בואנוס איירס, איסטנבול
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
בואנוס איירס, איסטנבול

בואנוס איירס, איסטנבול

ספר דיגיטלי
ספר מודפס

עוד על הספר

עינה ארדל

עינה ארדל נולדה בקופנהגן, דנמרק, גדלה והתחנכה בירושלים. בעלת תואר ראשון בחוגים לתולדות התיאטרון ולספרות כללית והשוואתית באוניברסיטה העברית בירושלים. שימשה לקטורית בהוצאת כתר (2003־2005) ומבקרת ספרות ב"קול ישראל" (2003־2008). פרסומה הראשון היה השיר "מפרחי הגן" בעיתון "כל העיר", 27 באפריל 1990) ומאז פורסמו שיריה בערב-רב של כתבי-עת ספרותיים ובספרי שירה. ארדל זכתה בפרס הרי הרשון של האוניברסיטה העברית (1999) ובפרס נשיא המדינה לספרות לשנת תשס"ה.

מקור: ויקיפדיה
https://tinyurl.com/yp2y35r3

הספר מופיע כחלק מ -

תקציר

בואנוס איירס, איסטנבול הוא רומן מכתבים ומיילים מרהיב, הנרקם באמצעות תכתובת בין דמויות, שרובן שייכות לשני ענפים של משפחה מורחבת, אחת המתגוררות בארבע ארצות בשלוש יבשות.
מן המכתבים והמיילים, הנכתבים בתקופתנו, נצרפת אט-אט סאגה משפחתית, שמוקדה ההיסטורי והרגשי הוא תחילת המאה העשרים.
הסאגה הזו כוללת רגעים רבים של הזדהרות, יופי עז וקסם נעורים פורץ גבולות. אבל גם מעשים שלא ייעשו, שגוררים שובלים של בושה ואשמה, שבני המשפחה מתקשים להתמודד איתם.
עינה ארדל, משוררת, שבואנוס איירס, איסטנבול הוא ספק הפרוזה הראשון שלה, פותחת בפנינו צוהר לעולם יהודי, שזכה עד כה לביטויים ספרותיים דלים, וחושפת בו רבדים נסתרים של עושר וגיוון אנושיים.
הישג ספרותי נוסף, הניכר בכל עמוד ועמוד בספר, הוא סגנונו. סגנון לירי פיוטי המגיע לפסקות של קסם ויופי. את הקריאה בספר אפשר לדמות לשמיעת קונצ׳רטו משובח לפסנתר המבוצע בידיה של פסנתרנית דגולה.
 
נולדתי לפני הזמן, ולכן בקופנהגן, בבית החולים של הנזירות. כתינוקת בסלסלה טיילתי עם אמא ברחובות של איסטנבול, כשאבא נוסע בפיאט הצהובה בדרך הארוכה של אירופה. אחי נולד כשהייתי בת שנה, וגדלנו בירושלים: בקומונה בעין כרם, בדירה צפופה ברחוב רש״י, בבית עם גינה בשכונת תלפיות. בבית שמענו את השיחות של האינטלקטואלים המהגרים, בספרדית, צרפתית וגרמנית. הלכנו לגן ילדים של מוזיקאים, ובשבתות הלכנו למוזיאון, לעיר העתיקה ולים. כתבתי שירים וסיפורים כבר כשהייתי ילדה, ובגיל 17 פורסם השיר הראשון שלי בעיתון ״כל העיר״. הייתי מדריכה בשומר הצעיר, והיום אני מורה לספרות. יש לי בן ובת, ואנחנו חיים בירושלים הרת-הפורענות. פירסמתי שלושה ספרי שירה, אבל יותר מכול אני כותבת מכתבים, בסגנון הישן והיפה, כשיש דברים שלא מספרים, אבל לעולם לא משקרים

