המפה של כל המקומות
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
המפה של כל המקומות
הוספה למועדפים

המפה של כל המקומות

3 כוכבים (דירוג אחד)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

נושאים

תקציר

פין, מלך הגנבים של נחל הפיראטים, השיג את תוארו בזכות תכונה ייחודית אחת: הוא בלתי זכיר. כל מי שנפגש איתו שוכח אותו מייד. כך הוא יכול לשוטט בחופשיות ברחבי שכונת העוני המתפוררת שבה הוא חי, ולגנוב כל מה שירצה.
עד שיום אחד הוא פוגש את מָאריל. כשהוא מגלה שמאריל זוכרת אותו אחרי פגישתם הראשונה הוא מבין פתאום שגם לזה יש יתרונות. 
יחד הם יוצאים למסע למציאת "מפת הייתישָׁם לכל המקומות" – מפה קסומה המביאה כל אחד למקום שאליו הוא צריך להגיע. פין מבקש למצוא את אמו שנטשה אותו ללא הסבר, ומאריל רק רוצה לחזור הביתה ולעזור לאמה החולה להבריא. אבל כשמתברר שעוד מישהו מחפש את המפה כדי לזרוע הרס וחורבן, המסע מקבל משמעות הרת גורל. יחד עם אַרְדֶנט הקוסם וקוֹל המַלָּח המסתורי שָׁטים מאריל ופין במרחביו העצומים של נהר הפיראטים ובכל היבשות הגובלות בו. הם נאלצים להתמודד עם סכנות בים וביבשה, עם רוע ועם כישוף, ובעיקר עם גילויים חדשים על עצמם ועל מה שחשוב להם באמת.
 
בספר הראשון בסדרה חדשה לנוער נמתחים מפרשי ההרפתקה לעבר מחוזות חדשים של מתח ורגש, הגדושים בדמויות מפתיעות, בהומור יוצא דופן ובעלילה מסחררת המגדירה מחדש מהי פנטזיה.
 
״פרטים ייחודיים, עלילה רקומה במומחיות, דמויות מקסימות ואתנחתאות קומיות משולבים יחד בקריאה מקניטה ומגרה.״ בוקליסט 

