שיחות ברוח- גדולי ישראל בשיחה אישית
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
שיחות ברוח- גדולי ישראל בשיחה אישית
הוספה למועדפים

שיחות ברוח- גדולי ישראל בשיחה אישית

ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

הרב יונתן רוזנצוויג משמש כרב קהילת "נצח מנשה" בבית שמש ומלמד במדרשת לינדנבאום. הוא למד הן במסגרות תורניות והן במסגרות אקדמיות, פרסם ספרי שאלות ותשובות בנושאים הלכתיים וזהו ספרו הרביעי.

נושאים

תקציר

לו היה הדבר בגדר האפשר, איזו דמות מן העבר הייתם מזמינים לכוס קפה? מה הייתם שואלים אותה? איזו שיחה הייתם רוצים לקשור איתה?
 
הכמיהה להיפגש עם דמויות מן העבר, לשוחח איתן וללבן סוגיות לא פתורות נשארת תמיד בגדר משאלת לב. מי שהלך לא ישוב
ולא יוכל לענות על שאלותינו.
 
אולם בספרות הכול אפשרי. דמויות מן העבר, כמו גם אירועים ורעיונות, יכולים לקום לתחייה. ממד הזמן מיטשטש, דמיון נוגע במציאות, וכך מתאפשרת שיחה ספרותית עם אלה שאינם איתנו עוד.
 
בספר שיחות ברוח חברו להן פרוזה והגות כדי ליצור מפגשים ושיחות עם דמויות תנכיות, כמו גם עם כמה מגדולי המחשבה היהודית: הרמב"ם ומשה רבנו, הרבי מקוצק והרב סולוביצ'יק, יצחק אבינו ואסתר המלכה - אלה הן מקצת מן הדמויות שאיתן קושר המחבר שיחה בדמיונו ובעטו.
 
השיחות הללו, שיוצרות מעין מפגש אישי עם הדמות, עם מחשבותיה ועם לבטיה, מהוות שער נפלא למחשבת ישראל ולעולם האמונה, שער שהוא אינטלקטואלי ואישי כאחד.

פרק ראשון

הקדמה
 
הרב יוסף דב הלוי סולוביצ'יק, בסוף המסה ״וביקשתם משם״,1 מספר חוויה מחוויות ילדותו:
1. ״ובקשתם משם״, איש ההלכה - גלוי ונסתר, ספריית אלינר, תשל״ט, עמ' 230-232.
 
