ארבעה גברים ואשה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
ארבעה גברים ואשה
מכר
מאות
עותקים
ארבעה גברים ואשה
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

ארבעה גברים ואשה

3 כוכבים (2 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

שולמית גלבוע

שולמית (שולה) גלבוע (נולדה ב-1943), סופרת ישראלית.

לאורך השנים כתבה ביקורות ספרותיות, טור שבועי קבוע "רב-מכר", ופירסמה ראיונות, רשימות וסיפורים בעיתונות ובכתבי עת ספרותיים שונים, ביניהם "סימן קריאה" ו"עיתון 77". קיבלה מלגות יצירה לאוקספורד ולברנדייס וסיפוריה וחלק מספריה תורגמו לאנגלית, גרמנית, ספרדית וסינית. היא בעלת תואר B.A בספרות ותואר מוסמך M.A בפילוסופיה מאוניברסיטת תל אביב.
ספריה: "ארבעה גברים ואשה" ו"דרך עלמה" זכו ב"אות הזהב" של התאחדות הוצאות הספרים. "ארבעה גברים ואישה" קיבל גם את "אות הפלטינה". כיום גלבוע ממשיכה בכתיבת ספרים, בנתינת הרצאות, בקריאה ובגננות.

תקציר

ארבעה גברים ואשה הוא ספר מסעיר וסוחף, מהנועזים ביותר שנכתבו בספרות העברית. הגיבורה, אשה עצמאית ובשלה, חוזרת במשך 24 שעות קריטיות בחייה אל ארבעה סיפורי אהבה מעברה, ומבררת באמצעותם את פניה השונים של התשוקה, אך בעיקר את המהוגנות, הבושה והיצרים שלה עצמה. הגברים, השונים לחלוטין זה מזה, הם תחנות מעבר בסיפור התבגרות מפוכח, רווי סקס ותובנות, שתחילתו תלות וסופו עצמאות. על רקע חברה משתנה ומתוך כנות וישרות פנימית, לפעמים אכזרית, נחשפת מורכבות הרגש האנושי, שבו ניצול מיני יכול להפוך לאהבת אמת, וחפוז לוהט עם מאהב - לשעמום מוחלט. פרשיות האהבה וסיפור המסגרת נמסרים ברצף שבלולי, אסוציאטיבי ואירוני, ויוצרים פסיפס רב-פנים ורבדים של החוויה הנשית. כל אשה תמצא בו את עצמה וכל גבר יוכל לדעת מה הן חושבות עליו באמת.בעברית עשירה ורגישה להפליא, בפרוזה צלולה ומודעות לעצמה, משרטטת שולמית גלבוע דיוקן של אשה ישראלית בת-זמננו. ארבעה גברים ואשה הוא ספר אמיץ, בוטה, חכם, מצחיק ועצוב, המספק חוויית קריאה יוצאת דופן.

פרק ראשון

ילדה משוגעת

ארבעת הגברים של חיי. ארבעה גברים, אשה אחת. רק אחת?
שוכבת על סדינים מוטרפי פרחים, קירות החדר תוחמים עולם בתוך עולם, מה נותר לי לעשות? בין גלי הבחילה הגואים בנחישות אני נושמת עמוק, מתרגלת את הסינַפּסות להתעלם מהשדרים העולים אליהן מהקיבה. פניהם של הארבעה, כל אחד בתורו, ממתינים לברכת הדרך שלי. רק עכשיו, בהיעדרם, אני מסוגלת להעניק להם את החיים שהצלחתי למנוע, מזהה בסלחנות את פניה השונים של האהבה, שבשעתה נראו לי אחידים.
ארבעת הגברים של חיי. כל אחד לזמנו ואיש לא בזמני.

זכרונות הגברים הם הפאטה־מורגנה שלי. תרופת פלאים, כמוסת עינוגים להרחקת מחלה, שאם לא אקרא בשמה אולי תיעלם. בוקר אחד אקיץ אל קולות ציפורים בענפי הסיגלון, צועדת במדים אל תחנת האוטובוס. השדיים משוחררים, מקפצים מתונות בהתאם לבקשת ׳המפתֶה׳.
מקולנוע רמה לרחוב פרישמן, מפרישמן לאבן־גבירול, מאבן־גבירול לרחוב מאנה. קומה רביעית וחצי. דירת סטודיו שמדפסת הגג שלה משקיפה אל גינה ציבורית מוצנעת. אמהות וילדיהן. מטפלות עם תינוקות לא להן.
מה אעשה עם ילדי שלי כשייוולדו לי?
לי לא ייוולדו ילדים. נֶוור. לעולם לא.
נֶוור סֵיי נֶוור.

גוּד מוֹרנינג, ד־נה. הָאוּ אַר יוּ?
ויקי מחייכת. ילדה משוגעת רוקדת באישוניה השחורים. רוכנת מעלי היא מנמיכה את עוצמת המנוע, מותחת את הסדין, ידה האחת מיטיבה את הכר, השנייה תוחבת תחתיו שתי כריות נוספות, ואני מוגבהת, מצפה:
סַמבּאדי קוֹלד, ויקי?
נוֹ,
נוֹבּאדי, שוּר?
יֶס, היא צוחקת.
אולי בֶּרטה?
נוֹ,
יורם?
נוֹ,
יובל?
נוֹ.
דנה?
ד־נה פֹּה. והצליל נקי מעשן, ריק מזכרונות, כפעוט שהחל לדבר.
כן, רק פה! אני מאשרת בתוקף, יוצרת עגילי אוויר מתפוגגים.
רק פה? היא חוזרת, מנסה להקהות את הצליל היוצא מגרונה רך ומתחטא, להשוותו לשלי.
דנה במיטה, אני ממשיכה בטקס, כבכל בוקר, עוד בוקר. כמה בקרים היו, כמה נותרו, כמה יהיו ולא ייזכרו? דנה לא הולכת, דנה שוכבת.
שו־כ־בת, היא מחייכת, שמחה במלה הנהגית כהלכה.
דנה שוכבת, אני ממשיכה, דנה אִיז לַיִינג.
לָא־יִינג?!
ידה צונחת לידי, שחום בהיר ליד בהיר שחום. המנוע מחדיר אוויר לבועיות הגומי, מרים מוריד את ידה, מרים מוריד אותי.
עכשיו תורה לשאול. היא מתבוננת בעיני: יורם?
לא.
ברטה?
לא.
אוּ־לי פּיפּי?
אויי, כן.

