אבא ואמא שלי נתנו לי את השם אהרון,
אבל אבא שלי אמר שהם היו צריכים לקרוא לי מה־עשיתָ, והדוד שלי אמר לכולם שהיו צריכים לקרוא לי מה־עלה־בדעתך. הטחתי בקבוקי תרופות זה בזה כדי לשבור אותם ושחררתי את בעלי החיים של השכנים מהכלובים. אמא שלי אמרה שאבא שלי לא צריך להכות ילד קטן כזה, אבל אבא שלי אמר שאני, אף פעם לא מספיקה לי צרה אחת, והדוד שלי אמר לה שהתנהגות מטורפת כזאת היא כמו לגנוב משאר המשפחה.
כשהתלוננתי על זה, אמא שלי אמרה לי שאני יכול להאשים רק את עצמי, והזכירה לי שבמשפחה שלנו התרופה לכאב שיניים היא סטירה בצד השני של הפרצוף. אחי הגדול אמר תמיד שכולנו גדלנו בלי תמיכה לישבן ובלי כרית לראש. למה שלא יתלונן עוד קצת? הציעה אמא שלי. אולי היא תוכל להדליק את הכירה בתלונות שלו.
הדוד שלי היה האח של אמא שלי, והוא היה הראשון שהתחיל לקרוא לי שמעיה כי עשיתי כל כך הרבה דברים שבגללם הוא קירב את האצבע לאף בהתראה ואמר, "אלוהים שָמע." חלקנו בית עם עוד משפחה בפּוֹניבֶז', סמוך לגבול ליטא. גרנו בחדר חזיתי שהיו בו חלון מחולק לארבע שמשות ותנור גדול, ועל התנור היה מונח לוח פח.
אבא שלנו תמיד יצא לשוטט בדרכים בשביל לחפש כסף. תקופה מסוימת הוא מכר עורות של חיות. אמא רצתה שיעשה משהו אחר, אבל הוא אמר תמיד שהאפיפיור והאיכר, כל אחד עושה את העבודה שלו. היא שטפה רצפות בבתים של אנשים אחרים, וכשהיא יצאה לעבודה, השכנים שלנו עשו לנו כל מה שהם רצו. הם גנבו לנו אוכל וזרקו את החפצים שלנו לרחוב.
כשהיא באה הביתה מותשת היא היתה צריכה לריב איתם בגלל היחס שלהם כלפינו, בזמן שאני התחבאתי מאחורי ערמת האשפה בחצר. כשהאחים הגדולים שלי חזרו הביתה הם הצטרפו לצעקות.
איפה שמעיה? הם שאלו כשהכול נגמר. המשכתי להתחבא מאחורי ערמת האשפה. כשהרוח היתה חזקה, נכנסו לי פירורים לעיניים. שמעיה דואג רק לעצמו, הדוד שלי אמר תמיד, אבל בעצם לא רציתי להיות כזה. הייתי מטייל ברגל ומטיף לעצמי מוסר. הכנתי רשימה של דרכים להשתפר. השנים חלפו כמו יום אומלל אחד. אמא שלי ניסתה ללמד אותי את האלפבית ולא הצליחה.
היא השתמשה בטבלת נייר גדולה שהצמידה ללוח והצביעה על ציפור או על איש קטן או על ארנק ואחר כך על האות ששייכת להם. יום שלם עבר בניסיונות להנחות אותי איך לשרטט את חצי המעגל והקו של האות אלף. אבל הייתי כמו יצור שגדל פרא. לא ידעתי שמות של חפצים.
מלמדים דיברו אלי ואני רק בהיתי בהם. אלף, בית, גימל, דלת, הא, וו, זין. התעודה האחרונה שקיבלתי בחדר לפני שעקרנו מפוניבז' דיווחה על בלתי מספיק בהתנהגות, בלתי מספיק בדת, בלתי מספיק בחשבון ואפילו בלתי מספיק בסדנת העץ והמתכת. אבא שלי קרא לזה התעודה הכי עלובה שהוא ראה אי־פעם והזמין את כולנו לנסות להבין איך הצלחתי להוציא דבר כזה.