זכורני, כד הוינא טליא (=בעודי ילד), נער גלמוד ובודד הייתי. פחדתי את העולם. קר וזר היה לי העולם. נדמה היה לי כאילו הכול לועג לי. ברם, חבר אחד היה לי והוא, אל תצחקו לי, הרמב״ם. איך התיידדנו? פשוט, נפגשנו!
אורח קבוע היה הרמב״ם בביתנו. הימים ימי סמיכת אבא מרי על שולחנו של סבא, הגאון החסיד, רבי אליהו פיינשטיין איש פרוזנא. אבא ישב ולמד תורה ביום ובלילה. חבורה (לא גדולה ביותר) של אברכים ובחורים מצוינים התלקטה אליו ושתתה בצמא את דבריו.
שיעוריו של אבא היו ניתנים בטרקלין של בית סבא, שם עמדה מיטתי. דרכי היתה לשבת במיטתי ולהאזין לדברי אבא. אבא מרי דיבר תמיד על אודות הרמב״ם. וכך היה עושה: היה פותח את הגמרא, קורא את הסוגיא. אחר כך היה אומר כדברים האלה: 'זהו פירושם של הר״י ובעלי התוספות, עכשיו נעיין נא ברמב״ם, ונראה איך פירש הוא'. תמיד היה אבא מוצא כי הרמב״ם לא פירש כמותם ונטה מן הדרך הפשוטה. אבא מרי היה אומר, כמעט בתלונה על הרמב״ם: 'אין אנו מבינים לא את הסברה של רבנו ולא את אופן ביאורו את הסוגיה', כאילו היה קובל על הרמב״ם בעצמו: 'רבנו משה, מדוע עשית זאת!'. 'לפום ריהטא (=לפי פשטות הדברים)', היה אבא ממשיך, 'הראב״ד בהשגותיו צודק'.
בני החבורה היו קופצים ממקומותיהם וכל אחד ואחד הציע את רעיונו. אבא היה מקשיב והיה דוחה את דבריהם, ואמר עוד הפעם: 'דברי רבנו קשים כברזל'. מכל מקום לא אמר נואש, היה סומך את ראשו על ידו הקמוצה ושוקע במחשבה עמוקה. החבורה שתקה ולא הפריעה אותו מהרהוריו. לאחר זמן ממושך היה מרים את ראשו לאט, לאט ומתחיל: 'רבותיי, נראה נא...', והתחיל לדבר. לפעמים היה מדבר ארוכות, ולפעמים היה מדבר קצרות. אני עשיתי אוזניי כאפרכסת והייתי מאזין לדבריו, לא הבנתי אף מילה אחת בנוגע לעניין המדובר. ברם רושם כפול התרקם במוחי התמים והצעיר: (א) הרמב״ם מוקף מתנגדים ו'אויבים' הרוצים לעשות לו רע, (ב) המגן היחידי הוא אבא מרי. לולא אבא מי יודע מה היה קורה לרמב״ם.
הייתי מרגיש כי הרמב״ם בעצמו היה נוכח כאן בטרקלין ושומע את דברי אבא. הרמב״ם היה יושב עמדי במיטתי. מה מראהו? לא ידעתי בדיוק. אבל דומה היה דמות דיוקנו לפני אבא הטובות והיפות מאוד. בשמו של אבא נקרא גם הוא - משה. אבא היה מדבר, התלמידים, בעיניים נעוצות באבא, היו שומעים בדריכות את דבריו. לאט, לאט פגה המתיחות, אבא צעד בעוז ובגבורה. סברות חדשות בקעו ועלו, הלכות נוסחו והוגדרו בדייקנות נפלאה. אור חדש זרח. הקושיות נתיישבו, הסוגיה נתפרשה. הרמב״ם יצא כמנצח. פני אבא היו מקרינות שמחה וגיל. הוא הגן על 'ידידו', על רבנו משה בן מימון. בת שחוק של נחת נראתה על שפתי הרמב״ם. גם אני השתתפתי בשמחה זו. עליז ושמח הייתי. הייתי קופץ ממיטתי ורץ מהר לחדר אמי ובשורה מרנינת־לב בפי: 'אמא, אמא, רמב״ם צודק, הוא ניצח את הראב״ד. אבא עזר לו. כמה נפלא הוא אבא!'
אולם, לפרקים לא תכופות לא האיר מזלו של הרמב״ם - 'אויביו' הקיפוהו מכל צד, הקושיות היו קשות כברזל. דבריו נפלאו מאבא מרי. הוא ניסה בכל כוחו להגן עליו. אבל הישועה לא באה. אבא מרי היה משתקע בהרהורים כשראשו נשען על אגרופו. התלמידים, אני וגם הרמב״ם בעצמו חיכו לדברי אבא מתוך מתיחות נוראה. אבל אבא היה מרים ראשו ואומר בעצבות: ״תיקו, דברי הרמב״ם קשים מאוד. לית נגר ובר נגר דליפרקינהו (=אין אפילו תלמיד חכם גדול שיוכל לפתור את הקושיות). הדבר נשאר בצריך עיון״. כל החבורה, ואבא מרי בתוכה, היתה עצובה, בבחינת פורשת ובוכה. יגון חרישי השתפך על כל פנים. גם עיני היו זולגות דמעות. גם בעיני הרמב״ם הייתי רואה אגלי דמעה נוצצים.
לאט הייתי בא אל אמא והייתי אומר לה בלב קרוע: 'אמא, אבא לא יכול ליישב את הרמב״ם - מה נעשה?', 'אל תצטער', היתה אמא עונה, ״אבא ימצא תירוץ על דברי הרמב״ם. ואם הוא לא ימצא, אולי אתה כשתגדל תיישב את דברי הרמב״ם'. עיקר העיקרים הוא ללמוד תורה מתוך שמחה והתפעלות.
חוויה זו שייכת לימי ילדותי. אבל בכל זאת היא לא פנטסיה של זהב של נער קטן, אין הרגשה זו בגדר מיסטיקה. היא מציאות פסיכולוגית היסטורית גמורה שחיה גם עכשיו בעמקי נשמתי. כשאני יושב ללמוד הנני נמצא תכף ומיד בחבורת חכמי המסורה. היחס בינינו הוא אישי. הרמב״ם מימיני, רבנו תם משמאלי, רש״י יושב בראש ומפרש, רבנו תם מקשה, הרמב״ם פוסק, הראב״ד משיג. כולם הם בחדרי הקטן, יושבים סביב לשולחני. המה מביטים עלי בחיבה, משתעשעים עמי בסברה ובגמרא, מעודדים ומחזקים אותי כאב. אין תלמוד תורה רק פעולה דידקטית, אין עסק בדברי תורה רק עניין פורמלי טכני המתגשם בהמצאות וחילוף ידיעות. היא חוויה כבירה של התיידדות של דורות הרבה, הזדווגות של רוח ברוח, איחוד של נפש בנפש. אלה שמסרו את התורה ואלה שקיבלו אותה מזדמנים לפונדק היסטורי אחד.
כאמור, הרמב״ם היה חברי לא רק בשנות הילדות. גם עכשיו אנו חברים. ההבדל בין חווייתי הילדותית וחווייתי העכשווית מתבטא רק בפרט אחד. בילדותי רק הרמב״ם היה חברי. עכשיו החברותא גדלה וכוללת הרבה. כל חכמי המסורה מימות משה עד הנה התיידדו עמי והמה רעיי וחבריי! כשאני מיישב דברי הרמב״ם או הרבנו תם הנני רואה את פניהם המאירות, המביעות נחת רוח. הנני מרגיש תמיד כאילו הרמב״ם והרבנו תם מעניקים לי נשיקות על מצחי ולוחצים את ידי. כאמור, אין זה דמיון. זוהי חוויה עמוקה מאוד. זוהי חוויית מסורת תורה שבעל־פה.
 
