דלתיים פתוחות – השפעת התקשורת על המשפט בישראל

פתח דבר 

 

באולמות הכניסה לבתי המשפט בעולם המערבי ניצב פסלה של אלת הצדק היוונית, תמיס, שעיניה מכוסות ברטייה ומֹאזני צדק בידה. הפסל כמו מזמין את הבאים בשערי בית המשפט להיכנס למרחב רשמי עתיק יומין ונפרד מהחברה האנושית, אך השפעתו על המתחולל בה רבה.

בתפקידה המיתולוגי היתה תמיס "הקול האלוהי", והיא הציגה בפני האנושות את צווי החוק והמוסר. בבתי המשפט בני זמננו מייצג את אלת הצדק שופט מורם מעם, היושב על הכס המוגבה, עוטה גלימה שחורה ונתפס כגילומו של החוק. כמו עיניה המכוסות של אלת הצדק, כדי שלא תוכל לראות מי העומדים מולה, כך מצפים מהשופט לבחון באורח חסר פניות, אובייקטיבי, את העובדות המובאות בפניו, ובהתבסס על לשון החוק.

אחת מתפיסות הצדק שאליו שואפים האלה העוצמת את עיניה והשופטים בשר ודם מתבססת על הליך הבירור של המחלוקת המשפטית: צדק מושג כאשר הדיון המשפטי הוא דיון הוגן, אשר במסגרתו ניתנת לכל אחד מהצדדים הזדמנות ממשית ושווה להציג את עמדתו. 1 לפי תפיסה זו, בית המשפט נתפס כזירת דיון השומרת על מכלול זכויות הצדדים. תפיסה אחרת של הצדק מדגישה את תפקידו של בית המשפט בפתרון סכסוכים. לפי גישה זו, הצדק מושג כאשר הבעיות נדונות, פערים נחשפים ומצטמצמים, המחלוקת גוועת, והצדדים מקבלים מרגוע לנפשם. זהו כוחו המפייס והמייצב של המשפט בחברה.

שתי התפיסות משרטטות את הצורך של הזירה השיפוטית בזמן ובשיקול דעת משוחרר מלחצים חיצוניים. ההיגיון של מסירת השיפוט בידי אנשים בלתי תלויים נעוץ בצורך להרחיק אותם לא רק מבעלי עניין פרטי בתוצאות ההכרעה, אלא גם מגחמותיו של ההמון.

אף על פי כן, בשנים האחרונות נדמה למי שעקב אחר התמורות בסגנון הסיקור של המשפט בתקשורת הישראלית, כי אלת הצדק מתקשה להמשיך לעצום את שתי עיניה נוכח הביקורת המוטחת בתוצאות ההליכים המשפטיים. נוכח הדעתנות שהתקשורת מפגינה ביחס לאשמתם או לחפותם של העומדים לדין, מלאכת השיפוט האובייקטיבית נראית בלתי אפשרית.

ניסיונה של התקשורת להתערב ולהשפיע על תוצאות ההליך השיפוטי היא תופעה כלל עולמית. שורשיה נטועים בתמורות שחלו במקביל הן בעולם המשפט והן בתקשורת.

בסוף שנות השבעים של המאה ה־ 20 התרחשו בישראל שתי מהפכות במקביל - בתחום המשפט ובתחום התקשורת - שהביאו ליצירת בימה שיפוטית בתקשורת.

המהפכה המשפטית בישראל משתקפת במעבר לאקטיביזם שיפוטי ובמשפוט החיים החברתיים. בית המשפט הרחיב את עיסוקו לעבר מחלוקות פוליטיות וחברתיות ונתפס, בשל מדיניות זו, כתחליף להליכים פוליטיים. גישה זו עוררה ביקורת נוקבת מצד פוליטיקאים ואנשי אקדמיה על בית המשפט העליון ועל מי שהיה נשיאו, פרופ' אהרן ברק. המחלוקות נגעו לא פעם בקצות העצבים החשופים של החברה הישראלית. חוגים דתיים ולאומניים קיצונים קראו תיגר על הלגיטימציה של מערכת "חילונית" להבין נורמות הלכתיות ולדון בהן. חוקרים המתנגדים לאקטיביזם השיפוטי של בית המשפט העליון טענו כי הביקורת השיפוטית על ההסכמים הפוליטיים ועל המדיניות הממשלתית היא "הסגת גבול" של הרשות המבצעת והרשות המחוקקת.

מקצת מיוצאי עדות המזרח טענו נגד השתייכותם של השופטים המתמנים לעלית החברתית ונגד ריחוקם מהמאפיינים הדמוגרפיים של החברה הישראלית כיום. הביקורת על בית המשפט העליון זכתה לסיקור נרחב בתקשורת הישראלית, וערכו החדשותי של סיקור המשפט בתקשורת עלה באורח ניכר.

