אווה ושאר הדברים
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
אווה ושאר הדברים

אווה ושאר הדברים

ספר דיגיטלי
ספר מודפס

עוד על הספר

  • הוצאה: מטר
  • תאריך הוצאה: נובמבר 2016
  • קטגוריה: פרוזה מקור
  • מספר עמודים: 254 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 4 שעות ו 14 דק'

מאור שכטר

מאור שכטר, יליד 1986, מתגורר בתל אביב.

תקציר

זהו רומן על אהבה ועל ניצחונה. בצעירותו פוגש המספר באווה, נערה יפת תואר שהגיעה אל ישראל מפולין. איש מחבריו אינו מאמין כי בחייו של גיבור הספר, מאהב הנשים המתעקש על בדידותו, יש מקום לדבר מלבד שעשוע חולף. אך אווה חודרת לליבו עטוף הציניות, שמבקש להתמסר אליה, ובו בזמן נאבק עם חבלי אהבתו וכבליה.
הגיבור, שנכנע לבסוף להרגליו, מגלה כי אף שהוא מצליח לפתות נשים רבות, הוא חסר יכולת לאהוב או ליצור. מבעד לשנים ולנשים המתחלפות, עומדת ביציבות מפתיעה ומכאיבה אהבתו אל אווה, שעליה ויתר, בעוד שהיא נישאת לאחר ומקימה משפחה מאושרת.
הרומן לוקח את הקוראים אל תמונה בדיונית המתארת את ישראל בעתיד. במחצית השנייה של המאה העשרים ואחת חדלה מדינת ישראל להתקיים עקב מלחמה גדולה, הרסנית ואחרונה עם שכנותיה.
המספר מוצא את עצמו מצטרף אל המלחמה ובסופה הופך, כמו אלפי ישראלים אחרים, לפליט. אווה, אהובתו הישנה, מצילה אותו מאובדן בטוח באחד ממחנות הפליטים שהוקמו באירופה עבור הישראלים הנסים מהמזרח התיכון.
היא שבה אל חייו לאחר עשרות שנים שבהן לא פסקה מלמלא את מחשבותיו והיתה האמת האחת בין שלל רעיונות, אידיאולוגיות והתבוננויות בעולם ובחיי האדם.
זהו רומן המציב את האהבה כרעיון העומד מעל שאר ה"דברים" שעמם מתמודד האדם במהלך חייו – ככוח היחידי שיכול להציל אותו מחולשתו האנושית.
בשפתו העשירה והמרתקת מציע מאור שכטר ברומן הביכורים שלו קול חדש וייחודי אשר אינו חושש לאתגר את קוראיו, ובו בזמן לרגש אותם. הרומן אווה ושאר הדברים מעניק מקום של כבוד לשפה העברית, וגם היא מתגלה ככוח שניצב מעל הזמן והמקום.