פרק ראשון

פרק 1: 
רוח הרפאים מדרך גָאטֶרְלִיק
 
פין כרע מאחורי ערימה של בקבוקי משקאות לא חוקיים, וניסה כמיטב יכולתו להתעלם מהצחנה של פרוות עכבר ומיץ ברוקולי שנדפה מהבקבוקים העלובים. כעשר דקות בלבד קודם לכן איפשר לו הבעלים של החנות הקטנה והמטונפת, מפלצת זקנה, אפרורית וגועלית בשם שֵׁן־כָּרִיש, להיכנס ולהעיף מבט זריז לפני הסגירה, ומייד שכח מקיומו.
המון אנשים מתכננים פריצה פנימה, חשב פין בגיחוך. לא רבים חושבים גם על הדרך החוצה.
פין שמר על פרופיל נמוך כשהנוכל הקשיש נעל את דלת החנות - אחרי הכול, הוא היה בלתי־זָכִיר, לא בלתי־נראה - והתבונן בשן־כריש כשדישדש אל החדר הסמוך כדי ללכת לישון. הוא חיכה עד שעלטה אמיתית כיסתה את רחובות רציף חָתוּמְנָאוּל, עד שהרוחות העזות ששרקו ללא הרף בדרכן מן ההרים אל המפרץ הגיעו אל שיאן הרגיל בסוף היום.
סוף־סוף הגיע הזמן לצאת לפעולה.
לאחר שחילץ את איבריו בזהירות שיפשף פין את רגליו כדי להחזיר להן את התחושה, ואחר התגנב על פני מדפים מלאים גרוטאות מיד שנייה בדרכו אל תיבת תצוגה עתיקה מאחורי הדלפק. הפרס הנחשק ניצב מאחורי הזגוגית המוכתמת: סיכת זהב ואיזמרגדים, נוצצת כמו השמש. הוא ליקק את שפתיו בהתרגשות.
באצבע זהירה אחת מצא פין את חוטי הברזל המוסתרים מאחורי הדלתות של תיבת התצוגה ועקב אחרי החוטים עד למלכודות שהגנו עליהן. היה שם אנקול אחד וכמה מרססי חומצה. דברים שגרתיים - פירוק שלהם בקושי נחשב לתרגול בעיניו.
״די עלוב, שן־כריש,״ מילמל פין כשניטרל את המלכודות ופיצח את המנעול. ״בפעם הבאה תן לי לפחות להזיע קצת.״ הוא חייך בזמן שתפס בידית דלת הזכוכית של תיבת התצוגה. הוא יסיים את המלאכה עוד לפני שהראש של הגרוטאה הזקנה ינחת על הכרית. זה היה פשע מושלם, אלמלא ציר חלוד!
שן־כריש הזקן פרץ מתוך חדר השינה שלו. ״מי רוצה למות הלילה?״ הוא נהם וליטף בידו מקל עבה.
״לכל הרוחות!״ צעק פין. הוא חטף את הסיכה. שן־כריש זינק עליו. אבל גנב טוב נע על פי חוש, ופין היה מעולה. המקל חבט באוויר בדיוק כשהוא זינק אל הדלפק. הוא ריסק את התצוגה ברסס של שברי זכוכית שפוזרו לכל עבר.
לרגע ארוך לטשו הילד והמפלצת עיניים זה בזה, כשכל אחד מהם חיכה שהאחר יעשה את הצעד הראשון. פין כרע בידיים פשוטות לפנים, איזן את עצמו ותיכנן את הבריחה. שן־כריש בחן אותו בעיניים שחורות כשְׁאוֹל, וחשף שיניים עקומות שהזדקרו מלסתותיו בשורות כפולות.
לבסוף עט עליו שן־כריש בשאגה. פין העמיד פנים שהוא פונה שמאלה אך קפץ אל הרצפה ומיהר אל הדלת. ״לאט מדי!״ הוא צעק כשהמפלצת הזקנה קירטעה בעקבותיו ובדרך הפילה אל הרצפה כלי נגינה ושאר מוצגים מאובקים שניצבו על המדפים.
פין לא התמהמה. הוא פתח את הדלת לרווחה ודהר אל החשכה שבחוץ. החנות של שן־כריש היתה דחוסה במנהרה קטנה שנוצרה במקום שבו שני בניינים החליטו להתמוטט באותה סמטה בעת ובעונה אחת. היו לה שני פתחים בלבד. פין בחר באחד מהם באופן אקראי ושעט לכיוונו.
״עשב שוטה קטן שכמותך!״ קרא שן־כריש בזמן שמיהר בעקבותיו.
רגליהם רקעו בקצב על רקע יללת הרוח. פין גמא את המרחק בקלות. הוא ידע שביכולתו לנצח בריצה את רוב האנשים. פשוט רדפו אחריו הרבה. אבל אף אחד לא מגיע לדרגת הנבזיות של שן־כריש בלי שירדפו אחריו לא מעט בעצמו. זה היה רק עניין של זמן לפני שפין ייהפך מפיתיון כרישים למאכל כרישים.
למרבה המזל היתה לו תוכנית למקרים שכאלה. אחרי הכול, העוּבדה שהוא בלתי־זכיר היא יתרון גדול לגנב. הזיכרונות של האנשים לא התפוגגו מהר כל כך כשתפסו אותו על חם עושה משהו כמו, נניח, לגנוב תכשיטים מתיבות התצוגה הנעולות שלהם. אבל דבר אחד היה בטוח בחייו של פין: בסוף הם כן התפוגגו.
הוא חתך לרחוב צדדי ונצמד לדלת הקרובה. דקה אחר כך התנשף שן־כריש מעבר לפינה, וחלף בדהרה על פני מקום המסתור של פין. אחרי כמה מטרים בלי שראה סימן לטרף שלו, הוא האט את צעדיו עד שעצר וריחרח את האוויר.
פין עזב את מקום המחבוא שלו, צעד באדישות אל עבר שן־כריש ומשך בשרוולו של הנוכל מאחור. ״אתה מחפש את הנערה שעברה כאן בריצה עם סיכה ביד שלה?״
שן־כריש הסתובב אליו בחדות. ״מה? נערה? לא...״ הוא שקע בהרהורים. בידו האחת הוא ליטף את סנטרו המצולק בעודו חושב. הרוחות העֵרות שרקו מעליהם והרקידו את אור הפנסים בעיניו השחורות משחור. ״יכול להישבע שזה היה נער... הסתכלתי עליו טוב־טוב... אבל עכשיו, כשאני חושב על זה, אני ממש לא מצליח להיזכר...״
פין משך בכתפיו בשעה שנכנס לתפקיד הקבוע שלו. ״בכל אופן, זאת היתה נערה, והיא עברה כאן. היה לה שיער ג'ינג'י כהה, טיפה נמוכה יותר ממני?״
שן־כריש ניענע את ראשו. ״שיער כהה, כן, אני זוכר את זה. והיא באמת היתה נמוכה...״
״זאת הנערה שדיברתי עליה!״ הכריז פין. ״דהרה כאן כמו רוח סערה. ישר אל עבר הסמטה.״ הוא הצביע על שורה של בניינים מעבר לרחוב. ״נראה לי שהיא היתה בכיוון משכנות־דרך־המזח.״