פרק ראשון

לכבוד ד"ר תמי הס
החוג לספרות עברית
האוניברסיטה העברית, הר הצופים
ירושלים
 
שלום תמי,
 
כשנפגשנו לפני הקיץ שוחחנו אודות המחקר שהתחלתי לערוך אודות השירים המצונזרים של דליה הרץ, ואת עודדת אותי להמשיך לכתוב. אבל לפעמים חלים שינויים, שחולף זמן עד שהם מתבהרים ומתגלה לנו חשיבותם.
כשהלכתי אתמול בלילה ברחביה, ראיתי בפינת הרחובות עזה והאר"י, גרפיטי מרוסס על המדרכה לפני הזיגמונד: "אך פתאום את נוגעת כיד מבהיקה. את פולחת כזכר נשכח. הדממה שבלב, בין דפיקה לדפיקה, הדממה הזו היא שלך". עצרתי לרגע, נרעשת, ורק כעבור כמה דקות של התבוננות נזכרתי מהיכן השורות האלו מוכרות לי. כשחזרתי הביתה התבוננתי בקדחתנות בכל התצלומים שצילמתי את הגרפיטי השונים בעיר, ומיינתי את שורות השיר שמצאתי לשירים מוכרים ולשירים חדשים.
מתוך הדברים הללו עלה בי דחף לחקור את השירים הללו, שירים שחשיבותם מתבהרת לי כעת, משום שהם משרטטים שדה מחקר חדש, שמתפרש על פני הרחובות של ירושלים. מה משקל השירה כשהיא נכתבת על ארונות החשמל ותריסי החנויות של העיר? איזו השפעה יש לה על תושבי העיר? ומי הם משוררי הרחוב הללו, מה ניסיון החיים שלהם, ומה מניע אותם לכתוב את דבריהם על פני הרחובות דווקא? אלו הדברים שאני מבקשת לחקור כעת.
אני מקווה שתביני את התפנית הזו ותסייעי לי למצוא מנחה לדוקטורט בנושא הזה.
 
להתראות,
עמליה

עינה ארדל

עינה ארדל נולדה בקופנהגן, דנמרק, גדלה והתחנכה בירושלים. בעלת תואר ראשון בחוגים לתולדות התיאטרון ולספרות כללית והשוואתית באוניברסיטה העברית בירושלים. שימשה לקטורית בהוצאת כתר (2003־2005) ומבקרת ספרות ב"קול ישראל" (2003־2008). פרסומה הראשון היה השיר "מפרחי הגן" בעיתון "כל העיר", 27 באפריל 1990) ומאז פורסמו שיריה בערב-רב של כתבי-עת ספרותיים ובספרי שירה. ארדל זכתה בפרס הרי הרשון של האוניברסיטה העברית (1999) ובפרס נשיא המדינה לספרות לשנת תשס"ה.

מקור: ויקיפדיה
https://tinyurl.com/yp2y35r3

עוד על הספר

הספר מופיע כחלק מ -

בואנוס איירס, איסטנבול עינה ארדל
לכבוד ד"ר תמי הס
החוג לספרות עברית
האוניברסיטה העברית, הר הצופים
ירושלים
 
שלום תמי,
 
כשנפגשנו לפני הקיץ שוחחנו אודות המחקר שהתחלתי לערוך אודות השירים המצונזרים של דליה הרץ, ואת עודדת אותי להמשיך לכתוב. אבל לפעמים חלים שינויים, שחולף זמן עד שהם מתבהרים ומתגלה לנו חשיבותם.
כשהלכתי אתמול בלילה ברחביה, ראיתי בפינת הרחובות עזה והאר"י, גרפיטי מרוסס על המדרכה לפני הזיגמונד: "אך פתאום את נוגעת כיד מבהיקה. את פולחת כזכר נשכח. הדממה שבלב, בין דפיקה לדפיקה, הדממה הזו היא שלך". עצרתי לרגע, נרעשת, ורק כעבור כמה דקות של התבוננות נזכרתי מהיכן השורות האלו מוכרות לי. כשחזרתי הביתה התבוננתי בקדחתנות בכל התצלומים שצילמתי את הגרפיטי השונים בעיר, ומיינתי את שורות השיר שמצאתי לשירים מוכרים ולשירים חדשים.
מתוך הדברים הללו עלה בי דחף לחקור את השירים הללו, שירים שחשיבותם מתבהרת לי כעת, משום שהם משרטטים שדה מחקר חדש, שמתפרש על פני הרחובות של ירושלים. מה משקל השירה כשהיא נכתבת על ארונות החשמל ותריסי החנויות של העיר? איזו השפעה יש לה על תושבי העיר? ומי הם משוררי הרחוב הללו, מה ניסיון החיים שלהם, ומה מניע אותם לכתוב את דבריהם על פני הרחובות דווקא? אלו הדברים שאני מבקשת לחקור כעת.
אני מקווה שתביני את התפנית הזו ותסייעי לי למצוא מנחה לדוקטורט בנושא הזה.
 
להתראות,
עמליה