פרק 1
ההודעה על תמרור העצור
קָרְנֶלְיוּס ג'יי עכברינטון היה בדרך כלל חתול שלא קיבל ברוח טובה התעלמות ממנו. הוא משך ברצועה שלו עד שהתהדקה סביב זרועה של מָארִיל, והוציא אותה מריכוז. היא רמזה לו בתנועת יד שיעמוד בשקט בלי לגרוע את עיניה משלושת הילדים הקטנים העומדים מולה, שהצעיר מביניהם החזיק בחוסר זהירות משווע חפץ לא קיים.
ליתר דיוק, לא קיים בעולם שלה.
״אף פעם לא ראיתי דבר כזה,״ אמר טים. לחייו התלהטו כשהושיט לה אותו.
מאריל הפכה את החפץ בידיה בעודה מתאמצת להתגבר על הרעד באצבעותיה. הוא נראה כמו מין רשת; נכון יותר, כמו קורי עכביש עשויים מקרום דקיק של סבון. הוא היה מחובר בחוט יחיד למוט זכוכית דק כשערה. החפץ נראה עדין כל כך והיא חששה שייעלם אם תחזיק בו חזק מדי. ועם זאת, כפי שאמר לה פין פעם, הוא יחזיק מעמד גם בסופת הוריקן שתכה בו בכל הכוח.
האחים האטץ' נשאו את עיניהם אליה בציפייה דרוכה. זאת היתה הפעם השלישית היום שהם קראו לה לבוא למגרש הריק בירכתי שכונתם והבטיחו שמצאו את האוצרות האבודים של אטלנטיס, אשר נחשפו בעקבות השיטפון האחרון. עד כה, ״האוצרות״ שלהם היו חצי צמיג ישן, שני בקבוקי זכוכית, ואבן מבריקה־מהרגיל־אבל־לא־עד־כדי־כך־מבריקה.
בדרך כלל היא היתה ממציאה להם כל מיני סיפורים. כך, למשל, אמרה על עצם ישנה של פרה שהיא למעשה שריד של דרקון תינוק, או על קופסת קפה מחלידה שהיא ליבת הכוח של ספינת חלל חייזרית שהתרסקה בנחיתה.
אבל הפעם היא לא היתה צריכה להמציא דבר.
״זו רשת ללכידת עננים,״ הסבירה.
היא נשכה את שפתיה. בנחל הפיראטים ההיתקלות בלוכד־עננים לא היתה אירוע יוצא דופן. היא ראתה אוסף שלם שלהם בישימון צל־הבדולח, במגדל הגרוטאות הקפואות של הסַרְבָן.
אבל נחל הפיראטים היה נהר אינסופי של כישוף טהור, מלא דברים מופלאים ומקומות מכושפים מטריפים. ואילו זו היתה אריזונה – המקום הכי לא מכושף שיכול להיות. רשתות ללכידת עננים אינן נפוצות כאן במיוחד.
מאריל לטשה עיניים ברשת הדקה כקורי עכביש, והתרגשות, פחד ומבוכה התערבבו בתוכה ויצרו גוש נפיץ אחד. ״איפה בדיוק מצאתם את זה?״ שאלה.
״למטה, בעמק. יש שם טונות של דברים טובים. בואי, אנחנו נראה לך!״ ההאטץ' האמצעי חצה בריצה את המגרש הריק ואֶחיו לא פיגרו אחריו. גשם ירד רק לפני שעות אחדות, סערה של ממש במונחים של האזור המדברי, ופני הקרקע עדיין היו מנוקדים שלוליות. מאריל הרימה את קרנליוס ומיהרה לרוץ אחריהם על האדמה הלחה.
ה״עמק״ שעליו דיברו הילדים דמה יותר לתעלה רחבה ותלולה שעברה מאחורי המגרש הריק והסתיימה במִפְלַשׁ־מים, מבנה דמוי צינור שעבר מתחת לכביש. בדרך כלל הוא היה יבש לחלוטין, אבל אחרי גשמי הבוקר זרם לאיטו במרכזו פלג מים קטן – שריד אחרון לשיטפון.