כבר חצי שעה אני צועדת ברחוב, מקצה אל קצה, מקווה שדיירי הקומות הראשונות, אלו שמחלונותיהן נשקף הווי משפחה בערב ישראלי: ריחות חביתה וקולות ויכוח, לובן גופייה על חזה שעיר שיוצא לשאוף אוויר בין תריסולים, לא יבחינו בי. הלוך ושוב. שוב והלוך. זאת כבר הפעם השלישית. ואם יבחינו, האם יזהו? ואם יזהו, מה יאמרו? זאת שמגיעה לכאן פעמיים בשבוע, ועולה. זאת, הפילגש של ההוא.

הקלות הבלתי־נתפשת של הזרוּת. הכול נשאב אל נקודת ההתחלה, אל התקינות שלא תיאמן של אי־הוודאות: היה או לא היה, אמר או לא אמר. ואם אמר כיצד אמר. לחש, רטן, גנח? והחיוך שלו, מתמסר? מתחטא? ענייני? מלאכותי? צונן? להוט?
כל־כך הרבה מילים כדי לא לומר את המלה האחת שמעמידה את מערכת היחסים בינינו במקומה הנכון:
אשתו.
״היא עוברת ברחוב לצידו,
קבל עם, קבל אור,
ואני בחשכת חדרים,
במִסתור״.
עכשיו היא בדירתו כי האור במרפסת דולק, וכל עוד היא שם איני יכולה לעלות.
את יודעת דנה, שגם אם אנחנו קובעים היא עלולה לקפוץ פתאום, נכון? את מבינה שאני לא יכול לומר לה: ׳הלנה יקרה, דנה שלי באה אלי הערב׳.
כשהוא אומר ׳דנה שלי׳ נמזג נקטר בנימי הדם, גולש במערכת לימפתית משל עצמו.
׳דנה שלי, אראה אותך הערב?׳
׳דנה שלי, סנאי קטן שלי׳,
׳דנה שלי׳.

רחוב מאנה נופל אל אבן־גבירול בדלתא קטנה שקופסאות סיגריות ריקות נערמות בשוליה. פוסעת לאורכו בפעם הרביעית אני מחליטה לספור צעדים, לגוֵון את המונוטוניות. צעד רודף צעד, חופף ואינו משיג. כל עשרה צעדים אני שולחת מבט אל המנורה. שבע־עשרה, שמונה־עשרה, תשע־עשרה, עשרים, והיא עדיין דולקת. עשרים ושמונה, עשרים ותשע, שלושים. עדיין לא. תן סימן, בבקשה אלוהים, עשֵׂה שייתן כבר סימן. ואולי הוא פשוט שכח לכבות? אשתו כבר הלכה, אולי אפילו לא באה. המנורה נותרה דולקת מאתמול, משלשום, מלפני שלשום. שלושים ותשע, ארבעים, ארבעים ואחת, ארבעים ושתיים. פעם נתקלנו זו בזו פנים אל פנים. מהמעלית בחדר הכניסה הגיחו במהירות זוג צעיר מפטפט ובעקבותיו אשה גבוהה ששׂערהּ הלבן משוּך לאחור. צעד מהיר, צווארה מהודק במטפחת כחולה. מה המלה המתאימה -מרשימה, משומרת? כחול העיניים ככחול המטפחת. ורק כשנקשתי על דלתו שנפתחה בחופזה קשה, והוא קלט אותי בין זרועותיו, לוחש: אם היית מקדימה בשתי דקות היית נתקלת בהלנה, קישרתי:
שיער אסוף? עיניים כחולות?
אני אוהב שיער ארוך, הוא מהנהן.
אשה יפה. אני משחקת את הנון־שלאנטית הבוגרת. היתה, אני מוסיפה מחווה קטנה של רשעות.
בואי, הוא מתעלם, ומפרוזדור הכניסה הצר אנחנו נכנסים אל משרדו. סטודיו מלבני שבקירותיו מדפי ספרים, ולצד שולחן העבודה ספת ברוקָד ארוכה, שולחן תה זעיר וכורסת עור.
שבי.
והוא חוזר לכיסא המנהלים שמאחורי שולחנו, נועץ בי ממרחק ארבעת המטרים את מבט הזימה שכבר למדתי לזהות, ומחייך:
לא מתאים לך לעשות חשבונות. היא זו היא ואת זו את, סנונית שלי.

האם די בסנונית אחת להביא אביב?
אני האביב הוא החורף. שנה אחרי שהיכרנו ושכבנו והתאהבתי קשות, שמעתי את הקלישאה על אהבת האביב והחורף, והרגשתי וולגארית. זנותית. עד אז ראיתי את עצמי תמיד כסתיו. שיער ערמוני ארוך, עיני שקד, עור זית. שלושה עצים בנערה שעדיין אינה יודעת מה כוחה.

פרופסור יקיר יהוידע?
מדבר.
המורה שלי, אורה, אמרה לי להתקשר אליך. אני כותבת עבודה על ניל״י.
אורה? נשמע הקול מעברו השני של הקו, חם, צרוד, כובש התנשמות רגעית שעוד אלמד להכיר. אורה שטרנהוף?
לא, אני נבוכה, אורה אפרת.
הווו, הוא מתנשם שוב. ברור, שטרנהוף לפני הנישואים. ומה את?
אני? אני מתבלבלת: לומדת אצלה. צריכה לכתוב עבודה בתולדות היישוב, לבגרות? אורה אמרה לי-
את מחבבת אותה?
כן. לא. היא מלמדת אותי. מי האיש הזה ששואל מה שאי־ אפשר להשיב. היא מורה טובה, אני ממהרת להוסיף.
ובת כמה את?
שמונה־עשרה. עוד מעט.
או־קיי. את יודעת איפה המשרד שלי? אבן־גבירול, דרומה מקולנוע גת, את פונה שמאלה למאנה. 32. מעלית עד הסוף וכמה מדרגות, אי־אפשר לטעות. אני פנוי עוד שבוע. יום שני. שבע ועשׂרָה.
שום צליל בקולו לא הכין אותי לעתיד.

