הכפיל

1

היה שמונה בבוקר בקירוב, כשהיועץ הטיטולרי יאקוב פטרוביץ׳ גוליאדקין ניעור לאחר שינה ארוכה, פיהק, התמתח, ולבסוף פקח את עיניו לגמרי. ואולם, כשתי דקות הוא שכב על מיטתו ללא ניע, כאדם שעדיין איננו בטוח אם התעורר או עודו ישן, אם כל המתרחש סביבו מתארע במציאות ובהקיץ, או שמא אינו אלא המשך של חלומות הלילה הסתורים והמבולבלים שלו. עם זאת, עד מהרה החלו חושיו של האדון גוליאדקין לסגל לעצמם ביתר בהירות וביתר חדות את רשמיהם המורגלים, היומיומיים. מוכרים ניבטו אליו הקירות הירקרקים־המלוכלכים, המפויחים והמאובקים של חדרו הקטן, שידת עץ המהגוני, הכיסאות דמויי עץ המהגוני, שולחן צבוע אדום, ספה תורכית אדמדמה מצופה שעוונית, מעוטרת פרחים ירקרקים, ולבסוף, הבגדים שהוסרו אתמול בבהילות והושלכו על הספה בפקעת סתורה. לבסוף, יום סתווי אפור, עכור ומלוכלך הציץ אל חדרו בזעפנות כה רבה ובהעוויה חמוצה כל־כך מבעד לזגוגיות החלון העמומות, עד שלאדון גוליאדקין לא נשאר עוד צל־צלו של ספק שאינו נמצא בממלכה עלומה מעבר להרי החושך אלא בפטרבורג, עיר הבירה, ברחוב שסטילבוצ׳ניה, בקומה הרביעית של בניין אחד גדול מאוד הנטוע איתן על יסודותיו, בדירתו־שלו. לאחר שהגיע לתגלית כה חשובה עצם האדון גוליאדקין בתנועה עוויתית את עיניו, כמצר על השינה שהתפוגגה זה לא כבר ומבקש להשיבה לרגע קל. אך כעבור דקה קפץ מהמיטה בניתור אחד, משקלע, יש להניח, לאותו רעיון שסביבו סבו מחשבותיו הפזורות עד כה, מחשבות שלא הושלט בהן הסדר הראוי. לאחר שקפץ מהמיטה רץ מיד אל ראי קטן עגול שעמד על השידה. אף־על־פי שהדמות המנומנמת, כבדת הרואי והקרוחה למדי שהשתקפה היתה בפירוש ממין החסרות ייחוד עד כדי כך, שבמבט ראשון לא עוררה תשומת־לב יתרה של שום אדם, נראה שבעליה נשאר שבע רצון לגמרי ממה שנגלה לו. ״מה היה יכול לקרות,״ אמר לעצמו האדון גוליאדקין בחצי־קול, ״מה היה יכול לקרות אילו הייתי מתרשל היום באיזה דבר, אילו למשל משהו לא היה כשורה - היה צץ לי איזה פצעון לא־נחוץ או מתרחשת איזו אי־נעימות אחרת; אם כי, בינתיים הכול לא רע; בינתיים הכול מתנהל טוב.״ שמח מאוד שהכול מתנהל טוב, הניח האדון גוליאדקין את הראי במקומו, ואף־על־פי שהיה יחף, ועדיין לא הסיר את הלבוש שהיה רגיל לפרוש בו לשנת לילה, רץ אל החלון, ובעניין ניכר החל לתור בעיניו אחר דבר־מה בחצר הבית שאליו השקיפו חלונות דירתו. כפי הנראה גם מה שמצא בחצר השביע לגמרי את רצונו; פניו אורו בחיוך של נחת. אחר־ כך - אם כי לא לפני שהציץ תחילה מאחורי המחיצה, אל חדרונו של פטרושקה, המשרת שלו, ווידא שפטרושקה לא שם - פסע על בהונות רגליו אל השולחן, פתח במפתח מגרה אחת, פשפש בפינה המרוחקת ביותר של המגרה הזאת, שלף לבסוף מתחת לערמה של ניירות צהובים מיושן ופסולת למיניה ארנק ירוק ומרוט, פתח אותו בתשומת־לב והציץ בזהירות ובהנאה אל המדור הרחוק והנסתר ביותר שבו. יש להניח שחפיסה של שטרות ירקרקים, אפרפרים, כחלחלים, אדמדמים ואף ססגוניים ניבטה גם היא בחביבות רבה מאוד ובסבר פנים יפות אל האדון גוליאדקין: בפנים נוהרות הוא הניח את הארנק הפתוח על השולחן לפניו ושפשף בחוזקה את ידיו, כאות לנחת רוח רבה מאין כמותה. לבסוף שלף אותה, את חפיסת השטרות המנחמת בהנפקת אוצר המדינה, ובפעם המאה, יש לומר, מאז יום אתמול, התחיל סופר ומונה אותם שוב, ממולל בקפידה כל רצועת נייר בין האגודל לאצבע המורה. ״שבע מאות חמישים רובל בשטרות!