פתח דבר, סיום דבר
חיבור זה עוסק בכתיבה במבצע, במשלט ובמבצר, ואין מדובר רק בכתיבה באתרים ובפעולות, שהמילון מגדירם ומאפיינם בהקשרם הצבאי. מדובר בשלושה שמות של ביטאונים צבאיים – ביטאוני יחידות, שפעלו במלחמת העצמאות בשנים תש"ח-תש"ט. הם ואחרים כמותם ליוו את הקרבות ואת החיים סביבם.
כתיבה בביטאוני יחידות הייתה חלק בלת-נפרד מהעולם התרבותי, שליווה את הלחימה. העניין בנכתב הוא גם עניין בכותב – בלוחם שידו האחת, שאחזה בשלח, פינתה יד שנייה לכתיבה. בחגורו – נשקו, בצקלונו – עטו, את שניהם הפעיל במסירות ובכישרון. ובעצם, מתוך העניין בנכתב ובכותב צצה ועולה דמות הלוחם הישראלי במלחמה, שבה הכריע את הכף למען הקמת מדינה עצמאית וריבונות לאומית. דמות הלוחם היא מושג ערטילאי. לעתים מדברים בהקשרים שכאלה על איזושהי "ביוגרפיה קיבוצית". אלא שבמקרה הנדון, אם בכלל ניתן להשתמש במושג הזה, יש לו בוודאי שוליים רחבים ביותר. היו לוחמים, לא לוחם! והם היו כה שונים!
ובכל זאת, היה לוחם. אני נזכר בדמותו של אבי ז"ל, בוגר חמש או שש שנים בצבא הבריטי והבריגדה היהודית, שכשנתיים אחרי שחרורו נקרא לשירות בצבא הישראלי המתגבש. הוא היה איש חי"ש, פוליטית וחברתית היה בעל נטייה קלה ימינה, או ליתר דיוק למרכז, איש ההגנה, ששייכותו זו לא מנעה מבעדו לגלות הבנה קלה לאצ"ל, מהולה במעט חיבה. הוא היה ציוני ברמ"ח אבריו ולמעלה מכך, הוא אהב את המדינה שעליה חלם. וראה זה פלא, הוא לא שנא את האויב! כמי שמשפחתו הושמדה בשואה, היטיב להבין את העולה החדש מבין החיילים, עלה מהיכן שעלה. הוא לחם, וגם אהב לכתוב.
בסיימי את הסריקה על ביטאוני יחידות צה"ל, המוגשת בזאת לקורא, אני חש שהגעתי לאן שכיוונתי. חשפתי דמות כותב-לוחם מוכרת למדי, שבתוכה מקננת לבטח גם דמות אבי. מבחינה מדעית, כתבתי כאן דבר איום ונורא. הודיתי לכאורה, שהכתיבה הובלה על ידי דמות מוכרת, ואם כך, איזה מין מחקר הוא זה?! כמוהו כיריית חצים וסביבם שרטוט המטרה. ובאותה נשימה, מבחינה מדעית, ייתכן שאמרתי כאן דבר בעל ערך, משום שהוא מראה, שאינני מתכסה באצטלה של אובייקטיביות מדומה. כך או כך, ניתוחיי פתוחים לפרשנות הקורא, כשצמוד אליהם "כרטיס ביקור" קצת דמיוני, שיקל עליו לבחון את הדברים מחדש ולהציע פרשנות משלו. בנקודה זו, שבריר שנייה לפני היקלעות לתסבוכת, אני מוצא את עצמי מתאים לחלוטין לאפיונו של עגנון: "[…] ואילולי שאיני אוהב פירושים שצריכים פירוש הייתי מפרש, […]".[1] אשר על כן, אעצור את התפתחות הדיון בפרשנות העתידית, וכל שאומר הוא שהשתדלתי להרבות בהצגת קטעים מן הביטאונים ולהגדיל את נפח המובאות על חשבון פרשנותי שלי. תהא זאת תרומתי למדע.
שיחות רבות עם חברי, ד"ר יוסי שפנייר, היטיבו מאוד עם הנאמר להלן. בארכיון צה"ל נפגשתי בעזרתה הנדיבה של יפעת גליניק-ארנון. אספנים העבירו אליי ביטאונים מצהיבים, ששמרו מימים עברו. מעין אל-און פדר, המעמדת עדי הרשטיק ובת שבע מזוז סייעו רבות בהפקה. תבוא ברכה על ראש כולם.
אני מבקש להקדיש את הנכתב לאותו לוחם אלמוני, שלאחר שניגב את הזיעה וכיסה את הדם, כתב למערכת ביטאונו את מה שכתב. כן, באלמוניות שלו מסתתרת גם דמות אבי. ומכיוון שגלשתי לאישי, אקדיש את דבריי לזכרך, נחמה שלי, היי נחמתי.
.jpg)