האחים האטץ' הובילו אותה אל מצבור של גרוטאות מתכת שנערמו סמוך לפתח המפלש. ״מצאנו את זה כאן,״ אמר טד והצביע על הערימה. ״תראי בעצמך איזה אוצר יש פה!״
״הממממ...״ מאריל הורידה את קָרְני לאדמה, התעלמה ממחאותיו הקולניות והתחילה לנבור בגל ההריסות. ככל שחשפה יותר, כך גברה מבוכתה: היא מצאה מגן סיוטים סדוק, שפיו בעל הניבים הבולטים עדיין פעור כעומד לבלוע את החלומות הרעים; חכה שבורה מעוטרת בתחריט של סרטן־נגיד; ומשהו שדמה בצורה חשודה לקריסטל תקווה משומש. כל אלה דברים שקיימים רק בנחל הפיראטים.
קצב פעימות הלב של מאריל הואץ בעת שחפרה עמוק יותר. גוש שנראה כמו ג'ל של מדוזה זז הצידה וגלש למטה, וחשף את חלקו התחתון של תמרור עצור ישן וחבוט התחוב מתחת לצינור גדול. על התמרור נכתבו, באותיות שחורות ועבות, המילים:
״מה זה צריך להיות...״ מילמלה מאריל וסילקה הצידה ענף עבה של יַנְבּוּט כדי שתוכל למשוך ולשחרר את התמרור. היא קראה שוב את הכתוב עליו, ולאחר מכן הפכה את השלט. על גבו מצאה שרטוט באותם קווים עבים של ההודעה: סדרה של משולשים משוננים מוקפים בעיגול ונחים על גבו של דרקון.
אגרוף של חרדה הלם בבטנה. מישהו שלח לה, בדרך כלשהי, הודעה: זקוקים לך בנחל!
אבל אין כל אפשרות לשוב לנחל; אַרְדֶנְט הבהיר זאת בצורה חד־משמעית בפרידתם. עולמה מתנהל לפי כללים מוגדרים, ואילו הכישוף של הנחל מפר את כל הכללים כולם. מגע הדוק מדי בין שניהם עלול לקרוע את עולמה לגזרים.
מאריל בלעה את הגוש שהתהווה בגרונה. נחל הפיראטים יגיע שוב אל העולם שלך, הידהדו בראשה מילותיו האחרונות של הקוסם. אבל אם הוא יהיה קרוב אלייך מספיק כדי שתיתקלי בו במקרה, זה סימן שמשהו ממש לא בסדר.
״מה זה נחל הפיראטים?״ שאל טים שהציץ מעבר לכתפה. ״את מכירה פיראטים? את מעלימה מאיתנו משהו?״
מאריל הנידה לאט את ראשה. ״אה... לא... זה סתם מסר מרֶמי,״ נקבה בשם הראשון שצץ במוחה.
״השמרטפית שלך שולחת לך הודעה על תמרור עצור?״ שאל טום.
מאריל פלטה צחקוק מאולץ.
״זה מצחיק, נכון? היא כזאת מוזרה! בכל אופן, היא רק מזכירה לי בדרכה המטורפת להכין את שיעורי הבית שנתנה לי. על פיראטים.״
היא הצליחה בקושי רב להחזיק את התמרור הכבד ביד אחת ולמשוך ברצועה של קָרְני באחרת. החתול ניצל את היסח הדעת שלה ויצא לסייר במפלש־המים. ״בוא הנה, גוש פרווה שכמותך,״ מילמלה לתוך הצינור החשוך ומשכה שוב ברצועה.
נהמה חרישית היתה התגובה היחידה שקיבלה. היא נאנחה, הניחה את התמרור בצד וזחלה אל תוך המפלש האפלולי להוציא את החתול שלה.
