לפעמים הבית הוא רוצח
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
לפעמים הבית הוא רוצח

לפעמים הבית הוא רוצח

ספר דיגיטלי
ספר מודפס

עוד על הספר

  • הוצאה: אפיק
  • תאריך הוצאה: מאי 2016
  • קטגוריה: פרוזה מקור
  • מספר עמודים: 167 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 2 שעות ו 47 דק'

שמעון צימר

שמעון צימר (נולד ב-12 במאי 1950) הוא סופר ומחזאי ישראלי. מחזותיו הוצגו על במות שונות (ביניהן קאמרי והבימה). ביניהם: "הקאמבק המפואר" ו"טרומפלדור 85".

ב-1995 ראה אור ספרו הראשון "אמא להשכיר" בהוצאת הקיבוץ המאוחד. ב-1999 יצא ספרו השני "אומללות ראויה לרומן" בהוצאת בבל. ב-2006 יצא ספרו השלישי "רע לתפארת" בהוצאת ספרית פועלים, ושנה אחר-כך ספרו הרביעי "ראיות לאהבה", גם הוא בהוצאת ספרית פועלים. ב-2010 יצא ספרו החמישי "צימר מתחת לירח", בהוצאת הקיבוץ המאוחד. בפברואר 2014 פורסם ספרו השישי "דמיין שאתה חי" בהוצאת אפיק של יפתח אלוני. גם ספרו השביעי "הבית הוא לפעמים רוצח" יצא גם הוא בהוצאת אפיק ב-2016.

בשנת 2006 זכה בפרס ראש הממשלה לסופרים עבריים.

מקור: ויקיפדיה
https://tinyurl.com/yepv5stt

תקציר

קיץ לוהט. שריפת קוצים מאיימת להגיע אל בתי יישוב בגליל שבו מתגוררים אורי ונעמה. הוא מוזיקולוג והיא פסיכולוגית. האש שמגיעה עד סמוך לבית העלמין הצבאי שבו טמון בנם - שספק התאבד ספק נהרג בתאונת דרכים במהלך שירותו הצבאי - מלבה בהם את הכאב ששכך מעט. זה מתרחש ערב נסיעתה או שמא מנוסתה של בתם לטיול ארוך שבו תחקור בין היתר את זהותה המינית.
 
בקצב פנימי מדויק ובגוון השפה הצלול והייחודי לו, מלווה צימר את סיפור התפוררותה של המשפחה, שיחידיה מבקשים לגעת ולהשתייך אך נסים זה מזה פעם אחר פעם, כי כמו שכותבת הילדה לאביה, "לפעמים הבית הוא רוצח שיש לנוס ממנו. סלח לי אבא."  