אמא שלי אמרה שאולי אשתפר בכמה תחומים, והוא אמר לה שגם אם אלוהים יאפשר לי לחיות פעם שנייה או שלישית עדיין לא אבין כלום. הוא אמר שאדם חזק אופי יכול לתקן את דרכיו ולהתחיל מחדש, אבל לא אחד שהוא פחדן וחלשלוש. כל הזמן שאלתי את עצמי אם גם לאנשים אחרים יש קושי כזה ללמוד. כל הזמן דאגתי מה יקרה לי אם לא אוכל לעשות שום דבר.
זה היה איום ונורא להיות האדם שהייתי. בימים גשומים בניתי סכרים ברחוב כדי להטות את זרמי המים. מצאתי לוחות עץ והשטתי אותם על שלוליות בעזרת מקלות. אמא שלי מצאה אותי יושב בחוץ בסערות, וכשגררה אותי הביתה אמרה שישבתי לי וחלמתי חלומות מלאים בדגים ובלביבות. כשהיא עטפה אותי והשכיבה אותי במיטה ליד התנור היא אמרה שעוד לא קרה שהצלחתי להתחמק ממחלה, קודם אבעבועות רוח ואחר כך חצבת ושָנית ואז שעלת, ושבגלל זה תשעים ותשעה אחוזים מהחיים שלי אני מת.
בלילה שכבתי וחיכיתי לשינה כמו שהכלב של השכנים שלנו חיכה לעגלות חולפות. כשאמא שלי שמעה שאני עדיין ער, היא באה לשבת על המיטה לידי גם אם היא היתה עייפה. כדי לעזור לי להירדם היא אמרה לי שאם אעצום חזק את העפעפיים, אורות וכוכבים ירחפו ויעברו מול העיניים שלי אבל לעולם לא אצליח למנות אותם לפני שייעלמו. היא אמרה שסבא שלה אמר לה שאלוהים מזיז את האורות והכוכבים האלה בזרת שלו.
אמרתי לה שאני מצטער שאני כמו שאני, והיא אמרה שהיא לא מודאגת מהלימודים, רק מההתנהגות שלי עם המשפחה ועם השכנים. היא אמרה שלעתים קרובות מדי הלשון שלי עובדת אבל לא הראש, או הראש אבל לא הלב.
אבל כשאחי הקטן נולד, אמרתי לה שאני רוצה שיזרקו אותו ללול התרנגולות. הייתי מצוברח כל אותה השנה, כשהייתי בן ארבע, בגלל חיסון בזרוע שהזדהם. אמא שלי אמרה שאני משחק לבד גם כשיש עוד ילדים מסביב. עברו שנתיים בלי שלמדתי כלום. לא ידעתי לשחות ולא לרכוב על אופניים.
לא היו לי סבא וסבתא, לא דודות ולא סנדקים. כששאלתי למה, אבא שלי אמר שככה זה, כי הטפילים בחברה אוכלים מצוין ולעומת זאת האנשים ההגונים מקבלים רק מי אפסיים, ואמא שלי אמרה שבגלל מחלות. למדתי בחדר עד שאבא שלי חזר מאחת מהנסיעות שלו ואמר לאמא שלי שכבר 1936 והגיע הזמן שאקבל חינוך מודרני.
שמחתי על השינוי, כי למלמד בחדר היה תמיד אוכל בזקן והוא חבט בנו במקל באצבעות כשענינו תשובות לא נכונות ולבית שלו היה ריח של מלונה. התחלתי ללמוד בבית ספר ציבורי, שהיה נקי יותר מכל הבחינות. אבא שלי התרשם מהעובדה שהמורה החדש שלי היה לבוש בלבוש אירופי, ושאחרי שהוא לימד אותי לקרוא התחלתי ללמוד בעצמי. כיוון שהייתי משועמם ולא הכרתי אף אחד, נמשכתי לספרים.