ספר זה הוא ספר שיחות, שיחות ביני לבין גדולי ישראל. מבחינה אחת השיחות הן דמיוניות ולא קרו בכלל; מבחינה אחרת, עמוקה יותר, השיחות הן אמתיות לגמרי. מצד אחד מדובר בשיחות שכל אחד מאיתנו יכול לנהל, ואולי אף מנהל בפועל. מצד שני, שיחות אלו הן אישיות לגמרי ושייכות אך ורק לעולמי האישי.
הרב סולוביצ'יק מתאר ביד אמן את חוויית תלמוד התורה כחוויה עוצמתית של איחוד כל הדורות כולם לכדי שיח אחד משותף גדול ומרשים. רובנו נוהגים לראות את פעולת המפגש עם גדולי התורה שקדמו לנו כפעולה לימודית בלבד, ואנו יושבים כתלמידים לפני רבותינו כדי לשתות בצמא את דבריהם. אך הרב סולוביצ'יק מבהיר כי אין מטרתה של ישיבה זו אך ורק צבירת ידע, אלא איחוד המורה והתלמיד וכבילתם יחד בתוך שרשרת המסורה העוברת בעם ישראל מדור לדור.
חז״ל אמרו כי ״יעקב אבינו לא מת״, ואנו נוהגים לומר בקידוש לבנה: ״דוד מלך ישראל חי וקיים״. ואכן, גדולי ישראל שעברו מן העולם - עדיין בחיים הם, והלא כך אמרו חכמינו שצדיקים - אפילו במיתתם - קרויים חיים. ולכן גם אמרו שאין עושים נפשות - כלומר: מצבות - לקברות הצדיקים, כי ״דבריהם הן הן זכרונם״. התורה אשר למדו היא שמזכירה לנו את אותו הצדיק כשאנו לומדים את אשר חידש ולימד, ושפתיו דובבות בקבר יחד עם הלומדים. כל התיאורים הללו אמורים להביא אותנו לתודעה הנכונה, האומרת כי אל לנו להסתכל על אותם חכמים אך ורק כנפילים אשר הילכו פה בימי קדם, אלא אף כדמויות חיות ורעננות שיש לנו נגישות אליהן בכל רגע ורגע.
אמנם, אין לי ספק כי הדרך שבה אני מדמיין את הרמב״ם, לדוגמה, היא אישית ולא תמצא הד אצל כל הקוראים. ״כשם שפרצופיהם שונים, כך דעותיהם שונות״, אמרו חז״ל, וידעו מה שאמרו. אם הרמב״ם מצטייר במוחי כתקיף ועז־רוח, ייתכן שאחרים, שבדמיונם ראו תלמיד חכם חביב ונוח לבריות, לא יתחברו לתיאור. כמו כן, שואל אני מאת כל דמות את השאלות שמעניינות אותי, אך אין לי ספק כי כל אחד מהקוראים - לו הזדמן לפונדק אחד עם אותה הדמות - היה שואל שאלות אחרות ומתמקד בזוויות שונות, בין במעט ובין בהרבה.
וזה הפרדוקס המונח בבסיסו של הספר, כי האותנטיות שבו כרוכה בכך שהוא בא מתוכי ומדבר אל תוכי, וכל עוד לא יצא לאור עולם ייצגו שיחות אלו אמתות פרטיות־אישיות, המבטאות אמת לאמתה אישית ועמוקה ביותר. אולם, מהרגע שיצא הספר לאור עולם, ויש בו יומרה להציג תמונה אובייקטיבית ושווה לכל נפש של דמויות אלו - דווקא אז מאבדים אנו משהו, והאמת שבספר נפגמת קמעה ואין הוא אלא עוד ספר דמיוני.
ועדיין, מקווה אני כי האמת הפנימית של השיחה נשמרת, גם עתה.
 