האפלה הפתאומית הפתיעה אותה. למעשה, המפלש היה חשוך כמעט לחלוטין והיא בקושי ראתה מלפנים את צלליתו של החתול שלה, שזנבו היה זקור ופרוותו סמורה. הוא התיז לחישה זועמת.
השערות סמרו על עורה של מאריל. משהו כאן היה חשוד מאוד.
״קָרְני?״ אמרה חרש והניחה בזהירות כף יד אחת על גבו. ״אתה בסדר?״
קול של אישה דיבר, רם ומהיר וקרוב כל כך עד שמאריל ניתרה בבהלה. ״גֵאוּת הברזל מגיעה. את חייבת לעצור אותה! עצרי את גאות הב... מראיייק!״
קָרְנִי זינק קדימה ותקף. התנהל מאבק קצר בינו לבין משהו שמאריל לא יכלה לראות. ואז השתררה דומייה.
״הלו?״ לחשה.
במענה ללחישתה שמעה מרררפּ ומשהו שעיר התחכך בפרק ידה. שעיר, וגם קר. היא תפסה את החתול בעורפו וגררה אותו אל מחוץ למנהרה, אל האור.
קרני שכב שמוט ברפיון בזרועותיה ונעץ בה בזעף את עינו האחת. מפיו הידלדל משהו תפוח, חום־לבן ורפוי באותה מידה.
״איכס, זאת צפרדע!״ קרא אחד מהאחים האטץ'.
ואכן, זאת היתה צפרדע. כרסה הלבנה הגדולה, שהבהיקה באור, היתה מעוטרת במרכזה בפסים כהים מסודרים בדוגמה מוזרה.
״אוי, קרני,״ נאנחה מאריל. היא חילצה את היצור האומלל ממלתעותיו של החתול בתקווה קלושה שאינו פצוע מכדי שתוכל להושיע אותו.
״מי היה שם?״ שאל אח אחר. צמרמורת חלפה בגופה של מאריל כשנזכרה בקול. היא העיפה מבט לאחור, אל פתח המנהרה. אם אכן היתה שם מישהי, היא לא הצליחה לראות אותה.
ועם זאת, היה משהו מוכר באוויר. שילוב של ריח מלוח, וניחוח מחשמל של אוֹזוֹן, ותחושה שהכול עשוי לקרות. פרץ של געגועים שטף אותה. זה היה ריחו של נחל הפיראטים – ניחוחו של הכישוף.
״אף אחד,״ אמרה לאחים האטץ'. ״אני צעקתי על קרני, זה הכול.״
מאריל לפתה בידה האחת את תמרור העצור ואת הרצועה של קרני, והמשיכה להחזיק את הצפרדע באחרת. ״המסכנה הזאת צריכה לקבל טיפול רפואי.״
צעיר האחים האטץ' התרומם על קצות אצבעותיו ועיניו נצצו בסקרנות. ״אה, אנחנו יכולים לבוא לעזור?״
״תגידו, לא שמעתי לפני רגע את אמא שלכם קוראת לכם?״ ענתה מאריל. היא חשבה שהאחים האטץ' קטנים מכדי להתמודד עם מה שהנחל טומן בחובו.
שלושתם פערו את עיניהם בבת אחת. ״אוּף, בדיוק כשמתחיל להיות מעניין!״ מחה האח הבכור. מאריל משכה בכתפיה באהדה מעושה. בכתפיים שמוטות באכזבה טיפסו שלושתם על הגדה והלכו לביתם.
גם מאריל החליטה לשוב הביתה, ובדרך הצפרדע התחילה להתפתל בכף ידה. היא לא היתה מומחית גדולה לדוּ־חַיים, אבל הקדישה מספיק זמן להצלה ושיקום של בעלי חיים מכל הסוגים והמינים כדי לדעת לזהות רגל שבורה. ״יצור מסכן שכמותך,״ אמרה בחמלה. ״עוד מעט נטפל בך.״ הצפרדע פתחה את פיה לקרקר אבל שום קול לא יצא ממנו.