מעֵבר לחלון תלוי ענן סמיך, ובצעדים הספורים לשירותים אני מפנה לו גב, מחליקה על אריחי קרמיקה. ויקי לצידי. יד חמה, יד זרה, יד דקה, חזקה, תופסת בי כשהקבקב נשמט ואצבעות סינדרלה שלי מגיחות ממנו כעוסות.
תיזהרי טמבל, אני לא מתאפקת.
ויקי מביטה בי בעיניה הצרות. כבר שלושה חודשים היא פה, ביוזמתו של ׳המסד׳, ומה אני נותנת לה בתמורה חוץ מכסף?

כשאחזור למיטה להתאמן בהרחקת כאבים, בהרדמת נחשי תנשמת מרים, היא תהדק את השמיכה לצידֵי גופי.
ערפל ויקי, חיוך חַמקָר חוצה את פניה במבוכה.
פוֹג,
אאה, פוג, היא מעפעפת.
אני נאחזת בה, צובטת בזרועהּ בין המרפק לכתף, חלשה מלהכאיב, עייפה מלהתמיד. חום גופי שהמתין בין הסדין לשמיכה מצית בי רחמים קשים כסכין,
די, תלכי.
אפילו הערפל המתמוסס יודע את מה שהספקתי לשכוח: בוקר שמתחיל בענן יסתיים בחום.

עדיין צועדת, בפעם החמישית, אבל מי סופר. איפֹשהו בין שמונים לתשעים חוצה כלב קוֹלי ארוך־שיער את הכביש, מלוּוה בזוג צעיר, ואני מביטה בהם בקנאה. כל העולם הולך בזוגות, ורק אני מאוהבת במרצה מזדקן המבוגר ממני בארבעים ושתיים שנים.
מסתובבת לאחור, בפינת דוּבּנוב, אני מגלה שהמרפסת חשוכה. גל חום נוחת בתוכי מהחזה אל הרגליים, ממריא לַפּנים, מתחלף בסומק, מגוּבֶּה בדופק מהיר. היא הלכה, היא הלכה, והוא לא שכח. הוא מחכה. הוא מחכה. למי למי למי.
אני ממהרת, לא רצה, בצעדים קטנים־זריזים חולפת על פני שיחי קריסה ירוקים גזומים לריבועי גדר חיה, רואה־לא־רואה את שולחנות הערב, את משפחות היחד, את גופיות החום והזיעה. מה לי ולחייהם הבורגניים, השִגרתיים, חיים של פרנסה וילדים וארוחה משותפת מול מלבן כחול מהבהב?
הלובי במאנה 32 מרוצף שיש והמעלית נפערת בחור שחור, גורף. ארבע קומות ואחריהן עלייה במדרגות ספורות, וכבר הדלת והוא לידה, ממתין מאחורי חריץ זעיר, מציץ לעברי ומושך אותי פנימה, ואני נקלטת שוב בין זרועותיו הדקות, נושמת ריחות סבון משובח שכבר ידעתי לזהות, משקיעה את אפי במקום החיבור של הצוואר לחזה, ואומרת ללא נשימה: כל־כך התגעגעתי.
אין בושה ביני לבינו ובינו לביני, סבתא־צודקת עדיין לא מכַוונת את צעדַי, והוא מוליך אותי אל ספת הברוקד, מתיישב לצידי, ידו האחת על כתפי והשנייה מחזיקה בידי, ואומר: תני להסתכל עלייך, ילדה. נראה כמה גדלת בשבוע שלא התראינו.
מהו הגבול שמעבר לו הופכת ילדה לאשה? מהו סוד הגמילה מן הינקות הפנימית?
לצידו, אפילו כעבור שנים, עדיין יתרוצצו בי ההתמסרות והחשש של הגילוי הראשון. הריגשה פעורת העיניים של הילדה, תמימה, שוחרת טוב.
ספרי לי כל פרט, הוא אומר. את מי ראית, עם מי דיברת, מה עשית, כיצד עובר עלייך שבוע בלעדי.
כמו כל שבוע, סתם, אני מנסה לענות. והכתף חמה, חשה בנפרד כל אחת מאצבעותיו.

לפרופסור יקיר יהוידע עיניים כחולות כלאשתו, והקמטים סביבן מספרים על חוכמתו. מפגישה לפגישה אני חדלה להבחין בהם. במצח ובשיפולי הפה, בזפק הצוואר, בוורידים המשורגים על גב־ היד. בכתמים החומים. רק חיוך הנפרש לקמטי שמש ארוכים, אור השמחה לקראת בואי-