שן־כריש הינהן ואמר, ״תודה, ילד.״ גיחוך מרושע עיקל את שפתו העליונה. ״אל תבנה על זה שתראה אותה שוב אי־פעם,״ הוסיף באיום. המקל שלו פילח את אוויר הלילה כשהוא פנה בכיוון שאליו הצביע פין.
״לא בונה.״ פין ציחקק כששן־כריש יצא מטווח השמיעה. הוא חיכה כמה דקות עד שהיה משוכנע ללא צל של ספק ששן־כריש לא יזכור דבר ממנו. רק אז שלח את ידו אל הכיס שלו. לצד סיכת האזמרגד הנוצצת היה מונח ארנק קטיפה מלא מטבעות שהוא סחב מחגורתו של שן־כריש דקה קודם לכן.
הוא ליטף באגודלו את הסיכה. עוד מבצע מוצלח למלך הגנבים של רציף חָתוּמְנָאוּל. הוא שרק כשספר את המטבעות מהארנק החדש שלו בשעה שפסע בעצלתיים לאורך הרחוב. לשן־כריש היו מכירות טובות היום, ככל הנראה!
כשהגיע פין אל שכונת פסגות אַפדָם, שם נצמדו משכנות העוני אל מדרונותיו התלולים של ההר, הוא פנה בפניות החדות ביותר לאורך הסמטאות הישרות ביותר עד שהגיע אל רחוב צדדי קטן בשם דרך גָאטֶרְלִיק, שכּונה גם ״דרך מֵישוֹפְכִין״. פניו היו מועדות אל הבית השבעה־עשר מצד ימין: חורבה רעועה וצרה שנבנתה בקצה הצוק. מעל שתי הקומות שהיו בשימוש התנועעה עליית הגג הגבוהה ברוח הפרצים, ואיימה תמיד להתמוטט אל המפרץ שמתחת.
פין האט את צעדיו ושריקתו התפוגגה. איש לא השאיר בשבילו אור דולק, ואיש גם לא טרח להשאיר את הדלת הקדמית לא נעולה. אבל הוא לא ציפה למשהו אחר. נכון שזה הבית היחיד שהיה לו מאז שעזב את שמורת היתומים שנים קודם לכן, כשהוא היה בקושי בן שבע, אבל איש לא ידע שהוא גר כאן. אפילו לא אדון וגברת פֶּטְרוֹסֶלִינוֹן, הדיירים הנוספים של הבית.
בכל זאת, הוא לא נטר להם טינה על כך.
בקלילות שנרכשה בשנים רבות של אימונים, הוא קפץ מסף הבית אל המרזב והזדחל לאורכו עד שהגיע אל חלון המטבח. הוא הקפיד תמיד לשמן את ציריו של החלון הזה, והחלון נפתח בשקט מוחלט. בפנים ניצבה תיבת הלחם הישנה, העשויה פח, שם שמרו בני־הזוג פֶּטְרוֹסֶלִינוֹן את הכסף שלהם.
הוא הרים בזהירות את המכסה והציץ פנימה. כשראה שהתיבה ריקה נד בראשו. בני־הזוג פֶּטְרוֹסֶלִינוֹן היו נדיבים למדי. הם עשו כל מאמץ כדי שעובר אורח שנקלע אל הבית לא יחמיץ ארוחה, והעדיפו ללכת לישון רעבים בעצמם כדי להימנע מכך.
פין שילשל את תוכן ארנקו החדש אל קופסת הפח והניח מעל את הסיכה. גברת פֶּטְרוֹסֶלִינוֹן הביאה אותה באותו בוקר אל שן־כריש, וקיבלה ממנו בעבורה דמי משכון עלובים אפילו יחסית לסכומי העושק שהנוכל היה רגיל לשלם. מייד אחר כך היא מיהרה לרכוש בכסף נעליים לבני השש ומטה בשמורת היתומים.
לפין לא היו שום נקיפות מצפון על שגנב את הסיכה והחזיר אותה לבעליה. הוא היה מוכן לגנוב בשבילה את העולם כולו, אם היה באפשרותו לעשות זאת. אחרי הכול, הוא הרגיש כי זה מה שהיא העניקה לו, כשהוא עצמו היה בן שש ומטה. פרט לאמו, גברת פֶּטְרוֹסֶלִינוֹן היתה האדם היחיד שזכר אותו, והיא התייחסה אליו כאל יחיד ומיוחד. לבסוף גם היא שכחה אותו, אבל לא באשמתה. בסופו של דבר כולם שכחו.
חוץ מזה, הוא ידע שרק לבני פחות משבע יש מקום בליבה. הוא הניח שהיא זכרה אותו מלכתחילה רק משום שאהבה כל כך את הקטנטנים. הוא פשוט נעשה מבוגר מדי, זה הכול.
העובדה שהוא לא נותר בזיכרון נשאה עימה, לפחות, כמה יתרונות, הזכיר פין לעצמו בחיוך. זו היתה הפעם השלישית שבה גנב את הסיכה משן־כריש - החודש! אם כי גברת פֶּטְרוֹסֶלִינוֹן כבר חשבה שהיא מאבדת את שפיותה כשהסיכה שבה והופיעה בתיבת הלחם שלה בכל בוקר לאחר שמכרה אותה.
חמימות התפשטה בחזהו של פין כשהחזיר את מכסה תיבת הפח למקומו, סגר את החלון והזדחל לאורך המרזב אל עליית הגג, ונזהר בדרכו מחיבורים רקובים כשנאחז בצינור בחוזקה כנגד משבי רוח חזקים מדי. כשהגיע אל הגג התגנב דרך חלון שבור ונשף בהקלה. כמה טוב להיות בבית.
פין קירטע בגב כפוף בערבוביה המוכרת שכיסתה את הרצפה. ערימות של רשתות לתפיסת כוכבים הסתבכו עם כדורים שמטילים את עצמם, מפות ישנות וכל שאר הגרוטאות שגנב וסחב במשך השנים אבל לא באמת עשה בהן שימוש. אלה היו הוכחות מוצקות לכישורי הגנֵבה שלו, וההוכחה הניצחת היתה המקום שבו הוא ישן.
אף על פי שאיש לא היה שם כדי להתפעל ממנו, הניח פין את ארנק הקטיפה הריק של שן־כריש ברוב טקס. ״האחרון!״ הוא הכריז והוסיף אותו לערימת ארנקי הקטיפה ששימשה לו מיטה. אחר כך הוא צנח עליהם, בפניו מטה, והתענג על הניצחון המתוק ביצירת המופת הרכה שלו.
לקח לו רק שלוש שנים ו-462 כִּיוּסִים כדי להגיע לכך. הבד הרך דיגדג את זרועותיו, ולא היה אכפת לו כשתיקן הזדחל על אחד השקיקים. המגורים בעליית הגג לימדו אותו להתרגל לחברתם של חרקים. התיקנים לפחות לא עקצו, בניגוד לפרעושים שהתגוררו בארנקי העור שעליהם ישן בעבר.
״היה לי יום מוצלח,״ הוא לחש לעצמו כשהתהפך ושכב על הגב. בשעה ששכב נים לא נים דמיין לעצמו את השמחה וההפתעה על פניה של גברת פֶּטְרוֹסֶלִינוֹן כשתגלה את הסיכה למחרת בבוקר.
 