ובבית הספר הציבורי גם מצאתי את החבר הראשון שלי, ששמו היה יוּדְל. חיבבתי אותו. כמוני, גם לו לא היה עתיד. הוא תמיד התרוצץ באיזשהו מקום באף נוזל. בנינו רפסודות להשיט בנהר והתאמַנּו ביריקה לרוחק. גם הוא קרא לי שמעיה, ואני קראתי לו פּישר.
כשהוא התנהג לא יפה, הוא היה פיקח מספיק והצליח להתחמק מעיניו של המורה. בוקר אחד לפני שכולם הגיעו שיחקנו דוּדֶס בפראות רבה ושברנו חלונות בכיתה. הפחדנו את הבנים שהיו להם ילקוטים יפים ולא הלכו יחפים אף פעם.
בגללו תמיד הסתבכתי בצרות בבית, ופעם בשבת חטפתי מכות כי פירקתי את המספריים של המשפחה כדי להפוך אותם לשתי חרבות קטנות, אחת לו ואחת לי. אמא שלו לימדה אותו רק שירים עצובים, וביניהם שיר על מלך סיביר, אבל אחר כך היא חלתה בגלל השיניים שלה ומתה. הוא בא לחפש אותי כשהיא מתה, אבל התחבאתי לו. למחרת הוא סיפר לי ששני זקנים באו להוציא אותה מהבית על קרש ואבא שלו הזיז אותו משם.
בקיץ ההוא הגיעה אל אבא שלי גלויה מבן דודו בוורשה ובה הוא סיפר לו שיש עבודה בשבילו בבית החרושת שלו. בית החרושת ייצר טקסטיל מחוטי כותנה. אבא שלי מצא לו הסעה העירה במשאית מלאה אווזים ואחר כך הודיע לנו לבוא. הוא העביר אותנו לרחוב זמנהוף 21 דירה 6 - אמא שלי דאגה שכולנו נשנן את הכתובת כדי שנוכל למצוא את הבית אם נתעה בדרך - ואחי הקטן שסבל מריאה חולה ישב כל היום ליד החלון האחורי והסתכל על פחי האשפה.
שנינו חשבנו שהדבר הכי טוב במעבר לוורשה הוא החנות של החייט מעבר לכיכר. החייט תפר מדים לצבא, ובחלון הראווה שלו עמדו שלוש שורות של בובות תצוגה בגודל כף יד, שכל אחת מהן היתה לבושה במדים זעירים. אהבנו בעיקר את המדליות ואת סרטי השירות הקטנטנים.
כיוון שהיה קיץ, הייתי אמור לעבוד בבית החרושת, שהיה רחוק מאוד ונאלצנו לנסוע אליו בחשמלית. הייתי סגור בחדר קטן בלי חלונות עם עוד ארבעה ילדים יותר גדולים ממני והיינו צריכים לעשות את הגימור של הבדים. היינו צריכים לגרד את גלילי הבד עד שהמרקם שלהם יהיה כמו של גרבי נשים חורפיים.
גירוד של כל גליל נמשך שעות, וילד קטן כמוני נאלץ להתכופף עם החזה אל הלהב כדי לגרד בכוח הנחוץ. בימים חמים נטפה ממני זיעה כמו גשם מגג. הילדים האחרים אמרו דברים כמו, "איזה בחורצ'יק מצוין מהכפר יושב בינינו עכשיו; חכו, חכו, הוא עוד יגיע רחוק בעיר הזאת," ואני חשבתי לי, מה, אני כאן רק בשביל שהם יעשו ממני צחוק? ויותר לא הסכמתי ללכת לעבודה.