פרק ראשון

אש 
אורי
היה קיץ מושמץ, חביב רק על המציתים, ובחוץ שוב בער ההר. גבר ואשה עמדו על גג הבית וצפו באש. אלונים ועצי זית עתיקים נלפתו בלשונות האש וקרסו לאפר. חזיר בר פרץ מתוך הסבך הבוער ושעט במורד, אל עבר מישור הבטון של בית העלמין הצבאי שבתחתית ההר, מחריד מסעודתם צמד שפני סלע, שכרסמו צמחים מערוגות הקברים. מטוס בוכנה מכריס הגיח מכיוון הים של נהריה, פער את בטנו, שפך מיליון כוסות מים ונסק. ובראש ההר, על רקע שמי גיהינום אדומים, ניצב כבאי בודד, אוחז זרנוק, מטפורה לאפסותו של האדם מול הטבע.
הגבר אמר: ״הם שורפים לנו את כל המדינה. עוד מעט הם יגיעו לנדב.״
האשה שתקה ואז אמרה: ״זה בטח רק כמה ילדים שעישנו סיגריה בין השיחים.״
פיו של הגבר התעקם בגיחוך: ״את נאיבית. הם מנסים לשרוף אותנו כבר מאה שנה.״
בעיניו נלכד הבהוב האש, וקולו הפך ללחישה זועמת, ארסית: ״אם הייתי תופס את המציתים הייתי שורף אותם בלהביור. אחד אחד.״
האשה נרעדה וחזרה לשתוק.
האיש חשב: השביל שהקימו לזכרו של הילד, עם פינת המנוחה המוצלת, הברזיות ומרפסת העץ המשקיפה על הוואדי, כל זה בטח הפך לפחם ולאבק שחור. מחר יעלה לקבר וישטוף את הפיח מהמצבה, ואחר כך יהיה עליהם לשתול עצים חדשים ולשקם את המתקנים.
מכונית כיבוי אש עברה ברחוב הסמוך, וקול דובר ברמקול קרא לדיירים לסגור את החלונות ולהימנע מהדלקת מזגנים כדי למנוע חדירת עשן.
הם ירדו מהגג, קיבצו בחנייה המקורה את השולחנות וכיסאות הפלסטיק ששכרו לקראת מסיבת יום ההולדת של הילדה, ואת אלה שלא מצאו להם מקום, כיסו בברזנט. לילה ירד. האישה נכנסה אל תוך הבית והגבר הפעיל את הממטרות כדי להקל על הצמחים והדשא את חום האש.
כשנכנס לחדר השינה מיהרה האישה להרכיב את משקפי הקריאה, לקחה מהשידה הסמוכה למיטה את ״ספר המתים והחיים הטיבטי״ והתחזתה לקוראת.
כבר יותר מחודש שהיא מנסה לקרוא את הספר ולמצוא בו את הנחמה המובטחת, שעליה שמעה רבות מכמה מחברותיה, אבל בכל פעם היא מצליחה לקרוא עמודים ספורים בלבד, מהם מצטייר לה המוות כמו ממלכת עונשין שאליה מוגלות הנשמות לנצח שלפניהן, ובמקום הקלה היא נתפסת למועקה גדולה יותר. האיש פתח את הטלוויזיה. על המסך שודרו חדשות הלילה. הוא חיכה לידיעה על ההצתה, אבל לא היתה כזאת. הוא קילל את אנשי מערכת החדשות של הערוץ.
האשה החזירה את הספר לשידה, כיבתה את מנורת הקריאה, סובבה את גבה לגבר ועצמה את עיניה.
שמה של האשה היה נעמה, שמו של הגבר אורי.
באור המרצד של הטלוויזיה בחן אורי את קימור האגן הרחב של נעמה, דמיין מתוך הרגל איך הוא מפשיל את כתונת השינה, לופת את אחוריה וחודר אליה מאחור. אז נזכר בניתוח להוצאת הרחם שעברה לאחרונה ותשוקתו נעכרה והפכה לחמלה. נעמה דיברה וגנחה מתוך חלום. הוא ראה בדמיונו בטן ריקה, כוס פצוע ופועם וכתמי דם הנספגים בסדין, ומיהר להעביר לאחד מערוצי האוכל. בלונדינית גבוהה עם רווח פוטוגני בין השיניים הקדמיות מרטה עלי טימין ופיזרה אותם על תבנית ובה דג ותפוחי אדמה מוקרמים. הכניסה לתנור והוציאה, צבטה תפוח אדמה, הכניסה לפיה, ליקקה את האצבעות, עצמה את עיניה והשמיעה גניחה עמומה של תענוג שהזכיר לו תענוג אחר.
הוא חשב: הסתיימו חיי המין שלי, מוקדם מהצפוי. הוא עצם את עיניו ושקע בשינה.
הכלב, מגזע מעורב, שפרוותו הכסיפה והקריחה מפטרייה, חגור בחיתול, קם ממקום רבצו במסדרון. על פי הילוכו ניכר עליו גילו. הוא חלף על פני תיקן הפוך, רחרח אותו והמשיך הלאה, נכנס אל חדר השינה, ניגש למיטה, הזדקף על רגליו האחוריות, טיפס ביגעות על המיטה, דחק את חוטמו אל תוך צווארו של אורי והשמיע יבבה קצרה.
אורי פקח עיניים הלומות משינה שנקטעה ואמר: ״די לודוויג. לך מכאן. תן לישון.״ אבל הכלב, עיקש בכוונתו לומר את שברצונו לומר, דחק שוב את חוטמו אל צווארו והשמיע יבבה ארוכה של צער.
נעמה הזדקפה ואמרה: ״נראה לי שהוא עוד פעם בהתקף חרדה. הווטרינר אמר שאפשר לתת לו וליום. טפל בו בבקשה. בקושי ישנתי ויש לי טיפולים על הבוקר.״
אורי שקל מריבה אבל לבסוף אימץ את כוח רצונו והתיישב. עיניו של הכלב נדרכו וזנבו כשכש, הוא ניתר בקלות שכוחה מהמיטה, רץ אל דלת הכניסה, השמיע צמד נביחות רועמות, חזר אל אורי ושוב רץ אל עבר הדלת כמנסה להסב את תשומת לבו למשהו שנמצא מעבר לה.
אורי דשדש ברגליים ישנות אל הדלת לראות מה מטריד את הכלב, תוהה אם זו השריפה הסמוכה שהגיעה כבר עד ליישוב או רק השלפוחית הזקנה שמבקשת שוב להתרוקן, או שיש שם מישהו זר, עובר אורח או כלב משוטט. הוא פתח את הדלת וקפא. מעל לוואדי שמעבר לרחוב היה תלוי ירח ענקי וקדום, מלא וחלמוני, כמו בלילה ההוא, שבו צלצול עיקש בפעמון העיר אותם משנתם, וצמד שוטרים ניצבו שם ובפיהם הבשורה המרה.
פתאום אחזה בו תחושה מוזרה, חסרת היגיון. הוא חשב: משרד הביטחון עשה הסכם עם מלאך המוות. הם מחזירים להם את הילד. הוא נזכר במעמד מהסרט ״מפגשים מהסוג השלישי.״ של שפילברג, שבו חללית נוחתת ומתוכה יוצאים כל החטופים על ידי החייזרים שנחשבו למתים, וביניהם היה כעת נדב, לבוש בג'ינס ובטישרט החביבה עליו של פסטיבל מוזיקת האינדי פרימוורה בברצלונה, ופניו היפים נקיים מהכוויות הנוראות של תאונת הדרכים.
הוא עמד כך עוד רגע ארוך והביט דרוך בוואדי האפל הרוחש חיים נסתרים, באורות הכפר הערבי שמעבר לו ובירח שנדמה לו כעת בהיר ושטוח, צלחתי, כמו כלי טייס מכוכב אחר. קטנוע עבר ברחוב הסמוך, השמיע שיעול שחפני ונשף עשן כחלחל. זוג צעירים בבגדי ספורט חלף במדרכה הסמוכה לבית וצחקק, לועג לדמיונותיו. הכלב השמיע נביחה רועמת לעברם ותלה בו עיניים מביעות תחינה ודחיפות. הוא הוריד לו את החיתול, והכלב רץ, זרזף שתן על ביתן פח האשפה ומיהר לחזור הביתה.
אז זה כל העניין, חשב, להשתין כמו בימים הטובים.
הוא סגר את דלת הבית והלך אל חדר האמבטיה כשהכלב בעקבותיו. הוא לקח כדור וליום של 0.5 מיליגרם, ריסק אותו בקת של אחד מסכיני המטבח, הטמין את האבקה בנתח שניצל שהתיישן במקרר והאכיל את הכלב.
כשגמר לאכול ניגש הכלב אל קערית המים וליקק אותם בלהיטות במשך דקות ארוכות, כאילו הכדור הצמיא אותו במיוחד. אז חזר לפינתו, הצטנף ועצם את עיניו.
אורי הביט בשעון הקיר. מחוגיו הורו חצות וחצי.
מקומת המרתף, מכיוון חדרה של הילדה, נשמעו צלילי מוזיקה עמומים וטורדים של להקת קראוט רוק, ששמה חוזר ומשתבש בזיכרונו. תערובת של קולות מתכתיים, רפטטיביים, קצובים, שהזכירו לו הלמות מגפיים של מצעד נאצי, ולצדם צלילים אלקטרוניים, צרחות רקע וכינור דקיק. לפנות צהריים היא הקדימה לבוא מתל אביב לסוף שבוע בחברת אחת מחברותיה לקראת יום ההולדת שלה והנסיעה המשותפת שלהן לחו״ל. היא הכניסה את הכבסים המלוכלכים למכונה, החליפה כמה מילים איתו ועם אמה והסתגרה בחדר. כבר שבועות רבים שלא ישב ודיבר איתה כשם שנהגו בעבר, כשסיפרה לו ברצון על קשיי הלימודים במגמה לעיצוב תעשייתי ועל חוויותיה בקמפוס התל אביבי ובעיר הגדולה. לעתים גם הקשיבה לו באורך רוח כשהוא נסחף לאחת מאותן טרוניות מתארכות על מאבקי הכוח בסמינר למוזיקה שבו הוא מלמד, ועל ניסיונותיה של הרקטורית לדחוק בו להקדים את יציאתו לפנסיה ועל סבלותיה של היצירה המוזיקלית החדשה, שהוא כותב.
צחקוק רך, מתמסר וכבוש של התמזמזות או של עישון גראס עלה מחדרה. רק כעת עלה על דעתו שמזמן לא באה בחברת חבר או ידיד, והוא תהה אם זה רק עניין של הפוגה מגברים, שבמהלכה תבשיל רגשית ואחר כך תמצא קשר בוגר ויציב יותר, או שהיא הגיעה למסקנה שהיא לסבית, וזו אם כך הסיבה שהיא באה בחברת חברתה לנסיעה, שהיא גם בת זוגה, כדי לבשר להם במהלך יום ההולדת על העדפותיה המיניות. שהרי אין מתאימה יותר ממסיבת יום הולדת לשבור את לב ההורים.
התמונה המביכה שלה ושל חברתה, עירומות ומתגפפות, נדחקה אל ראשו. בתו שכובה על גבה ורגליה פשוקות וראשה של חברתה שקוע בין רגליה. ככל שחשב על כך התחזק בהרגשתו שהבחורה הנערית, קצרת השיער ומוצקת הסנטר, שיש לה פירסינג באף וקעקוע של אותיות יפניות על האמה, שמדברת בחיתוך מילים תקיף ושלחיצת היד שלה מסויגת וקרירה כאילו נודע לה מהילדה על התעללות רגשית או פיזית בילדותה — היא לסבית ודאית, אולי אף לסבית מהסוג הגברי הנקרא בוצ'ית, ושהיא מזיינת את בתו.
הוא נהג לראות בעצמו אינטלקטואל והומניסט, שאוחז בהשקפות נאורות, שההומופוביה זרה להן לחלוטין. גם טעמו האמנותי התאפיין בהעדפה ברורה לנועז ולמודרני. כך למשל לימד את הקורס המשמים על מוסיקת ימי הביניים מתוך הכרח בלבד להיענות לצורכי המערכת, ואגב כך לעמוד במכסת השעות שנדרשת ממנו. לעומת זאת לימד בחדווה גדולה קורס על המוזיקה במאה ה־20, שבמהלכו נעזר בשנברג, ברג ובריו כדי לנפץ את קהותם של סטודנטים בורים ושמרנים יותר מהוריהם.
ועם כל זאת היה עצור ומבויש בהליכותיו. כשישב בחברת עמיתיו המורים וכשהגיעו לדבר על מין, השתתק או נמנע מלהביע את דעתו ולעתים אף קם והסתלק. כך נהג גם כשהגיעו לדבר בחירות יתרה על הפרשות המעיים. והנוהג החדש שהשתרש בין ידידיו לקדם זה את זה בחיבוק ונשיקה על הלחיים עורר בו מבוכה וביקורת. לכן, המחשבה שבתו מאוהבת דווקא באישה נראתה לו לגיטימית ואולי אף נועזת ומסקרנת מהאהבה לבן המין האחר, אבל הידיעה שאותה אהבה כרוכה גם בקרבה גופנית, בגוף משתוקק ובכוס לח מתשוקה, נראתה לו כדבר שלא יוכל לשאתו.
הוא התיישב ליד המחשב. בתיבת הדואר המתינו לו כמה הודעות.
פנייה להגשת הצעות לכנס השנתי למוסיקולוגיה שאמור להתקיים באוסלו; מכתב מסטודנטית שמבקשת לערער על ציון; הזמנה לקונצרט, או ליתר דיוק, מיצג מולטימדיה שכתב חבר, בהשתתפות צ'לן, קריין, זמרת אופרה, אמן וידיאו וסינתיסייזר המחקה קולות דיבור של דולפינים; ומייל מהרב של הקהילה הקונסרבטיבית ביישוב, שאליה הוא משתייך, ובו מועדי הדלקת הנרות וזמני התפילה לחודש הקרוב, ודרשה על הקשר בין פרשת השבוע למצב האקטואלי.
אצבעותיו הוליכו אותו מתוך הרגל אל האתר הפורנוגרפי. הוא דפדף בתמונות שהכותרות שלהן נשאו שמות של פנטזיות מיניות עתיקות כימי התרבות האנושית: אמא וילד. ילדה ואבא. רופא ופציינטית. מולאטית חפנה שדיים גדולים כמו עטינים ושרבבה לשון ורודה אל מול איברו הזקור של דוגמן בחלוק לבן וסטטוסקופ. בלונדינית שופעת בשר רבצה על ארבע והפנתה למצלמה שני פלחי ישבן עצום, ואצבעותיה, שציפורניהן צבועות בלק אדום, פישקו ערווה סגלגלה. גבר שעורפו מקועקע דחף את חוטמו אל תוך האחוריים וליקק לה את הפות. האשה הסתובבה וגילתה את פניה, ירדה על ברכיה, הכניסה זין סמוק, מעוקל ונימול לפה ומצצה. הוציאה אותו מפיה, הזילה עליו רוק, עשתה כמה תנועות אוננות נמרצות וחזרה למצוץ.
הזין שלו סירב להיענות לתמונות והוא אמר לעצמו שעליו לדווח על כך לפסיכיאטר כדי שישקול להפחית את המינון התרופתי או להחליף כדור, ואולי זה בכלל קשור לפרוסטטה שמקימה אותו מדי לילה שלוש או ארבע פעמים להשתין, בקילוח מהוסס ומפוצל, ובשל כך כבר ביקר אצל אורולוג שלא נדאג, אבל שלח אותו לבדיקת אולטרה־סאונד, ובעקבותיה לסי.טי., ואולי זו רק תחילתה של האין־אונות המדוברת.
הוא עמד לצאת מהאתר אבל אז הבחין בתמונה של שתי נערות עירומות, אחת מהן במסכה, ותחתן כתוב: שתי לסביות חמות אוהבות ליקוקים וזיון עם ויברטור. הוא הפעיל את הסרטון. הנערה במסכה שכבה על מיטה. מעליה רכנה גלוית הפנים, ליטפה אותה על שדיה וירכיה ועיסתה לה את הדגדגן. הנערה במסכה פישקה את רגליה בהתמסרות וגופה נענה לליטופיה של חברתה. גלוית הפנים חייכה בסיפוק של מי ששולט בזולת באמצעות התענוג. היא לקחה ויברטור שחור ומעוקל והחדירה אותו אל תוך הפות של חברתה. הגוף של הנערה במסכה התקשת ונמתח והפנים השמיעו אנחה רפה. פתאום היה נדמה לו שאלו פניה של הילדה וזה קולה שנאנח. לאחרונה, בעקבות מריבה עם אמה, סירבה להיעזר בהם בשכר הדירה. האם יכול להיות שהיא מצטלמת לאתר הפורנוגרפי בשביל כסף?
משהו השתבש בווליום של המחשב ואנחותיה של הנערה במסכה החרידו את דממת הבית. הוא מיהר לסגור את המחשב, וכדי לסלק מעצמו חשד כחכח והשתעל ונאנח לעצמו וגם פיהק. אחר כך נכנס לחדרו של נדב, פתח את הארון, מישש את חולצות הטריקו ואת המכנסיים שכובסו, גוהצו וקופלו בקפידה ובידיים מתגעגעות, ניגש ונשכב על המיטה וביקש את ריחו, אבל הסדין וציפת הכרית הדיפו את ריחו הצונן, העקר והמבושם של מרכך הכביסה.
אם זה היה תלוי בו בלבד הוא לא היה משנה ומזיז דבר בחדרו של הילד מאז שקרה מה שקרה. אבל נעמה חולקת עליו ונאבקת בו, ולאחרונה אף החלה לדבר על כך שחדר העבודה שלה צר לצרכיה ובכוונתה להפוך את חדרו של הילד לקליניקה מורחבת המאפשרת גם טיפול קבוצתי. וכשהביע זעזוע והסתייגות מהרעיון הטיחה בו שהוא מייצר פֶטיש מהמוות של בנם ושנדב נמצא בתוך לבה ומחשבותיה ולא בחפצים שהותיר.
מאז אותה שיחה לא חזרו לדבר על כך ובינתיים, פעם בשבוע, מתייצבת בביתם עוזרת בית נמרצת, חמושה בנוזלי ניקוי ובכפפות, מקרצפת כתמים, מאבקת, מצחצחת, מכבסת ומבשלת, ואף לחדרו של הילד היא נכנסת, מכבסת ומאווררת אחת לכמה זמן את הבגדים ושוטפת את הרצפה במטלית לחה. ליותר מזה הוא לא מסכים. אבל הוא בטוח שאם לא היה עומד על המשמר הן היו מפנות לאחת מאגודות הצדקה את בגדיו של הילד, אולי אף את הדיסקים והתקליטים שצבר, בטענה שעדיף שהחפצים ייטיבו עם מי שחי מאשר שימשיכו לנוח דוממים במקומם, כאילו עם המוות נפסקים זכויותיהם וצורכיהם של המתים.
הוא חלף בעיניו על קירות החדר האהוב. פוסטר של רדיו הד מהופעה בליסבון, דיסקים ותקליטים שניצבים סדורים על המדפים לצד מעט ספרי קריאה, בוקובסקי, ריימונד קארבר, פוסטר וואלס, יונה וולך. וגם פטיפון ישן במצב טוב, מגבר ושני רמקולים, מתנתם ליום הולדתו האחרון, השמונה־עשרה.
באיזה ממרכיבי החדר הזה טמונים הסימנים המקדימים למעשה שעשה. האם אלה ספרי השירה הקודרים, חסרי התקווה, שנהג להקריא לו מגיל צעיר, מתעכב על כל מטפורה, סבוכה ומאיימת ככל שתהיה ולא מצנזר דבר? או שאולי זו המוזיקה הסוערת, המודרנית, הכאוטית, הפורצת את גבולות התודעה, שלה נהגו להקשיב יחד. כשהיה קטן — מוצרט ומאהלר והיצירה לצ'לו שוברת הלב של אלגר, והרקוויאם מלא ההוד של ורדי, ומאוחר יותר סטרווינסקי ושוסטקוביץ' וסטיב רייך וג'ז מודרני. ואולי דחף המוות היה טמון בנפשו של הילד מלידה, שהרי את כל מה שעשה איתו עשה קודם לכן עם הילדה. כן, עכשיו הוא יודע בוודאות, משאלת המוות אפיינה אותו מקטנות. ומי יודע, אולי אף מלידה. שזורה בגנים ובכרומוזומים שירש ממנו. יום אחד, בשנים הראשונות של בית הספר היסודי, כשרבו, נעמה והוא, נעמד מולם ואמר בפנים חתומות שלא הראו את הסערה שבה היה נתון: ״אם תמשיכו לצעוק אני ארוץ לכביש ואדרס.״ ובתיכון, כשהתבקשו לעשות עבודה, בחר לכתוב על הזכות למות בכבוד. וכששוחח איתו על כך, מודאג, אמר לו בנימה של שכלתנות מנומקת: ״אבא, אני אוהב את החיים, אבל אני חושב שזכותו של כל אחד לסיים אותם כשנמאס לו.״
לרגע חש אז צביטה של צער וחרדה על הילד, והרגשה שמשהו מקולקל באופן שבו הוא חווה את העולם, אבל את מקומו של החשש מיהרה לתפוס גאווה מטופשת על כך שהילד רק מבטא רעיונות אקזיסטנציאליסטיים שהוא עצמו מאמין בהם.
אבל הוא חי והילד מת. בחופשה הראשונה מהטירונות, בערב חורפי וסוער, לאחר ארוחת ערב מושקעת במיוחד שלוותה בהתעניינות הנרגשת שלהם ובשתיקה הכבדה שלו, ולאחר מריבה קשה איתו מפני שהפציר בו לא לצאת מהבית, הוא ביקש את המכונית, אמר שהוא נוסע לבקר חבר ביישוב סמוך, ואז, בלי להשאיר מכתב פרידה והסבר ובלי שהתלונן קודם לכן על קושי מיוחד בטירונות — התעלם מרמזור אדום, לא רחוק מפסוּטָה, חצה קו הפרדה, דהר אל תוך צלע ההר ועלה באש, כך העיד אחד הנהגים, שנקלעו למקום.
במהלך השבעה באו חבריו ליחידה לבקר אותם. צעירים רכי עיניים ונבוכים, שזקנם דליל, וכומתתם ובגדיהם נוקשים עדיין מעמילן. ישבו ושתקו, כשמפקד היחידה אמר להם מה שאמר. ערב אחד חזר אחד מהם לבדו, גמגם והתנצל ודיבר על המצפון שמציק לו וביקש לא להזכיר את שמו ואת העובדה שבא שוב, ולבסוף סיפר שאחד המ״כים נהג להציק לנדב ולהתעלל בו, ושנדב התלונן יום אחד באוזניו שנמאס לו ושהוא מתכוון לשים לזה סוף.
תלונתם הועברה למשטרה הצבאית, נפתחה חקירה, וכשם שנפתחה נסגרה ללא ממצאים מפלילים והם נותרו עם חידה מעיקה, בלי לדעת אם באותו ערב שישי, בדרכו לחבר, החליט נדב להתאבד או שאיבד את השליטה על המכונית.
הוא שמע את נעמה יוצאת מחדר השינה בדרכה למטבח, מתקשה כנראה גם היא לישון, והזדרז לצאת מחדרו של הילד כדי למנוע ריב חדש. היא שפתה מים בקומקום, הכינה לעצמה קפה והלכה לפינת המחשב שלה. הוא הביט בה מגבה ותהה באיזה אתרים היא משוטטת ועם מי היא מתכתבת ועל מה, והאם ייתכן שחידשה קשר עם מכר מימי בית הספר היסודי או הצבא, עיסוק תמוה ומיותר בעיניו שהיא התמסרה לו באדיקות בשנים האחרונות. או שאולי הכירה מישהו באחד מאותם מפגשי כת רוחניים שהצטרפה אליהם לאחרונה, שנערכים בביתה של היונגיאנית הקשישה מהיישוב הסמוך, ובהם אנשים זרים זה לזה מתהלכים כשושבינים באולם כנסים, קדים בראשם לשלום לכל עבר, כדרך היפנים, מתחבקים עם כל מי שבא מולם, כמתקנים בחיבוק משהו פגום בסדר העולם, ועיניהם זוהרות מאחווה קוסמית. אולי מאותם חיבוקים מגוחכים ושקריים צמחו חיבוקים אחרים שהיא מסתירה מפניו.
ואולי היא רק בקבוצת תמיכה של הורים שכולים ברשת, מתלוננת על קשייה ועליו.
פתאום נראתה לו רזה מתמיד וכפופה. לרגע נחרד שהמחלה חזרה, והפעם היא מפושטת בכבד ובריאות. והוא חשב, אשם ומבויש, שאם היא תמות זה יהיה נורא יותר מאשר מות הילד, כי בלעדיה הוא לא יחזיק מעמד, בין השאר מפני שאז הוא יהיה חייב להישאר בחיים ולהיות חזק בשביל הילדה, ולכן עדיף שהוא יהיה זה שימות קודם. פתאום נזכר בחלום שחלם קודם, כשהתנמנם.
היא היתה עם הילדה בבית חולים לצורך בדיקות גנטיות, ופתאום טלפנו אליו ואמרו לו שהיא מתה. אחר כך הוא היה בבית, וגם היא היתה שם, למרות שהיתה מתה. ומלבדה היו אורחים רבים, וכולם שתו ואכלו ודיברו זה עם זה, אבל רק הוא ידע שהיא מתה, והיה מוטל עליו למהר ולהודיע לכל חבריהם על מותה, כדי שיוכלו להתפנות ללוויה. תוך כדי כך תהה מהו אותו מוות אם היא עדיין איתו. אחר כך הם נותרו רק שניהם בבית והיא התפוגגה לאיטה אל האוויר.
הוא ניגש אליה, רכן, חיבק אותה מאחור ונישק את ראשה. מקרוב ראה עד כמה הידלדל והלבין שערה. אפו נמלא בריח המר של הסיגריות. הוא ראה אותם משתקפים בצג המחשב. הוא רוכן ומגונן, והיא קפוצה ומסויגת. הוא רצה להגיד לה שחייהם אמנם חרבו אבל כל עוד הוא חי היא יכולה לסמוך עליו, ושתפסיק לעשן לפני שתזיק לבריאותה. במקום זאת רק אמר: ״בואי נצא להליכה, האש בטח כובתה. נוכל גם לדבר קצת בשקט.״
מהחדר הסמוך נשמע השיעול של אמא שלה, מאייר את דבריו. כבר יותר משבוע שהיא מתארחת אצלם. משתעלת כל הלילה שיעול טורדני ומלא ליחה, וביום היא רובצת בסלון מול הטלוויזיה, במכוון בלי מכשיר שמיעה, והטלוויזיה מרעימה בקול רם, מחרישה את שאר הקולות ולא מאפשרת דיבור או מחשבה, וודאי שלא נגינה בפסנתר. ואם הוא נתקף טוב לב פתאומי ומתעכב לידה ושואל אותה לשלומה או מציע לה כוס תה, היא מיד פותחת במונולוג המוכר על קורותיה בזמן המצור בסטלינגרד ועל הרעב הנורא שבמהלכו אפשר שאכלה בשר סוס ואפילו בשר אדם, ומאימי המצור הגרמני היא עוברת להתרפק על ימי הצנע באחד היישובים שבעמק יזרעאל, ואגב כך חוזרת ומספרת בפעם האלף כיצד בהיותה בהיריון, בחודש התשיעי, הוסעה על טרקטור עד לתחנת האוטובוס כדי להגיע בדחיפות לבית החולים בעפולה, ללדת את מי שעתידה להיות אשתו, ואיך היא נולדה עם ראש מלא בתלתלים ולא בכתה גם כשניתקו את חבל הטבור, רק הביטה סביבה בסקרנות שעד היום לא פסקה, ואיזה תלמידה טובה היא היתה וסטודנטית מצטיינת שקיבלה מלגות וכל העולם היה פתוח לפניה, כולל לימודים בסורבון ובקיימברידג', וגם מחזרים לא חסרו לה, ביניהם בנו של שופט מחוזי ידוע ונכדו של פרופסור ירושלמי נודע לרפואת עיניים, כיום מנהל מחלקה בעצמו, שטיפל בהצלחה בקטרקט שלה — ואז, כשהיא מגיעה בדבריה סמוך לימים שבהם הכירה בתה אותו, היא משתהה ונוסקת בעורמה מיתממת אל הפואנטה. ״אבל היום, בעולם המודרני, הילדים מתחתנים עם מי שהם רוצים, וגם עם ההורים הם עושים מה שהם רוצים.״ אז היא נאלמת ומנענעת את ראשה לאות צער מצד לצד כניצבת מול האשם בכל הרע שבחייה.
הוא טמן בכיסו את הטלפון הנייד ואת מפתחות הבית בעוד היא נועלת נעלי התעמלות, קרא לכלב, והם יצאו ופנו לשביל שסובב את היישוב.
האש שעל ההר כבתה אבל מעליו רבץ עדיין ענן עשן סמיך, שנע לאטו אל עבר הים, מלווה בזקיף ירח. הם הלכו שותקים. הוא הקשיב לשקשוק המפתחות בכיס, לנשימה המאומצת, מוכת הקצרת של הכלב, להלמות הלב שלו, לקרקור הבטן, למקצב הצעדים שלה, לקולות הלילה: נהם מכונית, אי שם נביחת כלב זר. הוא חשב על עצי האלון והדולב השרופים כעת, שהצלו על המטיילים ב״שביל נדב״, על הנערים הערבים שהציתו את האש, ועל נדב התם ושוחר השלום ששוכב בתוך האדמה הבוערת והרותחת. אחר כך דמיין איך הוא מתהלך עם להביור ברחובות הכפר הערבי הסמוך שממנו ככל הנראה באו המציתים, יורק אש שמבעירה את דוכני השוק, את המכוניות ואת האנשים כשהוא צועק: ״זה בשביל נדב. יא בני זונות.״
היא אמרה: ״לא היינו צריכים לצאת. האוויר מלא עשן.״
הוא הדגים רחרוח ואמר: ״חוש הריח שלי כבר הרוס מרוב שהסנפתי טיפות אף. אני לא מריח כלום.״
אחד מאנשי היישוב, איש טלוויזיה שנוהג לחלק את זמנו בין המרכז ליישוב, בא מולם בלוויית בת זוגו החדשה, הצעירה ממנו בעשרים וחמש שנים. כשבאו למקום התגוררו בו כעשרים משפחות בלבד. מרביתן תושבי האזור שביקשו לשפר את תנאי מגוריהם. ביניהם טייס ריסוס ממושב סמוך, שותף בחברת היי־טק, עובד בתעשייה הביטחונית ומזרחן שנוהג לנסוע כל יום עד לאוניברסיטת חיפה, שם הוא מלמד. הם היו אז היחידים שבאו מתל אביב, והוא היה היחידי שעיסוקו נוגע ביצירה. עם הזמן גילו את המקום אמנים נוספים, שנמלטו מהעיר הגדולה מסיבות נפשיות וכלכליות. קולנוען שהקרן מתנכרת לו בקביעות, סופר דחוי שמעביר סדנאות לכתיבה ולהעצמה נפשית, שחקן תיאטרון מובטל שהפך להילר ומטפל בגלגול נשמות, וכאמור, איש הטלוויזיה, שבנה לעצמו בית קיט מרווח שאליו הוא פורש בסופי שבוע בחברת בת זוג שיכלה להיות בתו, ומארח את חבריו הקולניים והיהירים כמוהו שחוסמים במכוניותיהם את השביל שמוביל לביתו.
בטלוויזיה נכלאה כרסו העצומה של האיש בחליפה צרה והוסתרה מאחורי שולחן, אבל כאן, מולו, לבוש באימונית ובנעלי ספורט, הזדקרה זו לפניו עצומה ומגוחכת, משווה מראה ברווזי וקצר יותר לרגליו. כאילו בלע חבית בירה והוא מתהלך איתה. האיש דיבר בנייד בקול רם, ולמרות שידע ודאי שבשעת לילה עשוי קולו להגיע אל הבתים ולהפריע את מנוחת התושבים, הרעים במלוא קול הבריטון הרדיופוני הנודע, נוזף על פי תוכן דבריו באחד מאנשי ההפקה או האולפן. כשהבחין בהם נעצר, חייך אל נעמה, התעלם ממנו, רכן, ליטף את הכלב על ראשו, טפח בחיבה אדנותית על צווארו, ועדיין בלי להביט בו ובעודו מכסה את אפרכסת הנייד בכף ידו, להסות את דבריו מהאיש שמעברו האחר של הקו, אמר לנעמה: ״שמעתי מהמועצה שיש צפירת הרגעה. הכבאים השתלטו על האש.״ בת זוגו הצעירה מחתה בצמיד הספוג שעל מפרק ידה זיעה ממצחה, וביטאה את מורת רוחה מהעצירה שנכפתה עליה בכך שהמשיכה לצעוד במקום. היא היתה גבוהה מאיש הטלוויזיה בראש והיה לה חזה גדול שקיפץ וניתר מעלה מטה, והוא דמיין את איש הטלוויזיה שוכב עליה במלוא בטנו וקומתו הגמדית, מועך ולש את השדיים הצעירים והזקופים עדיין שהשיג בזכות מעמדו. הוא תיעב את האיש, שבאספות היישוב הרבה לדבר, מפגין ידענות טרחנית בכל תחום שבו דנו, ויחד איתה גם שנאה הנובעת מבורות לכל גילוי של דת ומסורת, דבר שהביא אותו להתנכל לא פעם למניין הקונסרבטיבי, וכשביקש לאחרונה חוזר בתשובה מחסידי ברסלב לבנות בית ביישוב, הזעיק איש הטלוויזיה את התושבים נגדו תוך שהוא נסמך על כל מיני חוקי עזר עירוניים. בה בעת הפר הוא עצמו את אחד מחוקי המקום כשגזם בחצר ביתו עץ אורן אסור בכריתה, ולאחרונה, בעקבות הפריצות המתרבות לבתי היישוב, הציע איש הטלוויזיה לפזר ברחובות מצלמות מעקב. וכשהתריע הוא על החשש מאובדן הפרטיות, לגלג עליו האיש ותהה מה יש לו להסתיר כשהוא מסתובב עם הכלב בשעת לילה, ונדמה היה לו שהוא מרמז לפגישות אהבים מהסוג ההומוסקסואלי.
אורי שנא את בטנו האדנותית של האיש ואת הדיבור הנינוח, השנון והלגלגני, שנא את זה שהוא ממזמז לו את הכלב, מפלרטט עם נעמה ולא מוצא אותו ראוי למבט. המילים נורו מתוכו כמו צליפת שוט: ״זה לא חוכמה להשתלט על האש. צריך להשתלט על מי שחוזר ומבעיר אותה.״ האיש נעץ בו מבט נרתע כאילו נחשף לפניו המכוערות, פני לאומן וגזען שונא ערבים. ״תחילה רצוי שכל אחד ישלוט על לשונו ורגשותיו,״ השיב ביובש כמסכם דיון באולפן הטלוויזיה. הוא שקל מענה חריף, אבל אז צלצל הנייד של האיש והוא חזר לדבר בו והסתלק בלי לומר שלום. נעמה הבליעה חיוך, מרוצה ודאי מזה שנמצאה לה עוד הוכחה לשיגעונו. כבר הרבה זמן שהיא מוכיחה אותו על תוקפנותו המילולית המוגזמת לדעתה, ומנסה לשלוח אותו לטיפול פסיכולוגי לברר את סיבותיה. הוא נעצר ואמר: ״אני חושב שכולכם קצת השתגעתם מרוב רצון להיות שכן נאור, לדעתי זה דווקא נורמלי לכעוס ולשנוא כשמנסים לשרוף אותך.״ הוא המתין לתשובתה, נכון להצליף בה שנינויות נוספות, אבל היא המשיכה לשתוק, שתיקה מקצועית מאוסה של פסיכולוגים.
מימינם נגלה ואדי חשוך ומעבר לו אורותיו של הכפר הערבי השכן. פתאום נבהל שקולו חצה את הוואדי ודבריו על הערבים נשמעו בכפר, ועוד מעט יגיחו משם צעירים קנאים לנקום בו. בכל פעם שהוא יוצא מהיישוב בדרכו לכביש הראשי הוא עובר דרך הכפר. כמה מתושביו נחשבים בעיניו כידידיו, כך למשל ד״ר זביידה, רופא השיניים שהתקין לו לאחרונה גשר של ארבעה כתרים, וגם בשיניים של שאר בני המשפחה הוא מטפל. וגם עם עלי, קבלן השיפוצים שלמד חינוך באוניברסיטה, אבל בגלל רדיפות של אנשי המוסד נמנע ממנו לעבוד כמורה והוא נאלץ לעבוד בבניין, הוא מקיים קשרי ידידות. וגם עם האופטיקאי, שאחראי על משקפי המולטיפוקל שרכש לאחרונה, היו לו כמה שיחות מעניינות, שהפליגו הרבה מעבר לייעודן ומחירן של העדשות החכמות. מלבד זאת, אחת לשבוע, ביום שבת, נערך בכפר שוק של בגדים, פירות וירקות שהם נוהגים לבקר בו, ולאחרונה קיימו חברי המניין הקהילתי והוא ביניהם מפגשים עם אנשי דת וחינוך מיישובים ערביים במטרה לקרב לבבות. ולמרות זאת, כשמגיע הלילה, הוא נתקף לאחרונה פחד לא הגיוני מתוקפים ערבים שיבואו מהכפר הסמוך. כששיתף את נעמה ברגשותיו, אמרה לו באותו ז'רגון פסיכולוגי שלה, שדרכו היא רואה ושופטת את כל העולם, שהוא משליך את תוקפנותו על הזולת. ואולי הפחד הזה, מהזר והשונה, הוא קדום יותר?
כשהגיעו לגור ביישוב הלכו לצער בעלי חיים ואימצו את הכלב. הנימוק המוצהר למעשה היה לשמח את הילדים, אבל בתוכו ידע כבר אז, שישנה סיבה נוספת להסכמתו לאמץ את הכלב — להגביר את תחושת הביטחון שלהם. הכלב היה אז גור נמרץ ותוקפני, שנבח על כל מי שעבר ליד הבית. במהלך היום נתנו לו להסתובב בבית אבל כשהגיע הלילה שלחו אותו לישון במלונה שבחצר. מישהו יעץ להם לשים על דלת החצר שלט עם הכיתוב: זהירות כלב נושך. נדמה היה להם אז שתוכנו של השלט, מראה הכלב שהלך וגדל ונביחותיו הרמות, ירחיקו פורצים וגנבים ושכנים עוינים. אבל עכשיו הכלב ישיש חולני בן חמש־עשרה, שהילוכו אטי ומדדה בגלל דלקת פרקים, סובל גם מאנגינה פקטוריס ומהפרוסטטה, ולאחרונה, כשניסה לסלק בנביחותיו שפני סלע שפלשו לגינה, ננשך ונזקק לטיפול אנטיביוטי ואיבד את שארית סמכותו על חצר הבית, והוא, אורי, נותר המגן היחידי על בני הבית.
הוא חשב: אני חלש ומתוסבך. אני לא יודע להגן על המשפחה שלי. הילד הרג את עצמו ואם יגיח עכשיו ערבי מהוואדי מתוך כוונה לאנוס את האישה או את הילדה, אני לא אצליח להגן עליהן, רק לקרוא לעזרה ולזעוק שאני שמאלן וחבר של ד״ר עימד זביידה. לאנשים כמוני אסור להקים משפחה.
נעמה דיברה על אחד הפציינטים שלה. איש מבוגר ואומלל שלא מוצא מנוחה לנפשו, ולמרות שהוא מתקיים מקצבת הביטוח הלאומי והרנטה מגרמניה, הוא משתתף במשחקי הימורים ומפנטז שהוא איש עסקים.