המפגש הראשון. יום שני בערב.
אוחזת בקלסר, משננת שוב ושוב שמות ותאריכים, שמא אעבור בוחַן־פתע. חוזרת כמַנטרה על משפטי הפתיחה שברגע האמת נפזרים לכל רוח:
שלום, אני דנה. אורה אפרת שלחה אותי. אתה זוכר, סיכמנו בטלפון. שבע ועשׂרָה,
׳כַּנסי בבקשה.
סליחה שאיחרתי.
היכנסי.
אני עושה עבודה על אלכסנדר אהרנסון, זה שגילה את החיטה הארץ־ישראלית.
זה בסדר, שבי, והוא מוביל אותי אל ספה מצויצת, אריגת זהב ובורדו, ומראה בידו על פינתה הימנית. שוקע בכורסת העור הוא מתבונן באריכות בפני, צווארי, חזי. תחושת סרבול עולה בי. מה לעשות עם ידי, שערי, הכפתור העליון בחולצת הבד? והרגליים, צמודות היטב זו לזו, מוטות באלכסון, כמו שלמדתי מאחד מעיתוני הנשים.
עבודה על אלכסנדר? מאיזו סיבה?
אפשר להכין עבודה במקום בחינת בגרות, עוד בשביעית, אני מתחילה להסביר ומושתקת מייד,
לא הבנת אותי. שאלתי מה פתאום אלכסנדר, למה לא על שרה, או לישינסקי, או על אהרן,
המורה הציעה, ואני מרגישה קטנה וטיפשה.
המורה הציעה, הוא חוזר אחרַי, קם ופונה לעבר מכתבתו, ולוקח מקטרת שחורה ממאפרת זכוכית רבועה. את קצות שרווליו הלבנים, הנחשפים מתחת למקטורן, מהדקים חפתי זהב רבועים. לאט, שלֵו, הוא נועץ את המקטרת בפיו ומקרב אליה מצית ששלף מכיס מכנסיו, זהב אף הוא. בשתיקה אני מלווה את תנועותיו, מהופנטת, משוכנעת שהכול 100 אחוז קראט, זהב ללא סִיגים.
מה הספקת לעשות עד עכשיו, הוא מרים את מבטו, פולט טבעת עשן.
קראתי את ספר הלימוד, אבל-
אין שם כלום.
נכון. והייתי בספריית בית־הספר, וגם שם אין כלום, וגם הספרנית לא כל־כך ידעה לעזור. אבל קראתי קצת על התקופה ועל ניל״י, ואני מתפלאת איך-
רגע, רגע, תזכירי לי איך הגעת אלי?
אתה יודע, דרך אורה אפרת.
אה.
היא אמרה שאתה חוקר את התקופה ותוכל-
חקרתי.
היא אמרה שתוכל לעזור לי.
עוד נראה, הוא מסכם בשקט, בינו לבינו, כאילו אינני שם, עוד נראה אם תוכלי להיעזר בי. וכשהוא מבחין בבעתה שעולה על פני, פיו מחייך אך עיניו נותרות קרות: מה כל־כך חשוב לך דווקא אלכסנדר, חסרים נושאים אחרים על התקופה?
אבל זה מה שמעניין אותי, אני אומרת. אני רוצה לחדש.
לחדש?
ושוב הוא קם מהכורסה שרק לפני רגע התיישב בה, ופונה לווילון הכבד מאחורי המכתבה, המצל על דלת זכוכית גדולה שמוציאה למרפסת. גבו אלי, עיגולי עשן מיתמרים מעל לשערו הכסוף, מגיע אלי קולו עייף וחסר־חיים: לפני שמחדשים אמורים לדעת משהו, את לא חושבת? את מעיזה לבוא אלי ולבקש עזרה, כשאינך יודעת שום דבר. שום דבר. אפילו בין השמות את מתבלבלת. אהרן גילה את החיטה, לא אלכסנדר. ׳אני רוצה לכתוב על אלכסנדר שגילה את החיטה הארץ־ישראלית׳, הוא מחקה את קולי, ומה זה ׳חיטה ארץ־ישראלית׳? הוא גילה את אֵם החיטה, זו שממנה התפתחה החיטה הידועה לנו כיום. את מבינה? מה זה אבולוציה את בכלל יודעת?

גם עכשיו, כשהַתִּנשמות עוד ישנות בבטנם של הנחשים, עוצמות עיניים גדולות בתוך השחור החם והמעכל, אני מרגישה, נקי וטהור וכמו חדש, את העלבון הצורב הנבלע ולא נודע כי בא אל קרבה של תחושת נחיתות עגומה, המוחתמת באישור כל פעם מחדש. ואיך, במין מאבק אבוד, מסווה את הכאב, אני נעמדת, מביטה בו בנחישות וממשיכה:
ההורים באו מבּאקוּ. רומניה. נולדו להם ארבעה בנים. הבכור, אהרן, הגיע לארץ בן שש. נולדו גם ארבע בנות, שתיים מתו. שישה ילדים-
טוב, טוב, לדקלם כל אחד יודע, הוא מניד את ידו בחוסר־סובלנות.
התבלבלתי בשמות. זה לא אומר שאני טיפשה.
והוא מסתובב אלי, אדיש, מחייך אל כפתורי חולצת הבד. אני יודע מה נעשה. לא אהרן ולא אלכסנדר ולא שרה ולא רבקה. אנחנו נכתוב על שמואל. לא, בעצם על צבי. רצית לחדש, לא? אז הנה ההזדמנות שלנו לחדש.
פגועה ונבוכה אני צועדת לדלת, מקפידה שהצעדים הספורים יהיו יציבים וזקופים, לא אתן לבהמה הזה ללעוג לי כך, אך כשאני מועדת אל הידית, מתאמצת לבלוע את גוש העלבון שנתקע בתחתית הגרון, לוכדות אותי מאחור שתי ידיים קשות־רכות, מסובבות את גֵווי, עולות אל פנַי ומטות אותם אליו, מבטו הכחול ננעץ בעיני, ובאותה ננו־שנייה של מיאון כעס והפתעה אני מבחינה בנקודות ירקרקות המרצדות בו, גיצים של עירנות ופגיעוּת, וכשהוא מחליק באצבעותיו על צידי פני, מהרַקה לסנטר ובחזרה, דוק של ריחוק נופל לפתע על מבטו: תינוקת, את כל־כך יפה כשאת פגועה,
אני צונחת בבת־אחת חזרה לספה, מאובנת. ומשם, מאותה נקודת אַל־חזור, החלו יחסינו. יושב לצידי, ידו על שערי, הוא לוחש בקולו החם, הצרוד מעישון, סליחה, לא התכוונתי, אני מתנצל.
מה זכור לי מאותה פגישה ראשונה שתקדים פעמים ראשונות נוספות אחרות?
מטפחתו הרקומה מושטת אלי בעדינות. נס־קפה בספל חרסינה אנגלית דקיקה, שהביא לי מהמטבחון הקטן, עשיר ומתוק עד קצה כושר הספיגה, וההליכה המשותפת אל תחנת האוטובוס.
אני אלווה אותך, הוא אומר, ויש לי עצה קטנה. תגידי לאורה, המורה שלך, שסירבתי לסייע, היא תכעס עלי ותרחם עלייך, ובסוף תקבלי ציון מעולה, מסכימה?
לא יודעת. למה?
תגידי כן, תגידי כן, הוא מחנן את קולו, ובלי להרגיש אני משתפת פעולה. צעד ראשון בין רבים שיבואו.
אנחנו בעצם לא מכירים ולא יצא מהפגישה הזאת שלנו כלום, כי אני איש רע, הוא קורץ אלי. אבל את תבואי אלי ביום שלישי הבא בשעה חמש אחר־הצהריים, ואני אכין לך רשימה מדויקת של ביבליוגרפיית־חובה שתוכלי להשיג. מסכימה, תינוקת?
ואני מנידה ראש, מבולבלת, מסתכלת על האנשים שחולפים סביבנו ברחוב, טובעת במערבולת של תחושת עליונות ויראה. אני, תלמידת תיכון בת שבע־עשרה פלוס, אשת סודו של פרופסור יקיר יהוידע החוקר הגדול,
ולפני שהוא נפרד לדרכו הוא נוטל את ידי לאמירת שלום, מעביר את אגודלו הימני הלוך ושוב על הכרית הפנימית הרכה של כַּפּי: מרגישה יותר טוב? ובלי להמתין לתשובה ממשיך בפסקנות: תביאי איתך ביום שלישי מחברת, עט ורשימה של חצי עמוד על בית המשפחה.
לא מועתק. כתוב במילים שלך, את מבינה?
והעלבון החדש מייסד רשימה שרק מזוכיסטית כמוני משלימה ותשלים עימה.