יש לזכור כי בשנות התשעים התרחבה מפת התקשורת המקומית: נפתחו ערוצי טלוויזיה מסחריים, והעיתונים היומיים הקימו אתרי אינטרנט. העלות הגבוהה של הטכנולוגיות התקשורתיות החדשות תרמה להעצמת חשיבותם של שיקולי הרווח בעשייה העיתונאית: התחרות על המדרוג (הרייטינג) גברה, ועִמה התחרות על מהירות הדיווח ועל "הצהבתו" ועל ממד הביקורת שבו. 5 שינויים אלה לא פסחו על סיקור המשפט בתקשורת העולמית 6 וגם על התקשורת בישראל. סיקור המשפט והפרשנות הנלווית אליו הרחיבו את מוטת כנפיהם אל מעבר לדיווח החדשותי התמציתי על פסיקותיו של בית המשפט. העיתונאים מחווים את דעתם על כל שלב בהליך, מהמעצר ועד לגזר הדין, ומטיחים ביקורת אישית בשופטים.

נוכח עניינה הגובר של התקשורת הישראלית במתרחש בבתי המשפט גברה הפעילות התקשורתית של קהילת המשפט בישראל. החל בסוף שנות השמונים עורכי־דין בשוק הפרטי נרתמים לפעילות גם בזירה התקשורתית, במגמה להשפיע על דעת הקהל. במישור הממסדי הרחיבו הנהלת בתי המשפט ומשרד המשפטים מאמצע שנות התשעים את שירותי הדוברוּת.

במישור הלא־מוסדי גבר מאמצע העשור הראשון של שנות האלפיים זרם ההדלפות מליבת מערכת המשפט, התפרסמו סיפורים מרעישים על חילוקי דעות בפרקליטויות, וספר שלם יוחד להתמקחויות בין שופטי בית המשפט העליון בזמן כתיבת פסקי דין. לדעת מקצת החוקרים, הביקורת בתקשורת סדקה את ההילה העוטפת את המוסד המשפטי, והם טוענים לזיקה בין מאפייני הסיקור התקשורתי לפיחות הניכר ברמת האמון בבית המשפט העליון.

הצירוף של היצר העיתונאי להתבלט, לבקר ולהשפיע עם הפעילות התקשורתית של התביעה וההגנה הניח את אבני המסד ובנה את טפחות בית המשפט שבתקשורת. בניגוד להליך המשפטי האמיתי, "משפט התקשורת" משוחרר מהמגבלות של דיני הראיות ומתעלם מזכויות החשודים למשפט הוגן. בהליך זה תפקיד השופט מסור בידי העיתונאי ונמעניו.

ב"נקודות הרתיחה" בסיקור העיתונאי הדעתני של משפטיהם של נבחרי ציבור וידוענים, שהורשעו בפלילים בעשור הראשון של שנות האלפיים, ובמיוחד במהלך סיקור חקירתו, העמדתו לדין והרשעתו של נשיא המדינה לשעבר משה קצב בעברת אונס ובעברות מין נוספות, גבר העיסוק הציבורי בתופעה זו. אנשי המשפט והתקשורת שדנו בסוגיה טענו כי השינוי שהתחולל בתקשורת הישראלית בסיקור המשפט אינו סגנוני בלבד, וכי שורשיו נעוצים באינטרסים אישיים, פוליטיים וכלכליים. ברם, דיון ציבורי זה בסיקור המשפט בתקשורת והשפעתו על ההליך המשפטי הוא תיאורי ואינו מחקרי, ונעדר ממנו ממד הניתוח והסקת המסקנות. חסר זה ומעורבותי האישית ביחסי המשפט והתקשורת בישראל הובילו אותי לכתיבת ספר זה.

מנובמבר 1993 עד יולי 2010 שימשתי ככתבת קול ישראל לענייני משפט בתל אביב. כמי שצפתה בצומת הסואן שבו מצטלבים עולם המשפט והתקשורת, חוויתי בעצמי שינוי מהפכני בתפיסת המשפט בתקשורת הישראלית וביחסי הגומלין בין שני מוסדות חברתיים אלה. חשתי בטלטלה שעובר סיקור המשפט בתקשורת, שביטוייו הם שימוש במטבעות לשון פוליטיות, העזה עיתונאית גדולה יותר בשבירת כללי הסיקור המקובל של המשפט בתקשורת, וסחרירים (ספינים) שמחוללים כל הצדדים במשפט, לרבות הממסד המשפטי.

