מבחן קבלה

פרק א

לישון בבטן מלאה

השעה היתה קרובה לתשע בערב. סול צעדה בצעדים מהירים לעבר ביתה שבקצה השכונה. גוש בנייני הרכבת נראָה כמו מפלצת רדומה בלילה, והכניסות החשוכות של חדרי המדרגות כמו ארבעה לועות פעורים.
היא צעדה בשביל שאריחיו שבורים והגיעה לכניסה ד', לחצה על המתג והעלתה אור בחדר המדרגות. נורה צהובה שאורה קלוש איפשרה בקושי לגשש את הדרך למעלה.
בדירה שבקומה הראשונה הפעילו שואב אבק, בקומה השנייה בכה תינוק ובקומה השלישית צילצל טלפון, אבל איש לא ענה.
היא הגיעה לקומה הרביעית בדיוק כשכבה האור וחיטטה בכיסיה בחושך אחר המפתח.
בבתים אחרים בשעה תשע בערב עוד דולקים האורות. אנשים צופים בטלוויזיה, מְפַנִּים את הכלים של ארוחת הערב או מקריאים סיפור לילדים לפני השינה. אבל הבית של סול, בשעה תשע כבר היה שקט לגמרי. היא הצמידה את אוזנה לדלת. אמא והתינוקת בוודאי ישנות מזמן ואבא עוד לא חזר.
סול חשבה עליו, על אבא, שעומד עכשיו ליד תיאטרון הבימה ומנגן בכינור, ואנשים בבגדי ערב חולפים על פניו, מפשפשים בכיסיהם, שולים מתוכם מטבע, זורקים לו וממהרים להיכנס לתיאטרון. קצת לפני חצות יעלה אבא על האוטובוס האחרון ויחזור הביתה, אל אמא ואל סול ואל התינוקת שנולדה להם לפני חמישה חודשים.
סול סובבה את המפתח ונכנסה פנימה. הבית היה שקט וריח קליל של סבון תינוקות ריחף באוויר. היא נכנסה בשקט לחדר ההורים. לאור מנורת הלילה שדלקה בפינה יכלה סול לראות את אמא ישנה והתינוקת הקטנה חבוקה בזרועותיה. תחושת אכזבה צבטה בליבה. למרות השעה המאוחרת קיוותה שאמא עדיין מחכה לה ערה, דרוכה וסקרנית לדעת איך עבר עליה היום הקשה והחשוב הזה. סול הרגישה שהיא צריכה לספר לה, ששיתופה של אמא בעניין ייטול משהו ממשקולת הרגשות המכבידה על ליבה ומקשה עליה לנשום. ואיך תוכל להירדם עכשיו, כשבטנה רוחשת דברים שטרם סופרו?
"כמה ילדותי מצידך," נזפה בעצמה בלי קול והחליטה בו במקום, שצעד ראשון בהתבגרות פירושו היכולת לִסְכּוֹר את הצורך לספר לאמא.
אחר כך הלכה למטבח, מזגה לעצמה כוס חלב והתיישבה לשולחן, מנסה לשחזר את כל מה שאמרה היום במבחן הקבלה. אבל כל מה שהצליחה להעלות בזיכרונה היו רק דברי הבמאי כשסיימה להציג את קטע המשחק שהכינה:
"תודה, גברת צעירה, את יכולה ללכת. בשבוע הבא נודיע לך אם התקבלת."