שולמית גלבוע

שולמית (שולה) גלבוע (נולדה ב-1943), סופרת ישראלית.

לאורך השנים כתבה ביקורות ספרותיות, טור שבועי קבוע "רב-מכר", ופירסמה ראיונות, רשימות וסיפורים בעיתונות ובכתבי עת ספרותיים שונים, ביניהם "סימן קריאה" ו"עיתון 77". קיבלה מלגות יצירה לאוקספורד ולברנדייס וסיפוריה וחלק מספריה תורגמו לאנגלית, גרמנית, ספרדית וסינית. היא בעלת תואר B.A בספרות ותואר מוסמך M.A בפילוסופיה מאוניברסיטת תל אביב.
ספריה: "ארבעה גברים ואשה" ו"דרך עלמה" זכו ב"אות הזהב" של התאחדות הוצאות הספרים. "ארבעה גברים ואישה" קיבל גם את "אות הפלטינה". כיום גלבוע ממשיכה בכתיבת ספרים, בנתינת הרצאות, בקריאה ובגננות.

סקירות וביקורות

NRG ראיון עם הסופרת, 20.11.2000 10/08/2011 לקריאת הסקירה המלאה >

עוד על הספר

סקירות וביקורות

NRG ראיון עם הסופרת, 20.11.2000 10/08/2011 לקריאת הסקירה המלאה >
ארבעה גברים ואשה שולמית גלבוע

ילדה משוגעת

ארבעת הגברים של חיי. ארבעה גברים, אשה אחת. רק אחת?
שוכבת על סדינים מוטרפי פרחים, קירות החדר תוחמים עולם בתוך עולם, מה נותר לי לעשות? בין גלי הבחילה הגואים בנחישות אני נושמת עמוק, מתרגלת את הסינַפּסות להתעלם מהשדרים העולים אליהן מהקיבה. פניהם של הארבעה, כל אחד בתורו, ממתינים לברכת הדרך שלי. רק עכשיו, בהיעדרם, אני מסוגלת להעניק להם את החיים שהצלחתי למנוע, מזהה בסלחנות את פניה השונים של האהבה, שבשעתה נראו לי אחידים.
ארבעת הגברים של חיי. כל אחד לזמנו ואיש לא בזמני.

זכרונות הגברים הם הפאטה־מורגנה שלי. תרופת פלאים, כמוסת עינוגים להרחקת מחלה, שאם לא אקרא בשמה אולי תיעלם. בוקר אחד אקיץ אל קולות ציפורים בענפי הסיגלון, צועדת במדים אל תחנת האוטובוס. השדיים משוחררים, מקפצים מתונות בהתאם לבקשת ׳המפתֶה׳.
מקולנוע רמה לרחוב פרישמן, מפרישמן לאבן־גבירול, מאבן־גבירול לרחוב מאנה. קומה רביעית וחצי. דירת סטודיו שמדפסת הגג שלה משקיפה אל גינה ציבורית מוצנעת. אמהות וילדיהן. מטפלות עם תינוקות לא להן.
מה אעשה עם ילדי שלי כשייוולדו לי?
לי לא ייוולדו ילדים. נֶוור. לעולם לא.
נֶוור סֵיי נֶוור.

גוּד מוֹרנינג, ד־נה. הָאוּ אַר יוּ?
ויקי מחייכת. ילדה משוגעת רוקדת באישוניה השחורים. רוכנת מעלי היא מנמיכה את עוצמת המנוע, מותחת את הסדין, ידה האחת מיטיבה את הכר, השנייה תוחבת תחתיו שתי כריות נוספות, ואני מוגבהת, מצפה:
סַמבּאדי קוֹלד, ויקי?
נוֹ,
נוֹבּאדי, שוּר?
יֶס, היא צוחקת.
אולי בֶּרטה?
נוֹ,
יורם?
נוֹ,
יובל?
נוֹ.
דנה?
ד־נה פֹּה. והצליל נקי מעשן, ריק מזכרונות, כפעוט שהחל לדבר.
כן, רק פה! אני מאשרת בתוקף, יוצרת עגילי אוויר מתפוגגים.
רק פה? היא חוזרת, מנסה להקהות את הצליל היוצא מגרונה רך ומתחטא, להשוותו לשלי.
דנה במיטה, אני ממשיכה בטקס, כבכל בוקר, עוד בוקר. כמה בקרים היו, כמה נותרו, כמה יהיו ולא ייזכרו? דנה לא הולכת, דנה שוכבת.
שו־כ־בת, היא מחייכת, שמחה במלה הנהגית כהלכה.
דנה שוכבת, אני ממשיכה, דנה אִיז לַיִינג.
לָא־יִינג?!
ידה צונחת לידי, שחום בהיר ליד בהיר שחום. המנוע מחדיר אוויר לבועיות הגומי, מרים מוריד את ידה, מרים מוריד אותי.
עכשיו תורה לשאול. היא מתבוננת בעיני: יורם?
לא.
ברטה?
לא.
אוּ־לי פּיפּי?
אויי, כן.

כבר חצי שעה אני צועדת ברחוב, מקצה אל קצה, מקווה שדיירי הקומות הראשונות, אלו שמחלונותיהן נשקף הווי משפחה בערב ישראלי: ריחות חביתה וקולות ויכוח, לובן גופייה על חזה שעיר שיוצא לשאוף אוויר בין תריסולים, לא יבחינו בי. הלוך ושוב. שוב והלוך. זאת כבר הפעם השלישית. ואם יבחינו, האם יזהו? ואם יזהו, מה יאמרו? זאת שמגיעה לכאן פעמיים בשבוע, ועולה. זאת, הפילגש של ההוא.