״רוח רפאים פוחחחחזזזזזזזזת!״ צעקותיו של אדון פֶּטְרוֹסֶלִינוֹן חדרו דרך לוחות העץ הרעועים של רצפת עליית הגג והחרישו את אוזניו של פין. רוח הבוקר ייללה בחוץ כרגיל, אבל אפילו היא לא הצליחה להתחרות ברעש שהקים אדון פֶּטְרוֹסֶלִינוֹן. זה היה השעון המעורר של פין. המִפלץ הזקן בוודאי הבחין בחסרונה של הגבינה שפין חטף לארוחת הערב בליל אמש.
פין התגלגל בזהירות ממיטתו המאולתרת ותוך כדי כך החזיר למקומם ארנקים תועים שניתקו ממקומם. הוא חצה את עליית הגג בגב כפוף כדי שראשו לא ייחבט בקורות התקרה, ודחף הצידה פסלון משובץ אבני ספיר ולשם, שחסם את דלת הרצפה שהובילה אל קומות המגורים שמתחת. בחבטה מהוסה הוא צנח אל תוך ירכתיו של חדר ארונות שבני־הזוג פֶּטְרוֹסֶלִינוֹן לא טרחו מעולם לשפץ (לפחות לא מאז ש״רוח הרפאים״ הסתירה מפניו של מר פֶּטְרוֹסֶלִינוֹן את כל כלי העבודה) ועשה את דרכו בשקט במורד המדרגות.
״בשם אלוהים, אַרְלֶר,״ אמרה גברת פֶּטְרוֹסֶלִינוֹן בשעה שפין הגיע אל המסדרון המוליך אל המטבח, ״אין לי זמן לשטויות 'רוח הרפאים' שלך! גם ככה אני מאחרת, ובני השש יתחבו את בני החמש אל הסלים המתייבשים על גדת הבריכה אם לא אגיע לשם במהרה.״
פין קימט את מצחו כשנזכר בצחנה שהדיפה הבריכה ההיא. לפחות הוא לא נאלץ לסבול את זה יותר.
״אני מדבר על הגבינה, אישה, על הגבינה!״ צעק אדון פֶּטְרוֹסֶלִינוֹן מירכתי המסדרון. ״רוח הרפאים הפוחזת הזיזה את הגבינה שלי!״
פין התגנב קרוב יותר. במראה סמוכה הוא ראה את בבואתה של גברת פֶּטְרוֹסֶלִינוֹן, שתחבה את פקעת השיער התכלת־אפור שלה למקומה על ראשה הצנום, ואת פרצופו האדום הענקי לצד פניה שלה. לחייו השמנמנות רטטו סביב שיניו הלבנות והחדות.
״אוף, יצור בלתי אפשרי שכמותך!״ צחקה גברת פֶּטְרוֹסֶלִינוֹן. אחר כך הגיעו הנשיקות. פין כמעט הקיא. מבוגרים הם כל כך דוחים.
הוא שירבב את ראשו בפתח. אדון פֶּטְרוֹסֶלִינוֹן פישפש במזווה והוציא ממנו כיכר לחם וחמאת קרפדות, המאכל השנוא על פין. גברת פֶּטְרוֹסֶלִינוֹן הצילה פרוסה שמר פֶּטְרוֹסֶלִינוֹן הגמלוני ניסה למרוח עליה את השומן האפרורי, ופנתה לעבר הדלת. פין עמד להתגנב פנימה ולחטוף את אחד מהקצוות הפריכים של הלחם כשגברת פֶּטְרוֹסֶלִינוֹן התמהמהה על הסף.
״ארלר?״ היא התכופפה והרימה משהו משרפרף העץ המכוסה עובש. כשקמה, היא אחזה בזהירות פיסת נייר לבן בין אצבעותיה הצנומות.
״מַזֶצַרִיכְלִהְיוֹת?״ שאל אדון פֶּטְרוֹסֶלִינוֹן בשעה שהטביע עוד פרוסת לחם בעיסת השומן הצמיגה. הוא תחב מחצית מן הפרוסה אל תוך פיו והציץ מעבר לכתפה.
״נראה כמו מכתב,״ הכריזה גברת פֶּטְרוֹסֶלִינוֹן.