״ סיים לבסוף בחצי־לחש. ״שבע מאות חמישים רובל... סכום נכבד! זהו סכום נחמד,״ המשיך בקול רוטט, קצת חלוש ורפה מהנאה, מהדק את החפיסה בין אצבעותיו ומחייך חיוך רב־משמעות. ״זהו סכום נחמד מאוד! נחמד בעיני כל אדם שהוא! הייתי רוצה לראות עכשיו בן־אדם, שהסכום הזה הוא בעיניו סכום פעוט? סכום כזה יכול לקחת את הבן־אדם רחוק...״
״אבל מה זה צריך להיות?״ חשב האדון גוליאדקין, ״איפה פטרושקה בכלל?״ בלבוש שלגופו, שעדיין לא החליף אותו, הציץ פעם נוספת מעבר למחיצה. פטרושקה שוב לא נמצא מאחוריה, וכעס, התרתח ויצא מהכלים רק הסמובר לבדו שהונח שם על הרצפה, מאיים לעלות על גדותיו ללא הרף; מפטפט פטפוטים נלהבים, מהירים, פונה לאדון גוליאדקין בשפתו הקשה לפענוח, המשופעת צלילים גרוניים ושורקניים - מן הסתם כרוצה לומר: קחו אותי כבר, אנשים טובים, הרי אני לגמרי מוכן ומזומן.
״ייקח אותו השד!״ חשב האדון גוליאדקין. ״הבהמה הרעה והעצלנית הזאת יכולה הרי להוציא את האדם מגדרו; איפה הוא משוטט?״ אחוז התמרמרות שסיבותיה עמה נכנס אל חלל הכניסה, שהיה מסדרון קטן ובקצהו דלת המובילה אל חדר המבוא, פתח קמעה את הדלת הזאת וראה את השרת שלו מוקף חבורה נכבדה של אספסוף, ובו משרתים מכל המינים, מהבניין שלהם וגם שהזדמנו לכאן במקרה. פטרושקה סיפר משהו, השאר האזינו. כפי הנראה, לא מצאו חן בעיני האדון גוליאדקין לא נושא השיחה ולא השיחה עצמה. הוא קרא מיד לפטרושקה לבוא וחזר לחדרו לגמרי לא־מרוצה, ואפילו עצוב ונסער. ״החיה הרעה הזאת מוכנה למכור בן־אדם, ואדון על אחת כמה וכמה, בעבור פרוטה שחוקה,״ חשב לעצמו, ״והוא גם מכר, מכר בוודאי, אני מוכן להתערב שמכר בלי שיקבל גם קופייקה אחת. נו, מה?״
״הביאו את המדים, אדוני.״
״תלבש אותם וגש הנה.״
לאחר שלבש את מדיו נכנס פטרושקה לחדרו של האדון, מחייך חיוך אווילי. התלבושת שעליו היתה מוזרה להפליא. הוא היה לבוש מדי שרת ירוקים, משומשים מאוד, עטורים סרטים מוזהבים שנתפוררו, מדים שנתפרו, ככל הנראה, לאדם הגבוה מפטרושקה בארשין* שלם. בידיו החזיק כובע, עטור גם הוא סרטים ונוצות ירוקות, ועל ירכו היתה תלויה חרב שרתים בנדן של עור.
[* מידת אורך רוסית, ששוויה 0.71 מטר.]
לבסוף, להשלמת התמונה, נאמן לנוהג החביב עליו להתלבש תמיד ברישול, בבגדי בית, היה פטרושקה יחף גם כעת. האדון גוליאדקין סקר את פטרושקה מכל עבר ושבע רצון, ככל הנראה. המדים נשכרו, יש להניח, לרגל מאורע חגיגי כלשהו. עוד בלט לעין, שבשעת סקירת המדים הביט פטרושקה באדונו בציפייה משונה ועקב בסקרנות יוצאת מגדר הרגיל אחרי כל תנועה מתנועותיו, והדבר הביך את האדון גוליאדקין להחריד.