לא היה קל למצוא את האיזון בין חתול זועם, צפרדע פצועה ותמרור עצור, אבל בסופו של דבר היא הצליחה להגיע בשלום אל הבית והתגנבה פנימה בשקט ככל האפשר.
אבל לרֶמי היה כנראה חוש שמיעה מפותח של עטלף. ״מאריל, זאת את?״ קראה מעל לקול הרועם של הטלוויזיה שבקע מהמטבח.
מאריל עיוותה את פניה. ״כן, אני בבית!״ היא חמקה אל המסדרון והשתדלה להישאר מחוץ לקו הראייה של השמרטפית שלה.
״אבא שלך התקשר.״
מאריל קפאה במקומה וליבה החסיר פעימה. ״אה, כן?״ היא התחילה לאבד את התחושה בקצות אצבעותיה והשעינה את התמרור על המותן כדי שלא יישמט מידה. הצפרדע פתחה שוב את פיה. הפעם היתה מאריל אסירת תודה על כך ששום קול לא יצא ממנו.
קולה של הטלוויזיה הונמך במידת מה. ״הוא אמר ששעות הביקור מסתיימות בשבע, אם את רוצה להספיק להתקשר לאמא שלך לפני הניתוח של מחר.״
מאריל העיפה מבט בשעון התלוי על הקיר בקצה המסדרון. השעה היתה 16:50, עוד יש לה די זמן לטפל בצפרדע ו...
״לפי שעון בוסטון,״ הוסיפה רֶמי.
מאריל רצתה לבעוט בעצמה. אם כאן 16:50, בבוסטון השעה כבר 18:50. נותרו רק עשר דקות! היא דהרה לחדרה. למרות כל המסעות שעשתה עם הוריה, אף פעם לא התרגלה לעניין של הבדלי השעות. פשוט נראה לה מוזר מדי שדבר יסודי כמו זמן עשוי להשתנות ממקום למקום.
״בעוד חצי שעה תהיה לנו פיצה!״ צעקה רֶמי בדיוק כשמאריל טרקה את דלת חדרה. היא השליכה את התמרור על מיטתה ושיחררה את הרצועה של קרני. לאחר מכן חטפה כרית מהמיטה ורצה אל שולחן הכתיבה שלה ופתחה את המחשב הנייד. ביד אחת נכנסה לווידיאו־צ'אט שלה ובאחרת השכיבה בעדינות את הצפרדע על הכרית והזיזה אותה הצידה.
אביה ענה כמעט מייד ותמונתו מילאה את הצג. הוא ישב על קצה מיטה עם המחשב הנייד על ברכיו. ברקע ראתה את הסימנים המובהקים של חדר בית־חולים: צינורות וכבלים חשמליים ואורות זוהרים של משגוחים שונים. ליבה נצבט למראה אִמה השוכבת בין כל הדברים האלה.
״הַיי!״ ניפנפה מאריל בידה ואילצה את עצמה לחייך. היא הרגישה כאילו אבן כבדה מונחת לה על החזה. ״מה העניינים שם אצלכם?״
אביה לקח בידו את היד של אִמה לפני שענה, ומאריל ידעה מייד שמשהו לא טוב קורה. המועקה בחזהּ הלכה וגברה עד שהיא התקשתה לנשום.
קרנליוס עלה בקפיצה על שולחן הכתיבה שלה והתחכך בסנטרה. היא דחפה אותו הצידה.
״הכול בסדר, פרח קטן שלי. אני מבטיחה לך.״ אבל החיוך של אמה גווע, ומאריל הרגישה שמשהו בתוכה מתחיל להיסדק. אמה ליכסנה מבט אל אביה.
והוא אמר את האמת, בלי כחל וסרק. ״הניתוח של מחר עומד להיות קצת יותר גדול מכפי שציפינו,״ אמר אביה. ״מתברר שזה לא דבר יוצא דופן, והרופאים אומרים שאין סיבה לדאגה. הם פשוט... רוצים להשאיר אותה כאן למשך זמן ארוך יותר מהמתוכנן.״
״מה?״ הבהלה חילחלה לקולה של מאריל. ״כמה ארוך יותר? למה?״ עיניה התחילו לצרוב והיא שיפשפה אותן בזעם.