אבא שלי אמר שהוא ייתן לי מכות כאלה שיכאב לי להרים את הגבות, אבל כשרבצתי כמו עכבר מתחת למטאטא, אמא שלי עצרה אותו ואמרה שיש הרבה דברים שאני יכול לעשות בבית, וממילא בעוד כמה שבועות מתחילים הלימודים. אבא שלי אמר שקיבלתי רק חלק מהמכות שמגיע לי לקבל, והיא אמרה שזה יספיק לעת עתה, ובאותו הלילה, כשהם התחילו לנחור, זחלתי למיטות שלהם ונישקתי אותה נשיקת לילה טוב והורדתי לו את השמיכה מהרגליים כדי שיצטנן.
כיוון שלא יכולתי לישון עזרתי לה בעבודות הראשונות של היום, והיא אמרה לכולם שיש לה מזל שהבן שלה מוכן לקום מוקדם בבוקר. הייתי איתה ועבדתי קשה. רוקנתי את דליי הכביסה והבאתי קומפרסים חמים בשביל להניח על החזה של אחי. היא שאלה אם לא יותר טוב לי ככה מאשר לשבור בקבוקים ולהסתבך בצרות, ואמרתי לה שכן. עדיין הייתי נמוך מאוד ויכולתי לשבת ולרכוב על החלק של הזיפים במברשת ארוכת המוט שבה היא השתמשה למירוק הרצפות בשעווה.
כשהיא אמרה לאבא שלי שלפחות עכשיו הילדים שלהם מתנהגים יותר יפה, הוא אמר לה שאף אחד מאיתנו לא נראה שבע וגם לא נוח לבריות. בארוחת הערב הוא התבדח שהיא מבשלת כמו כובסת. "לך למסעדה," היא אמרה בתגובה. אחר כך היא סיפרה לי שבתור ילדה קטנה היא אף פעם לא התלוננה כדי שאמא שלה תדע תמיד מי הילדה הכי טובה שלה ותשאיר אותה איתה. לכן חזרתי לעצמי רק אחרי שהאורות כבו, ובבוקר התנהגתי כאילו הכול בסדר.
בבית הספר החדש שלנו לא ישבנו כולם ליד שולחן אחד מלוכלך אלא ליד מכתבות אמיתיות של בית ספר. רציתי עוד ספרים אבל לא היה לי כסף לקנות, וכשניסיתי לשאול ספרים מחברי לכיתה הם סירבו. כדי לא להתמודד עם בריונים התחמקתי מקטטות עד שעמדו לצלצל בפעמון לשיעור. כשאמא שלי התלוננה בפני המורה שלי שחבר לכיתה קרא לי יהודי מלוכלך, המורה אמר: "מה, זה לא נכון?" ומאז והלאה היא הכריחה אותי להתרחץ באמבטיה אחת לשבוע.
נשארתי בבית הספר הזה עד שמורה אחר סובב לאחת הבנות את האוזן ותלש לה אותה, ואז אמא שלי החזירה אותי לחדר שלימדו בו גם פולנית, במרחק שתי תחנות בחשמלית. אבל עדיין נרתעתי מציות להוראות כמו שכלב נרתע ממקל. המלמד החדש שלי שאל את אמא שלי מה אפשר לעשות בילד שתמיד יש לו תשובה על כל דבר. הוא דומה לשועל, הילד הזה, הוא אמר; בן שמונה ומתנהג כמו בן שמונים. וכשהיא דיווחה על הפגישה הזאת לאבא שלי הוא שוב הכה אותי. בלילה ההוא היא באה וישבה על המיטה שלי וביקשה ממני להסביר את עצמי, ובהתחלה לא יכולתי לענות, ובסוף אמרתי לה שתפסתי שרוב האנשים לא מבינים אותי, ואלה שכן מבינים אותי לא מוכנים לעזור.