נימת דיבורה היתה עוינת וביקורתית.
הוא חשב: היא בדיוק כמוני. היא מעמידה פנים. בתוך האהבה מסתתרת שנאה.
מהכפר הערבי נשמע מטח יריות. הוא חשב: מישהו מתחתן. ואולי רוצח את אשתו. הוא הביט בכלב. כשאספו אותו מצער בעלי חיים היה אחרי התעללות. חסר תנוך אוזן וחירש באחת מאוזניו. לכן קרא לו לודוויג. למרות חירשותו החלקית נהג הכלב בעבר להגיב בהתרגשות ליריות ולזיקוקי השמחה שנשמעו לעתים קרובות מהכפרים הסמוכים, אבל עכשיו הוא היה כנראה חירש לגמרי כי הוא לא הגיב גם למטח הבא.
ליד מצפה קטן המשקיף אל הוואדי נעצרו והתיישבו על ספסל מוכה שמש וגשם. הוא נזכר בראשית ימיהם ביישוב. באחד הטיולים הליליים הם התמזמזו כאן והוא ירד על ברכיו, פישק את רגליה וליקק לה. כשהיא גמרה הזדמרה מפיה אנחה מתוקה שנשלחה אל הוואדי כמו אנחת חיה. וכל אותו זמן להט הזין, קישח וחם על ירכו. עכשיו הוא מוטל בין רגליו ללא תנועה, חסר חיים ושימוש מלבד לשימוש ההוא.
הוא הביט בשמים. כוכב נפרד מצביר כוכבים ונפל לעברם. הוא תהה אם זה לוויין שנשרף באטמוספירה או כוכב נופל, ואולי זו הנשמה של נדב שהפכה לאור ומדברת אליהם. הוא הביט בה. מהצד נראה האף שלה ארוך ומעוקל מתמיד. פתאום נראתה לו גם כפופה וגיבנת. הוא חשב: היא נראית כמו ציפור זקנה. מלבדה אין לי אף אחד בעולם. הוא חיבק אותה ואמר: ״לפעמים אני שוכח את הפנים שלו, ואני חייב לרוץ אל אלבום התמונות כדי להיזכר. מה יהיה איתנו?״
נוצותיה נרעדו. נדמה היה לו שהיא דולה את המילים מתוך הכוכבים: ״בקרוב נמות, ועד אז נתגעגע.״
מסוק חצה את קו הרקיע בדרכו אל עבר הגבול הצפוני. הוא חשב: ואם הילד היה נהרג בפעולה צבאית מיותרת, זה היה אחרת? האם עדיפה טינה למדינה על רגש האשמה? נדמה היה לו שהשמים מתגבהים ונזרעים במיליוני כוכבים נוספים ושהיקום כולו משורטט לפניו, והוא אינסופי ועגול. הוא הרגיש זר לעצמו ולגופו. החיים נראו כמו חלום רע. כמה מהר עברו השנים. עד לא מזמן הוא היה ילד, מפונק, טיפש ויהיר. הוא רדה בהוריו. מה שלא קיבל בטוב השיג בתככנות ובסחטנות. אחר כך בגר. עזב את הבית. למד באוניברסיטה. כתב מוזיקה וניגן. אונן בלי סוף. זיין פה ושם. ואז, יום אחד, התחתן איתה. למה דווקא איתה? נולדו לו שני ילדים, הוא אהב אותם כמו שלא אהב אף אחד קודם לכן, והם בתמורה רדו בו כמו שרדה בהוריו. ואז אמו חלתה ומתה ואביו שקע אל תוך עצמו. הוא הפך ליתום. אחר כך, באורח לא צפוי, מת הילד והוא הפך לאב שכול, ועוד מעט גם הוא ימות. הגוף יושלך לאדמה, והנפש, אם יש כזאת, תישאב מתוך העולם ותושלך לחשיכה שמסביב.
נעמה קמה. הפנים שלה היו אפורות וכבויות. נדמה היה לו שהיא מזדקנת מול עיניו ושהיא נראית כמו ניצולה ישישה מהתפרצות הר געש שראה פעם באיזשהו סרט יפני. היא הביטה בו כמו בזר ואמרה: ״לפעמים אני חושבת שאם לא הייתי מתחתנת איתך, נדב לא היה נולד ולא היה מת.״ סובבה את גבה והלכה.
הכלב ליווה אותה בעיניו והביט בו, כמתלבט עם מי להישאר, הרכין את ראשו בנמיכות רוח, כמתנצל, השמיע יללה נכאה ופנה והלך אחריה. החשיכה הפכה לסמיכה, הוא נשם בכבדות, הוא רצה לקרוא לה שתחזור ושלא תעזוב אותו כי הוא זקוק לה, במקום זאת המתין עד שתרחיק וכשנבלעה בחשיכה התקשר אליה, מצפה לשמוע את צליל הנייד מגיע אליו מתוך החשיכה. אבל איש לא ענה, ושום צליל לא נשמע וכעבור רגע דיבר אליו המשיבון. הוא הביט ארוכות בחשכת הוואדי ובהר הבוער, שכיפתו עדיין היתה עשנה. לפני חמש־עשרה שנים הגיעו לכאן. לא מפני שביקשו להחליף מגורים בעיר הרועשת והצפופה במגורים בחיק הטבע ואגב כך להרחיב את שטח דירתם. הסיבה לכך היתה פרוזאית יותר. כשסיים את לימודיו המקום היחידי שמצא בו עבודה, היה המכללה הזו שבה הוא מלמד, בצפון הארץ. בהתחלה חשב שיסתדר עם נסיעות במכונית או ברכבת יומיים שלושה בשבוע, אבל הנסיעות הקשו עליו יותר ממה ששיער ואז גם הופיעו התקפי האסתמה של נדב, והרופא המטפל המליץ להם לעבור לגור בדרום שהאוויר בו יבש, ואם זה לא מתאפשר להם שיתרחקו לכל הפחות מהזיהום ומהלחות שבתל אביב. באחד מטיוליהם הגיעו סמוך ליישוב שהתגוררו בו אז מספר משפחות בלבד. הילד יצא מהמכונית להשתין בשדה חרציות, כשסיים המשיך להתרוצץ בשדה ולאסוף אבנים מעניינות לאוסף שלו. באחת מחצרות הבתים עמד איש יחף וחשוף חזה והתקין גריל לצליית בשר. אישה נשאה מגש שעליו לחם וגבינות ולימונדה קרה. סמוך אליה התרוצץ ילד בן גילו של נדב, עירום לגמרי ומאושר למראה. והיה גם כלב שרץ אל עבר נדב וכשכש בידידות בזנבו. הוא היה זה ששאל את נדב אם הוא רוצה לעבור לגור כאן, והילד, אולי משום שבאותו רגע ה״כן״ היה זמין לו יותר מאשר ה״לא״, ואולי משום שנהנה מהטבע שעמד לפתע כולו לרשותו, מיהר להשיב: ״כן.״
תחילה שכרו דירה, וכשראו שהם מסתגלים קנו במחיר מציאה את הבית שבו הם מתגוררים כעת מזוג שהתגרש במהלך בניית הבית. הסתגלותם היתה מהירה. נעמה עבדה בשירות הפסיכולוגי של המועצה הקרובה ועם הזמן החלה לקבל פציינטים בבית, והוא עבד במכללה. את הקניות עשו במרכול ובשוק בכפר הערבי הסמוך, שם גם נמצאה להם מאפייה, חנות לחומרי בניין, ספריית די. וי. די, בית מרקחת ואפילו בית קפה קטן שבו אהב להיטמע בין אנשי הכפר ולהקשיב לשפה שהתקשה לתפוש, ואגב כך לרשום במחברת רעיונות ליצירה. מאז שעברו לגליל גדל מספר החברים ממרכז הארץ שביקשו לשוב ולהדק את הידידות איתם, וכשביקשו להתאוורר מהבית תפסו את מקום הרחובות ההומים ובתי הקפה שבילי עפר צרים, חורשות ומקווי מים. כך קרה שכשהגיע אחת לכמה זמן לתל אביב, חש שהוא מותקף בהמולה וצפיפות גדולים כל כך, שהוא מיהר לקצר את ביקורו ולחזור. אבל בזמן האחרון התהפכו הדברים אצלו וכעת הוא לא יכול לשאת את הטבע הדומם והאדיש, הנצחי, שכמו ממחיש ומעצים את הארעיות וחוסר התכלית של חייו.
הוא קם והלך בעקבות נעמה.
כשהגיע הביתה שמע אותה מתקלחת במקלחת הצמודה לחדר השינה. הוא ציין לעצמו שזה זמן מוזר למקלחת. לרגע חשב להצטרף אליה ואולי לזיין אותה שם. הוא נזכר כיצד פעם כשהתקלחו ניסה להזדיין איתה, והיא הסתגרה מפניו מאחורי המקלחון, אבל הוא לא ויתר ובא אליה עם זין זקור, פתח סדק בדלת המקלחון ושרבב את הזין פנימה ושידל אותה במילים ובתיאורים גסים, ובין השאר סיפר לה ששמע על בית זונות שבו הלקוחות דוחפים את איברי המין אל תוך חורים בקיר שמעברם השני עומדות זונות ומאוננות להם בלי לראות את פניהם, עד שנכנעה והתגרתה, הושיטה יד ואוננה לו.
אחר כך חשב לפנות לשירותים הסמוכים לחדר של הילדה ואגב כך להקשיב לקולות שבאים משם. במקום זאת הלך ונשכב על הספה בסלון, בהה בטלוויזיה בלי קול והקשיב לקולות שמתהלכים בבית. ברז המים הפתוח, נהמת המנוע של המקרר שחזר לפעול, השיעול של אמא שלה, דלת נפתחת וחורקת בקומה התחתונה, בתו מדברת בקול רך ומתנגן, מנסה לפייס, וצעדים זרים, ככל הנראה של חברתה, בדרכה לשירותים.
הכלב התייצב לידו ודחף את חוטמו הלח אל גופו, תובע את חיבתו. הוא זכר שקודם בחוץ העדיף הכלב אותה, לכן הרחיק אותו בכעס ואמר: ״לך אליה. לך. בוגד.״
הוא תהה למה המקלחת שלה מתארכת ואז נזכר, בשמונה בבוקר היא מדריכה אחד מעמיתיה לעבודה, שהיא מרבה להזכיר, אנליטיקן גרוש ונאה שמתראיין מדי פעם בתוכניות הבוקר בטלוויזיה בענייני הורות נכונה, וכותב רשימות לעיתון נשים שבהן הוא משרבב תכופות את שמו של לאקאן. לכן היא מתקלחת ומבשמת את כל הנקבים. היא בוגדת בו עם המודרך שלה. אולי הם אפילו מזדיינים בקליניקה שלה בזמן שהוא מתהלך בבית, מציינים לעצמם בסיפוק שיא בשבירת מוסכמות בין מטפל למטופל. הם בטח עושים את זה על הכורסה הרחבה, המיועדת לפציינטים. היא שרועה על גבה, החצאית שלה מופשלת, התחתונים כרוכים סביב קרסול אחת הרגליים, והוא גוהר מעליה נרגש, או על ארבע, על השטיח שחזר מניקוי יבש, כמו צמד כלבים, היא נאחזת ברגלי הכורסה, זוקרת אחוריים גדולים מדי ורפויים, והוא רזה וחמור פנים, שערו הצבוע, הנחושתי, נישא מעל מצחו הגבוה לגל דליל, מתנועע מאחוריה באדיקות כמו בזמן תפילה. הזין שלו קשוי עדיין, בעוד שזה שלו רך ומכווץ, בגלל האובדן ובגלל הפרוסטטה.
מתישהו נרדם. כשהתעורר הורה השעון שישן רק שעה קצרה. הוא היה ער ודרוך וידע שיתקשה לשוב ולהירדם. בזמן האחרון נהג להיעזר בכוס יין ורצוי אדום, אבל אתמול עשו סדר במזווה היינות לקראת יום ההולדת של הילדה ונפטרו מכל הבקבוקים הישנים והחצי מלאים שהחמיצו ואיבדו מטעמם, ועכשיו המזווה ריק. הוא החליט לצאת החוצה. בכפר הערבי הסמוך פעל פאב שמתכנסים בו מדי ערב בני נוער מהכפר ומיישובים סמוכים. ערבים ויהודים. מדי פעם מתארח שם אמן בלוז שבא מהמרכז. בלילות הארוכים, חסרי השינה, מצא את עצמו הולך לשם, שותה בירה וצופה במשחק של האן־בי־איי.
פעם קשר שיחה עם שחקן תיאטרון ערבי שחזר לאחרונה לכפר לאחר שהות ממושכת בתל אביב, שם עשה לעצמו שם, כשגילם באחת הטלנובלות דמות של מלצר ערבי. כשסיפר לשחקן שהוא מלמד תולדות המוזיקה באחת המכללות, ושהוא משתעשע לאחרונה בכתיבת מאמר על הקשר שבין שירי ערש להשקפות פוליטיות, הזדהרו פניו של השחקן והוא פתח את פיו ושר בערבית ובבריטון עמוק את שיר הערש שנהגה לשיר לו סבתו, ולא הסתפק בשיר בלבד ותרגם לו את המילים שביטאו געגוע לבית ולכפר שממנו נעקרו. ואת כל זה עשה באטיות ובתיאטרליות, מתענג על ההגייה הגרונית ועל סלסול המילים כאילו הוא מופיע בפני קהל. וכל זה עורר באורי את האשמה המוכרת על הכיבוש ויחד איתה גם כעס על שהוא נדחק להרגיש כך. לאחר הפעם ההיא החליט שיותר לא יֵשב שם, אבל לפעמים, בלילות הארוכים, חסרי השינה, כשהוא חש כלוא בבית ורצה להימצא במחיצת אנשים, הלך לשם. פעם אפילו שכנע את נעמה לבוא איתו, ואחר כך הצטער, כי השחקן הערבי התיישב לידם, ותוך שעישן מריחואנה בגלוי והציע גם להם, דיבר על תיאטרון ופוליטיקה ועל סרט חדש שאליו הוא מצטלם בימים אלה, ואגב דיבור נעץ בנעמה את עיניו הכהות והעשנות, שרמצי קיפוח וצדק מתנשא יקדו בהן, ודיבר על הבנה וגשר בין שני העמים, בעוד קול הבריטון השחקני ועננת המריחואנה כובשים ומהפנטים את נעמה ואותו, כמו ב״שיר כאב״ של מאיר אריאל. כשהגיע המקום היה עדיין פתוח ומואר, והוא נכנס פנימה והתיישב ליד הבר והזמין חצי ליטר בירה, וביקש גם קערית זיתים ובהה במשחק של הניקס נגד הקליפרס בטלוויזיה ובחן את האנשים ובמיוחד את הבנות הצעירות והשזופות במכנסיים קצרים ובחצאיות מיני, בחולצות בטן עמוקות מחשוף, כמה מהן אולי בנות כיתתו של נדב. הן שתו בירה ודיברו בקול רם וצחקקו חסרות דאגה ונגעו זו בזו והיטיבו את ישיבתן ותוך כדי כך חשפו ירכיים עירומות, תחתוני חוטיני צבעוניים ושדיים קמורים ומוצקים. מדי פעם קמו ויצאו למרפסת לעשן, הסיטו את שערן ורכנו מעל ללהבת המצית ולפאלוס הלבנבן בלחיים נמצצות פנימה, והפריחו אל החשיכה הפלואורסצנטית אבקני זרע לבן. בצדו האחר של הפאב ישבה חבורה של בני המקום. אחד מהם, צעיר שפניו מוכרות לו, נופף לו לשלום. הוא נופף חזרה, בלי שיידע למי הוא מנופף, ורק כעבור רגע זיהה את האיש שממנו שכרו את הכיסאות והשולחנות ליום ההולדת של הילדה.
ההמולה של בני היישוב נראתה לו חזקה מתמיד ולא ראויה. אחת הבנות נעמדה והדגימה תנועות אגן של ריקוד בטן, צחקה צחוק מתגלגל ומשוחרר, עיכסה בישבנה וטלטלה את שדיה. הערבים השתתקו. העיניים שלהם כהו ויקדו. נדמה היה לו שהם נעלבים ממפגן החיקוי ושהם מזיינים אותה בעיניהם. הוא חש נבוך ומאוים כאילו שזו היתה בתו, ורצה לגשת אליה ולנזוף בה על התנהגות לא נאותה, ואז, בלחש, כדי שבני המקום לא ישמעו וייעלבו, להתריע שהתנהגות כזו שמקובלת בחברה היהודית עשויה להוביל לתקיפה ולאונס בחברה הערבית. במקום זאת קם והלך לשירותים להשתין ובהה כהרגלו באסלה וראה שהשתן אדמדם מתמיד ונבהל שהוא משתין דם, וכדי להירגע אמר לעצמו, שהשתן רק נדמה לו אדום בגלל האור הלקוי, ושהוא ודאי כהה בגלל הבירה שהרבה לשתות ובגלל ששתה מעט מדי מים בחום הכבד. הוא מיהר להוריד את המים. כשפנה לצאת ראה שעל הדלת יש כתובת בערבית ולידה תוספת בעברית. ״נדב מאוהב בליה״. גרונו נשנק. נדב נהג אמנם לשבת בפאב הזה מדי פעם אבל זה היה מזמן, ובחייו של נדב, ככל שהוא יודע, לא היתה שום ליה, ובכל מקרה, זה אינו כתב ידו. בזה הוא בטוח. אם כך מדובר בנדב אחר, נדב חי שמתגורר אף הוא באזור, שמבקר מדי פעם בפאב ושמאוהב בליה. הוא חשב שוב על נדב שלו, נדב המת, שלא זכה לאהוב נערה, ושהאש שהציתו ערבים מלאי שנאה הגיעה עד סמוך לקבר שלו. הוא נתקף סחרחורת של זעם וחרדה. הפה שלו יבש. נדמה היה לו שעוד רגע יאבד את ההכרה וראשו יוטח באסלה. הוא נתמך בקיר והתיישב על האסלה, מישהו התרוקן במשתנה הסמוכה, תוך כדי כך נפטר מגזים עודפים וזמזם לעצמו זמר לא מזוהה. הוא הוריד שוב את המים ויצא. יותר מעשרים שנה שהוא חי בקרבם, ועדיין חוזר ומתפלא שהם בדיוק כמוהו, מפליצים, שרים ומתגרדים כשהם משתינים, כאילו אפשר שיהיה אחרת. עד כמה עמוקים הם השנאה והפחד וההתבדלות שהוטבעו בו. הוא הוציא מכיס החולצה את העיפרון השטוח שהוא מסתובב איתו תמיד, למקרה שיצוץ לו רעיון שקשור למחזור השירים שהוא כותב, וכתב באותיות גדולות על הדלת, ליד הכתובת על נדב המאוהב בליה, ״מוות לערבים מציתי האש״, ומתחת חתם ״נדב״. הוא חזר ועיבה את האותיות עד שניתן היה לקרוא אותן בקלות, ואז סקר את הכתובת, עד שהחלה לבצבץ בו חרטה. הוא השליך את העיפרון לאסלה, הוריד את המים, מיהר לצאת מהשירותים, שילם, השאיר טיפ נדיב במיוחד ויצא לרחוב.
במזרח כבר החלו להתבהר השמים. חובותיו לאותו יום היו רבים ומעיקים. פגישה עם הרקטורית וראש החוג, ביקור אצל אביו בבית האבות ותור אצל אורולוג מומחה בתל אביב. הוא החליט להקדים ולצאת לדרך. הוא שלח מבט אחרון אל הפאב ודמיין איך הוא מגיע לשם עם כמה בקבוקי נפט ביום ראשון בלילה, כשהמקום סגור, שופך את הנפט מסביב לקירות המבנה ומצית את הפאב.
כשהתיישב במכונית, חש בעייפות הנוראה. עיניו נעצמו מעצמן, ואיבריו היו כבדים. נדמה היה לו שהוא לא ישן לילה שלם אחד מאז קרה מה שקרה לפני שלוש שנים. הוא אמר לעצמו שמסוכן לנהוג במצבו ושמן הראוי שישתה קפה היכנשהו, אבל התניע את המכונית והחל לנסוע. הוא הוציא מתא הכפפות סוכריית קפה, החל למצוץ אותה ופתח את הרדיו. קריין זחוח ומנומנם הקריא את הכותרות הראשיות של עיתוני הבוקר. הוא העביר לתחנה ששידרה מוזיקה. נדמה היה לו שבעזרת הסוכרייה והמוזיקה הוא מצליח להרחיק את העייפות. ביציאה ממעיליה, ליד עין זיו, הופיע המראה מרומם הרוח, האהוב עליו תמיד, של שפלת החוף הפרושה לפניו, שמאלה עד למפרץ חיפה וההר שמעליו, שממנו מזדקר בניין האוניברסיטה, וימינה עד לראש הנקרה ולגבול הארור. מעל לים נצברו עננים אפורים ודחוסים שהאור פיסל בהם צורות ופנים. הוא ראה מקדשי שיש קדמוניים ואלים ענקיים שחציים חיה וחציים אדם. נדמה היה לו, שפניו של הילד צפים בין העננים שמעל לים ושאם יתעקש המכונית תתנתק מהכביש ותמריא אליו. הוא הביט בשעון. אביו כבר ודאי ער. כדאי שיטלפן אל בית האבות וישאל לשלומו. הוא לקח את הנייד וחייג. מכונית משטרה חלפה בנתיב הנגדי. אחד השוטרים דיבר במכשיר הקשר, ודאי דיווח על המהירות המופרזת שבה הוא נוהג, אולי גם על זה שהוא מדבר בנייד במהלך הנסיעה. איש לא ענה והוא הניח את הנייד. ברדיו התנגן שיר של רדיו הד, להקה שהילד אהב במיוחד. הכאב היה בלתי נסבל. הוא רצה לעקור ממוחו את הזיכרון הארור. הוא הגביר את עוצמת המוזיקה, עצם את עיניו ולחץ על דוושת הגז עד סופה.
סמוך לקריית מוצקין נזכר באחת הסטודנטיות במכללה, שגרה שם בשכירות עם חברתה. פעם הציע לה טרמפ בדרכו הביתה. כשהגיעו לכביש הראשי, החוצה את הקריות ביקשה לרדת כדי שלא ייאלץ לסטות מדרכו. ואולי חששה שאם תתיר לו להביא אותה עד לביתה, הוא עשוי לראות בזה אישור לחיזור נמרץ מדי. אבל הוא התעקש בפטרונות של מורה כלפי תלמידתו להביא אותה עד לדירתה, וכשהזמינה אותו מגומגמת ונבוכה לשתות קפה, תוך שהיא מתנצלת על הבלגן בדירה, ביטל את חששותיה והכריז שהוא מוכן להתערב איתה שדירתו מבולגנת יותר. הוא שהה אז בדירתה כחצי שעה שבמהלכה מצא את עצמו מפלרטט איתה ומתאהב בה ודמיין איך הוא עוזב את הבית ועובר להתגורר איתה.
למחרת, כשפגש אותה בסמינר, נראתה לו אחרת, והיא, מצדה, התחמקה ממנו, והוא צפה בצער בתחושת ההתאהבות המתפוגגת.
הוא מצא חנייה לא רחוק מדירתה. לרגע היסס בגלל השעה המוקדמת אבל התגבר וצלצל בפעמון, תוך שהוא מארגן בראשו את המשפטים שיאמר לה: ״עברתי כאן במקרה ומכיוון שסיימתי לקרוא את העבודה שלך, חשבתי שנשתה קפה ונפטפט.״ הוא שמע צעדים קרבים לדלת וחש שמישהו מביט בו דרך העינית. הדלת נפתחה והוא ראה את פניה המתאדמים במבוכה ומאחוריה, במטבח, גבר צעיר וגלוח שיער במדי קבע, על כתפיו דרגות קצונה, אוחז קרטון חלב ועל פניו תמיהה, והוא אמר: ״אני רואה שבאתי בזמן לא טוב. עברתי בדרך וחשבתי לדבר איתך על העבודה שלך. סיימתי לקרוא אותה...״ הוא נעצר, כמנסה לדלות מזיכרונו את התרשמותו המדויקת, לרגע היסס, מתלבט עד כמה בכוונתו להרחיק ולהחניף לה, וכשראה את פניה נדרכים בציפייה ואת גרוגרתה עולה ויורדת מהתרגשות, החליט להתאכזר אליה ואמר: ״טוב. נדבר בפעם אחרת. אני לא רוצה להפריע. יום טוב לך.״ פנה והלך. הוא יצא מחדר המדרגות והלך ברחוב הזר, ריק פתאום וללא מטרה. בקצה הרחוב היתה גינה ציבורית קטנה. נדנדה, מגלשה, פינת חול וכמה ספסלים. על מושב הנדנדה ישבה ילדה כבת שלוש, אפה מלא בנזלת שקרשה. מולה עמד איש צעיר שעישן ודיבר בנייד ואגב כך נדנד את הילדה ברגלו.
הוא חשב: הילדה בטח התעוררה לפנות בוקר לאחר לילה שבו מיעטה לישון, והאבא לקח אותה החוצה כדי שהאמא, שלא ישנה כל הלילה תוכל לנוח. האבא תלה בו עיניים אדומות, חסרות שינה, וניסה לסחוט ממנו חיוך של התמוגגות מהילדה המנוזלת.
שנאה וסלידה מבישה מילאה אותו. הוא הלך למכונית והתיישב ליד ההגה בלי לדעת לרגע לאן הוא צריך לנסוע. הוא פתח את הרדיו. זו היתה אחת מאותן תוכניות, שבהן מאזינים מתקשרים לאולפן ומדברים על מה שמציק להם. הוא סגר את הרדיו. המכונית שחנתה לפניו יצאה מהחניה ומכונית אחרת נכנסה במקומה. הנייד צלצל. זו היתה נעמה. המשפט שהטיחה בו בלילה, על כך שהיה עדיף שלא היתה מכירה אותו כי אז הילד לא היה נולד וגם לא היה מת, צף ועלה. הוא הביט בנייד, עוין, עד שהצלצולים פסקו. כעבור רגע שוב צלצל הטלפון. הפעם זה היה המספר של אביו. זה זמן רב שהוא לא מטלפן אליו. ספק אם הוא זוכר את המספר וכיצד נוהגים במכשיר טלפון. אם כך זו הפיליפינית. בפעם שעברה, כשטלפנה, זה היה כדי לבשר לו שאביו נפל, שבר את האגן ופונה לבית חולים. מה עכשיו? התקף לב? ואולי שבץ מוחי? מתאים לאביו לארגן לעצמו אשפוז בבית חולים ערב יום הולדתו השמונים וחמישה. ואולי הפעם זה המוות עצמו על כל מה שכרוך בו. סידורי לוויה, פרידה על שפת הבור ושוב אבל מתמשך. לא. הוא לא יענה. אין לו כוח יותר לידיעות רעות. ואולי חזר אליו הזיכרון, והוא רוצה לדבר איתו, להשלים את החסר, להתעניין בו לשם שינוי, לשאול אותו לשלום נישואיו ועבודתו ואבלו על הילד המת. גם הצלצול הזה פסק. השמש טיפסה אל מרכז השמים וסנוורה את עיניו. הוא הסיט את הצלון, כך שיסתיר את השמש. אחר כך נרדם והתעורר בצוואר נקוע וכואב, רוק נוזל מפיו, למשמע נקישותיו על החלון של אזרח מודאג, שהתעקש לדעת אם הכול בסדר איתו.
הוא הביט בשעונו. מחוגיו הורו רבע לעשר. בעשר וחצי היתה קבועה לו פגישה עם הרקטורית ועם ראש החוג, והוא נחרד למחשבה שאם לא היה מתעורר, ומאחר לפגישה או לא מגיע אליה בכלל, היה מוכיח בכך לצמד שמנסה להיפטר ממנו בטיעונים שונים שהגיע אמנם זמנו להיות מסולק.
בעשר ועשרים כבר היה במכללה. כדי להתגבר על רפיון רוח צפוי הלך לקפיטריה והצטייד בכוס קפה. כשהגיע למשרדה של הרקטורית, כוס הקפה הלוהטת בידו, כבר הורה השעון שעל מפרק ידו עשר עשרים ושמונה. שעון הקיר שבמשרדה של המזכירה לעומת זאת הורה עשר עשרים ושבע בלבד.
גם על פי השעון המחמיר נותר בידו מספיק זמן לסיים את הקפה ולהיכנס אל חדרה של הרקטורית כשהוא מתודלק בקפאין ובאדרנלין, מוכן להילחם על משרתו וכבודו.
הוא שנא שיחות סרק בטלות במשרד ובמסדרון, אבל כעת היה שרוי בזחיחות מוזרה, לכן, שלא כהרגלו, הקדים ונכנס למשרדה של המזכירה, בירך אותה לשלום בקול רם ובקידת ראש גנדרנית, ובלי שביקש את רשותה לשבת התיישב בכיסא שמולה ושאל לשלומה ולמספר התלמידים שנרשמו לחוג עד כה לשנת הלימודים הבאה, ובעודו מקשיב לדבריה לגם לגימה אחרונה מהקפה והשליך, בחופשיות שבדרך כלל לא אפיינה אותו, את הכוס לסל הניירות, ונזכר שהתייעצה איתו לפני כשבוע לגבי מורה לפסנתר לאחד מבניה, ושאל בפתיחות לא אופיינית אם התקשרה למורה שהמליץ עליו. אחר כך, בדממה שהשתררה, נשא את עיניו סביב וראה את פתחו של המיזוג המרכזי שהותקן לאחרונה במשרדי ההנהלה ואת הריהוט החדש, ואמר בקול רם ובהטעמה מקניטה, מודע לכך שקולו נשמע גם בחדר הסמוך: ״תתחדשו על השיפוץ. עכשיו אני מבין למה אין כסף לקנות גיטרה לחדר המוזיקה.״
ברגע זה בדיוק הגיע ראש החוג, לבוש למרות החום בז'קט הקורדרוי הנצחי שלו, שמרפקיו מטולאים, כאילו ביקש להצהיר בכך, שגורלו אמנם כפה עליו להתהלך בחום המעיק של הלבנט, אבל ברוחו הוא עדיין משוטט בשבילים המוריקים של אוניברסיטת קיימברידג', שם שהה בשנת שבתון בלתי נשכחת. בלוריתו הדלילה היתה סמורה כאילו פסע מול רוח עזה, משקפיו עטו אד וסביב אפו היו כתמי סבוריאה אדמדמים. הוא אחז צרור דפים בידו ודיבר בנייד. הוא סיים את השיחה במלמול זועף, בירך את המזכירה בחמימות ואותו בשלום צונן, נכנס לחדרה של הרקטורית וטרק את הדלת.
הטינה המוכרת אל האיש שבה ומילאה אותו. הוא תיעב את הבעת פניו המתבדלת והיהירה, את האופן שבו ניהל את החוג שבראשותו, את יצירותיו השכליות, המנוכרות, שיותר מאשר מוזיקה יש בהן ציטוטי מוזיקה ותרבות וחנופה. הוא סלד גם מהשקפותיו החברתיות.
יום אחד, כששוחחו על תוכנית הלימודים, התאונן ראש החוג על הבורות של הסטודנטים העכשוויים. אורי מיהר בקורת רוח כמובן להסכים איתו, ואז גלש דיבורו אל מצבה העגום של המוזיקה הקונצרטנטית, וגם על כך הסכים איתו. אחר כך תקף בזעם את הזמרים המזרחים, שתובעים את עלבונה של המוזיקה המזרחית, שלדעתם אינה מושמעת מספיק ברדיו, בזמן שהמוזיקה שהם עושים בכלל לא מזרחית, אלא חיקוי עלוב של שירים קיטשיים מפסטיבל סן רמו. אחר כך המשיך והשתלח באותם זמרים מזרחים שבמשחקי כדורגל שרים את ההמנון בסלסולים, כשלדעתו עליהם לכבד את ההמנון ולשיר אותו כפי שנכתב. מלבד זאת, האיש היה תועלתן בכל יחסיו עם הכפופים לו. עם האחד טיפח ידידות בגלל קשריו עם תזמורת חשובה, עם האחר הקפיד לשמור על יחסים טובים בגלל היותו אח של עיתונאי נחשב, ולשלישי היתה יחידת נופש במצפה רמון, שבה נהג אחת לכמה זמן להתארח ולהתמסר ליצירה.
ואילו הוא, אין לו מה להציע כמתנת שוחד לידידות טובה, מלבד חנופה, שמשקלה לא מועט כלל וכלל, אבל הוא גורר איתו מצפון מפותח מדי ונוקשה שמביא אותו להסתגר בעצמו ולהביט בתיעוב ובסלידה במרצים שיושבים בקפיטריה זה בחברת זה ומחליפים דברי רכילות וחנופה.
השעון הורה עשר וארבעים. אורי החל לצבור עלבון על האיחור המזלזל. הוא תופף באצבעותיו מזורקה סוערת של שופן, וכשסיים את היצירה הורה השעון עשר וחמישים. הוא החליט לקום ולהסתלק בהפגנתיות וכבר הכין את הטקסט שיאמר למזכירה: ״תמסרי בבקשה לצמד המנהלים שבפנים שהלכתי. אני אולי לא נראה כזה, אבל אני אדם עסוק. אם הם רוצים לפגוש אותי שיטלפנו ואני אבדוק ביומן אם אני פנוי.״ אבל אז נפתחה הדלת והרקטורית הזמינה אותו להיכנס והוא פסע פנימה, כנוע ושפל רוח. כשחלף על פניה נדמה היה לו שהתנמך או שזו היא שנועלת נעלי עקב גבוהות במיוחד. הוא יישר את גבו כדי להוסיף לשדרתו מילימטרים אחדים, אבל גבו ענה לו בכאב חד והוא מיהר להתיישב על הכיסא המוכר לו, מובס עוד בטרם נאמרה מילה.
הרקטורית התיישבה במקומה, פרשה מניפת ציפורניים מטופחות והחלה לדבר. היא אמרה שהמצב של ההשכלה הגבוהה קשה ושל המכללות קשה במיוחד, דבר שמאלץ אותם להיערכות מחודשת וצמצומים כואבים. ראש החוג גירד את הקשקשת שבין גביניו, הנהן כמסכים עם הקביעה ועטה על פניו מבט מהורהר וצדקני, והרקטורית אספה כוח והמשיכה ואמרה שההכרח להגיע אל מספר תלמידים רב כדי לפרנס את המערכת מציב מעתה במרכז את הסטודנט, שאותו דימתה כלקוח שמהלך במרכול ובוחר מההיצע שלפניו. ״במערכת האקדמית החדשה,״ התגבר קולה ובעיניה נמסך דוק של חלום עכור, ״תתבטל המחיצה שבין זמן העבודה לזמן האישי. מעכשיו המרצים ייאלצו לתת יותר מעצמם, יותר שעות עבודה, יותר נתינה אישית.״ הוא הקשיב לחזון ההזוי שטוו דבריה וראה בדמיונו חבורת סטודנטים הנאספים בשעת לילה בסלון ביתו אשר הופקע ומשמש מעתה כחדר לימודים של המכללה. אז פנתה לבשורות הטובות, לשיטתה, ואמרה, שמכיוון שנשארו לו רק עוד ארבע שנים עד ליציאתו לפנסיה, המערכת מציעה לו לצאת לפנסיה מוקדמת בתנאים משופרים.
נכון לקרב מיהר לקטוע את דבריה ואמר: ״אני מודה למערכת על התנאים המשופרים אבל אינני מוצא סיבה להפסיק את עבודתי.״
הרקטורית לא התרשמה מתקיפות סירובו והמשיכה לדבר, מחניפה לו כעת, מציגה אותו כאמן שנמנע ממנו להתמסר ליצירה בגלל ההכרח לעבוד, וכי כעת יש לו הזדמנות לצאת לפנסיה מוקדמת ולהתמסר כל כולו ליצירה בלי שום הפסד כספי.
הוא עצמו חשב על כך לא פעם לאחרונה ואפילו פנה אל הסתדרות המורים כדי לברר מה גובה ההפסד הכספי שיתלווה לפרישה מוקדמת, אבל מכיוון שהדברים באו כתכתיב ממנה, התקשח ונתן למילים לעבור מעליו, ותוך כדי כך שוטט על פניה וגופה כתוהה על החומר הנחות אם כי המסקרן שממנו היא עשויה. החצאית המחויטת, החולצה הלבנה, המעומלנת, שאחד מכפתוריה נפרם, חושף טפח חזייה, השיער הבלונדיני הצבוע פסים, חלקת הצוואר המנומש, תליון זהב, המשקפיים המעוצבים שמסגרתם אדומה והידיים שהתנועעו במרץ, נוגעות בשולחן ובדפים ומדי פעם גם בפניה ובשערה. מבלי שחש הפך התיעוב שלו אליה לתשוקה. והוא חשב: מה הסיכוי שהידיים שלה ייגעו בו? מה הסיכוי שלו לזיין מישהי כמוה? היא לעולם לא תימשך למישהו כמוהו אלא אם הם ייתקעו שניהם לבד על אי בודד לאחר תאונת מטוס. אז, בגלל הכורח להתקרב לנפש החיה היחידה כדי לשרוד, רק אז יש סיכוי שתבחין במיניותו. ואז הוא יזיין אותה, ישפד אותה והיא תצרח מתענוג.
בעודו בועל אותה בדמיונו על החול הזהוב שבאי השומם, בינות לתפאורה של שברי המטוס, הרקטורית פעלה בעורמה אסטרטגית, פנתה להעמיד אותו במקומו וממחמאות עברה לעלבונות. היא סיפרה שבשאלון תלמידים על מידת שביעות הרצון שלהם מהמרצים הוא קיבל ציון נמוך מאוד, וכי הסטודנטים מתלוננים עליו שהוא מרצה אפור, קשוח ותובעני מדי. כאן איבד את שלוותו וצעק, שהבעיה היא לא בו אלא בסטודנטים המשועממים והיהירים שלא יודעים לפתוח ספר בספרייה ובמקום זה רצים לאינטרנט, שם הכול מוגש להם מתומצת, ארוז ושטחי כמותם. הבעיה היא גם במערכת האקדמית ששמה לה למטרה להחניף ולרצות את הסטודנטים בכל מחיר, ומלבד זאת, הטיח בה, מה היא יודעת על חינוך לאמנות ועד כמה קשה להיות אמן, לכתוב יצירה ואחר כך למצוא נגנים שינגנו אותה, לרוב כטובה חברית ובלי תמורה כספית, ואז לשכור אולם שבו תנוגן היצירה ולהזמין עיתונות מטופשת וביקורת מרושעת, כשכל מה שהיא עושה זה לשבת במשרד ולשקול דברים על פי הרווח הכספי בלבד.
כשסיים את דבריו היה הפה שלו יבש, ומלחציים התהדקו סביב רקותיו. נדמה היה לו שהחדר מסתחרר סביבו, והוא הוכרח להיתמך בשולחן כדי לא ליפול, אבל השולחן, במקום לעצור את נפילתו, הסתחרר יחד איתו. הרקטורית יצאה נחפזת והביאה לו כוס מים, ציוותה עליו לשתות והביטה בו בדאגה רבה וברחמים מוסווים, שנבעו ודאי מהמחשבה על היותו אב שכול.
הוא הניח את כוס המים על השולחן, נעמד בזהירות, גישש ובדק שהרצפה אכן נמצאת תחת רגליו, הביט ברקטורית ובראש החוג, שדאגתם נראתה לו לפתע כנה, ורצה להודות להם ולהגיד שהוא מצטער שהתפרץ ושהוא מבטיח לשקול את ההצעה שלהם. במקום זאת רק מלמל סליחה ויצא.