פין רכן אל תוך המטבח, באופן בולט יותר מכרגיל. אנשי נמל רגילים כמו בני־הזוג פֶּטְרוֹסֶלִינוֹן לא קיבלו מכתבים. מעת לעת נשלחה הודעה באמצעות קרפדת־שליחויות משמוּרת היתומים, ולפעמים תוכי־הודעות הביא מסר מקרובי משפחתו של אדון פֶּטְרוֹסֶלִינוֹן שגרו בחוף אַלְתָבוֹאוּ. אבל מעולם לא הגיע אליהם מכתב כלשהו.
״בוא נראה,״ אמרה גברת פֶּטְרוֹסֶלִינוֹן. מצחה התקמט בשעה שקראה. ״הוא ממוען למישהו בשם 'מ' הגנבים'.״
״מלך הגנבים!״ פלט פין לפני שהספיק לעצור את עצמו. זה הוא!
אדון פֶּטְרוֹסֶלִינוֹן קפץ גבוה כל כך עד שראשו פגע בתקרה, והוא נחת בענן של שבבי עץ רקוב. גברת פֶּטְרוֹסֶלִינוֹן הצמידה את המכתב המעוך אל החזה שלה ופערה זוג עיניים גדולות ועגולות כירחים של אמצע הקיץ.
לרגע איש לא אמר דבר. פין ניסה לדחוק את המילים מפיו החוצה. הוא תהה איך הוא בוודאי נראה כשרכן במחצית גופו מפתח המטבח פנימה, שערו השחור הפרוע בולט על רקע עורו השחום, בגדיו מלוכלכים מימים על ימים שבהם רק שטף את עצמו קצרות במזרקה.
״נווד!״ צעק אדון פֶּטְרוֹסֶלִינוֹן בניסיון לפתור את החידה. הוא חטף מטאטא בעל מקל עבה והניף אותו מעל ראשו כאילו היה אלה.
פין בלע את רוקו וניסה לעשות את הדבר היחיד שהיה משוכנע שיעבוד. ״גברת פֶּטְרוֹסֶלִינוֹן,״ הוא לחש. ״זה אני, פין?״
גברת פֶּטְרוֹסֶלִינוֹן שירבבה את ראשה לעברו. עיניה הצטמצמו קלות. הוא תר את פניה בייאוש בתקווה למצוא שמץ של זיהוי. פיה נפתח, קלות בלבד, והתקווה התנפצה בליבו.
״מצ־צטערת, נערי,״ גימגמה. ״האם אני מכירה אותך?״
פין נאנח כשהתקווה התפוגגה לה. מובן שלא. אדון פֶּטְרוֹסֶלִינוֹן כיוון אליו את זיפי המטאטא שלו ועשה תנועות איטיות של טִאטוּא לכיוון הדלת.
הגיע הזמן לצאת לדרך. שוב.
הוא חצה את המטבח בכתפיים שמוטות. הוא יכול לשכוח מארוחת בוקר היום. אבל היה משהו שהוא נזקק לו יותר מאשר פרוסת לחם מרוחה בחמאת קרפדות. כשהגיע אל סף הדלת הוא הסתובב ופנה אל גברת פֶּטְרוֹסֶלִינוֹן. היא הביטה בו באותו מבט אטום, ובו רק שמץ של פחד.
״אני מצטער,״ אמר בלחש.
זוויות עיניה ריפרפו והיא קימטה את מצחה. ״לא מנומס לפרוץ לבתי זרים,״ גערה בו. אדון פֶּטְרוֹסֶלִינוֹן חירחר מאחוריה כשהמטאטא שלו מוכן ומזומן בידיו.
פין משך בכתפיו. ״לא התנצלתי על זה,״ הוא אמר. ״אלא על זה!״ ובתנועה מהירה הוא קפץ וחטף את הפתק מידה.
מר פֶּטְרוֹסֶלִינוֹן שאג והעיף את המטאטא. הוא נפל על הרצפה במרחק סנטימטרים ספורים מפין.
״לכל הרוחות!״ הוא קרא תוך כדי תנועה. רגליו נשאו אותו במהירות אל מחוץ לדלת ולאורך הרחוב הצר, וטפפו על חלוקי האבנים שריצפו אותו. הוא ניצל בעור שיניו.
אבל בני־הזוג פֶּטְרוֹסֶלִינוֹן שכחו עד מהרה את האירוע כולו, ושום מנעול לא היה יכול להשאיר אותו מחוץ לבית. חשוב מכול, בידו הוא אחז במכתב. במכתב שלו.