שני האחים הגדולים שלי מצאו עבודה מחוץ לעיר בהובלת עזים למשחטה וחזרו רק כשכבר היה חושך, וכמו אבא שלי גם הם חשבו שאמא שלי צריכה להישאר בבית, לכן היא גילתה לי בסוד שהיא מתכננת להרחיב את עסקי הכביסה שלה. היא אמרה שזה לא מכרה זהב, אבל זאת תהיה עזרה גדולה, בעיקר לפני פסח וראש השנה.
היא סיפרה לי שהיא משתמשת בחלק מהחסכונות שהם החביאו כדי לקנות סבון וחומר הלבנה וחביות, ובכל פעם שאבא שלי עובר ליד מקום המחבוא של הכסף נתקע לה בלוק של קרח מתחת לקרקפת והיא מרגישה כל שערה. אמרתי לה שמגיע לה לקחת את הכסף, ומרוב שמחה היא אמרה לי שברגע שימלאו לי תשע היא תהפוך אותי לשותף מלא. וזה שימח אותי, כי ידעתי שברגע שיהיה לי מספיק כסף אברח לפלשתינה או לאפריקה.
בשבוע שלפני פסח הרתחנו על הכיריים סירי מים ענקיים והכנסנו את כל כלי המיטה והבגדים שאספנו מהלקוחות שלה לתוך שתי חביות עם שולי מתכת והיא הקציפה הכול בגוש סבון צהוב ואחר כך שטפנו הכול והעברנו במסחטה וגררנו את כל הכביסה הרטובה בסלים לעליית הגג, שבה היא מתחה חבלים לכל הכיוונים מתחת לקורות הגג. כיוון שפתחנו את החלונות לרוחות פרצים, היא היתה לא שקטה באותו לילה וסיפרה לי בלחש על כנופיות שמתמחות בחציית גגות כדי לגנוב כביסה, וכדי שהיא תוכל להירגע ישנתי למעלה.
"אתה רואה? אתה לא דואג רק לעצמך," היא אמרה לי בלחש כשבאה להעיר אותי בבוקר המחרת. היא הצמידה את השפתיים למצח שלי ואת היד ללחי שלי. כשהיא נגעה בי ככה, הרגשתי כאילו האדם שכולם שונאים התעופף החוצה. ובזמן שהוא נעלם, לא גיליתי לה שאני כבר ער.
לא הייתי צריך לשחק עם אף אחד, ולכן אחרי הלימודים באתי הביתה לעזור לה. כשאחי הקטן ישן קצת, דיברנו על היום שעבר עלינו. סיפרתי שחייל על סוס ליד תחנת החשמלית ברחוב גֶנשָה הוציא כמה מטבעות מתיק האוכף שלו ונתן לי אותן, והיא שאלה אותי אם הודיתי לו ומובן שלא הודיתי. היא הסכימה איתי שהוא עשה דבר מוזר וחשבה שאולי הוא נזכר בבן הקטן שלו.
הקשבנו לשכנים שלנו ממול שרבו, והיא אמרה שהאבא מבלה כל הימים בבית הכנסת כדי להבטיח לעצמו מקום בעולם הבא, ובינתיים האמא קורעת את עצמה לגזרים כדי לדאוג לכולם לאוכל. היא אמרה שהאמא ילדה ארבעה־עשר ילדים ורק שישה נשארו בחיים. אמרתי שאולי הם גמרו להביא ילדים, והיא אמרה שלמען האמא, הלוואי שמלאך עם שש כנפיים יֵרד לבשר לה את הבשורה.
עשיתי מעשים טובים בשביל אמא שלי, אבל היא תמיד רצתה שאעשה אותם בשביל אחי הקטן. הוא פחד מכל דבר. היא דאגה שנר תמיד ידלוק ליד המיטה שלו ויגרש את הצללים מהפינות כי בחלון שלו לא היו תריסים ובלילה הוא חשב תמיד שמישהו עומד ליד החלון בחוץ או דופק על הקיר, והיה בוכה עד שנרדם.
