1
העתיד משתרע לאחור
כל אימת שאני נדרש לשאלה ״מה יהיה?״ אני נזכר בטיולים של ימי נעורי.
באמת, ״מה יהיה?״ כולנו מודאגים, ולא בלי צדק. המזרח התיכון מדאיג, מעורר אימה. התחושה הכללית היא שעל כל בשורה אחת טובה באות עשר רעות; שהאמירה ״לא פותרים כלום בכוח״ נוצרה כנראה במקום אחר, כי אצלנו בחצר משחקי כוח היו למלחמות דמים, כולם נגד כולם. קשה אפילו להבין מי נגד מי. מערבולת. פרשנים משרטטים מפות שתוקפן פג בתוך ימים. שבים ומסבירים שבעצם אין הסבר. חשוב יותר, אין איש יודע מה ילד יום. מהיכן תיפתח רעה. לאן, איך? מה יהיה?
מצטער, אני אומר, אני על הטיולית.
לבני גילי אין צורך להזכיר, אבל הנה לטובת דורות חדשים. בשלושת העשורים הראשונים לקיומה של מדינת ישראל הכרנו את דרכיה מעל גבי טיוליות. הטיולית היתה מכונית משא שעליה הרכיבו ספסלים ארוכים - שניים לאורך הירכתיים ושניים באמצע. ישבנו פנים אל פנים. כך היה בטיולי בית הספר ובטיולי תנועות הנוער. קודמינו ישבו כך בטנדרים, כלי הרכב האגדיים של היישוב, כפי שנותרו במורשת שירי שושנה דמארי. לאחר בית הספר והתנועה, במדי צה״ל, הכרנו את הארץ במשאיות דודג', ובאותו סידור ישיבה. בקורס קצינים גם לימדו איך מעלים את החבר'ה עם ציודם על המשאית ואיך מורידים אותם ממנה. הטנדרים, הטיוליות והמשאיות הצבאיות היו מחופים בבד ברזנט עבה. קצת רוח נשבה מכיוון הקבינה. את הנוף, וזה העיקר, ראינו רק לאחור. זאת היתה החוויה. הטיולית נסעה קדימה, אנחנו ראינו אחורה. מחולות הנגב להרי הגליל, את הכול למדנו, הלוך ושוב, בהסתכלות לאחור. בני המזל שבינינו או המורים, המדריכים והמפקדים זכו לשבת בקצה האחורי של הרכב. הם ראו אחורה הכי טוב.
זהו, אני מסביר, אני בתצפית אל מה שהיה. אני על טיולית שנוסעת בשדות המזרח התיכון. את ההיסטוריה רואים אחורה.
מאחור הולך ונפרש העבר, אבל אין תצפית קדימה. הטיולית נוסעת בדרך-לא-דרך, מיטלטלת בין הרים וגאיות. ההווה הקרוב אפוף כולו אבק הדרך, רב בו הנסתר. העתיד לא ידוע. הדרך לאחור מתבהרת ככל שנתיבה מתרחק, כשנוצרת פרספקטיבה. תפקידו של ההיסטוריון לאתר את הנתיב שהותירה הטיולית. אם לא יאתר אותו, ינתח וינציח בכתב - תבוא השכחה והוא ידהה. ייעלם. אין היסטוריה, אמר כבר חכם אחד, יש היסטוריונים. אך במה תועלתם? גם אם ייטיבו לתאר את העבר, האם יתרמו לביטחון נוסעי הטיולית? האם יבהירו את ההווה? יתנו צפי אמין על העתיד? הלוא בכל רגע נתון יכולה מהמורה בלתי-צפויה להפוך את הרכב כולו. רכב אחר עלול להתנגש בו. פגע כזה או אחר יסיטו אותו לכיוון אחר. האם בכלל יש לטיולית נהג מיומן?
מדי פעם מצפים שאר הנוסעים שאיש האקדמיה יואיל בטובו ללכת לקדמת הרכב ולהציץ קדימה, לקבינה. להסתכל לשם ולראות מי נוהג ולהציץ להיכן הוא נוסע, מה משתרע לפנים. היסטוריון הנוטש את עמדתו והולך לשם להציץ, יציץ וייפגע. מניסיונו הוא יודע כי מה שיש בתא הנהג הוא הגה שאיננו קשור לגלגלים אלא בברגים רופפים, אם בכלל; כי עשרות ומאות ידיים מושכות בהגה הזה, ולכיוונים שונים; כי השמשה הקדמית אטומה וגם האוחזים בהגה לא יודעים מה לפניהם. בתוואי שסימנה הטיולית מאחור יש איזה היגיון, שההיסטוריון מצא בדיעבד. רק בדיעבד. ההיסטוריון הישר יאמר לשומעיו כי אין לו צפי קדימה, וכמו כל האחרים הוא יכול לנסות להציץ, אך אין הוא עדיף עליהם. הוא אולי יכול להסביר איך הגענו לאן שהגענו. קצת לסבר את האוזן באשר למשמעות ההווה. גם זה משהו. גם זה עדיף על ניחושים בעלמא.