עוד על הספר

נושאים

המפה של כל המקומות קארי ראיין, וג'ון פארקי דיוויס
פרק 1: 
רוח הרפאים מדרך גָאטֶרְלִיק
 
פין כרע מאחורי ערימה של בקבוקי משקאות לא חוקיים, וניסה כמיטב יכולתו להתעלם מהצחנה של פרוות עכבר ומיץ ברוקולי שנדפה מהבקבוקים העלובים. כעשר דקות בלבד קודם לכן איפשר לו הבעלים של החנות הקטנה והמטונפת, מפלצת זקנה, אפרורית וגועלית בשם שֵׁן־כָּרִיש, להיכנס ולהעיף מבט זריז לפני הסגירה, ומייד שכח מקיומו.
המון אנשים מתכננים פריצה פנימה, חשב פין בגיחוך. לא רבים חושבים גם על הדרך החוצה.
פין שמר על פרופיל נמוך כשהנוכל הקשיש נעל את דלת החנות - אחרי הכול, הוא היה בלתי־זָכִיר, לא בלתי־נראה - והתבונן בשן־כריש כשדישדש אל החדר הסמוך כדי ללכת לישון. הוא חיכה עד שעלטה אמיתית כיסתה את רחובות רציף חָתוּמְנָאוּל, עד שהרוחות העזות ששרקו ללא הרף בדרכן מן ההרים אל המפרץ הגיעו אל שיאן הרגיל בסוף היום.
סוף־סוף הגיע הזמן לצאת לפעולה.
לאחר שחילץ את איבריו בזהירות שיפשף פין את רגליו כדי להחזיר להן את התחושה, ואחר התגנב על פני מדפים מלאים גרוטאות מיד שנייה בדרכו אל תיבת תצוגה עתיקה מאחורי הדלפק. הפרס הנחשק ניצב מאחורי הזגוגית המוכתמת: סיכת זהב ואיזמרגדים, נוצצת כמו השמש. הוא ליקק את שפתיו בהתרגשות.
באצבע זהירה אחת מצא פין את חוטי הברזל המוסתרים מאחורי הדלתות של תיבת התצוגה ועקב אחרי החוטים עד למלכודות שהגנו עליהן. היה שם אנקול אחד וכמה מרססי חומצה. דברים שגרתיים - פירוק שלהם בקושי נחשב לתרגול בעיניו.
״די עלוב, שן־כריש,״ מילמל פין כשניטרל את המלכודות ופיצח את המנעול. ״בפעם הבאה תן לי לפחות להזיע קצת.״ הוא חייך בזמן שתפס בידית דלת הזכוכית של תיבת התצוגה. הוא יסיים את המלאכה עוד לפני שהראש של הגרוטאה הזקנה ינחת על הכרית. זה היה פשע מושלם, אלמלא ציר חלוד!
שן־כריש הזקן פרץ מתוך חדר השינה שלו. ״מי רוצה למות הלילה?״ הוא נהם וליטף בידו מקל עבה.
״לכל הרוחות!״ צעק פין. הוא חטף את הסיכה. שן־כריש זינק עליו. אבל גנב טוב נע על פי חוש, ופין היה מעולה. המקל חבט באוויר בדיוק כשהוא זינק אל הדלפק. הוא ריסק את התצוגה ברסס של שברי זכוכית שפוזרו לכל עבר.
לרגע ארוך לטשו הילד והמפלצת עיניים זה בזה, כשכל אחד מהם חיכה שהאחר יעשה את הצעד הראשון. פין כרע בידיים פשוטות לפנים, איזן את עצמו ותיכנן את הבריחה. שן־כריש בחן אותו בעיניים שחורות כשְׁאוֹל, וחשף שיניים עקומות שהזדקרו מלסתותיו בשורות כפולות.
לבסוף עט עליו שן־כריש בשאגה. פין העמיד פנים שהוא פונה שמאלה אך קפץ אל הרצפה ומיהר אל הדלת. ״לאט מדי!״ הוא צעק כשהמפלצת הזקנה קירטעה בעקבותיו ובדרך הפילה אל הרצפה כלי נגינה ושאר מוצגים מאובקים שניצבו על המדפים.
פין לא התמהמה. הוא פתח את הדלת לרווחה ודהר אל החשכה שבחוץ. החנות של שן־כריש היתה דחוסה במנהרה קטנה שנוצרה במקום שבו שני בניינים החליטו להתמוטט באותה סמטה בעת ובעונה אחת. היו לה שני פתחים בלבד. פין בחר באחד מהם באופן אקראי ושעט לכיוונו.
״עשב שוטה קטן שכמותך!״ קרא שן־כריש בזמן שמיהר בעקבותיו.
רגליהם רקעו בקצב על רקע יללת הרוח. פין גמא את המרחק בקלות. הוא ידע שביכולתו לנצח בריצה את רוב האנשים. פשוט רדפו אחריו הרבה. אבל אף אחד לא מגיע לדרגת הנבזיות של שן־כריש בלי שירדפו אחריו לא מעט בעצמו. זה היה רק עניין של זמן לפני שפין ייהפך מפיתיון כרישים למאכל כרישים.
למרבה המזל היתה לו תוכנית למקרים שכאלה. אחרי הכול, העוּבדה שהוא בלתי־זכיר היא יתרון גדול לגנב. הזיכרונות של האנשים לא התפוגגו מהר כל כך כשתפסו אותו על חם עושה משהו כמו, נניח, לגנוב תכשיטים מתיבות התצוגה הנעולות שלהם. אבל דבר אחד היה בטוח בחייו של פין: בסוף הם כן התפוגגו.
הוא חתך לרחוב צדדי ונצמד לדלת הקרובה. דקה אחר כך התנשף שן־כריש מעבר לפינה, וחלף בדהרה על פני מקום המסתור של פין. אחרי כמה מטרים בלי שראה סימן לטרף שלו, הוא האט את צעדיו עד שעצר וריחרח את האוויר.
פין עזב את מקום המחבוא שלו, צעד באדישות אל עבר שן־כריש ומשך בשרוולו של הנוכל מאחור. ״אתה מחפש את הנערה שעברה כאן בריצה עם סיכה ביד שלה?״
שן־כריש הסתובב אליו בחדות. ״מה? נערה? לא...״ הוא שקע בהרהורים. בידו האחת הוא ליטף את סנטרו המצולק בעודו חושב. הרוחות העֵרות שרקו מעליהם והרקידו את אור הפנסים בעיניו השחורות משחור. ״יכול להישבע שזה היה נער... הסתכלתי עליו טוב־טוב... אבל עכשיו, כשאני חושב על זה, אני ממש לא מצליח להיזכר...״
פין משך בכתפיו בשעה שנכנס לתפקיד הקבוע שלו. ״בכל אופן, זאת היתה נערה, והיא עברה כאן. היה לה שיער ג'ינג'י כהה, טיפה נמוכה יותר ממני?״
שן־כריש ניענע את ראשו. ״שיער כהה, כן, אני זוכר את זה. והיא באמת היתה נמוכה...״
״זאת הנערה שדיברתי עליה!״ הכריז פין. ״דהרה כאן כמו רוח סערה. ישר אל עבר הסמטה.״ הוא הצביע על שורה של בניינים מעבר לרחוב. ״נראה לי שהיא היתה בכיוון משכנות־דרך־המזח.״
