מבוא
ביסוד כתיבת חיבור זה עומדות שתי מטרות עיקריות; הכרת חיו והגותו של לודוויג ויטגנשטיין לקורא העברי תוך הנגשת הפילוסופיה שלו לקהל הרחב, לצד דיון מעמיק בפרשנות להגותו ובשאלת משמעותה של המתודה הויטגנשטיינית ויחסה למטפיסיקה. הדיון נערך באופן המעניק חשיבות ומובן חדשים לטקסט המובא בתרגום ולמושג הפילוסופיה אשר במרכזו. לפיכך ראיתי לחלק העבודה לשני חלקים. החלק הראשון מכיל תיאור קצר של הגותו ומטרותיה במבט רחב לצד הצגה מדוקדקת יותר של מסכת חייו ואופיו כאדם וכפילוסוף, בעוד שהחלק השני מכיל דיון מעמיק ופרטני בשאלות אודות משמעותה של הפילוסופיה הויטגנשטיינית, ההתפתחות והשינוי בהגותו, והיחסים בין מטפיסיקה ומתודה בעבודותיו השונות. החלק הראשון מעניק איפוא מושג כללי מסוים על ההגות ודיון פרטני בביוגרפיה של ויטגנשטיין. ואילו השני צולל למעמקי הדיון הפרשני הענף מתוך מתן תשומת לב מיוחדת לאופיה של המתודה הפילוסופית שלו ולשאלת היחס בין מתודה ומטפיסיקה. החיבור בנוי כמהלך מתקדם המבקש להכניס את הקורא בהדרגה בצל קורתה של ההגות הויטגנשטיינית. לפיכך ניתן לקוראו גם כניסיון מתגבר והולך לייצר בקורא היסט של ראיה ותשומת לב שירחיק וישחרר מהפרספקטיבה התיאורטית בפרשנות ויטגנשטיין, ויקרבו אל הראיה הפרקטית-קונטמפלטיבית של הפילוסופיה כדרך חיים של ביקורת מתמדת, התבוננות ושינוי עצמי.
אבקש לטעון כי ניתן לזהות בעבודתו איפיונים מטפיסיים לכל אורך שנות פעילותו אלא שעל הקורא, ובעיקר האקדמי לשנות את ציפייתו או דרך השקפתו על התשובה לשאלה "מהי מטפיסיקה?", להמיר תמונה מטעה מסוימת בראיה בהירה של משמעויותיה המגוונות של המילה 'מטפיסיקה' והאופנים בהם היא משמשת בהגותו של ויטגנשטיין. בהקשר זה נראה כי המתודה הויטגנשטיינית מתגלה כמכוונת אל נטייה המצויה בליבתה של האנושיות להכחשת האנושי, המוכר והשגור, וגם כמציעה מבט על האנושי כמתוח בין נסיגה וחריגה עצמית, בין תשומת לב האחוזה במבנים פנימיים אגוצנטריים וקונוונציונליים ותשומת לב המכוונת אל הקונקרטי והאינדבידואלי. ויטגנשטיין מציע כי תפקידה של הפילוסופיה כמתודה הוא להעניק ביטוי לדחף לעקירה עצמית מצורת החיים המשותפת באמצעות משפטי נונסנס, ואז לחושפם כחסרי מובן. חשיפת הרקע הפנימי לשימוש הריק משיבה את תשומת ליבו של הקורא אל מניעיו לבריחה זו מהיומיומי ומאפשרת לו שינוי של ראיה. במובן זה מתגלה הפילוסופיה כפיתוי וכריפוי עצמי הנעדרים סוף מוגדר ומהווים חלק ממהותו של הקיום האנושי בעולם.
בחיבור זה אנסה להראות כי המתודה של ויטגנשטיין מכוונת לפעול 'מתחת' לרמת לרמת הארגומנטים והתזות, ולשנות את מרקם הראיה הפנימי מושגי של הקורא, להזכיר לו את האופנים המורכבים בהם קשורים מושגיו אל הנהגים והפעילויות היומיומיים בצורת חיינו באמצעות הצגה בהירה של יחסי הדמיון בין שימושינו במילה באופן החושף פרצוף ייחודי ומייצר חוויה של שינוי אספקט. באופן זה הוא משיב את מובנן של המילים שאבד בדיון הפילוסופי כאשר הן שימשו במשמעות חוץ לשונית, במסגרת מבט תיאורטי משום מקום. השבת המובן היא הישג אישי מוסרי המגלם מאבק בפיתויים לחרוג מאופני הביטוי היומיומיים שלנו אל פנטזיות ואשליות מטאפיסיות מתוך מטרה לסגור פער המהווה חלק מליבתה של האנושיות אשר בלעדיו ספק את תוכר ככזאת.
