריר שנייה מידע מרתק, נכון ומעודכן לאותו רגע — אבל מנותק לחלוטין מרצף חיים בעל משמעות של חיי המקום.

אני אוהבת לשוטט בשווקים רווי ריחות של איכרים עם צבע צנוניות שנקטפו לפני שעה קלה, ואוהבת להרים מבט לכיוון גגות שטוחים של קיץ בעיירות חמות, שם תמיד בין פלונטר לא נפתר של חוטי חשמל וטלפון וחבלים עמוסים בכביסה צבעונית יש רחש אותנטי של חיים. המצלמה שלי מתעקשת ללוות חולה מונח על אלונקת שמיכה נישאת על כתפיים לאורך עשרות קילומטרים עד המרפאה הקרובה, לעקוב אחר "חנות מהלכת" של ארגז תלוי על צווארו של ילד קטן, להתקרב אל קבוצת נערים הבועטים בכדור עשוי סמרטוטים בתחרות השכונתית או לצלם מקרוב בובה בלונדינית מרוטת שיער שיד קטנה ושחורה אוחזת בה חזק, וגם גזרי תמונות מעיתונים המביאים נשים בהירות, שופעות חזה חשוף אל חשכת הקירות של בקתה עשויה מענפי עץ.

וכך יוצא, שלעיתים קרובות תמונות המקום שאני מביאה הביתה מספרות על מציאות של ביבים, כזו שהעוני מככב בה, למרות שחיים באותה ארץ גם עשירים מופלגים רבים.

ובשובי הביתה —

במרחק של אלפי קילומטרים ולעיתים במרחק של ימים רבים, בעזרת זיכרון דחוס, קצת בוגדני וגם בררן, ומַלבני התמונות שהיו כלואות בסליליה הרבים של המצלמה הנחפזת, אני בונה מסתמיוּת של מראות, פגישות, קטעי שיחות, ריחות וטעמים את סיפור המקום.

הנופים, האתרים, המקדשים, הפסטיבלים, הטקסים, המוזיאונים, האנדרטאות, הרחובות, האנשים — הכול מצטמצם לעיתים לערפל זיכרון של אור שעטף את המקום, של הבזק צבע, של משב רוח נושא ניחוח זר, תנועה פתאומית, קול המיה, מבע פנים...

אחר כך, מול מרקע המחשב, אני מנסה להחיות את תמצית המראות שסיננתי מתוך קליידוסקופ רב צורות של חיים, להפיח עניין בפיסות המציאות שהפקעתי מתוך המכלול ולארוג במילים שמנסות לדייק מסמך מעניין של מקום רחוק ואחר שריגש פעם תיירת נחפזת.

יופי של ארץ שלמה נדחס בתוך מספר דפים מודפסים.

***

מבחר מראות, חוויות, ריגושים וקולות שלכדתי במשך אחת־עשרה שנים בשנים־עשר מקומות בעולם מזין את הרשימות של ספר זה.

אין זה "ספר מסעות", והרשימות שלו אינן מציעות מסלולי טיול אובייקטיביים, אלא רק רגעים ממקומות שאהבתי בעולם.