שן־כריש הינהן ואמר, ״תודה, ילד.״ גיחוך מרושע עיקל את שפתו העליונה. ״אל תבנה על זה שתראה אותה שוב אי־פעם,״ הוסיף באיום. המקל שלו פילח את אוויר הלילה כשהוא פנה בכיוון שאליו הצביע פין.
״לא בונה.״ פין ציחקק כששן־כריש יצא מטווח השמיעה. הוא חיכה כמה דקות עד שהיה משוכנע ללא צל של ספק ששן־כריש לא יזכור דבר ממנו. רק אז שלח את ידו אל הכיס שלו. לצד סיכת האזמרגד הנוצצת היה מונח ארנק קטיפה מלא מטבעות שהוא סחב מחגורתו של שן־כריש דקה קודם לכן.
הוא ליטף באגודלו את הסיכה. עוד מבצע מוצלח למלך הגנבים של רציף חָתוּמְנָאוּל. הוא שרק כשספר את המטבעות מהארנק החדש שלו בשעה שפסע בעצלתיים לאורך הרחוב. לשן־כריש היו מכירות טובות היום, ככל הנראה!
כשהגיע פין אל שכונת פסגות אַפדָם, שם נצמדו משכנות העוני אל מדרונותיו התלולים של ההר, הוא פנה בפניות החדות ביותר לאורך הסמטאות הישרות ביותר עד שהגיע אל רחוב צדדי קטן בשם דרך גָאטֶרְלִיק, שכּונה גם ״דרך מֵישוֹפְכִין״. פניו היו מועדות אל הבית השבעה־עשר מצד ימין: חורבה רעועה וצרה שנבנתה בקצה הצוק. מעל שתי הקומות שהיו בשימוש התנועעה עליית הגג הגבוהה ברוח הפרצים, ואיימה תמיד להתמוטט אל המפרץ שמתחת.
פין האט את צעדיו ושריקתו התפוגגה. איש לא השאיר בשבילו אור דולק, ואיש גם לא טרח להשאיר את הדלת הקדמית לא נעולה. אבל הוא לא ציפה למשהו אחר. נכון שזה הבית היחיד שהיה לו מאז שעזב את שמורת היתומים שנים קודם לכן, כשהוא היה בקושי בן שבע, אבל איש לא ידע שהוא גר כאן. אפילו לא אדון וגברת פֶּטְרוֹסֶלִינוֹן, הדיירים הנוספים של הבית.
בכל זאת, הוא לא נטר להם טינה על כך.
בקלילות שנרכשה בשנים רבות של אימונים, הוא קפץ מסף הבית אל המרזב והזדחל לאורכו עד שהגיע אל חלון המטבח. הוא הקפיד תמיד לשמן את ציריו של החלון הזה, והחלון נפתח בשקט מוחלט. בפנים ניצבה תיבת הלחם הישנה, העשויה פח, שם שמרו בני־הזוג פֶּטְרוֹסֶלִינוֹן את הכסף שלהם.
הוא הרים בזהירות את המכסה והציץ פנימה. כשראה שהתיבה ריקה נד בראשו. בני־הזוג פֶּטְרוֹסֶלִינוֹן היו נדיבים למדי. הם עשו כל מאמץ כדי שעובר אורח שנקלע אל הבית לא יחמיץ ארוחה, והעדיפו ללכת לישון רעבים בעצמם כדי להימנע מכך.
פין שילשל את תוכן ארנקו החדש אל קופסת הפח והניח מעל את הסיכה. גברת פֶּטְרוֹסֶלִינוֹן הביאה אותה באותו בוקר אל שן־כריש, וקיבלה ממנו בעבורה דמי משכון עלובים אפילו יחסית לסכומי העושק שהנוכל היה רגיל לשלם. מייד אחר כך היא מיהרה לרכוש בכסף נעליים לבני השש ומטה בשמורת היתומים.
לפין לא היו שום נקיפות מצפון על שגנב את הסיכה והחזיר אותה לבעליה. הוא היה מוכן לגנוב בשבילה את העולם כולו, אם היה באפשרותו לעשות זאת. אחרי הכול, הוא הרגיש כי זה מה שהיא העניקה לו, כשהוא עצמו היה בן שש ומטה. פרט לאמו, גברת פֶּטְרוֹסֶלִינוֹן היתה האדם היחיד שזכר אותו, והיא התייחסה אליו כאל יחיד ומיוחד. לבסוף גם היא שכחה אותו, אבל לא באשמתה. בסופו של דבר כולם שכחו.
חוץ מזה, הוא ידע שרק לבני פחות משבע יש מקום בליבה. הוא הניח שהיא זכרה אותו מלכתחילה רק משום שאהבה כל כך את הקטנטנים. הוא פשוט נעשה מבוגר מדי, זה הכול.
העובדה שהוא לא נותר בזיכרון נשאה עימה, לפחות, כמה יתרונות, הזכיר פין לעצמו בחיוך. זו היתה הפעם השלישית שבה גנב את הסיכה משן־כריש - החודש! אם כי גברת פֶּטְרוֹסֶלִינוֹן כבר חשבה שהיא מאבדת את שפיותה כשהסיכה שבה והופיעה בתיבת הלחם שלה בכל בוקר לאחר שמכרה אותה.
חמימות התפשטה בחזהו של פין כשהחזיר את מכסה תיבת הפח למקומו, סגר את החלון והזדחל לאורך המרזב אל עליית הגג, ונזהר בדרכו מחיבורים רקובים כשנאחז בצינור בחוזקה כנגד משבי רוח חזקים מדי. כשהגיע אל הגג התגנב דרך חלון שבור ונשף בהקלה. כמה טוב להיות בבית.
פין קירטע בגב כפוף בערבוביה המוכרת שכיסתה את הרצפה. ערימות של רשתות לתפיסת כוכבים הסתבכו עם כדורים שמטילים את עצמם, מפות ישנות וכל שאר הגרוטאות שגנב וסחב במשך השנים אבל לא באמת עשה בהן שימוש. אלה היו הוכחות מוצקות לכישורי הגנֵבה שלו, וההוכחה הניצחת היתה המקום שבו הוא ישן.
אף על פי שאיש לא היה שם כדי להתפעל ממנו, הניח פין את ארנק הקטיפה הריק של שן־כריש ברוב טקס. ״האחרון!״ הוא הכריז והוסיף אותו לערימת ארנקי הקטיפה ששימשה לו מיטה. אחר כך הוא צנח עליהם, בפניו מטה, והתענג על הניצחון המתוק ביצירת המופת הרכה שלו.
לקח לו רק שלוש שנים ו-462 כִּיוּסִים כדי להגיע לכך. הבד הרך דיגדג את זרועותיו, ולא היה אכפת לו כשתיקן הזדחל על אחד השקיקים. המגורים בעליית הגג לימדו אותו להתרגל לחברתם של חרקים. התיקנים לפחות לא עקצו, בניגוד לפרעושים שהתגוררו בארנקי העור שעליהם ישן בעבר.
״היה לי יום מוצלח,״ הוא לחש לעצמו כשהתהפך ושכב על הגב. בשעה ששכב נים לא נים דמיין לעצמו את השמחה וההפתעה על פניה של גברת פֶּטְרוֹסֶלִינוֹן כשתגלה את הסיכה למחרת בבוקר.
 
