הבריחה מגילגיל

 

נולדתי בחיפה ב-1921. הוריי החלוצים הגיעו לכאן מאורגייב (כיום אורחיי) שבמולדובה. טרם עלייתם ארצה התגוררו באורגייב כ-6,300 יהודים, ופעלו בעיר כמה תנועות נוער ציוניות. מן הסתם פעילות זו היא שהביאה את הוריי לארץ ישראל. כרבים אחרים, גם הם השאירו במולדתם את משפחות המוצא, ופתחו כאן בחיים חדשים.

בשנת 1921, שנת לידתי, הייתה ארץ ישראל בתקופת מעבר. זה עתה הסתיימו 400 שנות כיבוש עות'מני, עם כיבוש הארץ בידי הבריטים במלחמת העולם הראשונה. טרם ניתן רשמית המנדט לממשלת בריטניה לשלוט בארץ ישראל ולהבטיח את הקמתו של בית ליהודים בה, כמובטח בהצהרת בלפור מ-1917.

יהודי הארץ, רובם ככולם, שמחו על חילופי השלטון הללו וקיוו שהבריטים אכן יאפשרו את שגשוגו של היישוב היהודי בארץ, יקלו על יהודי התפוצות להגיע לכאן ויסייעו בהתמודדות עם הקשיים הכלכליים והאחרים.

המנדט הבריטי החל רשמית שנה לאחר לידתי, בספטמבר 1922. באותה תקופה מנה היישוב היהודי בארץ רק כ-60,000 איש ואישה...

ערביי הארץ התנגדו לעלייה של יהודים נוספים והביעו את התנגדותם במעשי אלימות. אחד משיאי ההתפרעות היה בשנת הולדתי: בהתפרעויות של המון ערבי נרצחו ביפו 43 יהודים, ובהם הסופר יוסף חיים ברנר.

הבריטים, שביקשו להשליט סדר ולהשקיט את הרוחות, החליטו לקבוע מכסות לעליית יהודים ארצה. במקום לעודד עלייה יהודית, הוטלו הגבלות מחמירות והולכות על העלייה בתגובה על ה״אירועים״.

בחיפה, שבה בחרו הוריי להקים את ביתם, פיתחו הבריטים בין השאר את הנמל. העיר והנמל נחשבו בעיני הבריטים לחוליה המקשרת בין בריטניה לבין ארץ ישראל ושכנותיה. בשנת לידתי התגוררו בעיר כ-6,200 יהודים וכלל אוכלוסיית העיר מנתה כ-25,000 נפש. ביתנו הוקם ברחוב החלוץ, אבי עסק במסחר ואמי הייתה עקרת בית. אני הבכור ואחריי נולדו עוד שלושה ילדים. הצעירה שבהם, שולמית, תוזכר בהמשך מכיוון שלימים הייתה פעילה באצ״ל, כמוני.

בעידוד המחנכים בבית הספר (גימנסיה ביאליק) והרוח הציונית בבית, השתתפתי מגיל צעיר בפעילות בתנועות נוער. בתחילה הלכתי ל״צופים״ ומשם עברתי עם חבריי וחברותיי לכיתה ל״מחנות העולים״ - תנועת נוער חלוצית ציונית סוציאליסטית. אחרי זמן מה, ובהשפעת רעיונות ששמעתי בבית, חיפשתי תנועה שתהלום טוב יותר את השקפותיי המתפתחות, ועברתי לתנועת בית״ר, שראשה הנצחי היה זאב ז'בוטינסקי. בעקבותיי עברו לתנועה כמה מבני כיתתי. הבנות נשארו במחנות העולים. בתמונה 1 להלן מצולמת הכיתה שלי בגימנסיה ביאליק. אני ראשון מימין בשורה האמצעית. במרכז המחנכת, ד״ר ברוור.

בפגישות של התנועה בוססה האידיאולוגיה שלי ושל חבריי: לתרום ככל יכולתנו לגידולו ולחיזוקו של היישוב היהודי בארץ. למדנו בין השאר על תנועות מחתרת באיטליה ובפולין ועל שיטותיהן.

 

תמונה 1

הפעילות בארגון האצ״ל הייתה אפוא התפתחות טבעית של הפעילות בבית״ר. גדלנו מעט וכבר יכולנו להביא תועלת של ממש, במעשים ולא רק בדיבורים. ההצטרפות לאצ״ל חייבה המלצה של אחד הפעילים הבולטים. קיבלתי אותה מאורי שי (שוגורינסקי) ומשמעון ישי (ישונסקי). ועדת הקבלה לארגון פעלה בבית החלוצות. המועמד להתקבל לארגון היה נכנס לאחר השמעת הסיסמה. החדר היה חשוך ורק פני המתקבל היו מוארות. על השולחן, העטוף בדגל הלאום, היו מונחים ספר תנ״ך ואקדח. בתום הטקס נשבע איש האצ״ל החדש להיות חייל נאמן לארצו ולארגונו.