חלק לא מבוטל מנוסעי הטיולית במזרח התיכון לא מתעניינים כלל במה שלצופה לאחור יש לומר. הם לא רוצים לדעת. אלה הם הקנאים לדת, המבינים רק במונחיה את מה שהיה. יש להם קשר ישיר לאללה או לקב״ה, ובאמצעותו, או דרך המדברים בשמו, הם מחוברים לעבר רחוק ואפוף קדושה. אלה לימי התנ״ך, ואלה לימי חותם הנביאים, מוחמד, ולעלילות המוסלמים בימי הביניים. פניהם של קנאי הדת לעיצוב העתיד על בסיס פרשנות עבר הזויה. המציאות בשטח, כפי שנוצרה בעת החדשה לפחות, לא חשובה להם. הם יודעים מה רצון האל ומוכנים להיהרג, ומוטב להרוג, כדי לממשו. פניהם לעבר שנגוז מזמן, והוא להם מודל לעתיד משיחי. הדתות, כפוליטיקה, מבשרות רע ליושבי הטיולית לסוגיהם. הם עסוקים זה זמן רב בלהרע איש לרעהו. מוסלמים למוסלמים, יהודים ליהודים, אלה לאלה. אין שיח תבוני בינם לבין ההיסטוריה.
הטיולית מעלה הרבה אבק, בייחוד כשהדרך איננה סלולה. וזה אכן המצב. הטיולית עצמה יוצרת אותה, ורק בדיעבד. האבק המיתמר מסתיר את מה שקורה. ההווה מעורפל. המתבונן לאחור אולי מבחין במשהו מבעד לאבק ההתרחשויות, אך לא מסוגל לגבש לעצמו תמונה של ממש. זה כמו ״לצבוע רכבת נוסעת״, אומרים על כך באנגלית אמריקאית. משימה מתעתעת, בייחוד מפני שמאז האביב הערבי של 2011 הרכבת ממש לא על הפסים. כבר יצאו כמה ספרים על האביב הערבי ואנו צפויים לספרים נוספים מכל עבר. תרומתו של ספר זה איננה הניסיון לפזר את אבק הדרכים הנוכחי, וּודאי לא לבשר את העתיד. הוא מנסה לשרטט את הדרך עד הלום, את התחנות שעברה הטיולית בדורות האחרונים ואת מה שקרה לה תוך כדי כך.
נקדים ונאמר, המזרח התיכון שבו אנו יושבים, הטיולית שלנו, במצב קשה מאוד. הוא עבר בדרך חתחתים, חווה שלל תהפוכות. כל תהפוכה בנפתולי העת החדשה השאירה משקע ברכב ובמכלוליו. המזרח התיכון במצב גרוע, מחשב להתפרק. הוא שרוי במשבר העמוק ביותר מאז בישר הנביא מוחמד את האסלאם ועיצב את פני האזור לדורי דורות. כדי להבין זאת צריך אכן להסתכל לאחור, לראות את התפניות, לאמוד את מה שהותירו בשטח פיתולי הדרך.
במבט לאחור, מעבר לאבק הנוכחי, רואים את המסלול שעבר האזור. כל היסטוריון רואה אותו אחרת. כמספר ההיסטוריונים כך מספר ההיסטוריות. מה שלהלן הוא פרשנותי.
בגרתי בשנות החמישים והשישים (של המאה הקודמת) ולמדתי במגמה מזרחנית, באוניברסיטת תל אביב ובאוניברסיטה העברית. ספרי מבוא - אלה שניסו להקיף בראייה כוללת את תולדות האזור בעת החדשה - היו אז שלושה. ספרו המצוין של שמעון שמיר תולדות הערבים במזרח התיכון בעת החדשה, ספרו של יעקב שמעוני מדינות ערב בימינו, וספרו באנגלית של ג'ורג' לנצ'ובסקי (Lenczowski) המזרח התיכון במערכות העולם. הם נכתבו על ידי מי שצפו לאחור באותה העת. אלה היו ימי הנאצריזם, שנות גאות ללאומיות הערבית החילונית. האזור נראה כהולך לקראת אחדות ערבית חילונית-סוציאליסטית, ואנחנו למדנו את עברוֹ כנתיב המוליך לכיוון זה.