הבחנתי בתחושת המצוקה של השופטים לנוכח הסגנון של סיקור המשפט בתקשורת הישראלית. מנגד גם הייתי עדה לשימוש שהשופטים מבקשים לעשות בתקשורת לשם פרסום אישי, במיוחד לפני התכנסות הוועדה לבחירת שופטים. צפיתי בהליך הפיכתם של עורכי־דין לדוברי לקוחותיהם ול"ידוענים" בזכות עצמם, לעתים במחיר פגיעה בטובת הלקוחות. עקבתי אחר שכלול האסטרטגיות התקשורתיות של דוברוּת משרד המשפטים, שכונתה בעבר "מסדר השתקנים" ושינתה ממנהגיה ונכנסה לעומקה של הזירה התקשורתית הן בהעברת מידע מסודר והן בהדלפות.

להשקפתי, קיים דמיון בין היצר העיתונאי ליצר המחקרי. הסקרנות והרצון לגלות במקרים פרטיים תופעה חברתית רחבה יותר הוליכו את מקצת העיתונאים בישראל ובעולם למחקר האקדמי. גם אני, לאחר שנים של התנסות והתבוננות במערכת היחסים החדשה הנרקמת בין קהילת המשפט לתקשורת, ביקשתי לעשות מעבר מקצועי זה, להרחיב את היריעה ולחקור את הגורמים לשינויים שחלו במכלול היחסים של אנשי המשפט והתקשורת בישראל בהשוואה למתרחש בעולם המערבי.

ספר זה מבוסס על עבודת הדוקטורט שכתבתי בנושא זה בפקולטה למדעי המדינה/תקשורת באוניברסיטת בר־אילן, בהדרכתה של המנחה, סוציולוגית המשפט, ד"ר רינה בוגוש.

במהלך המחקר ראיינתי תשעים ושניים אישים במשפט ובתקשורת שחוו עוצמות שונות של נוכחות התקשורת בהליך המשפטי. מהם שלושים שופטים (מחציתם שופטים בדימוס), שלושים ושניים עורכי־דין מחציתם תובעים ומחציתם סנגורים בשוק הפרטי, ובכל קבוצה ייצוג שווה לוותיקים ולצעירים במקצוע( ושלושים כתבי משפט בעבר ובהווה.

השופטים המכהנים והתובעים התראיינו בעילום שם, בגלל האיסור הפורמלי על שופטים מכהנים להתראיין גם למטרות מחקר. התובעים אף הם מוגבלים במתן ראיונות, בשל הוראות התקשי"ר החלות עליהם כעובדי מדינה, ולכן גם הם התראיינו בעילום שם.

לבד מ"פתיחת" דלתות הלשכה הנעולות של השופטים המכהנים ושל משרדי הפרקליטות, תפקידי המקצועי העניק לי יתרון מוכר גם בספרות על המחקר האיכותני, המדגישה את חשיבות הקשר ההדוק בין החוקר ובין מושא החקירה, ואת חשיבות העובדה שהחוקר מכיר את העולם הנחקר. אמנם הייתי מודעת לאפשרות כי בשל קיום ראיונות עומק פנים אל פנים יעדיפו השופטים והתובעים לבטא הצהרות מסורתיות על יחסם לתקשורת ועל השפעתה עליהם, והם לא יבטאו את עמדתם בגלוי. עם זאת, מפני שהייתי עדה ליחסיהם הלא־רשמיים של מרואייני עם התקשורת, הצלחתי לקיים עמם שיחות פתוחות, שבמהלכן הצליחו קצתם להשתחרר מהצהרות ממסדיות המבטאות את האידאולוגיה של המערכת. קרבה זו למושא המחקר סייעה לי גם בראיונות עם עורכי־הדין מהשוק הפרטי ועם כתבי המשפט.

בנוסף, השוויתי בין מאפייני הסיקור של שמונה משפטים פליליים שזכו לפרסום רב־היקף בתקופות שונות ובעיתונים הנבדלים זה מזה בסגנונם ובקהלם, ובדקתי כיצד השתנה יחסה של התקשורת הישראלית לתחום המשפט. במקביל ניתחתי במחקר ובספר מאה פסקי־דין שניתנו בערכאות השונות בישראל ומצביעים על השינויים שחלו ביחסו של בית המשפט אל נוכחות התקשורת בבית המשפט ואל תרומתם של עורכי־הדין לניהול המשפט בתקשורת.

אני מביאה בפניכם הקוראים את תמצית המחקרים שנעשו בעולם על התמורות המתרחשות בעולם המשפט, בעולם התקשורת וביחסים ביניהם. אך בניגוד למחקרים קודמים שבדקו בנפרד את יחסי המגזרים השונים בקהילת המשפט עם התקשורת, אני מבקשת להתבונן במכלול תופעה זו בישראל במבט רב־זוויתי, ולשאול לראשונה אם הליך חדירת התקשורת והשפעתה על מוקדי קבלת ההחלטות ("מדיאטיזציה"), המוכר מהעולם הפוליטי, מתרחש מול עינינו גם במבצרי השפיטה ובקהילת המשפטנים בישראל.

[...]

חשוון, תשע"ב, נובמבר, 2011