קרנליוס, שכבר לא נדחף הצידה, עלה על המקלדת שלה והתיישב בדיוק בינה ובין הצג של המחשב.
״זה לא משהו שצריך להדאיג אותך, מותק,״ אמר אביה אחרי שסילקה את החתול מהמחשב. ״אלה רק אמצעי זהירות. אבל הם אומרים שהיא תצטרך להישאר כאן עוד שבוע לפחות.״
שבוע?! מאריל השתנקה, גוש של פחד חסם את מעבר האוויר בגרונה. ״אני יכולה...״ היא בלעה את הגוש כדי שקולה לא ייסדק. ״אני יכולה לבוא אליכם?״
הוריה הביטו זה בזה ומאריל ידעה מה תהיה תשובתם. ״אנחנו לא רוצים להדאיג אותך, מתוקונת,״ אמרה אמה.
״ואנחנו לא רוצים שתפסידי שיעורים ותפגרי בלימודים,״ הוסיף אביה.
״אבל אני לא אפסיד כל כך הרבה שיעורים,״ מחתה מאריל. ״זה סוף־שבוע ארוך.״
״ואת צריכה להישאר בבית ולרכוש חברים חדשים,״ הוסיף אביה בעדינות.
מאריל ידעה מהי כוונתם האמיתית. הם היו צריכים להוריד ככל האפשר את הלחץ מאמא שלה. ומאריל המפוחדת והמבולבלת רק תחמיר את המצב.
פירושו של דבר שהיא תיאלץ להישאר כאן, באריזונה המשעממת. רחוקה מאמה. היא נשכה את פנים הלחי שלה.
קרני רבץ בקצה שולחן הכתיבה שלה ולטש עיניים בצפרדע הפצועה. הוא חבט בזנבו מצד לצד והיא דחפה והרחיקה אותו מהיצור האומלל. החתול פלט מיאו נרגז וקפץ על מיטתה.
״כבר דיברתי עם רֶמי ועם ההורים שלה,״ המשיך אביה. ״סיכמנו שהיא תמשיך לשמור עלייך.״
אמה התכופפה ופניה המחייכות מילאו את הצג. ״אני מבטיחה לך שנקפוץ שוב מצוקים לפני שתספיקי להגיד ג'ק רובינסון.״
מאריל ניסתה להעמיק להביט בעיניה של אמה כדי לראות אם זה נכון. משהו רישרש בקרבתה ומשך את תשומת ליבה. היא הסבה את עיניה אל המיטה. קרנליוס ישב שם ונעץ בה מבט זועם. ניכר בו שהוא כועס עליה, כי היא גזלה ממנו את הטרף שהיה שייך לו לפי דעתו. החתול התגנב חרש אל ארונית הלילה וגילגל בכפתו את העט המונח עליה עד שנפל לרצפה.
״קרני!״ נזפה בו בלחש. ואז התעלמה ממנו וחזרה להביט במחשב. בפינה התחתונה של הצג הבזיק השעון. כמעט חמש – שבע לפי שעון בוסטון. שעות הביקור עומדות להסתיים. וזאת הפעם האחרונה שתדבר עם אמה לפני הניתוח.
״אמא...״ אמרה בקול חנוק וניסתה למצוא את המילים הנכונות. אילו היתה עכשיו בבית־החולים, היא היתה מניחה את ראשה בחיק אמה ונותנת לה ללטף את שערותיה. המגע הזה כשלעצמו היה יכול לעודד אותה. היא היתה מסתפקת ביכולת לעצום את העיניים ולחוש את הקרבה הגופנית של אמה.
מסתפקת ביכולת להעמיד פנים שהכול יהיה בסדר.