שמיר התמקד בעיקר במצרים של המאה התשע-עשרה, שמעוני תיאר את הדיפלומטיה של המאה העשרים, ואצל לנצ'ובסקי (מהדורה שלישית, 1964) המילה אסלאם הופיעה פעם אחת באינדקס, ובשמה של איזו ועידה זניחה. מאז התחלפו הדיסקטים. תקופות חדשות העלו את הצופים לאחור אל פסגות חדשות. העבר התגלה שוב ושוב, ובכל עת מזווית אחרת. כמה וכמה מבואות חשובים לתולדות המזרח התיכון בעת החדשה נכתבו בשפות שונות, ולא נתייגע כאן בסקר ביבליוגרפי. שקיעת הערביות החילונית וחזרת האסלאם הפוליטי לגווניו, כמו גם תמורות במדע ההיסטוריה, האירו את תולדות האזור באור נוסף.
גם אני שלחתי יד בכתיבת ספרי מבוא. במשך שלושים שנה כתבתי עבור האוניברסיטה הפתוחה, בעזרת צוות רחב ומיומן, חמישה כרכים של תולדות המזרח התיכון בעת החדשה (מראשיתה של עת זו במאה השמונה-עשרה ועד תום מלחמת העולם הראשונה) וחמישה כרכים של המזרח התיכון בין מלחמות העולם; וערכתי תשעה כרכים של המזרח התיכון בימינו, פרי עבודתם של תשעה מלומדים על מדינות האזור מאז 1945 ועד סמוך להיום. כמו כן כתבתי עבור האוניברסיטה הפתוחה את דורות של מרי - סטודנטים ואוניברסיטאות במזרח התיכון (שיצא גם באנגלית). הספר להלן נשען גם על מה שלמדתי בתוך כך. לאחרונה עסקתי בשכתוב ״מבוא להיסטוריה של המזרח התיכון״ שכתבתי בשנות השמונים. נוכחתי שוב עד כמה משתנה ההיסטוריה כשמתחלפות נקודות התצפית.
מאז שקיעת הערביוּת המהפכנית הנאצריסטית, פחות או יותר מאז תבוסתה ב-1967, ועד האביב הערבי של 2011, התייצבו מדינות המזרח התיכון. עוד נחזור לכך בהמשך. מצרים, עיראק, סוריה, ירדן, ערב הסעודית, מדינות המפרץ, טורקיה, איראן, מדינות המגרב, לוב, תוניסיה ומרוקו ״נהנו״ מהמשכיות שלטונית בת כארבעים שנה. היו באזור גם מוקדים חשובים של אי-יציבות, אך ככלל נחשבה המדינה במזרח התיכון למערכת שלטונית חזקה; למערך איתן של מוסדות מודרניים, כוחניים ויעילים. המדינה, דהיינו כלל מוסדותיה - משרדי הממשלה, הפקידות, הצבא, המשטרה, הרשתות הכלכליות, מערכות החינוך, רשתות פנסיה ועוד - איגדה וגם דיכאה את החברה שבגבולותיה. האסלאם הפוליטי אמנם חזר בשנות השבעים ואִתגר את המדינות, אך ידן של המדינות היתה עד 2011 על העליונה.
ההיסטוריון שהסתכל לאחור באותן שנים על תולדות האזור הבין אותן מזווית זאת. לדידו, המאבק בין ״מודרנה״ למסורת התנהל בעליונות המדינה כמוצר של המאה העשרים. האם גם עתה, שש שנים לאחר קריסת חלק משמעותי ממדינות אלה, יש להבין את תולדות האזור במושגים כאלה? מהו המאזן עכשיו בין מורשות (מורשות ולא מורשת) האסלאם ובין המדינות והמוסדות של המדינות הללו או של מה שנותר מהן? איך אנו מבינים עתה את הפרקים שהוליכו - בראייה לאחור - אל הווייתו הכאוטית הנוכחית של המזרח התיכון? מתוך חשרת אבק הדרכים המיתמר מיום ליום ביתר שאת - מה אומר תלמיד ההיסטוריה שבאחורי הטיולית?
•••
עונג הוא לי להודות בראש ובראשונה לרעייתי יוכי. ספר זה הוא פרי שותפותנו בכול. תודה מקרב לב גם לבני משפחתי היקרים והאהובים: אוֹרי ודפנה, שירי, יואב, עמרי. לפרופסורים זהר ויעקב שביט על התמיכה. לפרופסור ישראל גרשוני בן-שיחי המעשיר והמאתגר. לעוזרי המיומנים רואי בר-שדה ודקל קליין. וכן, כמובן, להוצאת ״ידיעות ספרים״ בראשות דובי איכנולד, לעורכים, ולקותי טפר אשר על ההפקה.