הקלות הבלתי־נתפשת של הזרוּת. הכול נשאב אל נקודת ההתחלה, אל התקינות שלא תיאמן של אי־הוודאות: היה או לא היה, אמר או לא אמר. ואם אמר כיצד אמר. לחש, רטן, גנח? והחיוך שלו, מתמסר? מתחטא? ענייני? מלאכותי? צונן? להוט?
כל־כך הרבה מילים כדי לא לומר את המלה האחת שמעמידה את מערכת היחסים בינינו במקומה הנכון:
אשתו.
״היא עוברת ברחוב לצידו,
קבל עם, קבל אור,
ואני בחשכת חדרים,
במִסתור״.
עכשיו היא בדירתו כי האור במרפסת דולק, וכל עוד היא שם איני יכולה לעלות.
את יודעת דנה, שגם אם אנחנו קובעים היא עלולה לקפוץ פתאום, נכון? את מבינה שאני לא יכול לומר לה: ׳הלנה יקרה, דנה שלי באה אלי הערב׳.
כשהוא אומר ׳דנה שלי׳ נמזג נקטר בנימי הדם, גולש במערכת לימפתית משל עצמו.
׳דנה שלי, אראה אותך הערב?׳
׳דנה שלי, סנאי קטן שלי׳,
׳דנה שלי׳.

רחוב מאנה נופל אל אבן־גבירול בדלתא קטנה שקופסאות סיגריות ריקות נערמות בשוליה. פוסעת לאורכו בפעם הרביעית אני מחליטה לספור צעדים, לגוֵון את המונוטוניות. צעד רודף צעד, חופף ואינו משיג. כל עשרה צעדים אני שולחת מבט אל המנורה. שבע־עשרה, שמונה־עשרה, תשע־עשרה, עשרים, והיא עדיין דולקת. עשרים ושמונה, עשרים ותשע, שלושים. עדיין לא. תן סימן, בבקשה אלוהים, עשֵׂה שייתן כבר סימן. ואולי הוא פשוט שכח לכבות? אשתו כבר הלכה, אולי אפילו לא באה. המנורה נותרה דולקת מאתמול, משלשום, מלפני שלשום. שלושים ותשע, ארבעים, ארבעים ואחת, ארבעים ושתיים. פעם נתקלנו זו בזו פנים אל פנים. מהמעלית בחדר הכניסה הגיחו במהירות זוג צעיר מפטפט ובעקבותיו אשה גבוהה ששׂערהּ הלבן משוּך לאחור. צעד מהיר, צווארה מהודק במטפחת כחולה. מה המלה המתאימה -מרשימה, משומרת? כחול העיניים ככחול המטפחת. ורק כשנקשתי על דלתו שנפתחה בחופזה קשה, והוא קלט אותי בין זרועותיו, לוחש: אם היית מקדימה בשתי דקות היית נתקלת בהלנה, קישרתי:
שיער אסוף? עיניים כחולות?
אני אוהב שיער ארוך, הוא מהנהן.
אשה יפה. אני משחקת את הנון־שלאנטית הבוגרת. היתה, אני מוסיפה מחווה קטנה של רשעות.
בואי, הוא מתעלם, ומפרוזדור הכניסה הצר אנחנו נכנסים אל משרדו. סטודיו מלבני שבקירותיו מדפי ספרים, ולצד שולחן העבודה ספת ברוקָד ארוכה, שולחן תה זעיר וכורסת עור.
שבי.
והוא חוזר לכיסא המנהלים שמאחורי שולחנו, נועץ בי ממרחק ארבעת המטרים את מבט הזימה שכבר למדתי לזהות, ומחייך:
לא מתאים לך לעשות חשבונות. היא זו היא ואת זו את, סנונית שלי.

האם די בסנונית אחת להביא אביב?
אני האביב הוא החורף. שנה אחרי שהיכרנו ושכבנו והתאהבתי קשות, שמעתי את הקלישאה על אהבת האביב והחורף, והרגשתי וולגארית. זנותית. עד אז ראיתי את עצמי תמיד כסתיו. שיער ערמוני ארוך, עיני שקד, עור זית. שלושה עצים בנערה שעדיין אינה יודעת מה כוחה.

פרופסור יקיר יהוידע?
מדבר.
המורה שלי, אורה, אמרה לי להתקשר אליך. אני כותבת עבודה על ניל״י.
אורה? נשמע הקול מעברו השני של הקו, חם, צרוד, כובש התנשמות רגעית שעוד אלמד להכיר. אורה שטרנהוף?
לא, אני נבוכה, אורה אפרת.
הווו, הוא מתנשם שוב. ברור, שטרנהוף לפני הנישואים. ומה את?
אני? אני מתבלבלת: לומדת אצלה. צריכה לכתוב עבודה בתולדות היישוב, לבגרות? אורה אמרה לי-
את מחבבת אותה?
כן. לא. היא מלמדת אותי. מי האיש הזה ששואל מה שאי־ אפשר להשיב. היא מורה טובה, אני ממהרת להוסיף.
ובת כמה את?
שמונה־עשרה. עוד מעט.
או־קיי. את יודעת איפה המשרד שלי? אבן־גבירול, דרומה מקולנוע גת, את פונה שמאלה למאנה. 32. מעלית עד הסוף וכמה מדרגות, אי־אפשר לטעות. אני פנוי עוד שבוע. יום שני. שבע ועשׂרָה.
שום צליל בקולו לא הכין אותי לעתיד.

מעֵבר לחלון תלוי ענן סמיך, ובצעדים הספורים לשירותים אני מפנה לו גב, מחליקה על אריחי קרמיקה. ויקי לצידי. יד חמה, יד זרה, יד דקה, חזקה, תופסת בי כשהקבקב נשמט ואצבעות סינדרלה שלי מגיחות ממנו כעוסות.
תיזהרי טמבל, אני לא מתאפקת.
ויקי מביטה בי בעיניה הצרות. כבר שלושה חודשים היא פה, ביוזמתו של ׳המסד׳, ומה אני נותנת לה בתמורה חוץ מכסף?