אבל המרחק ביניהן היה גדול מדי. ולמאריל לא היה במה להיאחז. היא לפתה בכוח את קצה הכיסא שלה וחשבה, הלוואי שיכולתי לעשות משהו לשיפור המצב של אמא. הלוואי שיכולתי לחזור באמת לנחל הפיראטים, כי שם לא הייתי חסרת תועלת וחסרת חשיבות כל כך.
״אמא, אני מפחדת,״ לחשה. חרף כל מאמציה, היא לא הצליחה לעצור את הדמעות שזלגו כעת על לחייה.
אמה רכנה לפנים בהבעה רצינית. ״גם אני, תינוקת שלי,״ הודתה חרש. ״אבל זה בסדר לפחד קצת. רק אסור לך לתת לפחד לשלוט בך. ואת חייבת להאמין שהכול יהיה בסדר.״ היא חייכה. ״ועכשיו, לפני שאצטרך לסיים את השיחה, אולי יש לך משהו מלהיב לספר לי?״
עיניה של מאריל דילגו אל התמרור המונח על מיטתה, וממנו אל מעיל גלישת־הרוח שנתן לה פין והיה תלוי כעת על וו מאחורי הדלת שלה. חיוך עלה על שפתיה. טוב, חשבה, נחל שמימיו כישוף טהור אולי מגיע שוב אל העולם שלנו...
אבל במקום לומר את זה, היא אמרה, ״שום דבר מיוחד.״ ולפני שהספיקה להוסיף עוד משהו, קטע את דבריה קול נפץ עז.
היא פנתה על מושבה, נכונה להרחיק שוב את קרני בכוח מהצפרדע. אבל החתול לא היה על ארונית הלילה שלה. מפני שארונית הלילה כבר לא עמדה ליד המיטה שלה. היא עמדה בפינת החדר, מכווצת מפחד. המגירות שלה שיקשקו בחרדה.
זה לא יכול להיות, חשבה מאריל. היא מיצמצה. ואז התאבנה.
על הרצפה לפני הארונית, סמוך לבקבוקון בדולח לא פקוק וכמעט ריק, נחה פיסת נייר רטובה ומהוהה, שורצת דמויות שחורות כדיו.
״הכול בסדר, מותק?״ שאל אביה.
״אה... כן...״ ליבה התחיל להלום בחוזקה. בקבוקון הבדולח המלא מים מכושפים מנחל הפיראטים היה המתנה האחרונה שנתן לה פין. ארונית הלילה, שעד כה לא גילתה כל סימן של חיים, נראתה כעומדת לזנק אל הדלת. והנייר הזה, שהיה ריק במשך קרוב לשישה חודשים, היה מפת הייתישם לכל המקומות האגדתית.
מאריל מיהרה לסובב את המחשב הנייד שלה כדי שהוריה לא יראו איך ארונית הלילה, שמשהו הפיח בה רוח חיים, חוצה את החדר על קצות האצבעות. היא הדביקה חיוך על פניה. ״קרני שפך קצת מים, ואני צריכה לנקות אותם לפני שישאירו כתמים! אזאניאוהבתאתכםוהחלמהמהירהאמאולהתראות!״
״מים לא משאירים כתמים!״ קראה אמה.
מאריל עמדה לסגור את המחשב, אבל הקול של אמה עצר בעדה. היה בו משהו מכמיר לב. ״את יודעת שאני אוהבת אותך, אמא. נכון?״
אמה צחקה. צחוקה היה הקול המושלם ביותר בעולם. ״אני אוהבת אותך יותר. לילה טוב, מחמל נפשי!״
ואז הקשר נותק. מאריל התכופפה אל המפה. מאז שובה מנחל הפיראטים, לא נותר מהמפה דבר לבד מפיסת נייר ריקה וחסרת תועלת, ולא משנה כמה פעמים התפללה מאריל שהיא תשוב להיות יותר מזה.