כשהיא ניגשה להרגיע אותו, העיניים שלו היו תמיד מלאות פחד, והבהיל אותי להסתכל בהן. אבא שלנו צעק עליו שישתוק, אבל זה רק החמיר את המצב. הוא הזכיר לאחי שכל הבניין מבין שהורים לא חייבים להתאפק ושמותר להם לתת למי שלא מציית את המנה שמגיעה לו. הוא היה מתעצבן בגלל זה, ואמא היתה אומרת לי להישאר עם אחי ולעשות הכול כדי להשקיט אותו והולכת עם אבא שלי לחדר השני להרגיע אותו.
לאחי היו כל מיני תרופות וטיפות וכַדי־שאיפה ליד המיטה, ואמא שלי לימדה אותנו לתפוס לו את הראש ולכופף אותו קדימה כשהיו לו בעיות נשימה והוא השתנק. הוא שנא להיות בתוך הבית כל הזמן ובסוף ברח והשאיר פתק שנמאס לו מהחיים האלה, והוא נעדר יומיים. כשהוא חזר אמא שלי נעלה אותו בדירה והוא קירב את הכיסא שלו לחלון כדי לראות מה קורה בחוץ.
לא הבנתי אותו אבל מצא חן בעיני שהוא נאטם ובכלל לא מתלונן. הוא חפן בכפות הידיים כל ממתק שקיבל והסתכל עליו ואז העביר אותו לאחד מאיתנו. אם הוא לא נמנם או בהה מבעד לחלון, הוא נשאר קרוב אל אמא שלי. כשהוא כעס הוא לא הכה אף אחד ולא צעק אלא הפסיק לדבר לכמה ימים.
כשהוא נעשה שקט כל כך, אמא שלי תמיד אמרה שהחוכמה שלו מתה בתוכו, דבר שאמא שלה אמרה עליה. היא סיפרה לשכנים שכשהוא היה קטן, הוא נשכב פעם על פסי החשמלית בשביל שהיא לא תיסע, ובמקום לנסוע היא היתה צריכה לקחת אותו על הידיים הביתה, ואחר כך, כשהיא שאלה אותו על זה, הוא הניח את הידיים על הפה שלה.
הוא אהב רדיו, ובזכותו שמעתי בפעם הראשונה את התוכנית של יאנוש קורצ'אק. בימי חמישי אחר הצהריים הייתי צריך לשבת איתו ושמענו אותה מבעד לקיר, כי אשתו של השכן שלנו היתה כבדת שמיעה. התוכנית נקראה "הדוקטור הזקן" ואהבתי אותה כי אף על פי שהוא התלונן שהוא בודד, הוא רצה תמיד לדעת יותר על אנשים אחרים, בעיקר על ילדים.
מצא חן בעיני גם שלא ידעתי אף פעם לְמה לצפות. לפעמים הוא רִאיין יתומים עניים במחנה קיץ. בפעמים אחרות הוא דיבר על מה שהוא אוהב באווירונים. או סיפר אגדה. הוא בעצמו עשה את הקולות של חיות המשק. כששאלתי את אמא שלי למה התוכנית נקראת "הדוקטור הזקן" היא אמרה שהיו תלונות על זה שמרשים למחנך יהודי לעצב את נפשותיהם של ילדים פולנים.
באותה השנה גם אכלתי בפעם הראשונה במסעדה. אבא שלי לקח אותי לחגוג איזשהו מזל טוב בלי להסביר מהו. בפעם הראשונה יכולתי לבחור בעצמי מה לאכול. בזמן שאכלתי הוא ערך לי חידון על יאן הנריק דומבּרובסקי, כי הוא החשיב את עצמו להיסטוריון חובב. כשאכלתי את הקינוח הוא שבר אגוזי מלך בשיניים והצחיק אותי. בלילה חלמתי שעורב יושב לי על הכתף ברוח וגלימה שחורה מתנפנפת מאחורי. למחרת בבוקר כשאבא שלי התלבש, ניגשתי אליו וחיבקתי אותו. "מה קרה לו היום?" הוא שאל את אמא שלי לפני שהלך.