״רוח רפאים פוחחחחזזזזזזזזת!״ צעקותיו של אדון פֶּטְרוֹסֶלִינוֹן חדרו דרך לוחות העץ הרעועים של רצפת עליית הגג והחרישו את אוזניו של פין. רוח הבוקר ייללה בחוץ כרגיל, אבל אפילו היא לא הצליחה להתחרות ברעש שהקים אדון פֶּטְרוֹסֶלִינוֹן. זה היה השעון המעורר של פין. המִפלץ הזקן בוודאי הבחין בחסרונה של הגבינה שפין חטף לארוחת הערב בליל אמש.
פין התגלגל בזהירות ממיטתו המאולתרת ותוך כדי כך החזיר למקומם ארנקים תועים שניתקו ממקומם. הוא חצה את עליית הגג בגב כפוף כדי שראשו לא ייחבט בקורות התקרה, ודחף הצידה פסלון משובץ אבני ספיר ולשם, שחסם את דלת הרצפה שהובילה אל קומות המגורים שמתחת. בחבטה מהוסה הוא צנח אל תוך ירכתיו של חדר ארונות שבני־הזוג פֶּטְרוֹסֶלִינוֹן לא טרחו מעולם לשפץ (לפחות לא מאז ש״רוח הרפאים״ הסתירה מפניו של מר פֶּטְרוֹסֶלִינוֹן את כל כלי העבודה) ועשה את דרכו בשקט במורד המדרגות.
״בשם אלוהים, אַרְלֶר,״ אמרה גברת פֶּטְרוֹסֶלִינוֹן בשעה שפין הגיע אל המסדרון המוליך אל המטבח, ״אין לי זמן לשטויות 'רוח הרפאים' שלך! גם ככה אני מאחרת, ובני השש יתחבו את בני החמש אל הסלים המתייבשים על גדת הבריכה אם לא אגיע לשם במהרה.״
פין קימט את מצחו כשנזכר בצחנה שהדיפה הבריכה ההיא. לפחות הוא לא נאלץ לסבול את זה יותר.
״אני מדבר על הגבינה, אישה, על הגבינה!״ צעק אדון פֶּטְרוֹסֶלִינוֹן מירכתי המסדרון. ״רוח הרפאים הפוחזת הזיזה את הגבינה שלי!״
פין התגנב קרוב יותר. במראה סמוכה הוא ראה את בבואתה של גברת פֶּטְרוֹסֶלִינוֹן, שתחבה את פקעת השיער התכלת־אפור שלה למקומה על ראשה הצנום, ואת פרצופו האדום הענקי לצד פניה שלה. לחייו השמנמנות רטטו סביב שיניו הלבנות והחדות.
״אוף, יצור בלתי אפשרי שכמותך!״ צחקה גברת פֶּטְרוֹסֶלִינוֹן. אחר כך הגיעו הנשיקות. פין כמעט הקיא. מבוגרים הם כל כך דוחים.
הוא שירבב את ראשו בפתח. אדון פֶּטְרוֹסֶלִינוֹן פישפש במזווה והוציא ממנו כיכר לחם וחמאת קרפדות, המאכל השנוא על פין. גברת פֶּטְרוֹסֶלִינוֹן הצילה פרוסה שמר פֶּטְרוֹסֶלִינוֹן הגמלוני ניסה למרוח עליה את השומן האפרורי, ופנתה לעבר הדלת. פין עמד להתגנב פנימה ולחטוף את אחד מהקצוות הפריכים של הלחם כשגברת פֶּטְרוֹסֶלִינוֹן התמהמהה על הסף.
״ארלר?״ היא התכופפה והרימה משהו משרפרף העץ המכוסה עובש. כשקמה, היא אחזה בזהירות פיסת נייר לבן בין אצבעותיה הצנומות.
״מַזֶצַרִיכְלִהְיוֹת?״ שאל אדון פֶּטְרוֹסֶלִינוֹן בשעה שהטביע עוד פרוסת לחם בעיסת השומן הצמיגה. הוא תחב מחצית מן הפרוסה אל תוך פיו והציץ מעבר לכתפה.
״נראה כמו מכתב,״ הכריזה גברת פֶּטְרוֹסֶלִינוֹן.
פין רכן אל תוך המטבח, באופן בולט יותר מכרגיל. אנשי נמל רגילים כמו בני־הזוג פֶּטְרוֹסֶלִינוֹן לא קיבלו מכתבים. מעת לעת נשלחה הודעה באמצעות קרפדת־שליחויות משמוּרת היתומים, ולפעמים תוכי־הודעות הביא מסר מקרובי משפחתו של אדון פֶּטְרוֹסֶלִינוֹן שגרו בחוף אַלְתָבוֹאוּ. אבל מעולם לא הגיע אליהם מכתב כלשהו.
״בוא נראה,״ אמרה גברת פֶּטְרוֹסֶלִינוֹן. מצחה התקמט בשעה שקראה. ״הוא ממוען למישהו בשם 'מ' הגנבים'.״
״מלך הגנבים!״ פלט פין לפני שהספיק לעצור את עצמו. זה הוא!
אדון פֶּטְרוֹסֶלִינוֹן קפץ גבוה כל כך עד שראשו פגע בתקרה, והוא נחת בענן של שבבי עץ רקוב. גברת פֶּטְרוֹסֶלִינוֹן הצמידה את המכתב המעוך אל החזה שלה ופערה זוג עיניים גדולות ועגולות כירחים של אמצע הקיץ.
לרגע איש לא אמר דבר. פין ניסה לדחוק את המילים מפיו החוצה. הוא תהה איך הוא בוודאי נראה כשרכן במחצית גופו מפתח המטבח פנימה, שערו השחור הפרוע בולט על רקע עורו השחום, בגדיו מלוכלכים מימים על ימים שבהם רק שטף את עצמו קצרות במזרקה.
״נווד!״ צעק אדון פֶּטְרוֹסֶלִינוֹן בניסיון לפתור את החידה. הוא חטף מטאטא בעל מקל עבה והניף אותו מעל ראשו כאילו היה אלה.
פין בלע את רוקו וניסה לעשות את הדבר היחיד שהיה משוכנע שיעבוד. ״גברת פֶּטְרוֹסֶלִינוֹן,״ הוא לחש. ״זה אני, פין?״
גברת פֶּטְרוֹסֶלִינוֹן שירבבה את ראשה לעברו. עיניה הצטמצמו קלות. הוא תר את פניה בייאוש בתקווה למצוא שמץ של זיהוי. פיה נפתח, קלות בלבד, והתקווה התנפצה בליבו.
״מצ־צטערת, נערי,״ גימגמה. ״האם אני מכירה אותך?״
פין נאנח כשהתקווה התפוגגה לה. מובן שלא. אדון פֶּטְרוֹסֶלִינוֹן כיוון אליו את זיפי המטאטא שלו ועשה תנועות איטיות של טִאטוּא לכיוון הדלת.
הגיע הזמן לצאת לדרך. שוב.
הוא חצה את המטבח בכתפיים שמוטות. הוא יכול לשכוח מארוחת בוקר היום. אבל היה משהו שהוא נזקק לו יותר מאשר פרוסת לחם מרוחה בחמאת קרפדות. כשהגיע אל סף הדלת הוא הסתובב ופנה אל גברת פֶּטְרוֹסֶלִינוֹן. היא הביטה בו באותו מבט אטום, ובו רק שמץ של פחד.
״אני מצטער,״ אמר בלחש.
זוויות עיניה ריפרפו והיא קימטה את מצחה. ״לא מנומס לפרוץ לבתי זרים,״ גערה בו. אדון פֶּטְרוֹסֶלִינוֹן חירחר מאחוריה כשהמטאטא שלו מוכן ומזומן בידיו.
פין משך בכתפיו. ״לא התנצלתי על זה,״ הוא אמר. ״אלא על זה!״ ובתנועה מהירה הוא קפץ וחטף את הפתק מידה.
מר פֶּטְרוֹסֶלִינוֹן שאג והעיף את המטאטא. הוא נפל על הרצפה במרחק סנטימטרים ספורים מפין.
״לכל הרוחות!״ הוא קרא תוך כדי תנועה. רגליו נשאו אותו במהירות אל מחוץ לדלת ולאורך הרחוב הצר, וטפפו על חלוקי האבנים שריצפו אותו. הוא ניצל בעור שיניו.
אבל בני־הזוג פֶּטְרוֹסֶלִינוֹן שכחו עד מהרה את האירוע כולו, ושום מנעול לא היה יכול להשאיר אותו מחוץ לבית. חשוב מכול, בידו הוא אחז במכתב. במכתב שלו.