כשהגיע לבית האבות כבר היתה מסיבת יום ההולדת המשותפת לאביו ולשני דיירים נוספים בעיצומה. בחדר הטלוויזיה שמארח את החוג ליידיש, החוג לברידג' ואחת לכמה זמן זמר ממוצא רוסי ששר בקול של מקהלת הצבא האדום שירי ארץ ישראל, נאספו כעשרים דיירים, מרביתם דיירות. על השולחנות הונחו שני בקבוקי מיץ, קנקן תה, צלחת חד־פעמית עם ופלים ומקלות מלוחים ומגש ביתי שעליו עוגת גבינה פרוסה. אביו ישב שמוט על כיסא הגלגלים. על פי בגדיו ראה שהפיליפינית זכרה להלביש אותו בבגדים חגיגיים מהרגיל, גם שקית הקטטר הוחלפה, אולי בגלל האירוע החגיגי, ובצינורית נקווה לאטו נוזל צהוב חדש. כשהתקרב שמע את הפיליפינית אומרת: ״סבא. הנה בן שלך.״ הוא רכן ונשק לאביו על המצח ומיהר לרכון לידו כדי לא להפריע לאחד מבני המשפחות שנשא דברים לרגל האירוע. עיניו של אביו נמלאו מבע. נדמה היה שהוא רוצה לומר לו משהו. הוא קירב אליו את אוזנו ואמר: ״כן אבא.״ סנטרו של אביו רעד ושפתיו מלמלו: ״קוראים לך אורי.״ הוא חש מחנק בגרון ורצה לנוס משם או לגעות בבכי מר. הוא השיב: ״נכון אבא. קוראים לי אורי.״ עיניו של אביו חזרו והתרוקנו, כאילו כילה המאמץ לדבר את כל כוחותיו. הפיליפינית השקתה אותו באנשור מתוך קשית. הנוזל זלג על לחיו ומשם במורד צווארו אל עבר צווארון החולצה. פתאום אביו החל להשתנק והפיליפינית חבטה על גבו עד שפסק. הוא התנשם במאמץ, והסימפונות שלו צפצפו. בעיניו נותרה בהלה לחה. הוא הביט באביו. התותבות שלו נשלחו לתיקון והוא נראה כאילו נוספו לו עוד עשר שנים. הוא היה חסר סנטר והלחיים קרסו ונשאבו פנימה. הוא זכר אותו גבוה וחסון, מיתמר מעליו, עודר ומעמיק את הגומות סביב העצים בגינה, חוזר מהשוק נושא סלים עמוסים בפירות וירקות, ואילו עכשיו הוא נראה כמו מוזלמן, ואם ייאלצו לנוס בגלל שתתחיל פתאום מלחמת עולם שלישית, הוא יוכל לשאת אותו על ידיו כאילו היה הוא האבא ואביו הילד. הוא הגניב מבט לשעונו וחשב: שבוע מפריד בין יום ההולדת של אביו לזה של בתו. בעבר נהגו לחגוג לשניהם יחד. בלא מעט מסעדות ישבו, ואביו התעקש תמיד לשלם, למרות שיוקר המחייה ומחירי התרופות שלקח, שמספרן גדל, נגסו מהפנסיה הזעירה שלו. ועכשיו הוא רק מחכה להזדמנות לברוח מאביו ולהיות במחיצת בתו.
יום אחד גם הוא יהיה מוטל באיזה בית אבות, ובתו תבקר אותו ביקור קצר ובתואנה כלשהי תקום ותסתלק כדי להיות עם הילדים שלה.
וכמו במסיבת יומולדת של ילדים הגיע זמן התפעול והמשחק החברתי. הזקנים ישבו כעת במעגל בכיסאות הגלגלים והעבירו כדור אחד לשני בעידודה המדרבן של נערה בשביס, אולי בת שירות. הכדור נזרק אל אביו פעם ופעמיים בידו הבריאה של זקן חסון גוף שמחצית פניו מאובנת ושמוטה, ככל הנראה לאחר אירוע מוחי, אבל אביו, לזוועתו, סירב להיפרד מירכה החשופה של שכנתו, ישישה בפאה ובזונדה שישבה לצדו במבט ריק בעוד אביו לש את הירך הלבנה ודלת הבשר. ״תעזוב את הרגל של חנה,״ ציוותה הנערה בשביס. ״תעזוב. תעזוב הרגל,״ התעוררה האישה והחלה למחות, כאילו רק עכשיו חדר הדבר לתודעתה.
הוא הסתלק משם, נוטר ופגוע, בלי להיפרד מאביו.
כשהגיע לתל אביב כבר היתה השעה קרובה לשעת הפגישה עם האורולוג, והוא נסע ישר לקליניקה של פרופסור קרמר, בקומה השלוש־עשרה של בניין משרדים מהודר סמוך לבית החולים. חדר הקבלה כבר היה מוכר לו מהביקור הקודם. תחת מסך פלזמה ענקי שהוקרנו בו בלי קול חדשות האינטרנט של אחד הערוצים, ישבה מזכירתו של הפרופסור, אשה כבת חמישים עם חזה של דולי פרטון ושיער אדמדם, שקועה בשיחת טלפון עם פציינט ואולי עם אחד מעמיתיו של הפרופסור, ואולי עם בן משפחתה או המאהב שלה.
הוא נפרד מאלף ומאה שקלים במזומן והתיישב להמתין לתורו.
במשך זמן מה ניסה לנחש את החדשות האילמות בטלוויזיה. אחר כך הושיט יד לערימת העיתונים, הוציא עיתון נשים ותיק ודפדף. התעלם מריאיון עם שחקן תיאטרון נודע (סמים וגירושים), טור של עורך דין חובש כיפה המתמחה בדיני משפחה, ומדור של אסטרולוגית. כשנתקל בשאלות המופנות לסקסולוגית החל לקרוא מרותק כאילו היה נער מתבגר, שזקוק להדרכה מינית.
מישהי שמתכנה י' התוודתה באוזני הסקסולוגית שבן זוגה תובע ממנה יחסים אוראליים ושהמעשה מגעיל ודוחה אותה, ומצד שני היא מאוהבת בבחור ואינה רוצה להיפרד ממנו. כיצד לנהוג? שאלה י' את הסקסולוגית.
בתמונת האילוסטרציה נראו דוגמן חטוב גוף שרוע על גבו כשמעליו רוכנת בתנוחה המרמזת למעשה אוראלי דוגמנית בכתונת תחרה סקסית.
כשנקרא לחדרו של הפרופסור כבר היתה דחוקה בקדמת מכנסיו תפיחה קטנה ומעודדת.
הפרופסור קיבל אותו במאור פנים מיוחד, ואיך לא? הם מכירים כבר יותר מחמישים שנה. למדו באותה כיתה באותו בית ספר יסודי. הם אמנם לא היו אז חברים אבל כל אחד מהם זוכר את האחר.
הוא זוכר נער צנום ומבויש, למדן, ממושקף, שנועל נעליים מגושמות וגדולות ממידתו, ושהוריו ניהלו חנות מכולת. כדי לדעת מה קרמר זוכר ממנו יהיה עליו לשאול אותו, אבל אין לו כוונה לעשות זאת.
כעת הם ישבו שוב זה מול זה, שערו של קרמר אמנם הכסיף, אולם מרביתו נותר איתו, עדיין צנום ומבויש למראה, אבל כעת הוא מופקד על בריאותו.
כי בזמן שהוא בזבז שנים על לימודי מוזיקה וחינוך ולא הועיל לאיש, ודאי לא לעצמו, ורק היה משועבד ליהירות ולגאווה בזמן שהלחין את היצירות המעטות והאיזוטריות שכתב, באותו זמן קרמר למד מבוקר עד ערב, עשה תורנויות לילה, צפה והשתלם בניתוחים בארץ ובחוץ לארץ, וכעת הוא מנהל מחלקה בעל מוניטין בין־לאומי, שאפילו חולים מהמדינות המפותחות ביותר באירופה באים להתנתח אצלו.
קרמר שאל אותו בנימוס לשלום אשתו וילדיו, ענה בקצרה רבה משלו להתעניינותו בו ובמשפחתו, הכניס את הדיסק של הסי.טי. למחשב, הרכיב משקפי קריאה ונפנה רציני וקודר להביט במסך, מטה את צג המחשב לעברו, מחווה שיש להניח שהוא לא מכבד בה כל פציינט.
הם הביטו בצג יחד, רכוני ראש, כאילו מדובר בניסוי משותף בשיעור כימיה בבית הספר ולא בערמונית החולה שלו. כתמים לבנים, מתכווצים ופועמים, סביבם צללים כהים, רוחשים סכנה. הוא עקב אחר הבעת פניו של הפרופסור, מחפש סימנים של דאגה, אבל פניו של קרמר נותרו חתומות. ודאי הרגל שאימץ לעצמו כדי להדוף פציינטים חרדים וחטטנים יתר על המידה.
הוא החזיר את הסמן אל הדף הקודם, התעכב עוד רגע מול קבוצת איים סלעיים, שהזכירה לו את איי יפן, ואז פנה אליו, לבש הבעה רגועה ובוטחת ואמר: ״צריך לקחת דגימה פתולוגית מהערמונית.״ והוסיף: ״עניין כירורגי פשוט יחסית,״ כמשיב על שאלה שנשאלה. הוא נפנה אל לוח השנה שעל שולחנו, הפך דף ושאל: ״מה דעתך על יום רביעי הבא?״
לרגע נבעת. אם כך, זה דחוף, אולי אפילו קריטי, וכדי לא להפחיד אותו הוא מדבר על הדברים ברגיעה.
הוא רצה להציף אותו בשאלות דאגניות כמו מה הסיכוי שזה סרטני ומה עושים במקרה כזה והאם מלבד הניתוח נדרשים הקרנות וטיפולים כימותרפיים והאם כל אלה פוגעים בזקפה וביכולת המינית, והאם בסופו של דבר הוא עומד למות, אבל מתוך חשש לשמוע דברים קשים הניח לו לנהל את הכול ולומר רק את מה שלדעתו צריך לומר, והוא לא אמר עוד הרבה. רק הפנה אותו אל המזכירה כדי לסכם עניינים אדמיניסטרטיביים, ואחר כך קם, הושיט לו יד חיוורת וצוננת שציפורניה גזוזות בקפידה וגבה מכוסה נמשים אדמוניים.
(הוא חשב: האצבעות המטופחות וחסרות החמימות האלה של בן כיתתו יפשפשו בערמונית שלו כשיישן.) הוא חייך חיוך חמים וחברי ואמר: ״תמסור ד״ש לרעייתך ולהוריך,״ חזר והתיישב, מאותת שהסתיימה פגישתם.
אורי התיישב מול המזכירה כמו מועמד לסירוס, מסר לה את הפרטים שביקשה בזמן שמילאה את הטפסים הדרושים, ונדמה היה לו שאיבר המין שלו הצטמק לממדי איבר מין גמדי בזמן שהשדיים שלה גדלים ומתעצמים מול עיניו.
את הדרך מהמרפאה למעלית עבר בלי שתיחרת בזיכרונו. כשדלת המעלית עמדה להיסגר נתקף פחד לא מוכר לו לנסוע לבד במעלית וזיהה מיד את הסיבה. ניתוח השבר שעבר לפני כשנה. הוא זכר את עצמו מורד במעלית לחדר הניתוחים, רועד מפחד, משוכנע שאלה רגעיו האחרונים ושהוא עומד לא להתעורר מההרדמה, ראשו ורגליו עטופים בערדלי ניילון, עירום מתחת לחלוק הירוק, האח הרוסי שמוביל אותו מספר בדיחות גסות והכרתו מתערפלת.
מישהו יצא מכיוון המרפאה הפלסטית הסמוכה למרפאה האורולוגית. הוא חשב: הנה אדם מאושר שעומד לפני ניתוח אף או הורדת שומה. הוא הושיט יד לעצור את דלת המעלית כדי לחלוק אותה עם האיש, אבל ההוא פנה ונעלם במסדרון המוביל אל חדר המדרגות ונדמה היה לו שהוא שומע את דילוגיו במורד שלוש־עשרה הקומות ואת קולו המזדמר בגיל לקראת האף המשופץ הממתין לו. בלית ברירה ירד לבדו, רואה בכך אות לגזרת הגורל השונה שיועד לשניהם. פקיד הקבלה שהיה אדיש אליו לפני כחצי שעה, כששאל על מרפאתו של פרופסור קרמר, קיבל כעת את פניו בחיוך של מכר ותיק, ולמרות שהמחשבה היתה חסרת היגיון, הוא אמר לעצמו שקרמר עדכן אותו בדיאגנוזה החמורה וביקש ממנו להיות חביב אליו. והוא לא עומד להסתפק בזה. מאוחר יותר בלילה, כשקרמר יחזור מהקליניקה הביתה, הוא יספר גם לאשתו ויגיד לה: ״את יודעת מי בא אלי היום לקליניקה? מישהו שלמד איתי ביסודי. ערמונית מסורטנת.״ בדרך למכונית חסם את דרכו איש בגילו, כהה פנים, שנופף במסמך לבן ואמר: ״אני ערבי מהגליל ואני זקוק להשתלת לב בחוץ לארץ. בבקשה תעזור לי. מדובר כאן בכבוד 
שלי.״
משהו בתמהיל של הערבי והכבוד נראה לו כאילו נכתב על ידי קופירייטר מוצלח שבקי היטב בהוויה התל אביבית השמאלנית וברגשות האשם של השמאלנים כלפי הערבים.
בא לו לצעוק אל השמים: ״כל החיים אני נותן נדבה, וזה לא עזר לי.״ בא לו גם להטיח באיש: ״בשביל מה אתה צריך השתלת לב בחוץ לארץ, יש לנו כאן בארץ רפואה מתקדמת וטובה.״ אבל הוא ידע שהערבי עם מחלת הלב הוא רק שליח שנועד להעמיד אותו בניסיון. הוא פשפש בכיס המכנסיים, נתקל בשטר של חמישים, היסס, נתן לאיש, איחל לו בריאות טובה והמשיך בדרכו למכונית.
כשהגיע למכונית כבר נטף כולו זיעה, אבל לא זיעת קיץ נעימה ומצננת שמנדף גוף בריא, אלא זיעה ספוגת חולי וריח רע של תרופות שהיתה אצורה בו, ומרגע שנודע לו שהוא חולה, פרץ החולי מכל נקבוביות הגוף. הלב שלו פעם במהירות, הראש נעשה סחרחר, הראייה התערפלה, הוא צנח והתיישב ליד ההגה והתקשר לנעמה כדי לספר לה את החדשות הרעות ולשאוב נחמה ועידוד, אבל היא לא ענתה. ולמה שתענה, היא בטח כועסת עליו, על זה שקם ונסע באמצע הלילה בלי להגיד לה ובבוקר גם לא טרח לענות לה לטלפון ובעיקר על זה שהוריש לנדב אסתמה, מחיצת אף עקומה ואת ראיית העולם הפסימית שהביאה אותו להתאבד.
צפירה העירה אותו מהרהוריו. מישהו צעק ושאל אותו אם הוא יוצא מהחנייה, וכשקלט שהוא מתעכב או נשאר קילל אותו והמשיך לחפש חנייה. הוא יצא מהמכונית והלך לפאב של עמירם. כבר שנים שלא ישב שם. מתישהו סיפרו לו שעמירם עבר לכרכור ואולי לזיכרון ושהמקום החליף בעלים אבל עדיין נחמד שם. כשהגיע ראה שהפאב שמר על שמו ויותר מזה, בפינה האפלולית הסמוכה למטבח, היכן שעמירם נהג לשבת לעשן ולהביט בנכנסים, ישבה אישה כבת חמישים עם גוף של רקדנית או מורה לפילטיס, עישנה והביטה מולה כאילו ירשה עם הפאב גם את אופן התנהלותו.
בפתחו של המקום הבחין שהוא ריק, והוא תהה אם זה בגלל השעה המוקדמת או מפני שהמקום איבד את לקוחותיו. לרגע נרתע אבל למראה חיוכה הידידותי של המורה לפילטיס נכנס והתיישב. היא ניגשה אליו והציעה לו תפריט, אבל הוא הכריז בחגיגיות שלמרות שלא ביקר במקום יותר מעשר שנים, הוא מכיר היטב את התפריט, אלא אם השתנה, ויודע מה הוא רוצה, והזמין חצי ליטר בירה מהחבית וסלט ירקות עם טונה. עד שהגיע האוכל, אבד לו התיאבון. הוא שתה את הבירה וראה שבעלת המקום עוקבת ממקום מושבה אחרי הסלט שלא נאכל, והחל באי־רצון לאכול ממנו. מתישהו ניגשה אליו ושאלה אותו אם הסלט לא טעים לו. הוא רצה לפתוח בווידוי נרגש ולהגיד לה שהבירה טעימה וגם הסלט טעים אבל אין לו תיאבון כי לפני שעה קצרה נודע לו שהוא חולה בסרטן. במקום זאת רק מלמל משהו על התקף צרבת והיא אמרה שירגיש נוח ולא יאכל ושהיא לא תחייב אותו על הסלט.
הוא הבחין במישהו שישב בחלק הפנימי והאפלולי של הפאב, סמוך למטבח, והביט בו, ולמרות שלא זיהה את תווי פניו, היתה לו הרגשה שהוא מכיר את האיש הרזה והגרום שחבש קסקט בסגנון הצרפתי, פניו ספונים באפלולית, אשר שתה ערק וסינן עשן מנחיריו בעודו מועך בדל סיגריה במאפרה, ושהאיש מכיר אותו. אז שמע קול מוכר קורא בשמו ומזמין אותו להצטרף אליו, והוא הלך סקרן וחושש אל האיש.
זה היה מישהו שהכיר פעם בבית הקפה שבו נהג לשבת. את שמו לא זכר. יום אחד הופיע לפתע בבית הקפה, חבוש אותו קסקט, מצלמת לייקה כבדה תלויה על צווארו, הציג את עצמו כצלם של מגזין תרבות ספרדי וניסה להתחבב על הקבועים שהיו מורגלים בתימהונים ובסקרנים למיניהם שהגיעו למקום ואימצו אותו לזמן מה. באותם ימים נרצחה צעירה נאה וגופתה נטמנה בחולות קיסריה. הרצח סוקר רבות בעיתונות. כעבור זמן נעצר אחד מבני זוגה בעבר בחשד שהוא הרוצח. כעבור ימים מספר שוחרר. אותו בן זוג נהג לשבת בקפה, לכן השתררה בין הקבועים אווירת חשד, שהמשטרה שלחה שוטר סמוי כדי לרחרח ולאסוף פרטים על האיש. הצלם עם הקסקט עשה רבות כדי לפזר את ענני החשד. הוא הרבה לחייך, השאיר טיפים יפים, ציטט את רולן בארת ובעיקר הרבה לצלם את הנוכחים ולחלק את תצלומיו. במיוחד קשר ידידות עם מרצה לספרות, מומחה מטעם עצמו לקפקא, בעל הליכות אירופיות וחובב מערבונים. הצלם והמרצה הרבו ללכת להצגות יומיות, ובערבי שירה שנערכו בקפה נראו יחד. פעם נלווה אליהם לאחד מאותם מערבונים. אחרי הסרט הסתלק המרצה והוא נשאר בחברת הצלם אשר הזמין אותו לדירתו. הוא התגורר בחדרון עלוב על הגג, שבעבר היה ודאי חדר כביסה. על הקירות היו נעוצות עשרות תמונות של פרצופים מוכרים לו מהקפה. הצלם הוציא מארון מרקיב בקבוק קוניאק 777, מזג לשתי כוסות, הקיש את כוסו בשלו וקרא: ״לחיי התערוכה שלי במטרופוליטן בניו יורק. אתה הראשון שאני מספר לו.״ הוא הניח שהאיש מרמה אותו ובעיקר את עצמו אבל מתוך חמלה בירך אותו. אחר כך הצלם התיישב על המיטה, הוציא אקדח מהחגור שתחת חולצתו וסובב את התוף, כאילו שהוא כריסטופר ווקן שמשחק ברולטה רוסית בסרט ״צייד הצבאים״, ואמר שהשמועות עליו נכונות ושהוא עובד בבולשת. הוא המשיך לפזר שקרים ודמיונות, וסיפר על מלחמתו בפשע המאורגן ועל לכידת אייכמן שבה היה שותף נסתר, ואיך פגש פעם את השחקן לינו ונטורה, שהיה למעשה סוכן המוסד, בריביירה הצרפתית. הוא כיוון את האקדח לראש שלו והשמיע קול ירייה בשפתיו, פאף. אחר כך הבעת פניו הפכה מהורהרת ופילוסופית והוא אמר שכל אדם מתהלך עם פשע שביצע ושהרוצח הוא אלוהים בעיני עצמו. עיניו הזדגגו והאדימו מהקוניאק. תנועותיו הפכו אטיות. הוא הוציא מקופסת נעליים תמונה של אשה זקנה חסרת שיניים שעומדת ליד עץ גויאבה ואמר שזו אמו ושאביו נהג להכות אותה, ושאם הוא לא היה בקבר הוא היה מפוצץ לו את הראש.
כל אותו זמן הוא ישב שם מהופנט ורועד מפחד שייפלט לאיש כדור מהקנה או שיכוון אותו שוב אל ראשו, כמו רוצח שהוא אלוהים, ויפוצץ לו את המוח, כשמהתצלומים שמסביב מביטות בהם עשרות עיניים של יושבי בית הקפה. ״ש...שב, יש לי מ...משהו להראות ל...לך,״ אמר האיש בגמגום לא זכור וחשף שיניים רקובות. אורי התיישב בהיסוס, נאפף בריח של זיעה חמצמצה.
הצלם רכן, הוציא מתחת לשולחן קלסר מוכתם ובו עשרות תמונות והחל לדפדף בו.
מתישהו עצר. היו שם שתי תמונות של איש צעיר ומוכר. זה היה הוא, בבית הקפה. המראה הכה בו. באחת מהן הוא היה לבדו, שותה קפה וקורא עיתון, ובאחרת הוא היה בחברת אחד ממכריו אז. הוא חשב: הנה אני, צעיר, בלי סרטן ובלי ילד מת. למרות זאת הוא לא אהב את מה שראה. שערו היה דליל כבר אז. מבטו עגום, הבעתו טרודה ושיניו הקדמיות מטפסות זו על זו, ליקוי שתיקן לאחר מכן אצל האורתודנט. אצבעותיו המוכתמות בניקוטין של הצלם מיששו את הצילומים בעוד דבריו הולמים בו. ״לך אני מ...מוכן למכור אחד במאה שקל. אתה יודע מ...מה? שיהיה ח...חמישים. אני ב...דיוק בדרכי למוזיאון, לפגישה עם המ...מנהל, יש לי תערוכת י...יחיד בחודש הבא.״
תמיד היה נדמה לו שאם יתבשר על מחלה קשה ישתנה בהכרח כי לא יהיה לו מה להפסיד, אבל הנה, לפני כמה שעות התבשר שהערמונית שלו ככל הנראה מסורטנת והוא עדיין חושש לעמוד מול קלושר תימהוני ונצלן, בגלל החשש שהוא עדיין עובד בבולשת והוא יכול לעצור אותו. ואל זה נוספו גם צער על האיש והמחשבה שאלמלא עזב את העיר ייתכן שגם הוא היה מתדרדר כמוהו. הוא הוציא מהארנק שטר של חמישים, נתן לצלם, בחר אחת מהתמונות וטמן אותה בכיס חולצתו. אבל הצלם לא הניח. ״יש לך אולי סיגריה?״
״אני לא מעשן. אף פעם לא עישנתי.״ השיב.
הצלם הוציא מכיס מעילו חפיסת סיגריות ומצית, הצית סיגריה, הסמיך את פניו אליו ואמר: ״יאללה, ניפגש עוד ש...שלושים שנה.״ וקם והסתלק.
הוא נותר יושב, תוהה על מה שקרה, משחזר את פניו של האיש כפי שנגלו לו לאור המצית ואת הריח החמצמץ של העזובה שעלה מבגדיו ומגופו. הוא שילם, יצא לרחוב ונבלע בהמולה והסתכל מסוחרר על מגדלי המגורים שצמחו מאז עזב את העיר, ועל המסעדות ובתי הקפה הממוזגים והמלאים בסועדים ועל האנשים ברחוב שהלכו בנחת ודיברו זה עם זה, דיוושו על אופניים או רכבו על סגווי, הגברים בג'ינסים יוקרתיים ובכפכפי אצבע, כמה מהם בכובעי קש לבנים בסגנון אירופי, והנשים בחצאיות מיני הדוקות המלופפות כמו קונדום סביב הירכיים, או במכנסיים קצרים שמבצבצים מהם קפלי האחוריים ורתמת החוטיני, ועלה על דעתו שמשנה לשנה הן נעשות גבוהות יותר ונחשקות יותר, וגם הגברים נעשים גבוהים יותר ויפים יותר, או שזה רק הוא שמצטמק ומתכער. הוא חשב: כל אלה יחיו אחרי שאני אמות מסרטן.
הערב ירד והוא חשב שהסתלקות השמש והאורות הנדלקים מחמיאים לעיר. פתאום חש עד כמה הוא מתגעגע לתל אביב והחליט שהוא רוצה להישאר ללון בה ולנסוע רק למחרת, מה גם שהוא עייף ומוטרד מכדי לנהוג ונחוץ לו לילה לעצמו כדי לעכל את הבשורה הרעה. נותר רק למצוא מקום ללון. תמיד יוכל לשון על הספה אצל אביו בבית האבות, אבל החדר השכור של בתו שעדיין עומד לרשותה עד סוף החודש הוא אפשרות טובה יותר. הוא חש לא נוח לטלפן לבתו ולבקש את מספר הנייד של שותפתה, לכן החליט ללכת לדירתה מתוך תקווה ששותפתה תהיה בבית.
סמוך לבית של הילדה בא מולו איש זקן, נמוך ושברירי, חיוור, כמעט לבן, כאילו רוקן גופו מהדם. כשהתקרבו הושיט כף יד קעורה לנדבה ומלמל משהו בעיניים מושפלות. הוא זכר את הציווי. צדקה תציל ממוות. כשהיה ילד האמין שאלוהים מסתתר בתוך קבצנים כדי לבחון אותו. זו היתה הזדמנות לעשות רושם טוב על אלוהים ולהבטיח את בריאותו. הוא פשפש בכיסי מכנסיו אחר מטבע אבל אצבעותיו טעו במהומה שכללה מטפחת אף, ארנק, מפתחות ופתקי נייר. כשזיהו אצבעותיו לבסוף חופן מטבעות כבר חלף האיש על פניו. הוא רץ אחריו, נגע בהיסוס בכתפו והושיט לו מטבע. עיניים תכולות, עיוורות, חסרות אישונים, קדחו בעיניו והתפוגגו. האיש מישש את המטבע באצבעותיו, אומד ודאי את ערכו, הרכין את ראשו לאות תודה והמשיך ללכת. הוא שחזר את מראה פניו של הזקן העיוור ואת מגע אצבעותיו בכתפו וחשב: נגעתי לאלוהים בכתף.
הוא צלצל בפעמון ליד דלת הדירה ובעודו ממתין שינן את שם השותפה, מיכל, שהופיע על הדלת ליד שמה של הילדה. את הדלת פתחה צעירה חייכנית ומתולתלת והוא הציג את עצמו ואמר שבא לתל אביב לצורך סידורים ושהוא מבקש לישון בחדרה של בתו, ושהיא ודאי מיכל שעליה שמע רבות וטובות מבתו. כשסיים את נאומו אמרה המתולתלת בלוויית חיוך שאט אט התבהר לו, שהיא עצמה רק אורחת כאן ושהיא תלך ותקרא למיכל, השותפה האמיתית של בתו, ובינתיים הזמינה אותו להיכנס לדירה, והוא מיהר להתנצל על שבלבל בינה לבין מיכל ונכנס פנימה ונותר עומד בפתח המטבח והסלון ובחן את הדירה שבה ביקר עד כה רק פעם אחת בזמן חתימת החוזה, וכעבור עוד רגע חזרה האורחת בחברת צעירה גבוהה ונערית במכנסי ג'ינס קצרים ושיער צהוב קצוץ שנראתה לו מוכרת יותר, ועל פי מבע פניה ראה שהיא זוכרת אותו, והוא חזר על הדברים ושאל אם יוכל לישון הלילה בחדרה של בתו.
תוך כדי שדיבר הבחין בעיניה הירוקות העמוקות שהזכירו לו משום מה את השחקניות ג'ין סיברג ורומי שניידר, וחש את התחושה שהוא חש מדי פעם כשהוא רואה מישהי שעיניה בהירות, שליד העיניים היפות האלה יוכל לנוח מאבלו ולהעביר באופן נסבל את שארית חייו. אז הבחין בפצעוני הבגרות שעל סנטרה שהוסתרו בקרם כלשהו, ובמקום שיכערו אותה בעיניו הוא נזכר שבנערותו טעה לחשוב שיש קשר בין פצעי בגרות להיעדר חיי מין, ובכל פעם שראה בחורה עם פצעי בגרות, חשב שחסרים לה זיונים ושהיא חרמנית שמחפשת להזדיין.
כדי להחניף לה אמר שהוא לא זכר שלשותפה של נועם יש פנים יפות ומעניינות כל כך, אחרת היה מבקר את בתו לעתים קרובות יותר. לחייה של מיכל האדימו והוא חש שהגזים בדבריו. היא מיהרה לגייס לעזרתה חיוך צחור ונבוך שחשף גומות לחיים ושיניים סדורות. היא הצביעה אל עבר חדרה של הילדה ואמרה במבטא קצת צרפתי שירגיש בנוח, ונדמה היה לו שהיא מרמזת לאפשרויות נוספות מלבד עצם ההתארחות בחדרה של הילדה, ושהמשך חיזור אחריה, אם ייעשה בתבונה, יתקבל ברצון. עכשיו קלט גם שהוא מסתובב כבר כמה שעות עם כאב ראש עמום ובחילה, ומרגע שהדבר נקלט בתודעתו התעצמו הכאב והבחילה והוא התנצל שוב על שהוא מטריד אותה וביקש כדור נגד כאב ראש, ורצוי אופטלגין. הוא בלע שני כדורים, נכנס לחדרה של הילדה בלי להדליק את האור, נשכב בבגדיו ובנעליו על המיטה והקשיב לבליל המחשבות והרגשות שהציפו אותו ולנהם הבלתי פוסק של האוטובוסים ברחוב, וראה בדמיונו את פרופסור קרמר, חברו לספסל הלימודים, בוחן בפנים חמורות את צילום הסי.טי. של הערמונית, ואומר בקול שכמו הואט ועובה בתוכנית תחקירים כדי להסתיר את זהות הדובר: ״אנחנו ניאלץ לקחת ביופסיה,״ וחשב שמאז שמת הילד ביקש לא פעם למות, והנה עכשיו הדבר ניתן לו, ובמקום להתפייס עם גורלו הוא מתרוצץ כמו חרק שנלכד בכוס.
מתישהו נרדם. כשקם חש שכאב הראש הניח לו. נדמה היה לו שישן כמה שעות אבל כשהביט בשעון ראה שחלפו רק עשרים דקות. הוא יצא לסלון. מיכל היתה כעת לבדה. היא ישבה על הספה, רגליה על השולחן והמחשב על ירכיה העירומות. הוא אמר בחיוך מוקיר תודה שהוא מרגיש יותר טוב ושאם יתקלח ירגיש מצוין, ושאל אם היא יודעת איפה בתו מניחה את המגבות שלה. במשך דקות ארוכות עמד מתחת למים החמים ובחן את חדר האמבטיה. את מתלה המגבות ואת מדף התרופות ואת העיתון שנותר ליד האסלה, ואת מכונת הכביסה שעליה ניצבו קרמים, דיאודורנטים, תער גילוח, סבון נוזלי ושני מיני שמפו שלמראם החליט לחפוף את שערו. הוא בחר בשמפו נגד קשקשים אבל לא השתמש במרכך שעושה את שערו דליל יותר וגם מגביר את הנשירה. הוא השתין בחשש אל תוך האמבטיה והפעם השתן היה רגיל, ללא עקבות של דם. כעת כבר היה מעודד ואמר לעצמו שקרמר השמרן שלח אותו לסי.טי. כדי להפגין חברות, ושהוא ודאי הגזים בחששותיו וכל מה שיש לו זה דלקת חריפה בדרכי השתן או אבן בכליות, ושייתכן מאוד שהוא אינו חייב כלל לעשות את הביופסיה, ושגם אם יש לו חלילה גידול בערמונית הוא מעדיף לא לדעת, גם אם זה יוביל למותו, כי אין לו כוח לעמוד בטיפולים הקשים, בתשישות הקשה מנשוא, בכאבים, באובדן השיער והקשה מכול אולי, באימפוטנציה המוחלטת.
כשסיים להתנגב לבש חולצת טריקו ששאל מהילדה, יצא מהאמבטיה והכריז שהוא רעב ושבכוונתו להזמין נודלס מאחת המסעדות ושאל אם תצטרף אליו. עד שיגיע השליח עם האוכל ישבו ודיברו והוא חקר אותה, באבהיות מופגנת, מה היא לומדת והיכן גדלה ואם יש לה אחים ואחיות ומה תוכניותיה לעתיד ומה עושים הוריה, והקשיב לה בקשב רב והשתדל ששתיקותיו הארוכות והקשובות יירשמו לזכותו ושהערותיו יהיו חכמות ומשעשעות, והרגיש שהוא מתמוסס וטובע בעיניה הירוקות ובתווי פניה, ויחד איתו מתמוססים גם מותו של נדב והחשש מסרטן הערמונית שמתחפר בגופו, והוא אמר לעצמו שהוא מתאהב בה, והיא, מסיבות אדיפליות שהוא מצא להן אישוש בדבריה, מתאהבת בו, ודמיין איך הם הופכים לזוג ועוברים לגור יחד בדירה שכורה בתל אביב. בתו בטח תזדעזע ותנתק את הקשר איתו, והאנשים ירכלו ויגידו שהוא חולה בנפשו ושהקשר ביניהם חולני מפני שהוא מבוגר ממנה בארבעים שנה כמעט, אבל מה אכפת לו מה שאומרים אנשים טיפשים ששבויים באיסורים מטופשים. בקרוב הוא יסיים את כתיבת מחזור השירים על נדב, וכשהמופע יועלה יכתבו עליו בעיתונים ויצלמו אותו לטלוויזיה, ואולי הוא סוף סוף יתחיל גם להתפרנס מאמנותו. ייתכן גם שהמופע ינדוד למקומות נוספים בעולם, ניו יורק וטוקיו ומילאנו, ובכל מקום יראיינו אותו ויתייחסו אליו כמו אל אמן חשוב ופורץ דרך, גם כמו אל בוהמיין נועז, ואמנים מאז ומתמיד הרשו לעצמם מה שאנשים רגילים בטיפשותם ובינוניותם אוסרים על עצמם.
מישהו צלצל בפעמון הדלת. הוא אמר: ״זה בטח השליח,״ ונערך לארוחה המשותפת שתקרב ביניהם. היא קמה קלילה לפתוח. נכנס בחור גבוה ומוצק עם זיפי זקן, שלא הביא איתו כלום. הם התחבקו והתנשקו מול מבטו התמה. היא הציגה אותו בפניו ואמרה: ״תכיר. זה יקי. החבר שלי.״ הוא כבה בבת אחת. הם השתהו עוד כמה רגעים מתוך נימוס ואז נכנסו לחדרה של מיכל והוא נשאר להמתין לשליח. עד שהשליח בא אבד לו התיאבון. הוא הכניס את קופסאות הנודלס והמרק למקרר כדי שיישמרו למיכל, והלך למיטה אבל התקשה להירדם. הוא שמע אותם מצחקקים ומתלחשים וחשב שהוא ודאי הנושא לצחקוקי הלעג, ושהיא בטח מספרת לו איך פלרטט איתה ואיך קיווה לזיין אותה ועד כמה הוא בעיניה זקן ומגוחך ולא מושך. הוא המתין לאנחות של התעלסות אבל אלה לא באו, לכן החליט להסתפק בקול שלה. הוא לקח את המגבת ופרש אותה מתחת לאחוריו, ירק אל כף היד ובזמן שדיברה אונן על הקול שלה ודמיין איך היא מושיטה יד אל מפתח מכנסיו, פותחת את הרוכסן, מחלצת אותו מהתחתונים ומתעקשת לאונן לו, ואיך היא כורעת על ארבע על המיטה והוא תוקע לה מאחור, והיא משרבבת לשון, צובטת לעצמה את הפטמות ולוחשת: ״בוא אבא, בוא תזיין אותי. בוא תדפוק אותי. אני אוהבת להזדיין עם מבוגרים.״
נטף זרע אטי וכבד ניגר אל כף ידו. צביטת התענוג בחלציים היתה קהה ומאכזבת. הוא מיהר להתנגב וכשהסתכל ראה שחלק מהזרע כבר נקרש על ירכיו והותיר כתם על המיטה. עייפות נוראה נפלה עליו. הוא חש שהוא עומד להיבלע אל תוך שינה עמוקה. הוא אמר לעצמו שמחר בבוקר עליו להחליף את הסדין כדי שהילדה לא תגלה בבוא היום, כשתחזור לדירה, שאבא שלה אונן על המיטה שלה, אחר כך נרדם ולראשונה מאז שנדב מת חלם עליו. עומד בשביל שהקימו לזכרו, בפתחה של סוכת הצל המפויחת מהאש, ומדבר אל מצלמת הווידיאו של אחותו, משגר לה ברכה ליום ההולדת, ועל רקע הדיבור שלו נשמעת תסיסתה של האש שכובתה אבל ממשיכה לאכל את תוכו של העץ. אז נקטע החלום על ידי צלצול הנייד והוא התעורר והושיט אליו יד ואמר ״הלו״ בהגייה רפה של מי שרק התעורר ושמע את הילדה וידע שהיא בשליחות נעמה שעדיין כועסת עליו אבל מעוניינת ודאי לדעת מה פסק הרופא ואם הוא עדיין חי ואם בכוונתו להגיע ליום ההולדת. והילדה, מיתממת ועוקצנית כמו אמה, אמרה שהיא מקווה שהוא לא שכח שיש לה יומולדת מחר, ונמנעה מלהזכיר את הנסיעה לחו״ל. היא שאלה אותו איך היה לישון על המיטה שלה ואם הרעש של המכוניות הפריע לו, והוא נזכר בכתם הזרע שהותיר על הסדין וחשב שאסור לו לשכוח להחליף סדין, ובתוך כך המשיך לשמוע את לחישת האש החנוקה מהחלום, וכעת קלט שהקול מגיע אליו מבחוץ ולא נותר איתו מהחלום, והוא ניגש תמה לחלון וראה בירכתי החצר, ליד פחי האשפה, חבית זפת רותחת שתחתיה בוערת אש, ופועל אריתראי מושה בדלי זפת שחורה כמותו. אז הלך האריתראי ותלה את הדלי על קרס של חבל שהשתלשל מהגג, ומישהו נסתר, שכנראה עמד על הגג, החל להעלות את הדלי. כשהגיע סמוך אליו עלתה השמש והציפה את תוכו של הדלי ולנגד עיניו התמהות הפכה רקמת הזפת הצמיגית למראה. הוא הביט אל תוך המראה השחורה והרותחת וראה, כמו בסרט שחור לבן, את השתקפות השמים שנראו קודרים כמו בטרם סערה, כמה אנטנות טלוויזיה, את צמרתו המתנועעת של עץ הדקל הסמוך ועמוק בתוכן את פניו השרופות של נדב כמו באותו יום נורא שבו נדרש לזהות אותו במכון לרפואה משפטית באבו כביר.