פרק ראשון

אווה ואני נהגנו להתלוצץ ששנינו ודאי נמצא את עצמנו יחד באיזה מחנה ריכוז.
אלו אשר טענו כי תם עידן האידיאולוגיות והרעיונות, טעו טעות מרה. אך כדי שאוכל לספר מעט על אודותי, עלי להציג את האמת כבר בפתיחה. האמת היא כי נסיבות חיי המצערות הן תולדה של אותם הרעיונות והאידיאולוגיות אשר הללו טענו שכלו מן העולם. סליחתי נתונה לאותם טועים ואין בי כל כעס או תלונה כלפיהם. הלוא גם אני הייתי שוטה של איזו אידיאולוגיה. גם אני נתתי את חיי לרעיון.
הנבואה של אווה ושלי על עתיד שבו מופיע מחנה ריכוז אכן התגשמה. אך לא זה עיקר סיפורי. הופעתו לא היתה המאורע הכביר בחיי. ככל יתר הדברים עומד גם המחנה כרקע, כאפיזודה כמעט שולית, אל מול התופעה העיקרית שליוותה את חיי, זו שמילאה את מחשבותַי בהקיץ ובליל, אשר עמדה בלבי ועודנה ניצבת בו. כך יקרה תמיד לשוטה, חסיד האידיאולוגיה.
אך אני כותב כעת בעומדי אל מול פני הקץ, עבור זו שאיננה ועבור זו שנמצאת עמי. אין זו הפעם הראשונה שבה ביקשתי לכתוב בקצרה על דברים שהיו. על מחשבותַי, על השנים האטיות אשר חלפו כהרף עין. ועליה, תמיד עליה.
אינני מאמין כי ניחנתי בכוח המספר, או שחיי היו כה מרתקים או ראויים לסיפור. אינני גיבור. חיי היו מעניינים פחות מאלו של המיליונים שחיו בזמני — אחַי ואחיותַי, שמעולם לא היה לי עמם דבר ומעולם לא ביקשתי שיהיה. גם הם חוו את המלחמה ואת שהיה אחריה, בעולם הלא־סדור. גם הם חיו את חייהם בתקופה היסטורית בעלת ייחוד ומשמעות כבירה. בעולם שבו נרקמו סיפורים אדירים, הסיפור שלי הוא רק פריט בודד, ולא מהמשובחים שבהם.
אולי תתגלה בסיפורי הקריאה האידיאליסטית המבקשת להטיף. הקורא לעולם לא מחבב אותה, אני יודע, אך קריאה זו מופנית כלפי אדם אחד בלבד, ואין אני מאמין שאחר מלבדה יקרא אי פעם את המילים אשר נכתבות בידי זקן עייף. זהו סיפור על אהבה שכמעט לא היתה כלל אהבה, ורק תעלול של הגורל, שאווה תמיד היתה ממאמיניו, הביא אותי להכיר בה לבסוף. אני כותב אותו מפני שאני רוצה שזו שעבורה אני כותב תכיר את זו שעליה כתבתי.
זיכרונותי עולים אל הכרתי שלובי יד עם צלילי סימפוניות נוגות, עם רחשי הפסנתר שבו ניגנה אווה באצבעות מגושמות. חייתי את חיי כך, כאילו נעימות מלאות צער של גאוני המוזיקה הקלאסית מלווים אותם. אווה היתה אומרת כי אין בורגני מזה. ולו היתה אומרת כך, הייתי ודאי מחייך ומגביר את עוצמת המוזיקה, ומבצר את חומות המתכת וצריחי המשמר סביב לבי.
את מרבית ימי חייתי בסתיו של החיים. זו תקופת הביניים האפרורית שבין הקיץ — שנותינו הטובות ביותר, כך יעידו דורות האדם בשירי הלל — ובין החורף, שבו הקור חודר לעצמות הזקנות וכל חום קיץ נשכח מהן. ימיו המתמשכים של החורף מתארכים ולבסוף מחשיכים, ותומו המוחלט רק במוות, שלו מצפים מרבית החיים.
בימים שבהם פגשתי אותה, הפסימיות ליוותה אותי בכול. אך אווה סירבה לראות את החיים כמשהו אלים ולא צודק.
״יש גם דברים יפים שנותרו בעולם,״ אמרה לי כמתגרה.
ובכן, חלש הוא האדם, ואין להאשימו על כך. אני הייתי חלש מרובם. אך את האידיאולוגיה האחת לא זנחתי. את הרעיון שהוא אווה שמרתי בקרבי כל החיים.

מאור שכטר

מאור שכטר, יליד 1986, מתגורר בתל אביב.