ספר זה לא בא לאתגר את גדולי ישראל. הוא לא בא ״להוריד״ אותם למדרגת אנשים פשוטים, לערער על גדולתם או לעורר שאלות בנוגע למרכזיותם ולעוצמתם התורנית והרוחנית. המחפש ספר אשר בא לבקר את גדולי ישראל - יחפש במקום אחר. מטרתו של הספר היא לבאר, להסביר ולקרב אותנו אליהם.
העושר העצום שבארון הספרים היהודי מצוי בהישג יד לכל דורש, אך דא עקא שלפעמים השפה הקשה, הפיזור של הרעיון בכמה ספרים או חוסר היכולת להתעמק ברעיונות כאלו ואחרים מונע מרבים מאיתנו ליהנות מדברי רבותינו. ומלבד זאת, הרי מה שהלב חושק - הזמן עושק, ומי שאינו במסגרת תורנית־רוחנית, או לימודית־אקדמית, אינו מוצא את הזמן לנבור במורה הנבוכים לרמב״ם או בספר הכוזרי לרבי יהודה הלוי.
על כן, כתבתי שיחות אלו. הקורא יוכל להפיק תועלת משיחות אלו בשלוש דרכים:
(א) הכרת רעיון מרכזי אחד או שניים בתורתה של הדמות שעמה מתקיימת השיחה. כפי שייווכח הקורא, הדיון ברעיון נמשך לאורך השיחה והרעיון עובר פיתוח עם התקדמותה. בסוף השיחה - אני מקווה - מקבל הקורא הבנה של הנקודה המרכזית שחידשה אותה הדמות.
(ב) הכרת הרקע ההיסטורי של הדמות, זמן פעולתה, והאתגרים המרכזיים שעמדו בפניה באותה תקופה.
(ג) התועלת העיקרית שניתן להפיק מן הספר היא יצירת חיבור בין הקורא לבין הדמות. את התועלת שבשתי הנקודות הקודמות היה אפשר להשיג אף בדרכים אחרות, אך כדי ליצור חיבור רגשי־רוחני, ולקשר בינינו לבין הדמויות בצורה יותר עמוקה, היה צורך לכתוב זאת כסיפור.
ספר השיחות מחולק לשני חלקים: הראשון עוסק באמונה, והשני בשכר המצפה לנו לעתיד לבוא (עולם הבא וימות המשיח). המעיין יראה שכל השיחות שבאותו החלק חוברות יחדיו בסופה של קריאה לתהליך אחד ארוך ומורכב, כאשר כל שיחה היא חלק קטן מתצרף גדול.
 