בתחילה עסקנו, צעירי הארגון, בעיקר בהפצת כרוזים. היינו עולים, למשל, לגג אחד הבתים הגבוהים יחסית ברחוב הרצל, מניחים כרוזים על קרש שבצדו השני דלי מים מחורר. כשהתרוקן הדלי, התהפך הקרש, שהיה מונח על דופן הגג, הכרוזים נשרו לרחוב ואנחנו כבר נמצאנו הרחק משם, בטוחים מכל רע. בכרוזים נכתבו בין השאר תגובות האצ״ל על המאורעות: למשל, על תליית שלמה בן יוסף, הראשון שעלה לגרדום מקרב חברי ארגוננו.

בתוך זמן לא רב התקדמתי בארגון ונשלחתי לקורס מפקדים בשוּני שליד זכרון יעקב. את הקורס הדריכו בין השאר מדריכים שהובאו מפולין להכשיר אותנו לפעילות מחתרתית. בטקס הסיום, בעודי משתתף בתצוגת יכולת ובטיפוס על החומה שהקיפה את שוני, מעדתי ורגלי נפגעה, אך החלימה כעבור זמן מה.

בשנת הלימודים האחרונה בגימנסיה (לא הזנחנו את הלימודים והפעילות במחתרת נעשתה בשעות הפנאי), באחד המפגשים של חברי הארגון, פשטו עלינו הבריטים ועצרונו. ישבתי במחנה המעצר בצריפין (סרפנד) כמה חודשים.

דווקא פריצת מלחמת העולם השנייה ב-1939 היא שסייעה בעדי. ארגון האצ״ל התחייב להשבית את פעילותו נגד הבריטים כדי לאפשר לבריטים ללחום בנאצים. בעקבות זאת שוחררתי מן המעצר.

בזכות השחרור שבתי ללימודים, סיימתי את בית הספר התיכון ועמדתי בבחינות הסיום.

כל תקופת המלחמה האצ״ל הניח את נשקו ואני יכולתי לנהל חיי שגרה ואף לעבוד עם המתנגדים הרעיוניים (ההסתדרות) ועם ה״אויב״ (המספנות הבריטיות). התקבלתי לעבודה במספנות הבריטיות בחיפה, והייתי ממונה על כוח העבודה במקום. הייתי אחראי להשגת עובדים לפי צורכי הנמל: סוורים, רתכים, נגרים, עובדים כלליים. הכתובת העיקרית להשגת עובדים הייתה הסתדרות העובדים, שהוקמה ב-1920.

חבריי ואני גם ניהלנו חיי חברה תוססים וכדרכם של צעירים עבדנו ובילינו ונהנינו מחיינו.

אלא שמלחמת העולם השנייה באה אל קצה, והמאבק במנדט התחדש. באותה תקופה כבר היינו בכירים בסניף החיפני, עסקנו בהדרכה, בהשגת נשק ובפעולות חבלה. בין השאר השתתפתי בפעולה של הטמנת פצצות ברשת הטלפונים התת-קרקעית. הבריטים חנקו את היישוב היהודי, לא אפשרו עלייה סדירה של ניצולי מלחמת העולם השנייה, והיה ברור לי ולחבריי שעליהם לעזוב את הארץ - הם מעלו בתפקידם ובמטרת שלטונם.

לימים התברר שהייתי נתון למעקב הבריטים גם במהלך עבודתי במספנות. ייתכן שמישהו הלשין עליי (הייתה שמועה, שלא מצאתי לה בסיס, שהמלשין היה משורות ההגנה, מישהו שחשק במשרתי ולא ראה בעין יפה עבודה של בחור ״רוויזיוניסטי״ במספנות, הנמצא בקשר יומיומי עם ההסתדרות). דף אישי שהכינה הבולשת הבריטית על אודותיי, ושנתגלגל לידיי לאחר שנים, מעיד על המעקב. הוא נמנה עם המסמכים המצורפים בסוף הספר.

מכל מקום נעצרתי בביתי, מול בני משפחתי. נלקחתי לכלא עכו, כאחרון הפושעים, ומשם כעבור זמן לבית המעצר בלטרון. משם לא חזרתי הביתה. נלקחתי עם רבים מחבריי ליבשת אפריקה.

ימי המעצר בארץ

אמנם החיים בארץ בתחילת המאה העשרים לא היו דומים לחיים כיום, ובכל זאת חיינו עם משפחותינו בבתים מסודרים. הלכנו לבתי ספר, למדנו לבגרות, צפינו בסרטים, חיזרנו וחוזרנו. היו לנו קורת גג, מיטה נקייה, ארוחות כסדרן. אולי לא היינו מפונקים, אבל המעבר לתנאים הספרטניים של בתי המעצר של הבריטים לא היה קל, בלשון המעטה.

בכל פרקי מעצרי ישבתי ללא משפט. הוחזקתי במעצר מתוקף תקנות שעת חירום שהתקינו הבריטים ושאפשרו את החזקתי מאחורי סורג ובריח בלי משפט - עציר מנהלי.