עוד על הספר

  • הוצאה: מטר
  • תאריך הוצאה: נובמבר 2016
  • קטגוריה: פרוזה מקור
  • מספר עמודים: 254 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 4 שעות ו 14 דק'
אווה ושאר הדברים מאור שכטר
אווה ואני נהגנו להתלוצץ ששנינו ודאי נמצא את עצמנו יחד באיזה מחנה ריכוז.
אלו אשר טענו כי תם עידן האידיאולוגיות והרעיונות, טעו טעות מרה. אך כדי שאוכל לספר מעט על אודותי, עלי להציג את האמת כבר בפתיחה. האמת היא כי נסיבות חיי המצערות הן תולדה של אותם הרעיונות והאידיאולוגיות אשר הללו טענו שכלו מן העולם. סליחתי נתונה לאותם טועים ואין בי כל כעס או תלונה כלפיהם. הלוא גם אני הייתי שוטה של איזו אידיאולוגיה. גם אני נתתי את חיי לרעיון.
הנבואה של אווה ושלי על עתיד שבו מופיע מחנה ריכוז אכן התגשמה. אך לא זה עיקר סיפורי. הופעתו לא היתה המאורע הכביר בחיי. ככל יתר הדברים עומד גם המחנה כרקע, כאפיזודה כמעט שולית, אל מול התופעה העיקרית שליוותה את חיי, זו שמילאה את מחשבותַי בהקיץ ובליל, אשר עמדה בלבי ועודנה ניצבת בו. כך יקרה תמיד לשוטה, חסיד האידיאולוגיה.
אך אני כותב כעת בעומדי אל מול פני הקץ, עבור זו שאיננה ועבור זו שנמצאת עמי. אין זו הפעם הראשונה שבה ביקשתי לכתוב בקצרה על דברים שהיו. על מחשבותַי, על השנים האטיות אשר חלפו כהרף עין. ועליה, תמיד עליה.
אינני מאמין כי ניחנתי בכוח המספר, או שחיי היו כה מרתקים או ראויים לסיפור. אינני גיבור. חיי היו מעניינים פחות מאלו של המיליונים שחיו בזמני — אחַי ואחיותַי, שמעולם לא היה לי עמם דבר ומעולם לא ביקשתי שיהיה. גם הם חוו את המלחמה ואת שהיה אחריה, בעולם הלא־סדור. גם הם חיו את חייהם בתקופה היסטורית בעלת ייחוד ומשמעות כבירה. בעולם שבו נרקמו סיפורים אדירים, הסיפור שלי הוא רק פריט בודד, ולא מהמשובחים שבהם.
אולי תתגלה בסיפורי הקריאה האידיאליסטית המבקשת להטיף. הקורא לעולם לא מחבב אותה, אני יודע, אך קריאה זו מופנית כלפי אדם אחד בלבד, ואין אני מאמין שאחר מלבדה יקרא אי פעם את המילים אשר נכתבות בידי זקן עייף. זהו סיפור על אהבה שכמעט לא היתה כלל אהבה, ורק תעלול של הגורל, שאווה תמיד היתה ממאמיניו, הביא אותי להכיר בה לבסוף. אני כותב אותו מפני שאני רוצה שזו שעבורה אני כותב תכיר את זו שעליה כתבתי.
זיכרונותי עולים אל הכרתי שלובי יד עם צלילי סימפוניות נוגות, עם רחשי הפסנתר שבו ניגנה אווה באצבעות מגושמות. חייתי את חיי כך, כאילו נעימות מלאות צער של גאוני המוזיקה הקלאסית מלווים אותם. אווה היתה אומרת כי אין בורגני מזה. ולו היתה אומרת כך, הייתי ודאי מחייך ומגביר את עוצמת המוזיקה, ומבצר את חומות המתכת וצריחי המשמר סביב לבי.
את מרבית ימי חייתי בסתיו של החיים. זו תקופת הביניים האפרורית שבין הקיץ — שנותינו הטובות ביותר, כך יעידו דורות האדם בשירי הלל — ובין החורף, שבו הקור חודר לעצמות הזקנות וכל חום קיץ נשכח מהן. ימיו המתמשכים של החורף מתארכים ולבסוף מחשיכים, ותומו המוחלט רק במוות, שלו מצפים מרבית החיים.
בימים שבהם פגשתי אותה, הפסימיות ליוותה אותי בכול. אך אווה סירבה לראות את החיים כמשהו אלים ולא צודק.
״יש גם דברים יפים שנותרו בעולם,״ אמרה לי כמתגרה.
ובכן, חלש הוא האדם, ואין להאשימו על כך. אני הייתי חלש מרובם. אך את האידיאולוגיה האחת לא זנחתי. את הרעיון שהוא אווה שמרתי בקרבי כל החיים.