כשאחזור למיטה להתאמן בהרחקת כאבים, בהרדמת נחשי תנשמת מרים, היא תהדק את השמיכה לצידֵי גופי.
ערפל ויקי, חיוך חַמקָר חוצה את פניה במבוכה.
פוֹג,
אאה, פוג, היא מעפעפת.
אני נאחזת בה, צובטת בזרועהּ בין המרפק לכתף, חלשה מלהכאיב, עייפה מלהתמיד. חום גופי שהמתין בין הסדין לשמיכה מצית בי רחמים קשים כסכין,
די, תלכי.
אפילו הערפל המתמוסס יודע את מה שהספקתי לשכוח: בוקר שמתחיל בענן יסתיים בחום.

עדיין צועדת, בפעם החמישית, אבל מי סופר. איפֹשהו בין שמונים לתשעים חוצה כלב קוֹלי ארוך־שיער את הכביש, מלוּוה בזוג צעיר, ואני מביטה בהם בקנאה. כל העולם הולך בזוגות, ורק אני מאוהבת במרצה מזדקן המבוגר ממני בארבעים ושתיים שנים.
מסתובבת לאחור, בפינת דוּבּנוב, אני מגלה שהמרפסת חשוכה. גל חום נוחת בתוכי מהחזה אל הרגליים, ממריא לַפּנים, מתחלף בסומק, מגוּבֶּה בדופק מהיר. היא הלכה, היא הלכה, והוא לא שכח. הוא מחכה. הוא מחכה. למי למי למי.
אני ממהרת, לא רצה, בצעדים קטנים־זריזים חולפת על פני שיחי קריסה ירוקים גזומים לריבועי גדר חיה, רואה־לא־רואה את שולחנות הערב, את משפחות היחד, את גופיות החום והזיעה. מה לי ולחייהם הבורגניים, השִגרתיים, חיים של פרנסה וילדים וארוחה משותפת מול מלבן כחול מהבהב?
הלובי במאנה 32 מרוצף שיש והמעלית נפערת בחור שחור, גורף. ארבע קומות ואחריהן עלייה במדרגות ספורות, וכבר הדלת והוא לידה, ממתין מאחורי חריץ זעיר, מציץ לעברי ומושך אותי פנימה, ואני נקלטת שוב בין זרועותיו הדקות, נושמת ריחות סבון משובח שכבר ידעתי לזהות, משקיעה את אפי במקום החיבור של הצוואר לחזה, ואומרת ללא נשימה: כל־כך התגעגעתי.
אין בושה ביני לבינו ובינו לביני, סבתא־צודקת עדיין לא מכַוונת את צעדַי, והוא מוליך אותי אל ספת הברוקד, מתיישב לצידי, ידו האחת על כתפי והשנייה מחזיקה בידי, ואומר: תני להסתכל עלייך, ילדה. נראה כמה גדלת בשבוע שלא התראינו.
מהו הגבול שמעבר לו הופכת ילדה לאשה? מהו סוד הגמילה מן הינקות הפנימית?
לצידו, אפילו כעבור שנים, עדיין יתרוצצו בי ההתמסרות והחשש של הגילוי הראשון. הריגשה פעורת העיניים של הילדה, תמימה, שוחרת טוב.
ספרי לי כל פרט, הוא אומר. את מי ראית, עם מי דיברת, מה עשית, כיצד עובר עלייך שבוע בלעדי.
כמו כל שבוע, סתם, אני מנסה לענות. והכתף חמה, חשה בנפרד כל אחת מאצבעותיו.

לפרופסור יקיר יהוידע עיניים כחולות כלאשתו, והקמטים סביבן מספרים על חוכמתו. מפגישה לפגישה אני חדלה להבחין בהם. במצח ובשיפולי הפה, בזפק הצוואר, בוורידים המשורגים על גב־ היד. בכתמים החומים. רק חיוך הנפרש לקמטי שמש ארוכים, אור השמחה לקראת בואי-

המפגש הראשון. יום שני בערב.
אוחזת בקלסר, משננת שוב ושוב שמות ותאריכים, שמא אעבור בוחַן־פתע. חוזרת כמַנטרה על משפטי הפתיחה שברגע האמת נפזרים לכל רוח:
שלום, אני דנה. אורה אפרת שלחה אותי. אתה זוכר, סיכמנו בטלפון. שבע ועשׂרָה,
׳כַּנסי בבקשה.
סליחה שאיחרתי.
היכנסי.
אני עושה עבודה על אלכסנדר אהרנסון, זה שגילה את החיטה הארץ־ישראלית.
זה בסדר, שבי, והוא מוביל אותי אל ספה מצויצת, אריגת זהב ובורדו, ומראה בידו על פינתה הימנית. שוקע בכורסת העור הוא מתבונן באריכות בפני, צווארי, חזי. תחושת סרבול עולה בי. מה לעשות עם ידי, שערי, הכפתור העליון בחולצת הבד? והרגליים, צמודות היטב זו לזו, מוטות באלכסון, כמו שלמדתי מאחד מעיתוני הנשים.
עבודה על אלכסנדר? מאיזו סיבה?
אפשר להכין עבודה במקום בחינת בגרות, עוד בשביעית, אני מתחילה להסביר ומושתקת מייד,
לא הבנת אותי. שאלתי מה פתאום אלכסנדר, למה לא על שרה, או לישינסקי, או על אהרן,
המורה הציעה, ואני מרגישה קטנה וטיפשה.
המורה הציעה, הוא חוזר אחרַי, קם ופונה לעבר מכתבתו, ולוקח מקטרת שחורה ממאפרת זכוכית רבועה. את קצות שרווליו הלבנים, הנחשפים מתחת למקטורן, מהדקים חפתי זהב רבועים. לאט, שלֵו, הוא נועץ את המקטרת בפיו ומקרב אליה מצית ששלף מכיס מכנסיו, זהב אף הוא. בשתיקה אני מלווה את תנועותיו, מהופנטת, משוכנעת שהכול 100 אחוז קראט, זהב ללא סִיגים.
מה הספקת לעשות עד עכשיו, הוא מרים את מבטו, פולט טבעת עשן.
קראתי את ספר הלימוד, אבל-
אין שם כלום.
נכון. והייתי בספריית בית־הספר, וגם שם אין כלום, וגם הספרנית לא כל־כך ידעה לעזור. אבל קראתי קצת על התקופה ועל ניל״י, ואני מתפלאת איך-
רגע, רגע, תזכירי לי איך הגעת אלי?
אתה יודע, דרך אורה אפרת.
אה.
היא אמרה שאתה חוקר את התקופה ותוכל-
חקרתי.
היא אמרה שתוכל לעזור לי.
עוד נראה, הוא מסכם בשקט, בינו לבינו, כאילו אינני שם, עוד נראה אם תוכלי להיעזר בי. וכשהוא מבחין בבעתה שעולה על פני, פיו מחייך אך עיניו נותרות קרות: מה כל־כך חשוב לך דווקא אלכסנדר, חסרים נושאים אחרים על התקופה?
אבל זה מה שמעניין אותי, אני אומרת. אני רוצה לחדש.
לחדש?
ושוב הוא קם מהכורסה שרק לפני רגע התיישב בה, ופונה לווילון הכבד מאחורי המכתבה, המצל על דלת זכוכית גדולה שמוציאה למרפסת. גבו אלי, עיגולי עשן מיתמרים מעל לשערו הכסוף, מגיע אלי קולו עייף וחסר־חיים: לפני שמחדשים אמורים לדעת משהו, את לא חושבת? את מעיזה לבוא אלי ולבקש עזרה, כשאינך יודעת שום דבר. שום דבר. אפילו בין השמות את מתבלבלת. אהרן גילה את החיטה, לא אלכסנדר. ׳אני רוצה לכתוב על אלכסנדר שגילה את החיטה הארץ־ישראלית׳, הוא מחקה את קולי, ומה זה ׳חיטה ארץ־ישראלית׳? הוא גילה את אֵם החיטה, זו שממנה התפתחה החיטה הידועה לנו כיום. את מבינה? מה זה אבולוציה את בכלל יודעת?