רבים אשר קראו את הספר בטרם פורסם שאלו: מיהו הכותב? מתי מתרחשות שיחות אלו? מהו הרקע של הספר? קשה לענות על שאלות אלו. הספר נכתב בגוף שני כיוון שהשיחה התרחשה אצלי, ברוחי ובנשמתי. אולם, סיבה שנייה ישנה לכתיבה בגוף שני, והיא שכל הקורא את הספר, אף הוא, למעשה מנהל את השיחה עם אותה הדמות.
מבחינה זו, התשובות לשאלות אלו אינן חשובות. הקורא ייווכח כי הדמויות מכירות זו את זו, אף אלו שחיו קודם לאחרות, כי נשמותיהן נפגשו לאחר פטירתן, שוחחו זו עם זו ודנו זו עם זו. יותר מזה, אין פירוט, כי הפירוט הוא אישי לכל קורא וקורא. קשה לתת כלל בזה. ידמיין כל אחד לעצמו את אשר הוא חושב, ויהיה זה הרקע לספר.
אולי יותר מכל דבר אחר, חשוב להדגיש כי המדיה היא המסר. ספר זה כתוב כסיפור, כי זה אכן סיפור. לא הסיפור של דמות זו או אחרת, לא הסיפור שלי ולא הסיפור שלכם. הסיפור הוא של כולנו. כולנו קוראים בו, כולנו נוטלים בו חלק וכולנו ממשיכים אותו.
 
יונתן רוזנצוויג
הרב יונתן רוזנצוויג משמש כרב קהילת "נצח מנשה" בבית שמש ומלמד במדרשת לינדנבאום. הוא למד הן במסגרות תורניות והן במסגרות אקדמיות, פרסם ספרי שאלות ותשובות בנושאים הלכתיים וזהו ספרו הרביעי.

עוד על הספר

נושאים

שיחות ברוח- גדולי ישראל בשיחה אישית יונתן רוזנצוויג
הקדמה
 
הרב יוסף דב הלוי סולוביצ'יק, בסוף המסה ״וביקשתם משם״,1 מספר חוויה מחוויות ילדותו:
1. ״ובקשתם משם״, איש ההלכה - גלוי ונסתר, ספריית אלינר, תשל״ט, עמ' 230-232.
 