שמעון צימר

שמעון צימר (נולד ב-12 במאי 1950) הוא סופר ומחזאי ישראלי. מחזותיו הוצגו על במות שונות (ביניהן קאמרי והבימה). ביניהם: "הקאמבק המפואר" ו"טרומפלדור 85".

ב-1995 ראה אור ספרו הראשון "אמא להשכיר" בהוצאת הקיבוץ המאוחד. ב-1999 יצא ספרו השני "אומללות ראויה לרומן" בהוצאת בבל. ב-2006 יצא ספרו השלישי "רע לתפארת" בהוצאת ספרית פועלים, ושנה אחר-כך ספרו הרביעי "ראיות לאהבה", גם הוא בהוצאת ספרית פועלים. ב-2010 יצא ספרו החמישי "צימר מתחת לירח", בהוצאת הקיבוץ המאוחד. בפברואר 2014 פורסם ספרו השישי "דמיין שאתה חי" בהוצאת אפיק של יפתח אלוני. גם ספרו השביעי "הבית הוא לפעמים רוצח" יצא גם הוא בהוצאת אפיק ב-2016.

בשנת 2006 זכה בפרס ראש הממשלה לסופרים עבריים.

מקור: ויקיפדיה
https://tinyurl.com/yepv5stt

עוד על הספר

  • הוצאה: אפיק
  • תאריך הוצאה: מאי 2016
  • קטגוריה: פרוזה מקור
  • מספר עמודים: 167 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 2 שעות ו 47 דק'
לפעמים הבית הוא רוצח שמעון צימר
אש 
אורי
היה קיץ מושמץ, חביב רק על המציתים, ובחוץ שוב בער ההר. גבר ואשה עמדו על גג הבית וצפו באש. אלונים ועצי זית עתיקים נלפתו בלשונות האש וקרסו לאפר. חזיר בר פרץ מתוך הסבך הבוער ושעט במורד, אל עבר מישור הבטון של בית העלמין הצבאי שבתחתית ההר, מחריד מסעודתם צמד שפני סלע, שכרסמו צמחים מערוגות הקברים. מטוס בוכנה מכריס הגיח מכיוון הים של נהריה, פער את בטנו, שפך מיליון כוסות מים ונסק. ובראש ההר, על רקע שמי גיהינום אדומים, ניצב כבאי בודד, אוחז זרנוק, מטפורה לאפסותו של האדם מול הטבע.
הגבר אמר: ״הם שורפים לנו את כל המדינה. עוד מעט הם יגיעו לנדב.״
האשה שתקה ואז אמרה: ״זה בטח רק כמה ילדים שעישנו סיגריה בין השיחים.״
פיו של הגבר התעקם בגיחוך: ״את נאיבית. הם מנסים לשרוף אותנו כבר מאה שנה.״
בעיניו נלכד הבהוב האש, וקולו הפך ללחישה זועמת, ארסית: ״אם הייתי תופס את המציתים הייתי שורף אותם בלהביור. אחד אחד.״
האשה נרעדה וחזרה לשתוק.
האיש חשב: השביל שהקימו לזכרו של הילד, עם פינת המנוחה המוצלת, הברזיות ומרפסת העץ המשקיפה על הוואדי, כל זה בטח הפך לפחם ולאבק שחור. מחר יעלה לקבר וישטוף את הפיח מהמצבה, ואחר כך יהיה עליהם לשתול עצים חדשים ולשקם את המתקנים.
מכונית כיבוי אש עברה ברחוב הסמוך, וקול דובר ברמקול קרא לדיירים לסגור את החלונות ולהימנע מהדלקת מזגנים כדי למנוע חדירת עשן.
הם ירדו מהגג, קיבצו בחנייה המקורה את השולחנות וכיסאות הפלסטיק ששכרו לקראת מסיבת יום ההולדת של הילדה, ואת אלה שלא מצאו להם מקום, כיסו בברזנט. לילה ירד. האישה נכנסה אל תוך הבית והגבר הפעיל את הממטרות כדי להקל על הצמחים והדשא את חום האש.
כשנכנס לחדר השינה מיהרה האישה להרכיב את משקפי הקריאה, לקחה מהשידה הסמוכה למיטה את ״ספר המתים והחיים הטיבטי״ והתחזתה לקוראת.
כבר יותר מחודש שהיא מנסה לקרוא את הספר ולמצוא בו את הנחמה המובטחת, שעליה שמעה רבות מכמה מחברותיה, אבל בכל פעם היא מצליחה לקרוא עמודים ספורים בלבד, מהם מצטייר לה המוות כמו ממלכת עונשין שאליה מוגלות הנשמות לנצח שלפניהן, ובמקום הקלה היא נתפסת למועקה גדולה יותר. האיש פתח את הטלוויזיה. על המסך שודרו חדשות הלילה. הוא חיכה לידיעה על ההצתה, אבל לא היתה כזאת. הוא קילל את אנשי מערכת החדשות של הערוץ.
האשה החזירה את הספר לשידה, כיבתה את מנורת הקריאה, סובבה את גבה לגבר ועצמה את עיניה.
שמה של האשה היה נעמה, שמו של הגבר אורי.
באור המרצד של הטלוויזיה בחן אורי את קימור האגן הרחב של נעמה, דמיין מתוך הרגל איך הוא מפשיל את כתונת השינה, לופת את אחוריה וחודר אליה מאחור. אז נזכר בניתוח להוצאת הרחם שעברה לאחרונה ותשוקתו נעכרה והפכה לחמלה. נעמה דיברה וגנחה מתוך חלום. הוא ראה בדמיונו בטן ריקה, כוס פצוע ופועם וכתמי דם הנספגים בסדין, ומיהר להעביר לאחד מערוצי האוכל. בלונדינית גבוהה עם רווח פוטוגני בין השיניים הקדמיות מרטה עלי טימין ופיזרה אותם על תבנית ובה דג ותפוחי אדמה מוקרמים. הכניסה לתנור והוציאה, צבטה תפוח אדמה, הכניסה לפיה, ליקקה את האצבעות, עצמה את עיניה והשמיעה גניחה עמומה של תענוג שהזכיר לו תענוג אחר.
הוא חשב: הסתיימו חיי המין שלי, מוקדם מהצפוי. הוא עצם את עיניו ושקע בשינה.
הכלב, מגזע מעורב, שפרוותו הכסיפה והקריחה מפטרייה, חגור בחיתול, קם ממקום רבצו במסדרון. על פי הילוכו ניכר עליו גילו. הוא חלף על פני תיקן הפוך, רחרח אותו והמשיך הלאה, נכנס אל חדר השינה, ניגש למיטה, הזדקף על רגליו האחוריות, טיפס ביגעות על המיטה, דחק את חוטמו אל תוך צווארו של אורי והשמיע יבבה קצרה.
אורי פקח עיניים הלומות משינה שנקטעה ואמר: ״די לודוויג. לך מכאן. תן לישון.״ אבל הכלב, עיקש בכוונתו לומר את שברצונו לומר, דחק שוב את חוטמו אל צווארו והשמיע יבבה ארוכה של צער.
נעמה הזדקפה ואמרה: ״נראה לי שהוא עוד פעם בהתקף חרדה. הווטרינר אמר שאפשר לתת לו וליום. טפל בו בבקשה. בקושי ישנתי ויש לי טיפולים על הבוקר.״
אורי שקל מריבה אבל לבסוף אימץ את כוח רצונו והתיישב. עיניו של הכלב נדרכו וזנבו כשכש, הוא ניתר בקלות שכוחה מהמיטה, רץ אל דלת הכניסה, השמיע צמד נביחות רועמות, חזר אל אורי ושוב רץ אל עבר הדלת כמנסה להסב את תשומת לבו למשהו שנמצא מעבר לה.
אורי דשדש ברגליים ישנות אל הדלת לראות מה מטריד את הכלב, תוהה אם זו השריפה הסמוכה שהגיעה כבר עד ליישוב או רק השלפוחית הזקנה שמבקשת שוב להתרוקן, או שיש שם מישהו זר, עובר אורח או כלב משוטט. הוא פתח את הדלת וקפא. מעל לוואדי שמעבר לרחוב היה תלוי ירח ענקי וקדום, מלא וחלמוני, כמו בלילה ההוא, שבו צלצול עיקש בפעמון העיר אותם משנתם, וצמד שוטרים ניצבו שם ובפיהם הבשורה המרה.
פתאום אחזה בו תחושה מוזרה, חסרת היגיון. הוא חשב: משרד הביטחון עשה הסכם עם מלאך המוות. הם מחזירים להם את הילד. הוא נזכר במעמד מהסרט ״מפגשים מהסוג השלישי.״ של שפילברג, שבו חללית נוחתת ומתוכה יוצאים כל החטופים על ידי החייזרים שנחשבו למתים, וביניהם היה כעת נדב, לבוש בג'ינס ובטישרט החביבה עליו של פסטיבל מוזיקת האינדי פרימוורה בברצלונה, ופניו היפים נקיים מהכוויות הנוראות של תאונת הדרכים.
הוא עמד כך עוד רגע ארוך והביט דרוך בוואדי האפל הרוחש חיים נסתרים, באורות הכפר הערבי שמעבר לו ובירח שנדמה לו כעת בהיר ושטוח, צלחתי, כמו כלי טייס מכוכב אחר. קטנוע עבר ברחוב הסמוך, השמיע שיעול שחפני ונשף עשן כחלחל. זוג צעירים בבגדי ספורט חלף במדרכה הסמוכה לבית וצחקק, לועג לדמיונותיו. הכלב השמיע נביחה רועמת לעברם ותלה בו עיניים מביעות תחינה ודחיפות. הוא הוריד לו את החיתול, והכלב רץ, זרזף שתן על ביתן פח האשפה ומיהר לחזור הביתה.
אז זה כל העניין, חשב, להשתין כמו בימים הטובים.
הוא סגר את דלת הבית והלך אל חדר האמבטיה כשהכלב בעקבותיו. הוא לקח כדור וליום של 0.5 מיליגרם, ריסק אותו בקת של אחד מסכיני המטבח, הטמין את האבקה בנתח שניצל שהתיישן במקרר והאכיל את הכלב.
כשגמר לאכול ניגש הכלב אל קערית המים וליקק אותם בלהיטות במשך דקות ארוכות, כאילו הכדור הצמיא אותו במיוחד. אז חזר לפינתו, הצטנף ועצם את עיניו.
אורי הביט בשעון הקיר. מחוגיו הורו חצות וחצי.
מקומת המרתף, מכיוון חדרה של הילדה, נשמעו צלילי מוזיקה עמומים וטורדים של להקת קראוט רוק, ששמה חוזר ומשתבש בזיכרונו. תערובת של קולות מתכתיים, רפטטיביים, קצובים, שהזכירו לו הלמות מגפיים של מצעד נאצי, ולצדם צלילים אלקטרוניים, צרחות רקע וכינור דקיק. לפנות צהריים היא הקדימה לבוא מתל אביב לסוף שבוע בחברת אחת מחברותיה לקראת יום ההולדת שלה והנסיעה המשותפת שלהן לחו״ל. היא הכניסה את הכבסים המלוכלכים למכונה, החליפה כמה מילים איתו ועם אמה והסתגרה בחדר. כבר שבועות רבים שלא ישב ודיבר איתה כשם שנהגו בעבר, כשסיפרה לו ברצון על קשיי הלימודים במגמה לעיצוב תעשייתי ועל חוויותיה בקמפוס התל אביבי ובעיר הגדולה. לעתים גם הקשיבה לו באורך רוח כשהוא נסחף לאחת מאותן טרוניות מתארכות על מאבקי הכוח בסמינר למוזיקה שבו הוא מלמד, ועל ניסיונותיה של הרקטורית לדחוק בו להקדים את יציאתו לפנסיה ועל סבלותיה של היצירה המוזיקלית החדשה, שהוא כותב.
צחקוק רך, מתמסר וכבוש של התמזמזות או של עישון גראס עלה מחדרה. רק כעת עלה על דעתו שמזמן לא באה בחברת חבר או ידיד, והוא תהה אם זה רק עניין של הפוגה מגברים, שבמהלכה תבשיל רגשית ואחר כך תמצא קשר בוגר ויציב יותר, או שהיא הגיעה למסקנה שהיא לסבית, וזו אם כך הסיבה שהיא באה בחברת חברתה לנסיעה, שהיא גם בת זוגה, כדי לבשר להם במהלך יום ההולדת על העדפותיה המיניות. שהרי אין מתאימה יותר ממסיבת יום הולדת לשבור את לב ההורים.
התמונה המביכה שלה ושל חברתה, עירומות ומתגפפות, נדחקה אל ראשו. בתו שכובה על גבה ורגליה פשוקות וראשה של חברתה שקוע בין רגליה. ככל שחשב על כך התחזק בהרגשתו שהבחורה הנערית, קצרת השיער ומוצקת הסנטר, שיש לה פירסינג באף וקעקוע של אותיות יפניות על האמה, שמדברת בחיתוך מילים תקיף ושלחיצת היד שלה מסויגת וקרירה כאילו נודע לה מהילדה על התעללות רגשית או פיזית בילדותה — היא לסבית ודאית, אולי אף לסבית מהסוג הגברי הנקרא בוצ'ית, ושהיא מזיינת את בתו.
הוא נהג לראות בעצמו אינטלקטואל והומניסט, שאוחז בהשקפות נאורות, שההומופוביה זרה להן לחלוטין. גם טעמו האמנותי התאפיין בהעדפה ברורה לנועז ולמודרני. כך למשל לימד את הקורס המשמים על מוסיקת ימי הביניים מתוך הכרח בלבד להיענות לצורכי המערכת, ואגב כך לעמוד במכסת השעות שנדרשת ממנו. לעומת זאת לימד בחדווה גדולה קורס על המוזיקה במאה ה־20, שבמהלכו נעזר בשנברג, ברג ובריו כדי לנפץ את קהותם של סטודנטים בורים ושמרנים יותר מהוריהם.
ועם כל זאת היה עצור ומבויש בהליכותיו. כשישב בחברת עמיתיו המורים וכשהגיעו לדבר על מין, השתתק או נמנע מלהביע את דעתו ולעתים אף קם והסתלק. כך נהג גם כשהגיעו לדבר בחירות יתרה על הפרשות המעיים. והנוהג החדש שהשתרש בין ידידיו לקדם זה את זה בחיבוק ונשיקה על הלחיים עורר בו מבוכה וביקורת. לכן, המחשבה שבתו מאוהבת דווקא באישה נראתה לו לגיטימית ואולי אף נועזת ומסקרנת מהאהבה לבן המין האחר, אבל הידיעה שאותה אהבה כרוכה גם בקרבה גופנית, בגוף משתוקק ובכוס לח מתשוקה, נראתה לו כדבר שלא יוכל לשאתו.
הוא התיישב ליד המחשב. בתיבת הדואר המתינו לו כמה הודעות.
פנייה להגשת הצעות לכנס השנתי למוסיקולוגיה שאמור להתקיים באוסלו; מכתב מסטודנטית שמבקשת לערער על ציון; הזמנה לקונצרט, או ליתר דיוק, מיצג מולטימדיה שכתב חבר, בהשתתפות צ'לן, קריין, זמרת אופרה, אמן וידיאו וסינתיסייזר המחקה קולות דיבור של דולפינים; ומייל מהרב של הקהילה הקונסרבטיבית ביישוב, שאליה הוא משתייך, ובו מועדי הדלקת הנרות וזמני התפילה לחודש הקרוב, ודרשה על הקשר בין פרשת השבוע למצב האקטואלי.
אצבעותיו הוליכו אותו מתוך הרגל אל האתר הפורנוגרפי. הוא דפדף בתמונות שהכותרות שלהן נשאו שמות של פנטזיות מיניות עתיקות כימי התרבות האנושית: אמא וילד. ילדה ואבא. רופא ופציינטית. מולאטית חפנה שדיים גדולים כמו עטינים ושרבבה לשון ורודה אל מול איברו הזקור של דוגמן בחלוק לבן וסטטוסקופ. בלונדינית שופעת בשר רבצה על ארבע והפנתה למצלמה שני פלחי ישבן עצום, ואצבעותיה, שציפורניהן צבועות בלק אדום, פישקו ערווה סגלגלה. גבר שעורפו מקועקע דחף את חוטמו אל תוך האחוריים וליקק לה את הפות. האשה הסתובבה וגילתה את פניה, ירדה על ברכיה, הכניסה זין סמוק, מעוקל ונימול לפה ומצצה. הוציאה אותו מפיה, הזילה עליו רוק, עשתה כמה תנועות אוננות נמרצות וחזרה למצוץ.
הזין שלו סירב להיענות לתמונות והוא אמר לעצמו שעליו לדווח על כך לפסיכיאטר כדי שישקול להפחית את המינון התרופתי או להחליף כדור, ואולי זה בכלל קשור לפרוסטטה שמקימה אותו מדי לילה שלוש או ארבע פעמים להשתין, בקילוח מהוסס ומפוצל, ובשל כך כבר ביקר אצל אורולוג שלא נדאג, אבל שלח אותו לבדיקת אולטרה־סאונד, ובעקבותיה לסי.טי., ואולי זו רק תחילתה של האין־אונות המדוברת.
הוא עמד לצאת מהאתר אבל אז הבחין בתמונה של שתי נערות עירומות, אחת מהן במסכה, ותחתן כתוב: שתי לסביות חמות אוהבות ליקוקים וזיון עם ויברטור. הוא הפעיל את הסרטון. הנערה במסכה שכבה על מיטה. מעליה רכנה גלוית הפנים, ליטפה אותה על שדיה וירכיה ועיסתה לה את הדגדגן. הנערה במסכה פישקה את רגליה בהתמסרות וגופה נענה לליטופיה של חברתה. גלוית הפנים חייכה בסיפוק של מי ששולט בזולת באמצעות התענוג. היא לקחה ויברטור שחור ומעוקל והחדירה אותו אל תוך הפות של חברתה. הגוף של הנערה במסכה התקשת ונמתח והפנים השמיעו אנחה רפה. פתאום היה נדמה לו שאלו פניה של הילדה וזה קולה שנאנח. לאחרונה, בעקבות מריבה עם אמה, סירבה להיעזר בהם בשכר הדירה. האם יכול להיות שהיא מצטלמת לאתר הפורנוגרפי בשביל כסף?
משהו השתבש בווליום של המחשב ואנחותיה של הנערה במסכה החרידו את דממת הבית. הוא מיהר לסגור את המחשב, וכדי לסלק מעצמו חשד כחכח והשתעל ונאנח לעצמו וגם פיהק. אחר כך נכנס לחדרו של נדב, פתח את הארון, מישש את חולצות הטריקו ואת המכנסיים שכובסו, גוהצו וקופלו בקפידה ובידיים מתגעגעות, ניגש ונשכב על המיטה וביקש את ריחו, אבל הסדין וציפת הכרית הדיפו את ריחו הצונן, העקר והמבושם של מרכך הכביסה.
אם זה היה תלוי בו בלבד הוא לא היה משנה ומזיז דבר בחדרו של הילד מאז שקרה מה שקרה. אבל נעמה חולקת עליו ונאבקת בו, ולאחרונה אף החלה לדבר על כך שחדר העבודה שלה צר לצרכיה ובכוונתה להפוך את חדרו של הילד לקליניקה מורחבת המאפשרת גם טיפול קבוצתי. וכשהביע זעזוע והסתייגות מהרעיון הטיחה בו שהוא מייצר פֶטיש מהמוות של בנם ושנדב נמצא בתוך לבה ומחשבותיה ולא בחפצים שהותיר.
מאז אותה שיחה לא חזרו לדבר על כך ובינתיים, פעם בשבוע, מתייצבת בביתם עוזרת בית נמרצת, חמושה בנוזלי ניקוי ובכפפות, מקרצפת כתמים, מאבקת, מצחצחת, מכבסת ומבשלת, ואף לחדרו של הילד היא נכנסת, מכבסת ומאווררת אחת לכמה זמן את הבגדים ושוטפת את הרצפה במטלית לחה. ליותר מזה הוא לא מסכים. אבל הוא בטוח שאם לא היה עומד על המשמר הן היו מפנות לאחת מאגודות הצדקה את בגדיו של הילד, אולי אף את הדיסקים והתקליטים שצבר, בטענה שעדיף שהחפצים ייטיבו עם מי שחי מאשר שימשיכו לנוח דוממים במקומם, כאילו עם המוות נפסקים זכויותיהם וצורכיהם של המתים.
הוא חלף בעיניו על קירות החדר האהוב. פוסטר של רדיו הד מהופעה בליסבון, דיסקים ותקליטים שניצבים סדורים על המדפים לצד מעט ספרי קריאה, בוקובסקי, ריימונד קארבר, פוסטר וואלס, יונה וולך. וגם פטיפון ישן במצב טוב, מגבר ושני רמקולים, מתנתם ליום הולדתו האחרון, השמונה־עשרה.
באיזה ממרכיבי החדר הזה טמונים הסימנים המקדימים למעשה שעשה. האם אלה ספרי השירה הקודרים, חסרי התקווה, שנהג להקריא לו מגיל צעיר, מתעכב על כל מטפורה, סבוכה ומאיימת ככל שתהיה ולא מצנזר דבר? או שאולי זו המוזיקה הסוערת, המודרנית, הכאוטית, הפורצת את גבולות התודעה, שלה נהגו להקשיב יחד. כשהיה קטן — מוצרט ומאהלר והיצירה לצ'לו שוברת הלב של אלגר, והרקוויאם מלא ההוד של ורדי, ומאוחר יותר סטרווינסקי ושוסטקוביץ' וסטיב רייך וג'ז מודרני. ואולי דחף המוות היה טמון בנפשו של הילד מלידה, שהרי את כל מה שעשה איתו עשה קודם לכן עם הילדה. כן, עכשיו הוא יודע בוודאות, משאלת המוות אפיינה אותו מקטנות. ומי יודע, אולי אף מלידה. שזורה בגנים ובכרומוזומים שירש ממנו. יום אחד, בשנים הראשונות של בית הספר היסודי, כשרבו, נעמה והוא, נעמד מולם ואמר בפנים חתומות שלא הראו את הסערה שבה היה נתון: ״אם תמשיכו לצעוק אני ארוץ לכביש ואדרס.״ ובתיכון, כשהתבקשו לעשות עבודה, בחר לכתוב על הזכות למות בכבוד. וכששוחח איתו על כך, מודאג, אמר לו בנימה של שכלתנות מנומקת: ״אבא, אני אוהב את החיים, אבל אני חושב שזכותו של כל אחד לסיים אותם כשנמאס לו.״
לרגע חש אז צביטה של צער וחרדה על הילד, והרגשה שמשהו מקולקל באופן שבו הוא חווה את העולם, אבל את מקומו של החשש מיהרה לתפוס גאווה מטופשת על כך שהילד רק מבטא רעיונות אקזיסטנציאליסטיים שהוא עצמו מאמין בהם.
אבל הוא חי והילד מת. בחופשה הראשונה מהטירונות, בערב חורפי וסוער, לאחר ארוחת ערב מושקעת במיוחד שלוותה בהתעניינות הנרגשת שלהם ובשתיקה הכבדה שלו, ולאחר מריבה קשה איתו מפני שהפציר בו לא לצאת מהבית, הוא ביקש את המכונית, אמר שהוא נוסע לבקר חבר ביישוב סמוך, ואז, בלי להשאיר מכתב פרידה והסבר ובלי שהתלונן קודם לכן על קושי מיוחד בטירונות — התעלם מרמזור אדום, לא רחוק מפסוּטָה, חצה קו הפרדה, דהר אל תוך צלע ההר ועלה באש, כך העיד אחד הנהגים, שנקלעו למקום.
במהלך השבעה באו חבריו ליחידה לבקר אותם. צעירים רכי עיניים ונבוכים, שזקנם דליל, וכומתתם ובגדיהם נוקשים עדיין מעמילן. ישבו ושתקו, כשמפקד היחידה אמר להם מה שאמר. ערב אחד חזר אחד מהם לבדו, גמגם והתנצל ודיבר על המצפון שמציק לו וביקש לא להזכיר את שמו ואת העובדה שבא שוב, ולבסוף סיפר שאחד המ״כים נהג להציק לנדב ולהתעלל בו, ושנדב התלונן יום אחד באוזניו שנמאס לו ושהוא מתכוון לשים לזה סוף.
תלונתם הועברה למשטרה הצבאית, נפתחה חקירה, וכשם שנפתחה נסגרה ללא ממצאים מפלילים והם נותרו עם חידה מעיקה, בלי לדעת אם באותו ערב שישי, בדרכו לחבר, החליט נדב להתאבד או שאיבד את השליטה על המכונית.
הוא שמע את נעמה יוצאת מחדר השינה בדרכה למטבח, מתקשה כנראה גם היא לישון, והזדרז לצאת מחדרו של הילד כדי למנוע ריב חדש. היא שפתה מים בקומקום, הכינה לעצמה קפה והלכה לפינת המחשב שלה. הוא הביט בה מגבה ותהה באיזה אתרים היא משוטטת ועם מי היא מתכתבת ועל מה, והאם ייתכן שחידשה קשר עם מכר מימי בית הספר היסודי או הצבא, עיסוק תמוה ומיותר בעיניו שהיא התמסרה לו באדיקות בשנים האחרונות. או שאולי הכירה מישהו באחד מאותם מפגשי כת רוחניים שהצטרפה אליהם לאחרונה, שנערכים בביתה של היונגיאנית הקשישה מהיישוב הסמוך, ובהם אנשים זרים זה לזה מתהלכים כשושבינים באולם כנסים, קדים בראשם לשלום לכל עבר, כדרך היפנים, מתחבקים עם כל מי שבא מולם, כמתקנים בחיבוק משהו פגום בסדר העולם, ועיניהם זוהרות מאחווה קוסמית. אולי מאותם חיבוקים מגוחכים ושקריים צמחו חיבוקים אחרים שהיא מסתירה מפניו.
ואולי היא רק בקבוצת תמיכה של הורים שכולים ברשת, מתלוננת על קשייה ועליו.
פתאום נראתה לו רזה מתמיד וכפופה. לרגע נחרד שהמחלה חזרה, והפעם היא מפושטת בכבד ובריאות. והוא חשב, אשם ומבויש, שאם היא תמות זה יהיה נורא יותר מאשר מות הילד, כי בלעדיה הוא לא יחזיק מעמד, בין השאר מפני שאז הוא יהיה חייב להישאר בחיים ולהיות חזק בשביל הילדה, ולכן עדיף שהוא יהיה זה שימות קודם. פתאום נזכר בחלום שחלם קודם, כשהתנמנם.
היא היתה עם הילדה בבית חולים לצורך בדיקות גנטיות, ופתאום טלפנו אליו ואמרו לו שהיא מתה. אחר כך הוא היה בבית, וגם היא היתה שם, למרות שהיתה מתה. ומלבדה היו אורחים רבים, וכולם שתו ואכלו ודיברו זה עם זה, אבל רק הוא ידע שהיא מתה, והיה מוטל עליו למהר ולהודיע לכל חבריהם על מותה, כדי שיוכלו להתפנות ללוויה. תוך כדי כך תהה מהו אותו מוות אם היא עדיין איתו. אחר כך הם נותרו רק שניהם בבית והיא התפוגגה לאיטה אל האוויר.
הוא ניגש אליה, רכן, חיבק אותה מאחור ונישק את ראשה. מקרוב ראה עד כמה הידלדל והלבין שערה. אפו נמלא בריח המר של הסיגריות. הוא ראה אותם משתקפים בצג המחשב. הוא רוכן ומגונן, והיא קפוצה ומסויגת. הוא רצה להגיד לה שחייהם אמנם חרבו אבל כל עוד הוא חי היא יכולה לסמוך עליו, ושתפסיק לעשן לפני שתזיק לבריאותה. במקום זאת רק אמר: ״בואי נצא להליכה, האש בטח כובתה. נוכל גם לדבר קצת בשקט.״
מהחדר הסמוך נשמע השיעול של אמא שלה, מאייר את דבריו. כבר יותר משבוע שהיא מתארחת אצלם. משתעלת כל הלילה שיעול טורדני ומלא ליחה, וביום היא רובצת בסלון מול הטלוויזיה, במכוון בלי מכשיר שמיעה, והטלוויזיה מרעימה בקול רם, מחרישה את שאר הקולות ולא מאפשרת דיבור או מחשבה, וודאי שלא נגינה בפסנתר. ואם הוא נתקף טוב לב פתאומי ומתעכב לידה ושואל אותה לשלומה או מציע לה כוס תה, היא מיד פותחת במונולוג המוכר על קורותיה בזמן המצור בסטלינגרד ועל הרעב הנורא שבמהלכו אפשר שאכלה בשר סוס ואפילו בשר אדם, ומאימי המצור הגרמני היא עוברת להתרפק על ימי הצנע באחד היישובים שבעמק יזרעאל, ואגב כך חוזרת ומספרת בפעם האלף כיצד בהיותה בהיריון, בחודש התשיעי, הוסעה על טרקטור עד לתחנת האוטובוס כדי להגיע בדחיפות לבית החולים בעפולה, ללדת את מי שעתידה להיות אשתו, ואיך היא נולדה עם ראש מלא בתלתלים ולא בכתה גם כשניתקו את חבל הטבור, רק הביטה סביבה בסקרנות שעד היום לא פסקה, ואיזה תלמידה טובה היא היתה וסטודנטית מצטיינת שקיבלה מלגות וכל העולם היה פתוח לפניה, כולל לימודים בסורבון ובקיימברידג', וגם מחזרים לא חסרו לה, ביניהם בנו של שופט מחוזי ידוע ונכדו של פרופסור ירושלמי נודע לרפואת עיניים, כיום מנהל מחלקה בעצמו, שטיפל בהצלחה בקטרקט שלה — ואז, כשהיא מגיעה בדבריה סמוך לימים שבהם הכירה בתה אותו, היא משתהה ונוסקת בעורמה מיתממת אל הפואנטה. ״אבל היום, בעולם המודרני, הילדים מתחתנים עם מי שהם רוצים, וגם עם ההורים הם עושים מה שהם רוצים.״ אז היא נאלמת ומנענעת את ראשה לאות צער מצד לצד כניצבת מול האשם בכל הרע שבחייה.