גם עכשיו, כשהַתִּנשמות עוד ישנות בבטנם של הנחשים, עוצמות עיניים גדולות בתוך השחור החם והמעכל, אני מרגישה, נקי וטהור וכמו חדש, את העלבון הצורב הנבלע ולא נודע כי בא אל קרבה של תחושת נחיתות עגומה, המוחתמת באישור כל פעם מחדש. ואיך, במין מאבק אבוד, מסווה את הכאב, אני נעמדת, מביטה בו בנחישות וממשיכה:
ההורים באו מבּאקוּ. רומניה. נולדו להם ארבעה בנים. הבכור, אהרן, הגיע לארץ בן שש. נולדו גם ארבע בנות, שתיים מתו. שישה ילדים-
טוב, טוב, לדקלם כל אחד יודע, הוא מניד את ידו בחוסר־סובלנות.
התבלבלתי בשמות. זה לא אומר שאני טיפשה.
והוא מסתובב אלי, אדיש, מחייך אל כפתורי חולצת הבד. אני יודע מה נעשה. לא אהרן ולא אלכסנדר ולא שרה ולא רבקה. אנחנו נכתוב על שמואל. לא, בעצם על צבי. רצית לחדש, לא? אז הנה ההזדמנות שלנו לחדש.
פגועה ונבוכה אני צועדת לדלת, מקפידה שהצעדים הספורים יהיו יציבים וזקופים, לא אתן לבהמה הזה ללעוג לי כך, אך כשאני מועדת אל הידית, מתאמצת לבלוע את גוש העלבון שנתקע בתחתית הגרון, לוכדות אותי מאחור שתי ידיים קשות־רכות, מסובבות את גֵווי, עולות אל פנַי ומטות אותם אליו, מבטו הכחול ננעץ בעיני, ובאותה ננו־שנייה של מיאון כעס והפתעה אני מבחינה בנקודות ירקרקות המרצדות בו, גיצים של עירנות ופגיעוּת, וכשהוא מחליק באצבעותיו על צידי פני, מהרַקה לסנטר ובחזרה, דוק של ריחוק נופל לפתע על מבטו: תינוקת, את כל־כך יפה כשאת פגועה,
אני צונחת בבת־אחת חזרה לספה, מאובנת. ומשם, מאותה נקודת אַל־חזור, החלו יחסינו. יושב לצידי, ידו על שערי, הוא לוחש בקולו החם, הצרוד מעישון, סליחה, לא התכוונתי, אני מתנצל.
מה זכור לי מאותה פגישה ראשונה שתקדים פעמים ראשונות נוספות אחרות?
מטפחתו הרקומה מושטת אלי בעדינות. נס־קפה בספל חרסינה אנגלית דקיקה, שהביא לי מהמטבחון הקטן, עשיר ומתוק עד קצה כושר הספיגה, וההליכה המשותפת אל תחנת האוטובוס.
אני אלווה אותך, הוא אומר, ויש לי עצה קטנה. תגידי לאורה, המורה שלך, שסירבתי לסייע, היא תכעס עלי ותרחם עלייך, ובסוף תקבלי ציון מעולה, מסכימה?
לא יודעת. למה?
תגידי כן, תגידי כן, הוא מחנן את קולו, ובלי להרגיש אני משתפת פעולה. צעד ראשון בין רבים שיבואו.
אנחנו בעצם לא מכירים ולא יצא מהפגישה הזאת שלנו כלום, כי אני איש רע, הוא קורץ אלי. אבל את תבואי אלי ביום שלישי הבא בשעה חמש אחר־הצהריים, ואני אכין לך רשימה מדויקת של ביבליוגרפיית־חובה שתוכלי להשיג. מסכימה, תינוקת?
ואני מנידה ראש, מבולבלת, מסתכלת על האנשים שחולפים סביבנו ברחוב, טובעת במערבולת של תחושת עליונות ויראה. אני, תלמידת תיכון בת שבע־עשרה פלוס, אשת סודו של פרופסור יקיר יהוידע החוקר הגדול,
ולפני שהוא נפרד לדרכו הוא נוטל את ידי לאמירת שלום, מעביר את אגודלו הימני הלוך ושוב על הכרית הפנימית הרכה של כַּפּי: מרגישה יותר טוב? ובלי להמתין לתשובה ממשיך בפסקנות: תביאי איתך ביום שלישי מחברת, עט ורשימה של חצי עמוד על בית המשפחה.
לא מועתק. כתוב במילים שלך, את מבינה?
והעלבון החדש מייסד רשימה שרק מזוכיסטית כמוני משלימה ותשלים עימה.