זכורני, כד הוינא טליא (=בעודי ילד), נער גלמוד ובודד הייתי. פחדתי את העולם. קר וזר היה לי העולם. נדמה היה לי כאילו הכול לועג לי. ברם, חבר אחד היה לי והוא, אל תצחקו לי, הרמב״ם. איך התיידדנו? פשוט, נפגשנו!
אורח קבוע היה הרמב״ם בביתנו. הימים ימי סמיכת אבא מרי על שולחנו של סבא, הגאון החסיד, רבי אליהו פיינשטיין איש פרוזנא. אבא ישב ולמד תורה ביום ובלילה. חבורה (לא גדולה ביותר) של אברכים ובחורים מצוינים התלקטה אליו ושתתה בצמא את דבריו.
שיעוריו של אבא היו ניתנים בטרקלין של בית סבא, שם עמדה מיטתי. דרכי היתה לשבת במיטתי ולהאזין לדברי אבא. אבא מרי דיבר תמיד על אודות הרמב״ם. וכך היה עושה: היה פותח את הגמרא, קורא את הסוגיא. אחר כך היה אומר כדברים האלה: 'זהו פירושם של הר״י ובעלי התוספות, עכשיו נעיין נא ברמב״ם, ונראה איך פירש הוא'. תמיד היה אבא מוצא כי הרמב״ם לא פירש כמותם ונטה מן הדרך הפשוטה. אבא מרי היה אומר, כמעט בתלונה על הרמב״ם: 'אין אנו מבינים לא את הסברה של רבנו ולא את אופן ביאורו את הסוגיה', כאילו היה קובל על הרמב״ם בעצמו: 'רבנו משה, מדוע עשית זאת!'. 'לפום ריהטא (=לפי פשטות הדברים)', היה אבא ממשיך, 'הראב״ד בהשגותיו צודק'.
בני החבורה היו קופצים ממקומותיהם וכל אחד ואחד הציע את רעיונו. אבא היה מקשיב והיה דוחה את דבריהם, ואמר עוד הפעם: 'דברי רבנו קשים כברזל'. מכל מקום לא אמר נואש, היה סומך את ראשו על ידו הקמוצה ושוקע במחשבה עמוקה. החבורה שתקה ולא הפריעה אותו מהרהוריו. לאחר זמן ממושך היה מרים את ראשו לאט, לאט ומתחיל: 'רבותיי, נראה נא...', והתחיל לדבר. לפעמים היה מדבר ארוכות, ולפעמים היה מדבר קצרות. אני עשיתי אוזניי כאפרכסת והייתי מאזין לדבריו, לא הבנתי אף מילה אחת בנוגע לעניין המדובר. ברם רושם כפול התרקם במוחי התמים והצעיר: (א) הרמב״ם מוקף מתנגדים ו'אויבים' הרוצים לעשות לו רע, (ב) המגן היחידי הוא אבא מרי. לולא אבא מי יודע מה היה קורה לרמב״ם.
הייתי מרגיש כי הרמב״ם בעצמו היה נוכח כאן בטרקלין ושומע את דברי אבא. הרמב״ם היה יושב עמדי במיטתי. מה מראהו? לא ידעתי בדיוק. אבל דומה היה דמות דיוקנו לפני אבא הטובות והיפות מאוד. בשמו של אבא נקרא גם הוא - משה. אבא היה מדבר, התלמידים, בעיניים נעוצות באבא, היו שומעים בדריכות את דבריו. לאט, לאט פגה המתיחות, אבא צעד בעוז ובגבורה. סברות חדשות בקעו ועלו, הלכות נוסחו והוגדרו בדייקנות נפלאה. אור חדש זרח. הקושיות נתיישבו, הסוגיה נתפרשה. הרמב״ם יצא כמנצח. פני אבא היו מקרינות שמחה וגיל. הוא הגן על 'ידידו', על רבנו משה בן מימון. בת שחוק של נחת נראתה על שפתי הרמב״ם. גם אני השתתפתי בשמחה זו. עליז ושמח הייתי. הייתי קופץ ממיטתי ורץ מהר לחדר אמי ובשורה מרנינת־לב בפי: 'אמא, אמא, רמב״ם צודק, הוא ניצח את הראב״ד. אבא עזר לו. כמה נפלא הוא אבא!'
אולם, לפרקים לא תכופות לא האיר מזלו של הרמב״ם - 'אויביו' הקיפוהו מכל צד, הקושיות היו קשות כברזל. דבריו נפלאו מאבא מרי. הוא ניסה בכל כוחו להגן עליו. אבל הישועה לא באה. אבא מרי היה משתקע בהרהורים כשראשו נשען על אגרופו. התלמידים, אני וגם הרמב״ם בעצמו חיכו לדברי אבא מתוך מתיחות נוראה. אבל אבא היה מרים ראשו ואומר בעצבות: ״תיקו, דברי הרמב״ם קשים מאוד. לית נגר ובר נגר דליפרקינהו (=אין אפילו תלמיד חכם גדול שיוכל לפתור את הקושיות). הדבר נשאר בצריך עיון״. כל החבורה, ואבא מרי בתוכה, היתה עצובה, בבחינת פורשת ובוכה. יגון חרישי השתפך על כל פנים. גם עיני היו זולגות דמעות. גם בעיני הרמב״ם הייתי רואה אגלי דמעה נוצצים.
לאט הייתי בא אל אמא והייתי אומר לה בלב קרוע: 'אמא, אבא לא יכול ליישב את הרמב״ם - מה נעשה?', 'אל תצטער', היתה אמא עונה, ״אבא ימצא תירוץ על דברי הרמב״ם. ואם הוא לא ימצא, אולי אתה כשתגדל תיישב את דברי הרמב״ם'. עיקר העיקרים הוא ללמוד תורה מתוך שמחה והתפעלות.
חוויה זו שייכת לימי ילדותי. אבל בכל זאת היא לא פנטסיה של זהב של נער קטן, אין הרגשה זו בגדר מיסטיקה. היא מציאות פסיכולוגית היסטורית גמורה שחיה גם עכשיו בעמקי נשמתי. כשאני יושב ללמוד הנני נמצא תכף ומיד בחבורת חכמי המסורה. היחס בינינו הוא אישי. הרמב״ם מימיני, רבנו תם משמאלי, רש״י יושב בראש ומפרש, רבנו תם מקשה, הרמב״ם פוסק, הראב״ד משיג. כולם הם בחדרי הקטן, יושבים סביב לשולחני. המה מביטים עלי בחיבה, משתעשעים עמי בסברה ובגמרא, מעודדים ומחזקים אותי כאב. אין תלמוד תורה רק פעולה דידקטית, אין עסק בדברי תורה רק עניין פורמלי טכני המתגשם בהמצאות וחילוף ידיעות. היא חוויה כבירה של התיידדות של דורות הרבה, הזדווגות של רוח ברוח, איחוד של נפש בנפש. אלה שמסרו את התורה ואלה שקיבלו אותה מזדמנים לפונדק היסטורי אחד.
כאמור, הרמב״ם היה חברי לא רק בשנות הילדות. גם עכשיו אנו חברים. ההבדל בין חווייתי הילדותית וחווייתי העכשווית מתבטא רק בפרט אחד. בילדותי רק הרמב״ם היה חברי. עכשיו החברותא גדלה וכוללת הרבה. כל חכמי המסורה מימות משה עד הנה התיידדו עמי והמה רעיי וחבריי! כשאני מיישב דברי הרמב״ם או הרבנו תם הנני רואה את פניהם המאירות, המביעות נחת רוח. הנני מרגיש תמיד כאילו הרמב״ם והרבנו תם מעניקים לי נשיקות על מצחי ולוחצים את ידי. כאמור, אין זה דמיון. זוהי חוויה עמוקה מאוד. זוהי חוויית מסורת תורה שבעל־פה.
 