הוא טמן בכיסו את הטלפון הנייד ואת מפתחות הבית בעוד היא נועלת נעלי התעמלות, קרא לכלב, והם יצאו ופנו לשביל שסובב את היישוב.
האש שעל ההר כבתה אבל מעליו רבץ עדיין ענן עשן סמיך, שנע לאטו אל עבר הים, מלווה בזקיף ירח. הם הלכו שותקים. הוא הקשיב לשקשוק המפתחות בכיס, לנשימה המאומצת, מוכת הקצרת של הכלב, להלמות הלב שלו, לקרקור הבטן, למקצב הצעדים שלה, לקולות הלילה: נהם מכונית, אי שם נביחת כלב זר. הוא חשב על עצי האלון והדולב השרופים כעת, שהצלו על המטיילים ב״שביל נדב״, על הנערים הערבים שהציתו את האש, ועל נדב התם ושוחר השלום ששוכב בתוך האדמה הבוערת והרותחת. אחר כך דמיין איך הוא מתהלך עם להביור ברחובות הכפר הערבי הסמוך שממנו ככל הנראה באו המציתים, יורק אש שמבעירה את דוכני השוק, את המכוניות ואת האנשים כשהוא צועק: ״זה בשביל נדב. יא בני זונות.״
היא אמרה: ״לא היינו צריכים לצאת. האוויר מלא עשן.״
הוא הדגים רחרוח ואמר: ״חוש הריח שלי כבר הרוס מרוב שהסנפתי טיפות אף. אני לא מריח כלום.״
אחד מאנשי היישוב, איש טלוויזיה שנוהג לחלק את זמנו בין המרכז ליישוב, בא מולם בלוויית בת זוגו החדשה, הצעירה ממנו בעשרים וחמש שנים. כשבאו למקום התגוררו בו כעשרים משפחות בלבד. מרביתן תושבי האזור שביקשו לשפר את תנאי מגוריהם. ביניהם טייס ריסוס ממושב סמוך, שותף בחברת היי־טק, עובד בתעשייה הביטחונית ומזרחן שנוהג לנסוע כל יום עד לאוניברסיטת חיפה, שם הוא מלמד. הם היו אז היחידים שבאו מתל אביב, והוא היה היחידי שעיסוקו נוגע ביצירה. עם הזמן גילו את המקום אמנים נוספים, שנמלטו מהעיר הגדולה מסיבות נפשיות וכלכליות. קולנוען שהקרן מתנכרת לו בקביעות, סופר דחוי שמעביר סדנאות לכתיבה ולהעצמה נפשית, שחקן תיאטרון מובטל שהפך להילר ומטפל בגלגול נשמות, וכאמור, איש הטלוויזיה, שבנה לעצמו בית קיט מרווח שאליו הוא פורש בסופי שבוע בחברת בת זוג שיכלה להיות בתו, ומארח את חבריו הקולניים והיהירים כמוהו שחוסמים במכוניותיהם את השביל שמוביל לביתו.
בטלוויזיה נכלאה כרסו העצומה של האיש בחליפה צרה והוסתרה מאחורי שולחן, אבל כאן, מולו, לבוש באימונית ובנעלי ספורט, הזדקרה זו לפניו עצומה ומגוחכת, משווה מראה ברווזי וקצר יותר לרגליו. כאילו בלע חבית בירה והוא מתהלך איתה. האיש דיבר בנייד בקול רם, ולמרות שידע ודאי שבשעת לילה עשוי קולו להגיע אל הבתים ולהפריע את מנוחת התושבים, הרעים במלוא קול הבריטון הרדיופוני הנודע, נוזף על פי תוכן דבריו באחד מאנשי ההפקה או האולפן. כשהבחין בהם נעצר, חייך אל נעמה, התעלם ממנו, רכן, ליטף את הכלב על ראשו, טפח בחיבה אדנותית על צווארו, ועדיין בלי להביט בו ובעודו מכסה את אפרכסת הנייד בכף ידו, להסות את דבריו מהאיש שמעברו האחר של הקו, אמר לנעמה: ״שמעתי מהמועצה שיש צפירת הרגעה. הכבאים השתלטו על האש.״ בת זוגו הצעירה מחתה בצמיד הספוג שעל מפרק ידה זיעה ממצחה, וביטאה את מורת רוחה מהעצירה שנכפתה עליה בכך שהמשיכה לצעוד במקום. היא היתה גבוהה מאיש הטלוויזיה בראש והיה לה חזה גדול שקיפץ וניתר מעלה מטה, והוא דמיין את איש הטלוויזיה שוכב עליה במלוא בטנו וקומתו הגמדית, מועך ולש את השדיים הצעירים והזקופים עדיין שהשיג בזכות מעמדו. הוא תיעב את האיש, שבאספות היישוב הרבה לדבר, מפגין ידענות טרחנית בכל תחום שבו דנו, ויחד איתה גם שנאה הנובעת מבורות לכל גילוי של דת ומסורת, דבר שהביא אותו להתנכל לא פעם למניין הקונסרבטיבי, וכשביקש לאחרונה חוזר בתשובה מחסידי ברסלב לבנות בית ביישוב, הזעיק איש הטלוויזיה את התושבים נגדו תוך שהוא נסמך על כל מיני חוקי עזר עירוניים. בה בעת הפר הוא עצמו את אחד מחוקי המקום כשגזם בחצר ביתו עץ אורן אסור בכריתה, ולאחרונה, בעקבות הפריצות המתרבות לבתי היישוב, הציע איש הטלוויזיה לפזר ברחובות מצלמות מעקב. וכשהתריע הוא על החשש מאובדן הפרטיות, לגלג עליו האיש ותהה מה יש לו להסתיר כשהוא מסתובב עם הכלב בשעת לילה, ונדמה היה לו שהוא מרמז לפגישות אהבים מהסוג ההומוסקסואלי.
אורי שנא את בטנו האדנותית של האיש ואת הדיבור הנינוח, השנון והלגלגני, שנא את זה שהוא ממזמז לו את הכלב, מפלרטט עם נעמה ולא מוצא אותו ראוי למבט. המילים נורו מתוכו כמו צליפת שוט: ״זה לא חוכמה להשתלט על האש. צריך להשתלט על מי שחוזר ומבעיר אותה.״ האיש נעץ בו מבט נרתע כאילו נחשף לפניו המכוערות, פני לאומן וגזען שונא ערבים. ״תחילה רצוי שכל אחד ישלוט על לשונו ורגשותיו,״ השיב ביובש כמסכם דיון באולפן הטלוויזיה. הוא שקל מענה חריף, אבל אז צלצל הנייד של האיש והוא חזר לדבר בו והסתלק בלי לומר שלום. נעמה הבליעה חיוך, מרוצה ודאי מזה שנמצאה לה עוד הוכחה לשיגעונו. כבר הרבה זמן שהיא מוכיחה אותו על תוקפנותו המילולית המוגזמת לדעתה, ומנסה לשלוח אותו לטיפול פסיכולוגי לברר את סיבותיה. הוא נעצר ואמר: ״אני חושב שכולכם קצת השתגעתם מרוב רצון להיות שכן נאור, לדעתי זה דווקא נורמלי לכעוס ולשנוא כשמנסים לשרוף אותך.״ הוא המתין לתשובתה, נכון להצליף בה שנינויות נוספות, אבל היא המשיכה לשתוק, שתיקה מקצועית מאוסה של פסיכולוגים.
מימינם נגלה ואדי חשוך ומעבר לו אורותיו של הכפר הערבי השכן. פתאום נבהל שקולו חצה את הוואדי ודבריו על הערבים נשמעו בכפר, ועוד מעט יגיחו משם צעירים קנאים לנקום בו. בכל פעם שהוא יוצא מהיישוב בדרכו לכביש הראשי הוא עובר דרך הכפר. כמה מתושביו נחשבים בעיניו כידידיו, כך למשל ד״ר זביידה, רופא השיניים שהתקין לו לאחרונה גשר של ארבעה כתרים, וגם בשיניים של שאר בני המשפחה הוא מטפל. וגם עם עלי, קבלן השיפוצים שלמד חינוך באוניברסיטה, אבל בגלל רדיפות של אנשי המוסד נמנע ממנו לעבוד כמורה והוא נאלץ לעבוד בבניין, הוא מקיים קשרי ידידות. וגם עם האופטיקאי, שאחראי על משקפי המולטיפוקל שרכש לאחרונה, היו לו כמה שיחות מעניינות, שהפליגו הרבה מעבר לייעודן ומחירן של העדשות החכמות. מלבד זאת, אחת לשבוע, ביום שבת, נערך בכפר שוק של בגדים, פירות וירקות שהם נוהגים לבקר בו, ולאחרונה קיימו חברי המניין הקהילתי והוא ביניהם מפגשים עם אנשי דת וחינוך מיישובים ערביים במטרה לקרב לבבות. ולמרות זאת, כשמגיע הלילה, הוא נתקף לאחרונה פחד לא הגיוני מתוקפים ערבים שיבואו מהכפר הסמוך. כששיתף את נעמה ברגשותיו, אמרה לו באותו ז'רגון פסיכולוגי שלה, שדרכו היא רואה ושופטת את כל העולם, שהוא משליך את תוקפנותו על הזולת. ואולי הפחד הזה, מהזר והשונה, הוא קדום יותר?
כשהגיעו לגור ביישוב הלכו לצער בעלי חיים ואימצו את הכלב. הנימוק המוצהר למעשה היה לשמח את הילדים, אבל בתוכו ידע כבר אז, שישנה סיבה נוספת להסכמתו לאמץ את הכלב — להגביר את תחושת הביטחון שלהם. הכלב היה אז גור נמרץ ותוקפני, שנבח על כל מי שעבר ליד הבית. במהלך היום נתנו לו להסתובב בבית אבל כשהגיע הלילה שלחו אותו לישון במלונה שבחצר. מישהו יעץ להם לשים על דלת החצר שלט עם הכיתוב: זהירות כלב נושך. נדמה היה להם אז שתוכנו של השלט, מראה הכלב שהלך וגדל ונביחותיו הרמות, ירחיקו פורצים וגנבים ושכנים עוינים. אבל עכשיו הכלב ישיש חולני בן חמש־עשרה, שהילוכו אטי ומדדה בגלל דלקת פרקים, סובל גם מאנגינה פקטוריס ומהפרוסטטה, ולאחרונה, כשניסה לסלק בנביחותיו שפני סלע שפלשו לגינה, ננשך ונזקק לטיפול אנטיביוטי ואיבד את שארית סמכותו על חצר הבית, והוא, אורי, נותר המגן היחידי על בני הבית.
הוא חשב: אני חלש ומתוסבך. אני לא יודע להגן על המשפחה שלי. הילד הרג את עצמו ואם יגיח עכשיו ערבי מהוואדי מתוך כוונה לאנוס את האישה או את הילדה, אני לא אצליח להגן עליהן, רק לקרוא לעזרה ולזעוק שאני שמאלן וחבר של ד״ר עימד זביידה. לאנשים כמוני אסור להקים משפחה.
נעמה דיברה על אחד הפציינטים שלה. איש מבוגר ואומלל שלא מוצא מנוחה לנפשו, ולמרות שהוא מתקיים מקצבת הביטוח הלאומי והרנטה מגרמניה, הוא משתתף במשחקי הימורים ומפנטז שהוא איש עסקים.
נימת דיבורה היתה עוינת וביקורתית.
הוא חשב: היא בדיוק כמוני. היא מעמידה פנים. בתוך האהבה מסתתרת שנאה.
מהכפר הערבי נשמע מטח יריות. הוא חשב: מישהו מתחתן. ואולי רוצח את אשתו. הוא הביט בכלב. כשאספו אותו מצער בעלי חיים היה אחרי התעללות. חסר תנוך אוזן וחירש באחת מאוזניו. לכן קרא לו לודוויג. למרות חירשותו החלקית נהג הכלב בעבר להגיב בהתרגשות ליריות ולזיקוקי השמחה שנשמעו לעתים קרובות מהכפרים הסמוכים, אבל עכשיו הוא היה כנראה חירש לגמרי כי הוא לא הגיב גם למטח הבא.
ליד מצפה קטן המשקיף אל הוואדי נעצרו והתיישבו על ספסל מוכה שמש וגשם. הוא נזכר בראשית ימיהם ביישוב. באחד הטיולים הליליים הם התמזמזו כאן והוא ירד על ברכיו, פישק את רגליה וליקק לה. כשהיא גמרה הזדמרה מפיה אנחה מתוקה שנשלחה אל הוואדי כמו אנחת חיה. וכל אותו זמן להט הזין, קישח וחם על ירכו. עכשיו הוא מוטל בין רגליו ללא תנועה, חסר חיים ושימוש מלבד לשימוש ההוא.
הוא הביט בשמים. כוכב נפרד מצביר כוכבים ונפל לעברם. הוא תהה אם זה לוויין שנשרף באטמוספירה או כוכב נופל, ואולי זו הנשמה של נדב שהפכה לאור ומדברת אליהם. הוא הביט בה. מהצד נראה האף שלה ארוך ומעוקל מתמיד. פתאום נראתה לו גם כפופה וגיבנת. הוא חשב: היא נראית כמו ציפור זקנה. מלבדה אין לי אף אחד בעולם. הוא חיבק אותה ואמר: ״לפעמים אני שוכח את הפנים שלו, ואני חייב לרוץ אל אלבום התמונות כדי להיזכר. מה יהיה איתנו?״
נוצותיה נרעדו. נדמה היה לו שהיא דולה את המילים מתוך הכוכבים: ״בקרוב נמות, ועד אז נתגעגע.״
מסוק חצה את קו הרקיע בדרכו אל עבר הגבול הצפוני. הוא חשב: ואם הילד היה נהרג בפעולה צבאית מיותרת, זה היה אחרת? האם עדיפה טינה למדינה על רגש האשמה? נדמה היה לו שהשמים מתגבהים ונזרעים במיליוני כוכבים נוספים ושהיקום כולו משורטט לפניו, והוא אינסופי ועגול. הוא הרגיש זר לעצמו ולגופו. החיים נראו כמו חלום רע. כמה מהר עברו השנים. עד לא מזמן הוא היה ילד, מפונק, טיפש ויהיר. הוא רדה בהוריו. מה שלא קיבל בטוב השיג בתככנות ובסחטנות. אחר כך בגר. עזב את הבית. למד באוניברסיטה. כתב מוזיקה וניגן. אונן בלי סוף. זיין פה ושם. ואז, יום אחד, התחתן איתה. למה דווקא איתה? נולדו לו שני ילדים, הוא אהב אותם כמו שלא אהב אף אחד קודם לכן, והם בתמורה רדו בו כמו שרדה בהוריו. ואז אמו חלתה ומתה ואביו שקע אל תוך עצמו. הוא הפך ליתום. אחר כך, באורח לא צפוי, מת הילד והוא הפך לאב שכול, ועוד מעט גם הוא ימות. הגוף יושלך לאדמה, והנפש, אם יש כזאת, תישאב מתוך העולם ותושלך לחשיכה שמסביב.
נעמה קמה. הפנים שלה היו אפורות וכבויות. נדמה היה לו שהיא מזדקנת מול עיניו ושהיא נראית כמו ניצולה ישישה מהתפרצות הר געש שראה פעם באיזשהו סרט יפני. היא הביטה בו כמו בזר ואמרה: ״לפעמים אני חושבת שאם לא הייתי מתחתנת איתך, נדב לא היה נולד ולא היה מת.״ סובבה את גבה והלכה.
הכלב ליווה אותה בעיניו והביט בו, כמתלבט עם מי להישאר, הרכין את ראשו בנמיכות רוח, כמתנצל, השמיע יללה נכאה ופנה והלך אחריה. החשיכה הפכה לסמיכה, הוא נשם בכבדות, הוא רצה לקרוא לה שתחזור ושלא תעזוב אותו כי הוא זקוק לה, במקום זאת המתין עד שתרחיק וכשנבלעה בחשיכה התקשר אליה, מצפה לשמוע את צליל הנייד מגיע אליו מתוך החשיכה. אבל איש לא ענה, ושום צליל לא נשמע וכעבור רגע דיבר אליו המשיבון. הוא הביט ארוכות בחשכת הוואדי ובהר הבוער, שכיפתו עדיין היתה עשנה. לפני חמש־עשרה שנים הגיעו לכאן. לא מפני שביקשו להחליף מגורים בעיר הרועשת והצפופה במגורים בחיק הטבע ואגב כך להרחיב את שטח דירתם. הסיבה לכך היתה פרוזאית יותר. כשסיים את לימודיו המקום היחידי שמצא בו עבודה, היה המכללה הזו שבה הוא מלמד, בצפון הארץ. בהתחלה חשב שיסתדר עם נסיעות במכונית או ברכבת יומיים שלושה בשבוע, אבל הנסיעות הקשו עליו יותר ממה ששיער ואז גם הופיעו התקפי האסתמה של נדב, והרופא המטפל המליץ להם לעבור לגור בדרום שהאוויר בו יבש, ואם זה לא מתאפשר להם שיתרחקו לכל הפחות מהזיהום ומהלחות שבתל אביב. באחד מטיוליהם הגיעו סמוך ליישוב שהתגוררו בו אז מספר משפחות בלבד. הילד יצא מהמכונית להשתין בשדה חרציות, כשסיים המשיך להתרוצץ בשדה ולאסוף אבנים מעניינות לאוסף שלו. באחת מחצרות הבתים עמד איש יחף וחשוף חזה והתקין גריל לצליית בשר. אישה נשאה מגש שעליו לחם וגבינות ולימונדה קרה. סמוך אליה התרוצץ ילד בן גילו של נדב, עירום לגמרי ומאושר למראה. והיה גם כלב שרץ אל עבר נדב וכשכש בידידות בזנבו. הוא היה זה ששאל את נדב אם הוא רוצה לעבור לגור כאן, והילד, אולי משום שבאותו רגע ה״כן״ היה זמין לו יותר מאשר ה״לא״, ואולי משום שנהנה מהטבע שעמד לפתע כולו לרשותו, מיהר להשיב: ״כן.״
תחילה שכרו דירה, וכשראו שהם מסתגלים קנו במחיר מציאה את הבית שבו הם מתגוררים כעת מזוג שהתגרש במהלך בניית הבית. הסתגלותם היתה מהירה. נעמה עבדה בשירות הפסיכולוגי של המועצה הקרובה ועם הזמן החלה לקבל פציינטים בבית, והוא עבד במכללה. את הקניות עשו במרכול ובשוק בכפר הערבי הסמוך, שם גם נמצאה להם מאפייה, חנות לחומרי בניין, ספריית די. וי. די, בית מרקחת ואפילו בית קפה קטן שבו אהב להיטמע בין אנשי הכפר ולהקשיב לשפה שהתקשה לתפוש, ואגב כך לרשום במחברת רעיונות ליצירה. מאז שעברו לגליל גדל מספר החברים ממרכז הארץ שביקשו לשוב ולהדק את הידידות איתם, וכשביקשו להתאוורר מהבית תפסו את מקום הרחובות ההומים ובתי הקפה שבילי עפר צרים, חורשות ומקווי מים. כך קרה שכשהגיע אחת לכמה זמן לתל אביב, חש שהוא מותקף בהמולה וצפיפות גדולים כל כך, שהוא מיהר לקצר את ביקורו ולחזור. אבל בזמן האחרון התהפכו הדברים אצלו וכעת הוא לא יכול לשאת את הטבע הדומם והאדיש, הנצחי, שכמו ממחיש ומעצים את הארעיות וחוסר התכלית של חייו.
הוא קם והלך בעקבות נעמה.
כשהגיע הביתה שמע אותה מתקלחת במקלחת הצמודה לחדר השינה. הוא ציין לעצמו שזה זמן מוזר למקלחת. לרגע חשב להצטרף אליה ואולי לזיין אותה שם. הוא נזכר כיצד פעם כשהתקלחו ניסה להזדיין איתה, והיא הסתגרה מפניו מאחורי המקלחון, אבל הוא לא ויתר ובא אליה עם זין זקור, פתח סדק בדלת המקלחון ושרבב את הזין פנימה ושידל אותה במילים ובתיאורים גסים, ובין השאר סיפר לה ששמע על בית זונות שבו הלקוחות דוחפים את איברי המין אל תוך חורים בקיר שמעברם השני עומדות זונות ומאוננות להם בלי לראות את פניהם, עד שנכנעה והתגרתה, הושיטה יד ואוננה לו.
אחר כך חשב לפנות לשירותים הסמוכים לחדר של הילדה ואגב כך להקשיב לקולות שבאים משם. במקום זאת הלך ונשכב על הספה בסלון, בהה בטלוויזיה בלי קול והקשיב לקולות שמתהלכים בבית. ברז המים הפתוח, נהמת המנוע של המקרר שחזר לפעול, השיעול של אמא שלה, דלת נפתחת וחורקת בקומה התחתונה, בתו מדברת בקול רך ומתנגן, מנסה לפייס, וצעדים זרים, ככל הנראה של חברתה, בדרכה לשירותים.
הכלב התייצב לידו ודחף את חוטמו הלח אל גופו, תובע את חיבתו. הוא זכר שקודם בחוץ העדיף הכלב אותה, לכן הרחיק אותו בכעס ואמר: ״לך אליה. לך. בוגד.״
הוא תהה למה המקלחת שלה מתארכת ואז נזכר, בשמונה בבוקר היא מדריכה אחד מעמיתיה לעבודה, שהיא מרבה להזכיר, אנליטיקן גרוש ונאה שמתראיין מדי פעם בתוכניות הבוקר בטלוויזיה בענייני הורות נכונה, וכותב רשימות לעיתון נשים שבהן הוא משרבב תכופות את שמו של לאקאן. לכן היא מתקלחת ומבשמת את כל הנקבים. היא בוגדת בו עם המודרך שלה. אולי הם אפילו מזדיינים בקליניקה שלה בזמן שהוא מתהלך בבית, מציינים לעצמם בסיפוק שיא בשבירת מוסכמות בין מטפל למטופל. הם בטח עושים את זה על הכורסה הרחבה, המיועדת לפציינטים. היא שרועה על גבה, החצאית שלה מופשלת, התחתונים כרוכים סביב קרסול אחת הרגליים, והוא גוהר מעליה נרגש, או על ארבע, על השטיח שחזר מניקוי יבש, כמו צמד כלבים, היא נאחזת ברגלי הכורסה, זוקרת אחוריים גדולים מדי ורפויים, והוא רזה וחמור פנים, שערו הצבוע, הנחושתי, נישא מעל מצחו הגבוה לגל דליל, מתנועע מאחוריה באדיקות כמו בזמן תפילה. הזין שלו קשוי עדיין, בעוד שזה שלו רך ומכווץ, בגלל האובדן ובגלל הפרוסטטה.
מתישהו נרדם. כשהתעורר הורה השעון שישן רק שעה קצרה. הוא היה ער ודרוך וידע שיתקשה לשוב ולהירדם. בזמן האחרון נהג להיעזר בכוס יין ורצוי אדום, אבל אתמול עשו סדר במזווה היינות לקראת יום ההולדת של הילדה ונפטרו מכל הבקבוקים הישנים והחצי מלאים שהחמיצו ואיבדו מטעמם, ועכשיו המזווה ריק. הוא החליט לצאת החוצה. בכפר הערבי הסמוך פעל פאב שמתכנסים בו מדי ערב בני נוער מהכפר ומיישובים סמוכים. ערבים ויהודים. מדי פעם מתארח שם אמן בלוז שבא מהמרכז. בלילות הארוכים, חסרי השינה, מצא את עצמו הולך לשם, שותה בירה וצופה במשחק של האן־בי־איי.
פעם קשר שיחה עם שחקן תיאטרון ערבי שחזר לאחרונה לכפר לאחר שהות ממושכת בתל אביב, שם עשה לעצמו שם, כשגילם באחת הטלנובלות דמות של מלצר ערבי. כשסיפר לשחקן שהוא מלמד תולדות המוזיקה באחת המכללות, ושהוא משתעשע לאחרונה בכתיבת מאמר על הקשר שבין שירי ערש להשקפות פוליטיות, הזדהרו פניו של השחקן והוא פתח את פיו ושר בערבית ובבריטון עמוק את שיר הערש שנהגה לשיר לו סבתו, ולא הסתפק בשיר בלבד ותרגם לו את המילים שביטאו געגוע לבית ולכפר שממנו נעקרו. ואת כל זה עשה באטיות ובתיאטרליות, מתענג על ההגייה הגרונית ועל סלסול המילים כאילו הוא מופיע בפני קהל. וכל זה עורר באורי את האשמה המוכרת על הכיבוש ויחד איתה גם כעס על שהוא נדחק להרגיש כך. לאחר הפעם ההיא החליט שיותר לא יֵשב שם, אבל לפעמים, בלילות הארוכים, חסרי השינה, כשהוא חש כלוא בבית ורצה להימצא במחיצת אנשים, הלך לשם. פעם אפילו שכנע את נעמה לבוא איתו, ואחר כך הצטער, כי השחקן הערבי התיישב לידם, ותוך שעישן מריחואנה בגלוי והציע גם להם, דיבר על תיאטרון ופוליטיקה ועל סרט חדש שאליו הוא מצטלם בימים אלה, ואגב דיבור נעץ בנעמה את עיניו הכהות והעשנות, שרמצי קיפוח וצדק מתנשא יקדו בהן, ודיבר על הבנה וגשר בין שני העמים, בעוד קול הבריטון השחקני ועננת המריחואנה כובשים ומהפנטים את נעמה ואותו, כמו ב״שיר כאב״ של מאיר אריאל. כשהגיע המקום היה עדיין פתוח ומואר, והוא נכנס פנימה והתיישב ליד הבר והזמין חצי ליטר בירה, וביקש גם קערית זיתים ובהה במשחק של הניקס נגד הקליפרס בטלוויזיה ובחן את האנשים ובמיוחד את הבנות הצעירות והשזופות במכנסיים קצרים ובחצאיות מיני, בחולצות בטן עמוקות מחשוף, כמה מהן אולי בנות כיתתו של נדב. הן שתו בירה ודיברו בקול רם וצחקקו חסרות דאגה ונגעו זו בזו והיטיבו את ישיבתן ותוך כדי כך חשפו ירכיים עירומות, תחתוני חוטיני צבעוניים ושדיים קמורים ומוצקים. מדי פעם קמו ויצאו למרפסת לעשן, הסיטו את שערן ורכנו מעל ללהבת המצית ולפאלוס הלבנבן בלחיים נמצצות פנימה, והפריחו אל החשיכה הפלואורסצנטית אבקני זרע לבן. בצדו האחר של הפאב ישבה חבורה של בני המקום. אחד מהם, צעיר שפניו מוכרות לו, נופף לו לשלום. הוא נופף חזרה, בלי שיידע למי הוא מנופף, ורק כעבור רגע זיהה את האיש שממנו שכרו את הכיסאות והשולחנות ליום ההולדת של הילדה.
ההמולה של בני היישוב נראתה לו חזקה מתמיד ולא ראויה. אחת הבנות נעמדה והדגימה תנועות אגן של ריקוד בטן, צחקה צחוק מתגלגל ומשוחרר, עיכסה בישבנה וטלטלה את שדיה. הערבים השתתקו. העיניים שלהם כהו ויקדו. נדמה היה לו שהם נעלבים ממפגן החיקוי ושהם מזיינים אותה בעיניהם. הוא חש נבוך ומאוים כאילו שזו היתה בתו, ורצה לגשת אליה ולנזוף בה על התנהגות לא נאותה, ואז, בלחש, כדי שבני המקום לא ישמעו וייעלבו, להתריע שהתנהגות כזו שמקובלת בחברה היהודית עשויה להוביל לתקיפה ולאונס בחברה הערבית. במקום זאת קם והלך לשירותים להשתין ובהה כהרגלו באסלה וראה שהשתן אדמדם מתמיד ונבהל שהוא משתין דם, וכדי להירגע אמר לעצמו, שהשתן רק נדמה לו אדום בגלל האור הלקוי, ושהוא ודאי כהה בגלל הבירה שהרבה לשתות ובגלל ששתה מעט מדי מים בחום הכבד. הוא מיהר להוריד את המים. כשפנה לצאת ראה שעל הדלת יש כתובת בערבית ולידה תוספת בעברית. ״נדב מאוהב בליה״. גרונו נשנק. נדב נהג אמנם לשבת בפאב הזה מדי פעם אבל זה היה מזמן, ובחייו של נדב, ככל שהוא יודע, לא היתה שום ליה, ובכל מקרה, זה אינו כתב ידו. בזה הוא בטוח. אם כך מדובר בנדב אחר, נדב חי שמתגורר אף הוא באזור, שמבקר מדי פעם בפאב ושמאוהב בליה. הוא חשב שוב על נדב שלו, נדב המת, שלא זכה לאהוב נערה, ושהאש שהציתו ערבים מלאי שנאה הגיעה עד סמוך לקבר שלו. הוא נתקף סחרחורת של זעם וחרדה. הפה שלו יבש. נדמה היה לו שעוד רגע יאבד את ההכרה וראשו יוטח באסלה. הוא נתמך בקיר והתיישב על האסלה, מישהו התרוקן במשתנה הסמוכה, תוך כדי כך נפטר מגזים עודפים וזמזם לעצמו זמר לא מזוהה. הוא הוריד שוב את המים ויצא. יותר מעשרים שנה שהוא חי בקרבם, ועדיין חוזר ומתפלא שהם בדיוק כמוהו, מפליצים, שרים ומתגרדים כשהם משתינים, כאילו אפשר שיהיה אחרת. עד כמה עמוקים הם השנאה והפחד וההתבדלות שהוטבעו בו. הוא הוציא מכיס החולצה את העיפרון השטוח שהוא מסתובב איתו תמיד, למקרה שיצוץ לו רעיון שקשור למחזור השירים שהוא כותב, וכתב באותיות גדולות על הדלת, ליד הכתובת על נדב המאוהב בליה, ״מוות לערבים מציתי האש״, ומתחת חתם ״נדב״. הוא חזר ועיבה את האותיות עד שניתן היה לקרוא אותן בקלות, ואז סקר את הכתובת, עד שהחלה לבצבץ בו חרטה. הוא השליך את העיפרון לאסלה, הוריד את המים, מיהר לצאת מהשירותים, שילם, השאיר טיפ נדיב במיוחד ויצא לרחוב.
