התעוררות
היום הראשון שלי בגן עדן היה גיהנום.
הוא התחיל בדיוק כמו בסיפורים: אור לבן, חזק מאוד. אבל לא שמעתי שום מוזיקה של מלאכים, ולא חשתי שום שלווה. להיפך. בין האוזניים שלי עברה צפירה מזעזעת, ואיתה כאב ראש אדיר. יותר מכאב ראש, בעצם. כאב גוף. כזה שחותך אותך באינספור סכינים חדות, מבפנים החוצה. שלא מאפשר לך לצרוח.
מכיר את זה, שכשילד קטן מקבל מכה? ובשניות הראשונות הוא לא מוציא אף צליל מהפה? רק העיניים נפערות, והפה נפתח לקחת אוויר?
אז ככה זה היה בדיוק.
רק שלא הייתי ילד קטן, וכשניסיתי לדחוס אוויר אל הריאות – לא היה שם אוויר, ובעצם לא היו שם ריאות. היו רק כאב, ריקנות, ואור לבן שחתך דרך כל כולי וצרב לי את הנשמה.
עשיתי את הדבר היחיד שיכולתי לעשות.
@
- ומה זה היה?
- התעלפתי.
@
כשחזרתי להכרה, הכל כבר היה רגוע יותר. נכון, האור הלבן עדיין זרח שם, מסביב לכל, אבל מדי פעם יכולתי להבחין בקצת אפור בהיר מסביב. הצפירה הפכה לזמזום, מטריד אבל נסבל. והכאב... הכאב עוד היה שם, אבל הוא כבר לא היה כאב של חיתוך – אלא של ריפוי. כאב שונה. יכולתי, אפילו, להרגיש דברים אחרים. למשל, לחוש את עצמי נושם. יכולתי לחוש גם בטעם, בפה שלי. לא טעם טוב. אבל טעם.
לידי, שמעתי קול. דיבורים. לא הצלחתי להבין את השפה, וזה עצבן אותי. הייתי בטוח שאני צריך להבין את זה. שזו השפה שלי. ניסיתי להיזכר –
אבל לא היה שם כלום, בזיכרון.
העבר שלי היה סינוור לבן. הזהות שלי היתה זמזום. והעכשיו שלי היה כאב.
עצמתי עיניים, והלבן כבה.
@
"בוקר טוב", שמעתי את הקול שוב.
הבנתי אותו!
הבנתי אותו.
פקחתי עיניים. הזוהר הלבן עוד היה שם, אבל הוא כבר לא היה מסנוור. יותר ברמה של אור כללי, נקי, שפשוט היה שם, בכל מקום. הוא לא בקע משום מקום ספציפי – לא היו מנורות בתקרה, ציינתי לעצמי – והוא יצר הילה מלאכית מסביב לאישה שאמרה לי בוקר טוב.
גם היא היתה לבנה מאוד. היא היתה גם יפה מאוד, וכמעט עירומה מאוד. ה"כמעט" הזה הורכב משלוש מדבקות קטנות, עליהן היה מצוייר צלב אדום קטן. בהתחלה חשבתי שאלה קעקועים – הראייה שלי היתה עדיין מטושטשת – ורק אחר כך גיליתי שזו היתה הגרסה שלה לבגדים.
ורק אחרי זה גיליתי שהסיבה היחידה שהיא השתמשה במדבקות, זה כדי להיראות צנועה. בטח כדי שלא אמות עוד פעם, מההלם.
@
- באמת?
- כן. אבל באותם רגעים פשוט בהיתי בה, מרותק. היא זזה כמו פסל שיש חי, זורם, עם עיניים בצבע אינדיגו עמוק, ופה בצבע דובדבן. ושלוש מדבקות אדומות. וצנועות.
- כמו שאתה אוהב.
- אה... כן. מלאכית. היא גם היתה גבוהה ומעוצבת יפה. בלי גרם שומן, ועם שרירים כאלה, של שחיינית. ארוכים. והיא התקרבה אלי בחיוך.
@
"אתה מרגיש יותר טוב?"
היא רכנה מעלי במבט דואג, ואני הוצפתי בניחוח עשיר שעלה ממנה. לרגע איבדתי פוקוס, והעולם היטשטש. גם הקול שלה היה מיוחד. מן הרמוניה כזו, של כל מיני גוונים חמים ומרגיעים. היא החזיקה קנקן תה פרחוני. גם ממנו עלה ריח נפלא. אבל מי חשב על תה, בכלל, באותם רגעים.
ניסיתי להגיד לה שכן, אני מרגיש יותר טוב, אבל אף צליל לא בקע מהפה שלי. רק חריקות אוויר חנוקות.
"אל תתאמץ. זה יחזור אליך עם הזמן. הנה, שתה".
היא מזגה את התה ישירות אל מה שאמור היה להיות הפה שלי. הוא היה חם וטוב.
עפעפתי אליה בתודה.
"זה יעזור לך. לך לישון".
היא שמה יד רכה וחמה על עיני, וכביתי.
@
זו לא היתה מנוחה מוחלטת.
היא הופרעה כל הזמן. קרעים של מחשבות. שברים של זכרונות. תמונות לא ברורות. כמו שנת חלום מסוייטת, כשאתה לא באמת מרגיש מציאותי – אבל גם יודע שהמציאות סביבך לא באמת דמיונית. היא אמיתית, איכשהו.