ספר זה הוא ספר שיחות, שיחות ביני לבין גדולי ישראל. מבחינה אחת השיחות הן דמיוניות ולא קרו בכלל; מבחינה אחרת, עמוקה יותר, השיחות הן אמתיות לגמרי. מצד אחד מדובר בשיחות שכל אחד מאיתנו יכול לנהל, ואולי אף מנהל בפועל. מצד שני, שיחות אלו הן אישיות לגמרי ושייכות אך ורק לעולמי האישי.
הרב סולוביצ'יק מתאר ביד אמן את חוויית תלמוד התורה כחוויה עוצמתית של איחוד כל הדורות כולם לכדי שיח אחד משותף גדול ומרשים. רובנו נוהגים לראות את פעולת המפגש עם גדולי התורה שקדמו לנו כפעולה לימודית בלבד, ואנו יושבים כתלמידים לפני רבותינו כדי לשתות בצמא את דבריהם. אך הרב סולוביצ'יק מבהיר כי אין מטרתה של ישיבה זו אך ורק צבירת ידע, אלא איחוד המורה והתלמיד וכבילתם יחד בתוך שרשרת המסורה העוברת בעם ישראל מדור לדור.
חז״ל אמרו כי ״יעקב אבינו לא מת״, ואנו נוהגים לומר בקידוש לבנה: ״דוד מלך ישראל חי וקיים״. ואכן, גדולי ישראל שעברו מן העולם - עדיין בחיים הם, והלא כך אמרו חכמינו שצדיקים - אפילו במיתתם - קרויים חיים. ולכן גם אמרו שאין עושים נפשות - כלומר: מצבות - לקברות הצדיקים, כי ״דבריהם הן הן זכרונם״. התורה אשר למדו היא שמזכירה לנו את אותו הצדיק כשאנו לומדים את אשר חידש ולימד, ושפתיו דובבות בקבר יחד עם הלומדים. כל התיאורים הללו אמורים להביא אותנו לתודעה הנכונה, האומרת כי אל לנו להסתכל על אותם חכמים אך ורק כנפילים אשר הילכו פה בימי קדם, אלא אף כדמויות חיות ורעננות שיש לנו נגישות אליהן בכל רגע ורגע.
אמנם, אין לי ספק כי הדרך שבה אני מדמיין את הרמב״ם, לדוגמה, היא אישית ולא תמצא הד אצל כל הקוראים. ״כשם שפרצופיהם שונים, כך דעותיהם שונות״, אמרו חז״ל, וידעו מה שאמרו. אם הרמב״ם מצטייר במוחי כתקיף ועז־רוח, ייתכן שאחרים, שבדמיונם ראו תלמיד חכם חביב ונוח לבריות, לא יתחברו לתיאור. כמו כן, שואל אני מאת כל דמות את השאלות שמעניינות אותי, אך אין לי ספק כי כל אחד מהקוראים - לו הזדמן לפונדק אחד עם אותה הדמות - היה שואל שאלות אחרות ומתמקד בזוויות שונות, בין במעט ובין בהרבה.
וזה הפרדוקס המונח בבסיסו של הספר, כי האותנטיות שבו כרוכה בכך שהוא בא מתוכי ומדבר אל תוכי, וכל עוד לא יצא לאור עולם ייצגו שיחות אלו אמתות פרטיות־אישיות, המבטאות אמת לאמתה אישית ועמוקה ביותר. אולם, מהרגע שיצא הספר לאור עולם, ויש בו יומרה להציג תמונה אובייקטיבית ושווה לכל נפש של דמויות אלו - דווקא אז מאבדים אנו משהו, והאמת שבספר נפגמת קמעה ואין הוא אלא עוד ספר דמיוני.
ועדיין, מקווה אני כי האמת הפנימית של השיחה נשמרת, גם עתה.
 