במזרח כבר החלו להתבהר השמים. חובותיו לאותו יום היו רבים ומעיקים. פגישה עם הרקטורית וראש החוג, ביקור אצל אביו בבית האבות ותור אצל אורולוג מומחה בתל אביב. הוא החליט להקדים ולצאת לדרך. הוא שלח מבט אחרון אל הפאב ודמיין איך הוא מגיע לשם עם כמה בקבוקי נפט ביום ראשון בלילה, כשהמקום סגור, שופך את הנפט מסביב לקירות המבנה ומצית את הפאב.
כשהתיישב במכונית, חש בעייפות הנוראה. עיניו נעצמו מעצמן, ואיבריו היו כבדים. נדמה היה לו שהוא לא ישן לילה שלם אחד מאז קרה מה שקרה לפני שלוש שנים. הוא אמר לעצמו שמסוכן לנהוג במצבו ושמן הראוי שישתה קפה היכנשהו, אבל התניע את המכונית והחל לנסוע. הוא הוציא מתא הכפפות סוכריית קפה, החל למצוץ אותה ופתח את הרדיו. קריין זחוח ומנומנם הקריא את הכותרות הראשיות של עיתוני הבוקר. הוא העביר לתחנה ששידרה מוזיקה. נדמה היה לו שבעזרת הסוכרייה והמוזיקה הוא מצליח להרחיק את העייפות. ביציאה ממעיליה, ליד עין זיו, הופיע המראה מרומם הרוח, האהוב עליו תמיד, של שפלת החוף הפרושה לפניו, שמאלה עד למפרץ חיפה וההר שמעליו, שממנו מזדקר בניין האוניברסיטה, וימינה עד לראש הנקרה ולגבול הארור. מעל לים נצברו עננים אפורים ודחוסים שהאור פיסל בהם צורות ופנים. הוא ראה מקדשי שיש קדמוניים ואלים ענקיים שחציים חיה וחציים אדם. נדמה היה לו, שפניו של הילד צפים בין העננים שמעל לים ושאם יתעקש המכונית תתנתק מהכביש ותמריא אליו. הוא הביט בשעון. אביו כבר ודאי ער. כדאי שיטלפן אל בית האבות וישאל לשלומו. הוא לקח את הנייד וחייג. מכונית משטרה חלפה בנתיב הנגדי. אחד השוטרים דיבר במכשיר הקשר, ודאי דיווח על המהירות המופרזת שבה הוא נוהג, אולי גם על זה שהוא מדבר בנייד במהלך הנסיעה. איש לא ענה והוא הניח את הנייד. ברדיו התנגן שיר של רדיו הד, להקה שהילד אהב במיוחד. הכאב היה בלתי נסבל. הוא רצה לעקור ממוחו את הזיכרון הארור. הוא הגביר את עוצמת המוזיקה, עצם את עיניו ולחץ על דוושת הגז עד סופה.
סמוך לקריית מוצקין נזכר באחת הסטודנטיות במכללה, שגרה שם בשכירות עם חברתה. פעם הציע לה טרמפ בדרכו הביתה. כשהגיעו לכביש הראשי, החוצה את הקריות ביקשה לרדת כדי שלא ייאלץ לסטות מדרכו. ואולי חששה שאם תתיר לו להביא אותה עד לביתה, הוא עשוי לראות בזה אישור לחיזור נמרץ מדי. אבל הוא התעקש בפטרונות של מורה כלפי תלמידתו להביא אותה עד לדירתה, וכשהזמינה אותו מגומגמת ונבוכה לשתות קפה, תוך שהיא מתנצלת על הבלגן בדירה, ביטל את חששותיה והכריז שהוא מוכן להתערב איתה שדירתו מבולגנת יותר. הוא שהה אז בדירתה כחצי שעה שבמהלכה מצא את עצמו מפלרטט איתה ומתאהב בה ודמיין איך הוא עוזב את הבית ועובר להתגורר איתה.
למחרת, כשפגש אותה בסמינר, נראתה לו אחרת, והיא, מצדה, התחמקה ממנו, והוא צפה בצער בתחושת ההתאהבות המתפוגגת.
הוא מצא חנייה לא רחוק מדירתה. לרגע היסס בגלל השעה המוקדמת אבל התגבר וצלצל בפעמון, תוך שהוא מארגן בראשו את המשפטים שיאמר לה: ״עברתי כאן במקרה ומכיוון שסיימתי לקרוא את העבודה שלך, חשבתי שנשתה קפה ונפטפט.״ הוא שמע צעדים קרבים לדלת וחש שמישהו מביט בו דרך העינית. הדלת נפתחה והוא ראה את פניה המתאדמים במבוכה ומאחוריה, במטבח, גבר צעיר וגלוח שיער במדי קבע, על כתפיו דרגות קצונה, אוחז קרטון חלב ועל פניו תמיהה, והוא אמר: ״אני רואה שבאתי בזמן לא טוב. עברתי בדרך וחשבתי לדבר איתך על העבודה שלך. סיימתי לקרוא אותה...״ הוא נעצר, כמנסה לדלות מזיכרונו את התרשמותו המדויקת, לרגע היסס, מתלבט עד כמה בכוונתו להרחיק ולהחניף לה, וכשראה את פניה נדרכים בציפייה ואת גרוגרתה עולה ויורדת מהתרגשות, החליט להתאכזר אליה ואמר: ״טוב. נדבר בפעם אחרת. אני לא רוצה להפריע. יום טוב לך.״ פנה והלך. הוא יצא מחדר המדרגות והלך ברחוב הזר, ריק פתאום וללא מטרה. בקצה הרחוב היתה גינה ציבורית קטנה. נדנדה, מגלשה, פינת חול וכמה ספסלים. על מושב הנדנדה ישבה ילדה כבת שלוש, אפה מלא בנזלת שקרשה. מולה עמד איש צעיר שעישן ודיבר בנייד ואגב כך נדנד את הילדה ברגלו.
הוא חשב: הילדה בטח התעוררה לפנות בוקר לאחר לילה שבו מיעטה לישון, והאבא לקח אותה החוצה כדי שהאמא, שלא ישנה כל הלילה תוכל לנוח. האבא תלה בו עיניים אדומות, חסרות שינה, וניסה לסחוט ממנו חיוך של התמוגגות מהילדה המנוזלת.
שנאה וסלידה מבישה מילאה אותו. הוא הלך למכונית והתיישב ליד ההגה בלי לדעת לרגע לאן הוא צריך לנסוע. הוא פתח את הרדיו. זו היתה אחת מאותן תוכניות, שבהן מאזינים מתקשרים לאולפן ומדברים על מה שמציק להם. הוא סגר את הרדיו. המכונית שחנתה לפניו יצאה מהחניה ומכונית אחרת נכנסה במקומה. הנייד צלצל. זו היתה נעמה. המשפט שהטיחה בו בלילה, על כך שהיה עדיף שלא היתה מכירה אותו כי אז הילד לא היה נולד וגם לא היה מת, צף ועלה. הוא הביט בנייד, עוין, עד שהצלצולים פסקו. כעבור רגע שוב צלצל הטלפון. הפעם זה היה המספר של אביו. זה זמן רב שהוא לא מטלפן אליו. ספק אם הוא זוכר את המספר וכיצד נוהגים במכשיר טלפון. אם כך זו הפיליפינית. בפעם שעברה, כשטלפנה, זה היה כדי לבשר לו שאביו נפל, שבר את האגן ופונה לבית חולים. מה עכשיו? התקף לב? ואולי שבץ מוחי? מתאים לאביו לארגן לעצמו אשפוז בבית חולים ערב יום הולדתו השמונים וחמישה. ואולי הפעם זה המוות עצמו על כל מה שכרוך בו. סידורי לוויה, פרידה על שפת הבור ושוב אבל מתמשך. לא. הוא לא יענה. אין לו כוח יותר לידיעות רעות. ואולי חזר אליו הזיכרון, והוא רוצה לדבר איתו, להשלים את החסר, להתעניין בו לשם שינוי, לשאול אותו לשלום נישואיו ועבודתו ואבלו על הילד המת. גם הצלצול הזה פסק. השמש טיפסה אל מרכז השמים וסנוורה את עיניו. הוא הסיט את הצלון, כך שיסתיר את השמש. אחר כך נרדם והתעורר בצוואר נקוע וכואב, רוק נוזל מפיו, למשמע נקישותיו על החלון של אזרח מודאג, שהתעקש לדעת אם הכול בסדר איתו.
הוא הביט בשעונו. מחוגיו הורו רבע לעשר. בעשר וחצי היתה קבועה לו פגישה עם הרקטורית ועם ראש החוג, והוא נחרד למחשבה שאם לא היה מתעורר, ומאחר לפגישה או לא מגיע אליה בכלל, היה מוכיח בכך לצמד שמנסה להיפטר ממנו בטיעונים שונים שהגיע אמנם זמנו להיות מסולק.
בעשר ועשרים כבר היה במכללה. כדי להתגבר על רפיון רוח צפוי הלך לקפיטריה והצטייד בכוס קפה. כשהגיע למשרדה של הרקטורית, כוס הקפה הלוהטת בידו, כבר הורה השעון שעל מפרק ידו עשר עשרים ושמונה. שעון הקיר שבמשרדה של המזכירה לעומת זאת הורה עשר עשרים ושבע בלבד.
גם על פי השעון המחמיר נותר בידו מספיק זמן לסיים את הקפה ולהיכנס אל חדרה של הרקטורית כשהוא מתודלק בקפאין ובאדרנלין, מוכן להילחם על משרתו וכבודו.
הוא שנא שיחות סרק בטלות במשרד ובמסדרון, אבל כעת היה שרוי בזחיחות מוזרה, לכן, שלא כהרגלו, הקדים ונכנס למשרדה של המזכירה, בירך אותה לשלום בקול רם ובקידת ראש גנדרנית, ובלי שביקש את רשותה לשבת התיישב בכיסא שמולה ושאל לשלומה ולמספר התלמידים שנרשמו לחוג עד כה לשנת הלימודים הבאה, ובעודו מקשיב לדבריה לגם לגימה אחרונה מהקפה והשליך, בחופשיות שבדרך כלל לא אפיינה אותו, את הכוס לסל הניירות, ונזכר שהתייעצה איתו לפני כשבוע לגבי מורה לפסנתר לאחד מבניה, ושאל בפתיחות לא אופיינית אם התקשרה למורה שהמליץ עליו. אחר כך, בדממה שהשתררה, נשא את עיניו סביב וראה את פתחו של המיזוג המרכזי שהותקן לאחרונה במשרדי ההנהלה ואת הריהוט החדש, ואמר בקול רם ובהטעמה מקניטה, מודע לכך שקולו נשמע גם בחדר הסמוך: ״תתחדשו על השיפוץ. עכשיו אני מבין למה אין כסף לקנות גיטרה לחדר המוזיקה.״
ברגע זה בדיוק הגיע ראש החוג, לבוש למרות החום בז'קט הקורדרוי הנצחי שלו, שמרפקיו מטולאים, כאילו ביקש להצהיר בכך, שגורלו אמנם כפה עליו להתהלך בחום המעיק של הלבנט, אבל ברוחו הוא עדיין משוטט בשבילים המוריקים של אוניברסיטת קיימברידג', שם שהה בשנת שבתון בלתי נשכחת. בלוריתו הדלילה היתה סמורה כאילו פסע מול רוח עזה, משקפיו עטו אד וסביב אפו היו כתמי סבוריאה אדמדמים. הוא אחז צרור דפים בידו ודיבר בנייד. הוא סיים את השיחה במלמול זועף, בירך את המזכירה בחמימות ואותו בשלום צונן, נכנס לחדרה של הרקטורית וטרק את הדלת.
הטינה המוכרת אל האיש שבה ומילאה אותו. הוא תיעב את הבעת פניו המתבדלת והיהירה, את האופן שבו ניהל את החוג שבראשותו, את יצירותיו השכליות, המנוכרות, שיותר מאשר מוזיקה יש בהן ציטוטי מוזיקה ותרבות וחנופה. הוא סלד גם מהשקפותיו החברתיות.
יום אחד, כששוחחו על תוכנית הלימודים, התאונן ראש החוג על הבורות של הסטודנטים העכשוויים. אורי מיהר בקורת רוח כמובן להסכים איתו, ואז גלש דיבורו אל מצבה העגום של המוזיקה הקונצרטנטית, וגם על כך הסכים איתו. אחר כך תקף בזעם את הזמרים המזרחים, שתובעים את עלבונה של המוזיקה המזרחית, שלדעתם אינה מושמעת מספיק ברדיו, בזמן שהמוזיקה שהם עושים בכלל לא מזרחית, אלא חיקוי עלוב של שירים קיטשיים מפסטיבל סן רמו. אחר כך המשיך והשתלח באותם זמרים מזרחים שבמשחקי כדורגל שרים את ההמנון בסלסולים, כשלדעתו עליהם לכבד את ההמנון ולשיר אותו כפי שנכתב. מלבד זאת, האיש היה תועלתן בכל יחסיו עם הכפופים לו. עם האחד טיפח ידידות בגלל קשריו עם תזמורת חשובה, עם האחר הקפיד לשמור על יחסים טובים בגלל היותו אח של עיתונאי נחשב, ולשלישי היתה יחידת נופש במצפה רמון, שבה נהג אחת לכמה זמן להתארח ולהתמסר ליצירה.
ואילו הוא, אין לו מה להציע כמתנת שוחד לידידות טובה, מלבד חנופה, שמשקלה לא מועט כלל וכלל, אבל הוא גורר איתו מצפון מפותח מדי ונוקשה שמביא אותו להסתגר בעצמו ולהביט בתיעוב ובסלידה במרצים שיושבים בקפיטריה זה בחברת זה ומחליפים דברי רכילות וחנופה.
השעון הורה עשר וארבעים. אורי החל לצבור עלבון על האיחור המזלזל. הוא תופף באצבעותיו מזורקה סוערת של שופן, וכשסיים את היצירה הורה השעון עשר וחמישים. הוא החליט לקום ולהסתלק בהפגנתיות וכבר הכין את הטקסט שיאמר למזכירה: ״תמסרי בבקשה לצמד המנהלים שבפנים שהלכתי. אני אולי לא נראה כזה, אבל אני אדם עסוק. אם הם רוצים לפגוש אותי שיטלפנו ואני אבדוק ביומן אם אני פנוי.״ אבל אז נפתחה הדלת והרקטורית הזמינה אותו להיכנס והוא פסע פנימה, כנוע ושפל רוח. כשחלף על פניה נדמה היה לו שהתנמך או שזו היא שנועלת נעלי עקב גבוהות במיוחד. הוא יישר את גבו כדי להוסיף לשדרתו מילימטרים אחדים, אבל גבו ענה לו בכאב חד והוא מיהר להתיישב על הכיסא המוכר לו, מובס עוד בטרם נאמרה מילה.
הרקטורית התיישבה במקומה, פרשה מניפת ציפורניים מטופחות והחלה לדבר. היא אמרה שהמצב של ההשכלה הגבוהה קשה ושל המכללות קשה במיוחד, דבר שמאלץ אותם להיערכות מחודשת וצמצומים כואבים. ראש החוג גירד את הקשקשת שבין גביניו, הנהן כמסכים עם הקביעה ועטה על פניו מבט מהורהר וצדקני, והרקטורית אספה כוח והמשיכה ואמרה שההכרח להגיע אל מספר תלמידים רב כדי לפרנס את המערכת מציב מעתה במרכז את הסטודנט, שאותו דימתה כלקוח שמהלך במרכול ובוחר מההיצע שלפניו. ״במערכת האקדמית החדשה,״ התגבר קולה ובעיניה נמסך דוק של חלום עכור, ״תתבטל המחיצה שבין זמן העבודה לזמן האישי. מעכשיו המרצים ייאלצו לתת יותר מעצמם, יותר שעות עבודה, יותר נתינה אישית.״ הוא הקשיב לחזון ההזוי שטוו דבריה וראה בדמיונו חבורת סטודנטים הנאספים בשעת לילה בסלון ביתו אשר הופקע ומשמש מעתה כחדר לימודים של המכללה. אז פנתה לבשורות הטובות, לשיטתה, ואמרה, שמכיוון שנשארו לו רק עוד ארבע שנים עד ליציאתו לפנסיה, המערכת מציעה לו לצאת לפנסיה מוקדמת בתנאים משופרים.
נכון לקרב מיהר לקטוע את דבריה ואמר: ״אני מודה למערכת על התנאים המשופרים אבל אינני מוצא סיבה להפסיק את עבודתי.״
הרקטורית לא התרשמה מתקיפות סירובו והמשיכה לדבר, מחניפה לו כעת, מציגה אותו כאמן שנמנע ממנו להתמסר ליצירה בגלל ההכרח לעבוד, וכי כעת יש לו הזדמנות לצאת לפנסיה מוקדמת ולהתמסר כל כולו ליצירה בלי שום הפסד כספי.
הוא עצמו חשב על כך לא פעם לאחרונה ואפילו פנה אל הסתדרות המורים כדי לברר מה גובה ההפסד הכספי שיתלווה לפרישה מוקדמת, אבל מכיוון שהדברים באו כתכתיב ממנה, התקשח ונתן למילים לעבור מעליו, ותוך כדי כך שוטט על פניה וגופה כתוהה על החומר הנחות אם כי המסקרן שממנו היא עשויה. החצאית המחויטת, החולצה הלבנה, המעומלנת, שאחד מכפתוריה נפרם, חושף טפח חזייה, השיער הבלונדיני הצבוע פסים, חלקת הצוואר המנומש, תליון זהב, המשקפיים המעוצבים שמסגרתם אדומה והידיים שהתנועעו במרץ, נוגעות בשולחן ובדפים ומדי פעם גם בפניה ובשערה. מבלי שחש הפך התיעוב שלו אליה לתשוקה. והוא חשב: מה הסיכוי שהידיים שלה ייגעו בו? מה הסיכוי שלו לזיין מישהי כמוה? היא לעולם לא תימשך למישהו כמוהו אלא אם הם ייתקעו שניהם לבד על אי בודד לאחר תאונת מטוס. אז, בגלל הכורח להתקרב לנפש החיה היחידה כדי לשרוד, רק אז יש סיכוי שתבחין במיניותו. ואז הוא יזיין אותה, ישפד אותה והיא תצרח מתענוג.
בעודו בועל אותה בדמיונו על החול הזהוב שבאי השומם, בינות לתפאורה של שברי המטוס, הרקטורית פעלה בעורמה אסטרטגית, פנתה להעמיד אותו במקומו וממחמאות עברה לעלבונות. היא סיפרה שבשאלון תלמידים על מידת שביעות הרצון שלהם מהמרצים הוא קיבל ציון נמוך מאוד, וכי הסטודנטים מתלוננים עליו שהוא מרצה אפור, קשוח ותובעני מדי. כאן איבד את שלוותו וצעק, שהבעיה היא לא בו אלא בסטודנטים המשועממים והיהירים שלא יודעים לפתוח ספר בספרייה ובמקום זה רצים לאינטרנט, שם הכול מוגש להם מתומצת, ארוז ושטחי כמותם. הבעיה היא גם במערכת האקדמית ששמה לה למטרה להחניף ולרצות את הסטודנטים בכל מחיר, ומלבד זאת, הטיח בה, מה היא יודעת על חינוך לאמנות ועד כמה קשה להיות אמן, לכתוב יצירה ואחר כך למצוא נגנים שינגנו אותה, לרוב כטובה חברית ובלי תמורה כספית, ואז לשכור אולם שבו תנוגן היצירה ולהזמין עיתונות מטופשת וביקורת מרושעת, כשכל מה שהיא עושה זה לשבת במשרד ולשקול דברים על פי הרווח הכספי בלבד.
כשסיים את דבריו היה הפה שלו יבש, ומלחציים התהדקו סביב רקותיו. נדמה היה לו שהחדר מסתחרר סביבו, והוא הוכרח להיתמך בשולחן כדי לא ליפול, אבל השולחן, במקום לעצור את נפילתו, הסתחרר יחד איתו. הרקטורית יצאה נחפזת והביאה לו כוס מים, ציוותה עליו לשתות והביטה בו בדאגה רבה וברחמים מוסווים, שנבעו ודאי מהמחשבה על היותו אב שכול.
הוא הניח את כוס המים על השולחן, נעמד בזהירות, גישש ובדק שהרצפה אכן נמצאת תחת רגליו, הביט ברקטורית ובראש החוג, שדאגתם נראתה לו לפתע כנה, ורצה להודות להם ולהגיד שהוא מצטער שהתפרץ ושהוא מבטיח לשקול את ההצעה שלהם. במקום זאת רק מלמל סליחה ויצא.
כשהגיע לבית האבות כבר היתה מסיבת יום ההולדת המשותפת לאביו ולשני דיירים נוספים בעיצומה. בחדר הטלוויזיה שמארח את החוג ליידיש, החוג לברידג' ואחת לכמה זמן זמר ממוצא רוסי ששר בקול של מקהלת הצבא האדום שירי ארץ ישראל, נאספו כעשרים דיירים, מרביתם דיירות. על השולחנות הונחו שני בקבוקי מיץ, קנקן תה, צלחת חד־פעמית עם ופלים ומקלות מלוחים ומגש ביתי שעליו עוגת גבינה פרוסה. אביו ישב שמוט על כיסא הגלגלים. על פי בגדיו ראה שהפיליפינית זכרה להלביש אותו בבגדים חגיגיים מהרגיל, גם שקית הקטטר הוחלפה, אולי בגלל האירוע החגיגי, ובצינורית נקווה לאטו נוזל צהוב חדש. כשהתקרב שמע את הפיליפינית אומרת: ״סבא. הנה בן שלך.״ הוא רכן ונשק לאביו על המצח ומיהר לרכון לידו כדי לא להפריע לאחד מבני המשפחות שנשא דברים לרגל האירוע. עיניו של אביו נמלאו מבע. נדמה היה שהוא רוצה לומר לו משהו. הוא קירב אליו את אוזנו ואמר: ״כן אבא.״ סנטרו של אביו רעד ושפתיו מלמלו: ״קוראים לך אורי.״ הוא חש מחנק בגרון ורצה לנוס משם או לגעות בבכי מר. הוא השיב: ״נכון אבא. קוראים לי אורי.״ עיניו של אביו חזרו והתרוקנו, כאילו כילה המאמץ לדבר את כל כוחותיו. הפיליפינית השקתה אותו באנשור מתוך קשית. הנוזל זלג על לחיו ומשם במורד צווארו אל עבר צווארון החולצה. פתאום אביו החל להשתנק והפיליפינית חבטה על גבו עד שפסק. הוא התנשם במאמץ, והסימפונות שלו צפצפו. בעיניו נותרה בהלה לחה. הוא הביט באביו. התותבות שלו נשלחו לתיקון והוא נראה כאילו נוספו לו עוד עשר שנים. הוא היה חסר סנטר והלחיים קרסו ונשאבו פנימה. הוא זכר אותו גבוה וחסון, מיתמר מעליו, עודר ומעמיק את הגומות סביב העצים בגינה, חוזר מהשוק נושא סלים עמוסים בפירות וירקות, ואילו עכשיו הוא נראה כמו מוזלמן, ואם ייאלצו לנוס בגלל שתתחיל פתאום מלחמת עולם שלישית, הוא יוכל לשאת אותו על ידיו כאילו היה הוא האבא ואביו הילד. הוא הגניב מבט לשעונו וחשב: שבוע מפריד בין יום ההולדת של אביו לזה של בתו. בעבר נהגו לחגוג לשניהם יחד. בלא מעט מסעדות ישבו, ואביו התעקש תמיד לשלם, למרות שיוקר המחייה ומחירי התרופות שלקח, שמספרן גדל, נגסו מהפנסיה הזעירה שלו. ועכשיו הוא רק מחכה להזדמנות לברוח מאביו ולהיות במחיצת בתו.
יום אחד גם הוא יהיה מוטל באיזה בית אבות, ובתו תבקר אותו ביקור קצר ובתואנה כלשהי תקום ותסתלק כדי להיות עם הילדים שלה.
וכמו במסיבת יומולדת של ילדים הגיע זמן התפעול והמשחק החברתי. הזקנים ישבו כעת במעגל בכיסאות הגלגלים והעבירו כדור אחד לשני בעידודה המדרבן של נערה בשביס, אולי בת שירות. הכדור נזרק אל אביו פעם ופעמיים בידו הבריאה של זקן חסון גוף שמחצית פניו מאובנת ושמוטה, ככל הנראה לאחר אירוע מוחי, אבל אביו, לזוועתו, סירב להיפרד מירכה החשופה של שכנתו, ישישה בפאה ובזונדה שישבה לצדו במבט ריק בעוד אביו לש את הירך הלבנה ודלת הבשר. ״תעזוב את הרגל של חנה,״ ציוותה הנערה בשביס. ״תעזוב. תעזוב הרגל,״ התעוררה האישה והחלה למחות, כאילו רק עכשיו חדר הדבר לתודעתה.
הוא הסתלק משם, נוטר ופגוע, בלי להיפרד מאביו.
כשהגיע לתל אביב כבר היתה השעה קרובה לשעת הפגישה עם האורולוג, והוא נסע ישר לקליניקה של פרופסור קרמר, בקומה השלוש־עשרה של בניין משרדים מהודר סמוך לבית החולים. חדר הקבלה כבר היה מוכר לו מהביקור הקודם. תחת מסך פלזמה ענקי שהוקרנו בו בלי קול חדשות האינטרנט של אחד הערוצים, ישבה מזכירתו של הפרופסור, אשה כבת חמישים עם חזה של דולי פרטון ושיער אדמדם, שקועה בשיחת טלפון עם פציינט ואולי עם אחד מעמיתיו של הפרופסור, ואולי עם בן משפחתה או המאהב שלה.
הוא נפרד מאלף ומאה שקלים במזומן והתיישב להמתין לתורו.
במשך זמן מה ניסה לנחש את החדשות האילמות בטלוויזיה. אחר כך הושיט יד לערימת העיתונים, הוציא עיתון נשים ותיק ודפדף. התעלם מריאיון עם שחקן תיאטרון נודע (סמים וגירושים), טור של עורך דין חובש כיפה המתמחה בדיני משפחה, ומדור של אסטרולוגית. כשנתקל בשאלות המופנות לסקסולוגית החל לקרוא מרותק כאילו היה נער מתבגר, שזקוק להדרכה מינית.
מישהי שמתכנה י' התוודתה באוזני הסקסולוגית שבן זוגה תובע ממנה יחסים אוראליים ושהמעשה מגעיל ודוחה אותה, ומצד שני היא מאוהבת בבחור ואינה רוצה להיפרד ממנו. כיצד לנהוג? שאלה י' את הסקסולוגית.
בתמונת האילוסטרציה נראו דוגמן חטוב גוף שרוע על גבו כשמעליו רוכנת בתנוחה המרמזת למעשה אוראלי דוגמנית בכתונת תחרה סקסית.
כשנקרא לחדרו של הפרופסור כבר היתה דחוקה בקדמת מכנסיו תפיחה קטנה ומעודדת.
הפרופסור קיבל אותו במאור פנים מיוחד, ואיך לא? הם מכירים כבר יותר מחמישים שנה. למדו באותה כיתה באותו בית ספר יסודי. הם אמנם לא היו אז חברים אבל כל אחד מהם זוכר את האחר.
הוא זוכר נער צנום ומבויש, למדן, ממושקף, שנועל נעליים מגושמות וגדולות ממידתו, ושהוריו ניהלו חנות מכולת. כדי לדעת מה קרמר זוכר ממנו יהיה עליו לשאול אותו, אבל אין לו כוונה לעשות זאת.
כעת הם ישבו שוב זה מול זה, שערו של קרמר אמנם הכסיף, אולם מרביתו נותר איתו, עדיין צנום ומבויש למראה, אבל כעת הוא מופקד על בריאותו.
כי בזמן שהוא בזבז שנים על לימודי מוזיקה וחינוך ולא הועיל לאיש, ודאי לא לעצמו, ורק היה משועבד ליהירות ולגאווה בזמן שהלחין את היצירות המעטות והאיזוטריות שכתב, באותו זמן קרמר למד מבוקר עד ערב, עשה תורנויות לילה, צפה והשתלם בניתוחים בארץ ובחוץ לארץ, וכעת הוא מנהל מחלקה בעל מוניטין בין־לאומי, שאפילו חולים מהמדינות המפותחות ביותר באירופה באים להתנתח אצלו.
קרמר שאל אותו בנימוס לשלום אשתו וילדיו, ענה בקצרה רבה משלו להתעניינותו בו ובמשפחתו, הכניס את הדיסק של הסי.טי. למחשב, הרכיב משקפי קריאה ונפנה רציני וקודר להביט במסך, מטה את צג המחשב לעברו, מחווה שיש להניח שהוא לא מכבד בה כל פציינט.
הם הביטו בצג יחד, רכוני ראש, כאילו מדובר בניסוי משותף בשיעור כימיה בבית הספר ולא בערמונית החולה שלו. כתמים לבנים, מתכווצים ופועמים, סביבם צללים כהים, רוחשים סכנה. הוא עקב אחר הבעת פניו של הפרופסור, מחפש סימנים של דאגה, אבל פניו של קרמר נותרו חתומות. ודאי הרגל שאימץ לעצמו כדי להדוף פציינטים חרדים וחטטנים יתר על המידה.
הוא החזיר את הסמן אל הדף הקודם, התעכב עוד רגע מול קבוצת איים סלעיים, שהזכירה לו את איי יפן, ואז פנה אליו, לבש הבעה רגועה ובוטחת ואמר: ״צריך לקחת דגימה פתולוגית מהערמונית.״ והוסיף: ״עניין כירורגי פשוט יחסית,״ כמשיב על שאלה שנשאלה. הוא נפנה אל לוח השנה שעל שולחנו, הפך דף ושאל: ״מה דעתך על יום רביעי הבא?״
לרגע נבעת. אם כך, זה דחוף, אולי אפילו קריטי, וכדי לא להפחיד אותו הוא מדבר על הדברים ברגיעה.