אבל כעת... כעת נראה לה שקווים שחורים צפים ועולים ממעמקי הנייר, כמו זרועות ציד של מפלצת ימית הנשלחות ממצולות הים אל פניו. היא הִטתה את ראשה במאמץ לראות אם הם יוצרים תבנית מסוימת. עיניה התרחבו בהפתעה כשהבינה מה היא רואה. זאת היתה מפת השכונה שלה, ובמרחק קילומטרים אחדים ממנה, בהמשך הכביש המוביל אל מחוץ לשכונה, היה מסומן X אדום גדול. היה זה מגרש החניה הנטוש שבו נתקלה לראשונה באונייה המפצחת הנועזת.
מאריל לא העזה אפילו לחשוב על האפשרות הזאת. אבל תקוותיה כבר נסקו לשחקים כמו נער הממריא עם מפרשי־דאייה מרציף חָתוּמְנָאוּל.
כי לכל זה היה רק פירוש אחד: היא יכולה לחזור. היא הביטה בתמרור המוטל בקצה מיטתה.
ליבה הלם בהתרגשות. למעשה, היא חייבת לחזור. וכי איזו ברירה אחרת יש לה? אזהרתה של האישה מהמנהרה הידהדה באוזניה:
גֵאוּת הברזל מגיעה. את חייבת לעצור אותה!
למרבה הצער, התגנב גם ספק לליבה. היא כמעט לא הצליחה לחזור הביתה מההרפתקה האחרונה שלה על נחל הפיראטים. אם תצא לשם שוב, אולי לא תוכל לחזור לעולם.
ארונית הלילה התקרבה אליה בחשאי והתחככה בְּבִרְכָּהּ באחת מפינותיה כמו כלב התוחב את זרבוביתו לתוך כף היד של אדוניו. היא ליטפה בהיסח הדעת את המשטח העליון. אחת מרגליה של הארונית רטטה בעונג ורקעה ברצפה בעת שהעבירה את אצבעותיה סביב סיקוס קטן בעץ.
אבל האם הסיכון באמת גדול כל כך? בסופו של דבר, הקואורדינטות של המפה שהחזירו אותה הביתה בפעם הקודמת עדיין נמצאות ברשותה. הן פעלו היטב בעבר, וכל זמן שהנחל נוגע בעולם שלה, הן אמורות לפעול שוב. ואם הנחל קרוב מספיק כדי שתוכל להגיע אליו, הוא גם קרוב מספיק כדי שתוכל לחזור ממנו, לא כן? היא תוכל לחזור לנחל, לטפל במה שדורש טיפול, ולחזור הביתה לפני שמישהו יתחיל להיות מודאג מדי. ובמיוחד עכשיו, כשהוריה אינם בעיר!
מאריל נשמה נשימה עמוקה. מאז שובה מהנחל היא השתדלה לחיות חיים רגילים. לראשונה בחייה למדה בבית־ספר רגיל. עזרה בבית, לקחה על עצמה מטלות נוספות כדי להקל על אמה ולהוריד קצת לחץ ממנה. היא לא התלוננה כשהוריה נסעו לבוסטון לצורך הטיפולים של אמה והשאירו אותה מאחור. היא אפילו הצליחה למצוא חברים אחדים. אבל אף אחד מהם לא דמה לפין. או לאַרְדֶנְט, או לקוֹל.
וכעת הנחל זקוק לה. היא חייבת לעצור את ״גאות הברזל״ או מה שזה לא יהיה.
היא נשכה את שפתיה והביטה בקולאז' התמונות שעל קיר חדרה. במרכזו היתה התמונה החביבה עליה מכולן: היא ואמה מחזיקות ידיים וקופצות מהצוק אל המים הכחולים הצלולים. דקות אחדות קודם לכן אמרה לה אמה שיש בחיים פעמים שבהן פשוט צריך לקפוץ, בלי לחשוב יותר מדי.
מאריל קמה מהמיטה והרימה את המפה מהרצפה. ״החלטנו,״ הצהירה ונופפה באצבעותיה באוויר בנחרצות. ״קרנליוס, הבא את הרצועה שלך. אדון צפרדע, ארוז את חפציך. המעיל של פין, היכון להמראה. אנחנו חוזרים לנחל הפיראטים!״