ספר זה לא בא לאתגר את גדולי ישראל. הוא לא בא ״להוריד״ אותם למדרגת אנשים פשוטים, לערער על גדולתם או לעורר שאלות בנוגע למרכזיותם ולעוצמתם התורנית והרוחנית. המחפש ספר אשר בא לבקר את גדולי ישראל - יחפש במקום אחר. מטרתו של הספר היא לבאר, להסביר ולקרב אותנו אליהם.
העושר העצום שבארון הספרים היהודי מצוי בהישג יד לכל דורש, אך דא עקא שלפעמים השפה הקשה, הפיזור של הרעיון בכמה ספרים או חוסר היכולת להתעמק ברעיונות כאלו ואחרים מונע מרבים מאיתנו ליהנות מדברי רבותינו. ומלבד זאת, הרי מה שהלב חושק - הזמן עושק, ומי שאינו במסגרת תורנית־רוחנית, או לימודית־אקדמית, אינו מוצא את הזמן לנבור במורה הנבוכים לרמב״ם או בספר הכוזרי לרבי יהודה הלוי.
על כן, כתבתי שיחות אלו. הקורא יוכל להפיק תועלת משיחות אלו בשלוש דרכים:
(א) הכרת רעיון מרכזי אחד או שניים בתורתה של הדמות שעמה מתקיימת השיחה. כפי שייווכח הקורא, הדיון ברעיון נמשך לאורך השיחה והרעיון עובר פיתוח עם התקדמותה. בסוף השיחה - אני מקווה - מקבל הקורא הבנה של הנקודה המרכזית שחידשה אותה הדמות.
(ב) הכרת הרקע ההיסטורי של הדמות, זמן פעולתה, והאתגרים המרכזיים שעמדו בפניה באותה תקופה.
(ג) התועלת העיקרית שניתן להפיק מן הספר היא יצירת חיבור בין הקורא לבין הדמות. את התועלת שבשתי הנקודות הקודמות היה אפשר להשיג אף בדרכים אחרות, אך כדי ליצור חיבור רגשי־רוחני, ולקשר בינינו לבין הדמויות בצורה יותר עמוקה, היה צורך לכתוב זאת כסיפור.
ספר השיחות מחולק לשני חלקים: הראשון עוסק באמונה, והשני בשכר המצפה לנו לעתיד לבוא (עולם הבא וימות המשיח). המעיין יראה שכל השיחות שבאותו החלק חוברות יחדיו בסופה של קריאה לתהליך אחד ארוך ומורכב, כאשר כל שיחה היא חלק קטן מתצרף גדול.
 
רבים אשר קראו את הספר בטרם פורסם שאלו: מיהו הכותב? מתי מתרחשות שיחות אלו? מהו הרקע של הספר? קשה לענות על שאלות אלו. הספר נכתב בגוף שני כיוון שהשיחה התרחשה אצלי, ברוחי ובנשמתי. אולם, סיבה שנייה ישנה לכתיבה בגוף שני, והיא שכל הקורא את הספר, אף הוא, למעשה מנהל את השיחה עם אותה הדמות.
מבחינה זו, התשובות לשאלות אלו אינן חשובות. הקורא ייווכח כי הדמויות מכירות זו את זו, אף אלו שחיו קודם לאחרות, כי נשמותיהן נפגשו לאחר פטירתן, שוחחו זו עם זו ודנו זו עם זו. יותר מזה, אין פירוט, כי הפירוט הוא אישי לכל קורא וקורא. קשה לתת כלל בזה. ידמיין כל אחד לעצמו את אשר הוא חושב, ויהיה זה הרקע לספר.
אולי יותר מכל דבר אחר, חשוב להדגיש כי המדיה היא המסר. ספר זה כתוב כסיפור, כי זה אכן סיפור. לא הסיפור של דמות זו או אחרת, לא הסיפור שלי ולא הסיפור שלכם. הסיפור הוא של כולנו. כולנו קוראים בו, כולנו נוטלים בו חלק וכולנו ממשיכים אותו.
 
יונתן רוזנצוויג