הוא רצה להציף אותו בשאלות דאגניות כמו מה הסיכוי שזה סרטני ומה עושים במקרה כזה והאם מלבד הניתוח נדרשים הקרנות וטיפולים כימותרפיים והאם כל אלה פוגעים בזקפה וביכולת המינית, והאם בסופו של דבר הוא עומד למות, אבל מתוך חשש לשמוע דברים קשים הניח לו לנהל את הכול ולומר רק את מה שלדעתו צריך לומר, והוא לא אמר עוד הרבה. רק הפנה אותו אל המזכירה כדי לסכם עניינים אדמיניסטרטיביים, ואחר כך קם, הושיט לו יד חיוורת וצוננת שציפורניה גזוזות בקפידה וגבה מכוסה נמשים אדמוניים.
(הוא חשב: האצבעות המטופחות וחסרות החמימות האלה של בן כיתתו יפשפשו בערמונית שלו כשיישן.) הוא חייך חיוך חמים וחברי ואמר: ״תמסור ד״ש לרעייתך ולהוריך,״ חזר והתיישב, מאותת שהסתיימה פגישתם.
אורי התיישב מול המזכירה כמו מועמד לסירוס, מסר לה את הפרטים שביקשה בזמן שמילאה את הטפסים הדרושים, ונדמה היה לו שאיבר המין שלו הצטמק לממדי איבר מין גמדי בזמן שהשדיים שלה גדלים ומתעצמים מול עיניו.
את הדרך מהמרפאה למעלית עבר בלי שתיחרת בזיכרונו. כשדלת המעלית עמדה להיסגר נתקף פחד לא מוכר לו לנסוע לבד במעלית וזיהה מיד את הסיבה. ניתוח השבר שעבר לפני כשנה. הוא זכר את עצמו מורד במעלית לחדר הניתוחים, רועד מפחד, משוכנע שאלה רגעיו האחרונים ושהוא עומד לא להתעורר מההרדמה, ראשו ורגליו עטופים בערדלי ניילון, עירום מתחת לחלוק הירוק, האח הרוסי שמוביל אותו מספר בדיחות גסות והכרתו מתערפלת.
מישהו יצא מכיוון המרפאה הפלסטית הסמוכה למרפאה האורולוגית. הוא חשב: הנה אדם מאושר שעומד לפני ניתוח אף או הורדת שומה. הוא הושיט יד לעצור את דלת המעלית כדי לחלוק אותה עם האיש, אבל ההוא פנה ונעלם במסדרון המוביל אל חדר המדרגות ונדמה היה לו שהוא שומע את דילוגיו במורד שלוש־עשרה הקומות ואת קולו המזדמר בגיל לקראת האף המשופץ הממתין לו. בלית ברירה ירד לבדו, רואה בכך אות לגזרת הגורל השונה שיועד לשניהם. פקיד הקבלה שהיה אדיש אליו לפני כחצי שעה, כששאל על מרפאתו של פרופסור קרמר, קיבל כעת את פניו בחיוך של מכר ותיק, ולמרות שהמחשבה היתה חסרת היגיון, הוא אמר לעצמו שקרמר עדכן אותו בדיאגנוזה החמורה וביקש ממנו להיות חביב אליו. והוא לא עומד להסתפק בזה. מאוחר יותר בלילה, כשקרמר יחזור מהקליניקה הביתה, הוא יספר גם לאשתו ויגיד לה: ״את יודעת מי בא אלי היום לקליניקה? מישהו שלמד איתי ביסודי. ערמונית מסורטנת.״ בדרך למכונית חסם את דרכו איש בגילו, כהה פנים, שנופף במסמך לבן ואמר: ״אני ערבי מהגליל ואני זקוק להשתלת לב בחוץ לארץ. בבקשה תעזור לי. מדובר כאן בכבוד 
שלי.״
משהו בתמהיל של הערבי והכבוד נראה לו כאילו נכתב על ידי קופירייטר מוצלח שבקי היטב בהוויה התל אביבית השמאלנית וברגשות האשם של השמאלנים כלפי הערבים.
בא לו לצעוק אל השמים: ״כל החיים אני נותן נדבה, וזה לא עזר לי.״ בא לו גם להטיח באיש: ״בשביל מה אתה צריך השתלת לב בחוץ לארץ, יש לנו כאן בארץ רפואה מתקדמת וטובה.״ אבל הוא ידע שהערבי עם מחלת הלב הוא רק שליח שנועד להעמיד אותו בניסיון. הוא פשפש בכיס המכנסיים, נתקל בשטר של חמישים, היסס, נתן לאיש, איחל לו בריאות טובה והמשיך בדרכו למכונית.
כשהגיע למכונית כבר נטף כולו זיעה, אבל לא זיעת קיץ נעימה ומצננת שמנדף גוף בריא, אלא זיעה ספוגת חולי וריח רע של תרופות שהיתה אצורה בו, ומרגע שנודע לו שהוא חולה, פרץ החולי מכל נקבוביות הגוף. הלב שלו פעם במהירות, הראש נעשה סחרחר, הראייה התערפלה, הוא צנח והתיישב ליד ההגה והתקשר לנעמה כדי לספר לה את החדשות הרעות ולשאוב נחמה ועידוד, אבל היא לא ענתה. ולמה שתענה, היא בטח כועסת עליו, על זה שקם ונסע באמצע הלילה בלי להגיד לה ובבוקר גם לא טרח לענות לה לטלפון ובעיקר על זה שהוריש לנדב אסתמה, מחיצת אף עקומה ואת ראיית העולם הפסימית שהביאה אותו להתאבד.
צפירה העירה אותו מהרהוריו. מישהו צעק ושאל אותו אם הוא יוצא מהחנייה, וכשקלט שהוא מתעכב או נשאר קילל אותו והמשיך לחפש חנייה. הוא יצא מהמכונית והלך לפאב של עמירם. כבר שנים שלא ישב שם. מתישהו סיפרו לו שעמירם עבר לכרכור ואולי לזיכרון ושהמקום החליף בעלים אבל עדיין נחמד שם. כשהגיע ראה שהפאב שמר על שמו ויותר מזה, בפינה האפלולית הסמוכה למטבח, היכן שעמירם נהג לשבת לעשן ולהביט בנכנסים, ישבה אישה כבת חמישים עם גוף של רקדנית או מורה לפילטיס, עישנה והביטה מולה כאילו ירשה עם הפאב גם את אופן התנהלותו.
בפתחו של המקום הבחין שהוא ריק, והוא תהה אם זה בגלל השעה המוקדמת או מפני שהמקום איבד את לקוחותיו. לרגע נרתע אבל למראה חיוכה הידידותי של המורה לפילטיס נכנס והתיישב. היא ניגשה אליו והציעה לו תפריט, אבל הוא הכריז בחגיגיות שלמרות שלא ביקר במקום יותר מעשר שנים, הוא מכיר היטב את התפריט, אלא אם השתנה, ויודע מה הוא רוצה, והזמין חצי ליטר בירה מהחבית וסלט ירקות עם טונה. עד שהגיע האוכל, אבד לו התיאבון. הוא שתה את הבירה וראה שבעלת המקום עוקבת ממקום מושבה אחרי הסלט שלא נאכל, והחל באי־רצון לאכול ממנו. מתישהו ניגשה אליו ושאלה אותו אם הסלט לא טעים לו. הוא רצה לפתוח בווידוי נרגש ולהגיד לה שהבירה טעימה וגם הסלט טעים אבל אין לו תיאבון כי לפני שעה קצרה נודע לו שהוא חולה בסרטן. במקום זאת רק מלמל משהו על התקף צרבת והיא אמרה שירגיש נוח ולא יאכל ושהיא לא תחייב אותו על הסלט.
הוא הבחין במישהו שישב בחלק הפנימי והאפלולי של הפאב, סמוך למטבח, והביט בו, ולמרות שלא זיהה את תווי פניו, היתה לו הרגשה שהוא מכיר את האיש הרזה והגרום שחבש קסקט בסגנון הצרפתי, פניו ספונים באפלולית, אשר שתה ערק וסינן עשן מנחיריו בעודו מועך בדל סיגריה במאפרה, ושהאיש מכיר אותו. אז שמע קול מוכר קורא בשמו ומזמין אותו להצטרף אליו, והוא הלך סקרן וחושש אל האיש.
זה היה מישהו שהכיר פעם בבית הקפה שבו נהג לשבת. את שמו לא זכר. יום אחד הופיע לפתע בבית הקפה, חבוש אותו קסקט, מצלמת לייקה כבדה תלויה על צווארו, הציג את עצמו כצלם של מגזין תרבות ספרדי וניסה להתחבב על הקבועים שהיו מורגלים בתימהונים ובסקרנים למיניהם שהגיעו למקום ואימצו אותו לזמן מה. באותם ימים נרצחה צעירה נאה וגופתה נטמנה בחולות קיסריה. הרצח סוקר רבות בעיתונות. כעבור זמן נעצר אחד מבני זוגה בעבר בחשד שהוא הרוצח. כעבור ימים מספר שוחרר. אותו בן זוג נהג לשבת בקפה, לכן השתררה בין הקבועים אווירת חשד, שהמשטרה שלחה שוטר סמוי כדי לרחרח ולאסוף פרטים על האיש. הצלם עם הקסקט עשה רבות כדי לפזר את ענני החשד. הוא הרבה לחייך, השאיר טיפים יפים, ציטט את רולן בארת ובעיקר הרבה לצלם את הנוכחים ולחלק את תצלומיו. במיוחד קשר ידידות עם מרצה לספרות, מומחה מטעם עצמו לקפקא, בעל הליכות אירופיות וחובב מערבונים. הצלם והמרצה הרבו ללכת להצגות יומיות, ובערבי שירה שנערכו בקפה נראו יחד. פעם נלווה אליהם לאחד מאותם מערבונים. אחרי הסרט הסתלק המרצה והוא נשאר בחברת הצלם אשר הזמין אותו לדירתו. הוא התגורר בחדרון עלוב על הגג, שבעבר היה ודאי חדר כביסה. על הקירות היו נעוצות עשרות תמונות של פרצופים מוכרים לו מהקפה. הצלם הוציא מארון מרקיב בקבוק קוניאק 777, מזג לשתי כוסות, הקיש את כוסו בשלו וקרא: ״לחיי התערוכה שלי במטרופוליטן בניו יורק. אתה הראשון שאני מספר לו.״ הוא הניח שהאיש מרמה אותו ובעיקר את עצמו אבל מתוך חמלה בירך אותו. אחר כך הצלם התיישב על המיטה, הוציא אקדח מהחגור שתחת חולצתו וסובב את התוף, כאילו שהוא כריסטופר ווקן שמשחק ברולטה רוסית בסרט ״צייד הצבאים״, ואמר שהשמועות עליו נכונות ושהוא עובד בבולשת. הוא המשיך לפזר שקרים ודמיונות, וסיפר על מלחמתו בפשע המאורגן ועל לכידת אייכמן שבה היה שותף נסתר, ואיך פגש פעם את השחקן לינו ונטורה, שהיה למעשה סוכן המוסד, בריביירה הצרפתית. הוא כיוון את האקדח לראש שלו והשמיע קול ירייה בשפתיו, פאף. אחר כך הבעת פניו הפכה מהורהרת ופילוסופית והוא אמר שכל אדם מתהלך עם פשע שביצע ושהרוצח הוא אלוהים בעיני עצמו. עיניו הזדגגו והאדימו מהקוניאק. תנועותיו הפכו אטיות. הוא הוציא מקופסת נעליים תמונה של אשה זקנה חסרת שיניים שעומדת ליד עץ גויאבה ואמר שזו אמו ושאביו נהג להכות אותה, ושאם הוא לא היה בקבר הוא היה מפוצץ לו את הראש.
כל אותו זמן הוא ישב שם מהופנט ורועד מפחד שייפלט לאיש כדור מהקנה או שיכוון אותו שוב אל ראשו, כמו רוצח שהוא אלוהים, ויפוצץ לו את המוח, כשמהתצלומים שמסביב מביטות בהם עשרות עיניים של יושבי בית הקפה. ״ש...שב, יש לי מ...משהו להראות ל...לך,״ אמר האיש בגמגום לא זכור וחשף שיניים רקובות. אורי התיישב בהיסוס, נאפף בריח של זיעה חמצמצה.
הצלם רכן, הוציא מתחת לשולחן קלסר מוכתם ובו עשרות תמונות והחל לדפדף בו.
מתישהו עצר. היו שם שתי תמונות של איש צעיר ומוכר. זה היה הוא, בבית הקפה. המראה הכה בו. באחת מהן הוא היה לבדו, שותה קפה וקורא עיתון, ובאחרת הוא היה בחברת אחד ממכריו אז. הוא חשב: הנה אני, צעיר, בלי סרטן ובלי ילד מת. למרות זאת הוא לא אהב את מה שראה. שערו היה דליל כבר אז. מבטו עגום, הבעתו טרודה ושיניו הקדמיות מטפסות זו על זו, ליקוי שתיקן לאחר מכן אצל האורתודנט. אצבעותיו המוכתמות בניקוטין של הצלם מיששו את הצילומים בעוד דבריו הולמים בו. ״לך אני מ...מוכן למכור אחד במאה שקל. אתה יודע מ...מה? שיהיה ח...חמישים. אני ב...דיוק בדרכי למוזיאון, לפגישה עם המ...מנהל, יש לי תערוכת י...יחיד בחודש הבא.״
תמיד היה נדמה לו שאם יתבשר על מחלה קשה ישתנה בהכרח כי לא יהיה לו מה להפסיד, אבל הנה, לפני כמה שעות התבשר שהערמונית שלו ככל הנראה מסורטנת והוא עדיין חושש לעמוד מול קלושר תימהוני ונצלן, בגלל החשש שהוא עדיין עובד בבולשת והוא יכול לעצור אותו. ואל זה נוספו גם צער על האיש והמחשבה שאלמלא עזב את העיר ייתכן שגם הוא היה מתדרדר כמוהו. הוא הוציא מהארנק שטר של חמישים, נתן לצלם, בחר אחת מהתמונות וטמן אותה בכיס חולצתו. אבל הצלם לא הניח. ״יש לך אולי סיגריה?״
״אני לא מעשן. אף פעם לא עישנתי.״ השיב.
הצלם הוציא מכיס מעילו חפיסת סיגריות ומצית, הצית סיגריה, הסמיך את פניו אליו ואמר: ״יאללה, ניפגש עוד ש...שלושים שנה.״ וקם והסתלק.
הוא נותר יושב, תוהה על מה שקרה, משחזר את פניו של האיש כפי שנגלו לו לאור המצית ואת הריח החמצמץ של העזובה שעלה מבגדיו ומגופו. הוא שילם, יצא לרחוב ונבלע בהמולה והסתכל מסוחרר על מגדלי המגורים שצמחו מאז עזב את העיר, ועל המסעדות ובתי הקפה הממוזגים והמלאים בסועדים ועל האנשים ברחוב שהלכו בנחת ודיברו זה עם זה, דיוושו על אופניים או רכבו על סגווי, הגברים בג'ינסים יוקרתיים ובכפכפי אצבע, כמה מהם בכובעי קש לבנים בסגנון אירופי, והנשים בחצאיות מיני הדוקות המלופפות כמו קונדום סביב הירכיים, או במכנסיים קצרים שמבצבצים מהם קפלי האחוריים ורתמת החוטיני, ועלה על דעתו שמשנה לשנה הן נעשות גבוהות יותר ונחשקות יותר, וגם הגברים נעשים גבוהים יותר ויפים יותר, או שזה רק הוא שמצטמק ומתכער. הוא חשב: כל אלה יחיו אחרי שאני אמות מסרטן.
הערב ירד והוא חשב שהסתלקות השמש והאורות הנדלקים מחמיאים לעיר. פתאום חש עד כמה הוא מתגעגע לתל אביב והחליט שהוא רוצה להישאר ללון בה ולנסוע רק למחרת, מה גם שהוא עייף ומוטרד מכדי לנהוג ונחוץ לו לילה לעצמו כדי לעכל את הבשורה הרעה. נותר רק למצוא מקום ללון. תמיד יוכל לשון על הספה אצל אביו בבית האבות, אבל החדר השכור של בתו שעדיין עומד לרשותה עד סוף החודש הוא אפשרות טובה יותר. הוא חש לא נוח לטלפן לבתו ולבקש את מספר הנייד של שותפתה, לכן החליט ללכת לדירתה מתוך תקווה ששותפתה תהיה בבית.
סמוך לבית של הילדה בא מולו איש זקן, נמוך ושברירי, חיוור, כמעט לבן, כאילו רוקן גופו מהדם. כשהתקרבו הושיט כף יד קעורה לנדבה ומלמל משהו בעיניים מושפלות. הוא זכר את הציווי. צדקה תציל ממוות. כשהיה ילד האמין שאלוהים מסתתר בתוך קבצנים כדי לבחון אותו. זו היתה הזדמנות לעשות רושם טוב על אלוהים ולהבטיח את בריאותו. הוא פשפש בכיסי מכנסיו אחר מטבע אבל אצבעותיו טעו במהומה שכללה מטפחת אף, ארנק, מפתחות ופתקי נייר. כשזיהו אצבעותיו לבסוף חופן מטבעות כבר חלף האיש על פניו. הוא רץ אחריו, נגע בהיסוס בכתפו והושיט לו מטבע. עיניים תכולות, עיוורות, חסרות אישונים, קדחו בעיניו והתפוגגו. האיש מישש את המטבע באצבעותיו, אומד ודאי את ערכו, הרכין את ראשו לאות תודה והמשיך ללכת. הוא שחזר את מראה פניו של הזקן העיוור ואת מגע אצבעותיו בכתפו וחשב: נגעתי לאלוהים בכתף.
הוא צלצל בפעמון ליד דלת הדירה ובעודו ממתין שינן את שם השותפה, מיכל, שהופיע על הדלת ליד שמה של הילדה. את הדלת פתחה צעירה חייכנית ומתולתלת והוא הציג את עצמו ואמר שבא לתל אביב לצורך סידורים ושהוא מבקש לישון בחדרה של בתו, ושהיא ודאי מיכל שעליה שמע רבות וטובות מבתו. כשסיים את נאומו אמרה המתולתלת בלוויית חיוך שאט אט התבהר לו, שהיא עצמה רק אורחת כאן ושהיא תלך ותקרא למיכל, השותפה האמיתית של בתו, ובינתיים הזמינה אותו להיכנס לדירה, והוא מיהר להתנצל על שבלבל בינה לבין מיכל ונכנס פנימה ונותר עומד בפתח המטבח והסלון ובחן את הדירה שבה ביקר עד כה רק פעם אחת בזמן חתימת החוזה, וכעבור עוד רגע חזרה האורחת בחברת צעירה גבוהה ונערית במכנסי ג'ינס קצרים ושיער צהוב קצוץ שנראתה לו מוכרת יותר, ועל פי מבע פניה ראה שהיא זוכרת אותו, והוא חזר על הדברים ושאל אם יוכל לישון הלילה בחדרה של בתו.
תוך כדי שדיבר הבחין בעיניה הירוקות העמוקות שהזכירו לו משום מה את השחקניות ג'ין סיברג ורומי שניידר, וחש את התחושה שהוא חש מדי פעם כשהוא רואה מישהי שעיניה בהירות, שליד העיניים היפות האלה יוכל לנוח מאבלו ולהעביר באופן נסבל את שארית חייו. אז הבחין בפצעוני הבגרות שעל סנטרה שהוסתרו בקרם כלשהו, ובמקום שיכערו אותה בעיניו הוא נזכר שבנערותו טעה לחשוב שיש קשר בין פצעי בגרות להיעדר חיי מין, ובכל פעם שראה בחורה עם פצעי בגרות, חשב שחסרים לה זיונים ושהיא חרמנית שמחפשת להזדיין.
כדי להחניף לה אמר שהוא לא זכר שלשותפה של נועם יש פנים יפות ומעניינות כל כך, אחרת היה מבקר את בתו לעתים קרובות יותר. לחייה של מיכל האדימו והוא חש שהגזים בדבריו. היא מיהרה לגייס לעזרתה חיוך צחור ונבוך שחשף גומות לחיים ושיניים סדורות. היא הצביעה אל עבר חדרה של הילדה ואמרה במבטא קצת צרפתי שירגיש בנוח, ונדמה היה לו שהיא מרמזת לאפשרויות נוספות מלבד עצם ההתארחות בחדרה של הילדה, ושהמשך חיזור אחריה, אם ייעשה בתבונה, יתקבל ברצון. עכשיו קלט גם שהוא מסתובב כבר כמה שעות עם כאב ראש עמום ובחילה, ומרגע שהדבר נקלט בתודעתו התעצמו הכאב והבחילה והוא התנצל שוב על שהוא מטריד אותה וביקש כדור נגד כאב ראש, ורצוי אופטלגין. הוא בלע שני כדורים, נכנס לחדרה של הילדה בלי להדליק את האור, נשכב בבגדיו ובנעליו על המיטה והקשיב לבליל המחשבות והרגשות שהציפו אותו ולנהם הבלתי פוסק של האוטובוסים ברחוב, וראה בדמיונו את פרופסור קרמר, חברו לספסל הלימודים, בוחן בפנים חמורות את צילום הסי.טי. של הערמונית, ואומר בקול שכמו הואט ועובה בתוכנית תחקירים כדי להסתיר את זהות הדובר: ״אנחנו ניאלץ לקחת ביופסיה,״ וחשב שמאז שמת הילד ביקש לא פעם למות, והנה עכשיו הדבר ניתן לו, ובמקום להתפייס עם גורלו הוא מתרוצץ כמו חרק שנלכד בכוס.
מתישהו נרדם. כשקם חש שכאב הראש הניח לו. נדמה היה לו שישן כמה שעות אבל כשהביט בשעון ראה שחלפו רק עשרים דקות. הוא יצא לסלון. מיכל היתה כעת לבדה. היא ישבה על הספה, רגליה על השולחן והמחשב על ירכיה העירומות. הוא אמר בחיוך מוקיר תודה שהוא מרגיש יותר טוב ושאם יתקלח ירגיש מצוין, ושאל אם היא יודעת איפה בתו מניחה את המגבות שלה. במשך דקות ארוכות עמד מתחת למים החמים ובחן את חדר האמבטיה. את מתלה המגבות ואת מדף התרופות ואת העיתון שנותר ליד האסלה, ואת מכונת הכביסה שעליה ניצבו קרמים, דיאודורנטים, תער גילוח, סבון נוזלי ושני מיני שמפו שלמראם החליט לחפוף את שערו. הוא בחר בשמפו נגד קשקשים אבל לא השתמש במרכך שעושה את שערו דליל יותר וגם מגביר את הנשירה. הוא השתין בחשש אל תוך האמבטיה והפעם השתן היה רגיל, ללא עקבות של דם. כעת כבר היה מעודד ואמר לעצמו שקרמר השמרן שלח אותו לסי.טי. כדי להפגין חברות, ושהוא ודאי הגזים בחששותיו וכל מה שיש לו זה דלקת חריפה בדרכי השתן או אבן בכליות, ושייתכן מאוד שהוא אינו חייב כלל לעשות את הביופסיה, ושגם אם יש לו חלילה גידול בערמונית הוא מעדיף לא לדעת, גם אם זה יוביל למותו, כי אין לו כוח לעמוד בטיפולים הקשים, בתשישות הקשה מנשוא, בכאבים, באובדן השיער והקשה מכול אולי, באימפוטנציה המוחלטת.
כשסיים להתנגב לבש חולצת טריקו ששאל מהילדה, יצא מהאמבטיה והכריז שהוא רעב ושבכוונתו להזמין נודלס מאחת המסעדות ושאל אם תצטרף אליו. עד שיגיע השליח עם האוכל ישבו ודיברו והוא חקר אותה, באבהיות מופגנת, מה היא לומדת והיכן גדלה ואם יש לה אחים ואחיות ומה תוכניותיה לעתיד ומה עושים הוריה, והקשיב לה בקשב רב והשתדל ששתיקותיו הארוכות והקשובות יירשמו לזכותו ושהערותיו יהיו חכמות ומשעשעות, והרגיש שהוא מתמוסס וטובע בעיניה הירוקות ובתווי פניה, ויחד איתו מתמוססים גם מותו של נדב והחשש מסרטן הערמונית שמתחפר בגופו, והוא אמר לעצמו שהוא מתאהב בה, והיא, מסיבות אדיפליות שהוא מצא להן אישוש בדבריה, מתאהבת בו, ודמיין איך הם הופכים לזוג ועוברים לגור יחד בדירה שכורה בתל אביב. בתו בטח תזדעזע ותנתק את הקשר איתו, והאנשים ירכלו ויגידו שהוא חולה בנפשו ושהקשר ביניהם חולני מפני שהוא מבוגר ממנה בארבעים שנה כמעט, אבל מה אכפת לו מה שאומרים אנשים טיפשים ששבויים באיסורים מטופשים. בקרוב הוא יסיים את כתיבת מחזור השירים על נדב, וכשהמופע יועלה יכתבו עליו בעיתונים ויצלמו אותו לטלוויזיה, ואולי הוא סוף סוף יתחיל גם להתפרנס מאמנותו. ייתכן גם שהמופע ינדוד למקומות נוספים בעולם, ניו יורק וטוקיו ומילאנו, ובכל מקום יראיינו אותו ויתייחסו אליו כמו אל אמן חשוב ופורץ דרך, גם כמו אל בוהמיין נועז, ואמנים מאז ומתמיד הרשו לעצמם מה שאנשים רגילים בטיפשותם ובינוניותם אוסרים על עצמם.
מישהו צלצל בפעמון הדלת. הוא אמר: ״זה בטח השליח,״ ונערך לארוחה המשותפת שתקרב ביניהם. היא קמה קלילה לפתוח. נכנס בחור גבוה ומוצק עם זיפי זקן, שלא הביא איתו כלום. הם התחבקו והתנשקו מול מבטו התמה. היא הציגה אותו בפניו ואמרה: ״תכיר. זה יקי. החבר שלי.״ הוא כבה בבת אחת. הם השתהו עוד כמה רגעים מתוך נימוס ואז נכנסו לחדרה של מיכל והוא נשאר להמתין לשליח. עד שהשליח בא אבד לו התיאבון. הוא הכניס את קופסאות הנודלס והמרק למקרר כדי שיישמרו למיכל, והלך למיטה אבל התקשה להירדם. הוא שמע אותם מצחקקים ומתלחשים וחשב שהוא ודאי הנושא לצחקוקי הלעג, ושהיא בטח מספרת לו איך פלרטט איתה ואיך קיווה לזיין אותה ועד כמה הוא בעיניה זקן ומגוחך ולא מושך. הוא המתין לאנחות של התעלסות אבל אלה לא באו, לכן החליט להסתפק בקול שלה. הוא לקח את המגבת ופרש אותה מתחת לאחוריו, ירק אל כף היד ובזמן שדיברה אונן על הקול שלה ודמיין איך היא מושיטה יד אל מפתח מכנסיו, פותחת את הרוכסן, מחלצת אותו מהתחתונים ומתעקשת לאונן לו, ואיך היא כורעת על ארבע על המיטה והוא תוקע לה מאחור, והיא משרבבת לשון, צובטת לעצמה את הפטמות ולוחשת: ״בוא אבא, בוא תזיין אותי. בוא תדפוק אותי. אני אוהבת להזדיין עם מבוגרים.״
נטף זרע אטי וכבד ניגר אל כף ידו. צביטת התענוג בחלציים היתה קהה ומאכזבת. הוא מיהר להתנגב וכשהסתכל ראה שחלק מהזרע כבר נקרש על ירכיו והותיר כתם על המיטה. עייפות נוראה נפלה עליו. הוא חש שהוא עומד להיבלע אל תוך שינה עמוקה. הוא אמר לעצמו שמחר בבוקר עליו להחליף את הסדין כדי שהילדה לא תגלה בבוא היום, כשתחזור לדירה, שאבא שלה אונן על המיטה שלה, אחר כך נרדם ולראשונה מאז שנדב מת חלם עליו. עומד בשביל שהקימו לזכרו, בפתחה של סוכת הצל המפויחת מהאש, ומדבר אל מצלמת הווידיאו של אחותו, משגר לה ברכה ליום ההולדת, ועל רקע הדיבור שלו נשמעת תסיסתה של האש שכובתה אבל ממשיכה לאכל את תוכו של העץ. אז נקטע החלום על ידי צלצול הנייד והוא התעורר והושיט אליו יד ואמר ״הלו״ בהגייה רפה של מי שרק התעורר ושמע את הילדה וידע שהיא בשליחות נעמה שעדיין כועסת עליו אבל מעוניינת ודאי לדעת מה פסק הרופא ואם הוא עדיין חי ואם בכוונתו להגיע ליום ההולדת. והילדה, מיתממת ועוקצנית כמו אמה, אמרה שהיא מקווה שהוא לא שכח שיש לה יומולדת מחר, ונמנעה מלהזכיר את הנסיעה לחו״ל. היא שאלה אותו איך היה לישון על המיטה שלה ואם הרעש של המכוניות הפריע לו, והוא נזכר בכתם הזרע שהותיר על הסדין וחשב שאסור לו לשכוח להחליף סדין, ובתוך כך המשיך לשמוע את לחישת האש החנוקה מהחלום, וכעת קלט שהקול מגיע אליו מבחוץ ולא נותר איתו מהחלום, והוא ניגש תמה לחלון וראה בירכתי החצר, ליד פחי האשפה, חבית זפת רותחת שתחתיה בוערת אש, ופועל אריתראי מושה בדלי זפת שחורה כמותו. אז הלך האריתראי ותלה את הדלי על קרס של חבל שהשתלשל מהגג, ומישהו נסתר, שכנראה עמד על הגג, החל להעלות את הדלי. כשהגיע סמוך אליו עלתה השמש והציפה את תוכו של הדלי ולנגד עיניו התמהות הפכה רקמת הזפת הצמיגית למראה. הוא הביט אל תוך המראה השחורה והרותחת וראה, כמו בסרט שחור לבן, את השתקפות השמים שנראו קודרים כמו בטרם סערה, כמה אנטנות טלוויזיה, את צמרתו המתנועעת של עץ הדקל הסמוך ועמוק בתוכן את פניו השרופות של נדב כמו באותו יום נורא שבו נדרש לזהות אותו במכון לרפואה משפטית באבו כביר.