לא התעניינתי בילדי השכונה וגם הם לא התעניינו בי. לפעמים הם זרקו עלי אבנים. עוד קיץ שלם התחיל ונגמר. רציתי ללמוד לרכוב על אופניים, לכן הלכתי אל ילד שהיו לו אופניים והוא אמר שילמד אותי. אחרי השיעור הראשון יכולתי להסתדר בעצמי אבל הוא לא הסכים ללמד אותי יותר.
פגשתי את לוּטֶק ערב אחד כשישבתי ליד כמה ילדים שלא הכרתי והם אמרו לי ללכת אבל לא הלכתי. היה לו כובע מפרוות ארנבת עם מגִני אוזניים, וכשאחד הילדים שאל אותו מאיפה יש לו אותו, הוא אמר שהוא מצא אותו בין הרגליים של האמא של הילד הזה, והם התחילו להציק לו.
הם דחפו אותו עלי, ואני דחפתי את הילד שעשה את זה והוא נפל עם הגב והראש על המרצפות. הילדים האחרים רדפו אחרינו ולוטק הוביל אותי אל ירידה למרתף שהיתה מוסתרת מאחורי כבש לפריקת פחמים וכולם רצו ועברו בלי לראות אותנו. שאלתי אותו איך הוא מצא אותה, והוא אמר שהוא תמיד מתחבא עוד מלפני שנולדתי. כשישבנו שם בחושך שאלתי אותו עוד שאלות אבל הוא הפסיק לענות ורק רחרח את האוויר כמו כלב.
הוא היה עוד יותר נמוך ממני. הוא היה באמת נמוך מאוד, והוא סיפר לי שיש לו אחות צעירה ממנו שכולם חושבים שהיא יותר גדולה ממנו. הוא סיפר שהוא בא מכפר עלוב. הוא לא הופיע במפות והיו בו רק שלוש שורות של בתים, גדרות ובוץ.
הוא למד שנה אחת בתלמוד תורה ברחוב מילָה, שהתפרסם בזה שגם עמי ארצות מסיימים אותו, הוא אמר. הוא סיפר שאבא שלו הוא הסבל הכי חזק בעיר ומושך מריצה שהוא נרתם אליה כמו סוס.
הוא הצטיין במיוחד בארגזים הגדולים שהביאו מכונות מלודז' שאפילו שלושה גברים התקשו להזיז. בכל שאר הזמן הוא ישב בבית מרזח. הוא עבד בתחנת הרכבת ליד חצר יַרוּשֶבסקי. השכונה ההיא הפחידה אותי. עשן מערמות של סיגי מתכת תמיד החשיך את האוויר מעל רציפי ההטענה.
אמא שלי היתה מרוצה שמצאתי חבר אבל מהר מאוד התרגזה שאני אף פעם לא נמצא בבית כדי להשגיח על אחי הקטן מאז שלוטק קיבל על עצמו לחנך אותי. הוא הראה לי איך גונבים מדוכני ירקות, איך אחד מאיתנו יכול להקים מהומה כדי להסתיר את מה שהאחר עושה גם בזמן שהרוכלים עוזרים זה לזה להשגיח.
בעזרת חוברת בצרפתית שסחב מדוכן ספרים הוא הוכיח שאני לא יודע כלום על בנות וגילה שאני יודע מעט כל כך עד שאני אפילו לא מבין על מה הוא מדבר. אחרי שקילל כמה רוסים מלוכלכים אמר שאני לא יודע כלום גם על פוליטיקה, וגם זה היה נכון.