כאמור מעצרי הראשון היה בצריפין (סרפנד בשמו המנדטורי). סרפנד היה בסיס צבאי בריטי ורק ב-1936 החלו הבריטים להשכין שם עצירים, רובם ככולם ערבים. בהמשך הובאו לשם גם יהודים, ובהם עולים בלתי לגליים וחברי מחתרות שנתפסו. נעצרתי ב-1939 יחד עם חבריי ובהם צבי הדסי. עם חברֵי האצ״ל שהיו עצורים באותה עת בסרפנד נמנה גם דוד רזיאל, מפקד הארגון. בפרוץ מלחמת העולם השנייה ראה דוד רזיאל בהיטלר את האויב העיקרי ולכן החליט לשתף פעולה עם הבריטים במאבק באויב זה. ממקום כלאו בסרפנד כתב רזיאל מכתב אל מפקד הצבא הבריטי בארץ ולבכירים נוספים, הודיע על הנחת הנשק והפסקת המאבק בבריטים והציע את עזרת הארגון במלחמה נגד הגרמנים. בעקבות שינוי מדיניות זה שוחרר רזיאל מכלאו וכעבור זמן מה שוחררנו גם אנחנו. לא כולם הסכימו לשינוי מדיניות זה ומי שחלקו על רזיאל וגישתו וביקשו להמשיך במאבק בבריטים, יצאו מן הארגון והקימו את הלח״י.

בתום מלחמת העולם השנייה, ולאחר שחודשה הפעילות במחתרת, נעצרתי כאמור שוב והפעם הובאתי תחילה לכלא עכו. המבצר ששימש את כלא עכו נבנה עוד בתקופה העותומנית על יסודות של מבנה צלבני. הבריטים הפכוהו לבית סוהר והעלו בו לגרדום שמונה מחברינו (כולם הועלו לגרדום לאחר שכבר נלקחתי לאפריקה. גם הפריצה ההרואית לכלא עכו נעשתה לאחר שעברנו משם). גם בכלא זה שיכנו הבריטים עצירים ערבים ויהודים כאחד, לא אחת באותו התא. יכולנו לפגוש בתא גם עצירים פליליים. ב-1920 נכלא בו גם זאב ז'בוטינסקי. מוזיאון אסירי המחתרות, שהוקם במקום, מתאר היטב את חיי האסירים בו.

לאחר זמן מה בכלא עכו, הועברתי עם כמה מחבריי למחנה המעצר בלטרון. מחנה זה הוקם על ידי הבריטים אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה. נכלאו בו שבויי מלחמה איטלקים וגרמנים, לוחמי מחתרות יהודים, אסירים ערבים שפעלו נגד הבריטים וגם אזרחים שנחשדו בשיתוף פעולה עם הנאצים.

המחנה, על אם הדרך שבין תל אביב לירושלים, היה רחב ידיים. משנת 1942 הוא שימש מחנה מעצר עיקרי לחברי האצ״ל והלח״י. חיי המחנה היו מאורגנים היטב. שיכנו אותנו בצריפים לפי מקום מגורינו, וכך יכולתי לשהות בצריף החיפני בחברת חברים משכבר הימים.

כבר שם נבחרו שני נציגים שפעלו לקדם את עניינינו כלפי פנים וכלפי חוץ: סופרווייזר חיצוני וסופרווייזר פנימי. לימים השתמשנו בניסיון שצברנו בניהול חיי האסירים במחנה המעצר בלטרון כדי להשליט סדר וארגון במחנות באפריקה.

תנאי החיים בבתי המעצר הבריטיים לא היו קלים, אבל הגרוע מכול היה ה״קישלה״. לשם ״נזרקנו״ בכל פעם בימי המעצר הראשונים, עד שהוחלט להיכן נישלח בהמשך. מהקישלה בחיפה, שנמצא בסמוך למגדל המפרש (קריית הממשלה) של היום, נשארו לי הזיכרונות הקשים ביותר. המקום היה דחוס בעצירים פליליים. פרט לנרקומן ויסמן, ש״ניהל״ את הכלא הלכה למעשה, כל יושביו היו ערבים, חלקם חורנים שזה מקרוב הגיעו לעבוד בנמל או במספנה הבריטית. הוחזקנו שם בחדר של 4×4 עם עשרות עצירים. לעתים לא הספיק המקום אלא לעמוד. חיפשנו מקום ליד הקירות, כי עליהם היה ניתן להישען עם ה״בורש״ (שמיכת נוצות מלוכלכת ומזוהמת), וכך ״בילינו״ את הלילה. העצירים האחרים היו בעיקר פליליים, כאמור, ועצם השהות במחיצתם הייתה מאיימת ומסוכנת.

האוכל היה מועט ביותר ומזוהם לגמרי. בדרך כלל השארנו אותו לשכנינו, ואכלנו כריכים ששלחו לנו אימותינו המודאגות מאוד. הפרידה מה״קישלה״ לבית הסוהר בעכו או למעצר בצריפין או בלטרון הייתה יום חג.