״ומה עם המרכבה?״
״גם המרכבה הגיעה.״
״ליום שלם?״
״ליום שלם. עשרים וחמישה, בשטר אחד.״
״וגם מגפיים הביאו?״
״וגם מגפיים הביאו.״
״גולם! לא מסוגל לומר ׳הביאו, אדוני׳. הבא אותם לכאן.״
לאחר שהביע את נחת רוחו על שהמגפיים התאימו לרגליו, ביקש האדון גוליאדקין להביא לו תה, כלי רחצה וכלי גילוח. הוא התגלח בקפדנות רבה מאוד והתרחץ באותו האופן, לגם תה בחטף וניגש לטקס ההלבשה העיקרי והאחרון: לבש מכנסיים, חדשים כמעט לגמרי; אחריהם לבובה עם כפתורי ברונזה קטנים, מותנייה מעוטרת פרחים שצבעיהם עזים מאוד ונעימים לעין; קשר לצווארו עניבת משי ססגונית ועטה לבסוף פראק רשמי, גם הוא חדש ובוהק ומצוחצח בקפידה. בשעה שהתלבש העיף מפעם לפעם מבט חיבה במגפיו, הרים לסירוגין את רגלו האחת ואת רגלו האחרת, שבע הנאה מהגזרה ולחש דברים סתומים לעצמו בלבד, קורץ לפרקים בהעוויה רבת־הבעה אל המחשבה שפקדה אותו. ובכל־זאת היה האדון גוליאדקין פזור דעת להחריד באותו בוקר, מפני שלא הבחין כמעט בחיוכים הקטנים ובעיקומי הפרצוף על חשבונו מצדו של פטרושקה, שעזר לו להתלבש. לבסוף, לאחר שסידר את כל הטעון סידור וסיים להתלבש, הניח האדון גוליאדקין בכיסו את הארנק, במבט של נחת גלויה סקר סקירה אחרונה את פטרושקה, שנעל את מגפיו והיה, לפיכך, מוכן ומזומן גם הוא, ומשראה שכבר נעשה הכול ואין טעם לחכות עוד, ירד בריצה - בבהילות, בצעדים חפוזים ובלב מפרפר קלות - במדרגות הבית. מרכבת עגלון תכולה, מעוטרת סמלי אצולה עלומים, קרבה בדהרה ובקול שאון אל מדרגות הכניסה. פטרושקה, אגב החלפת קריצות עם העגלון ועם אי־אלו הולכי בטל, הושיב את אדונו במרכבה, צעק בקול שאינו מורגל בכגון אלה, חונק בקושי צחוק אווילי, ״סע!״, קפץ על המדרגה בירכתיים, וכל הדבר הזה שעט בקול שאון ורעם, בליווי צלצולים וטרטורים, לעבר שדרות נייבסקי. אך יצאה מרכבת התכלת מבעד לשער והאדון גוליאדקין שפשף את ידיו בתנועה עוויתית והשתפך בצחוק חרישי כבוש, כאדם בעל אופי עליז שהצליח לעולל תעלול חביב, שהוא עצמו שמח עליו לבלי די. אלא שמיד לאחר פרץ השמחה השתנתה ארשת פניו של האדון גוליאדקין, ואת מקום הצחוק תפסה הבעת דאגה משונה. אף־על־פי שבאותה עת היה מזג האוויר לח וסגרירי, הוא הוריד את שני חלונות המרכבה והחל מתבונן בהבעה טרודה בעוברי האורח מימינו ומשמאלו, ונחפז לשוות לעצמו מראה מהוגן ובעלבתי כשאך הבחין שמישהו מביט בו. בעת הפנייה מרחוב ליטייניה לשדרת נייבסקי הוא נרעד בעטיה של מין תחושה לא־נעימה ביותר, עיווה את פניו כמסכן שדרכו לו מבלי משים על היבלת והצטנף בבהילות, ואפילו בפחד, בפינתה החשוכה ביותר של מרכבתו. וזאת מפני שפגש שניים מעמיתיו, שני פקידים צעירים מאותה רשות שהוא עצמו נמנה עם עובדיה. הפקידים, כפי שהיה נדמה לאדון גוליאדקין, היו גם הם, מצדם, מוכי תדהמה לנוכח פגישה שכזאת עם עמיתם; אחד מהם אפילו הצביע באצבעו לעברו של האדון גוליאדקין. לאדון גוליאדקין היה נדמה אפילו שחברו קרא בקול רם בשמו, מעשה שכמובן לא יכירנו מקומו באמצע הרחוב. הגיבור שלנו הצניע את עצמו ולא השיב על קריאתו. ״ילדים ממש!״ החל לדון בינו לבין עצמו. ״נו, מה כל־כך מוזר כאן? בן־אדם נוסע במרכבה: בן־אדם יש לו צורך לשבת במרכבה, אז הוא שכר לו מרכבה. סתם פרחחים! אני מכיר אותם: סתם נערים שעוד זקוקים להצלפה הגונה! כל מה שמעניין אותם זה לשחק עץ או פלי עם קבלת המשכורת ולהסתובב בכל מיני מקומות, בכך מסתכמים עיסוקיהם. הייתי אומר להם משהו, לכולם, ורק...״ האדון גוליאדקין לא סיים וקפא על מקומו. צמד סוסות זריז רגליים מהזן הקזאני, מוכר מאוד לאדון גוליאדקין, רתום לכרכרה גנדרנית קלה, עקף במהירות את מרכבתו מצד ימין. האדון שישב בכרכרה וראה מבלי משים את פניו של האדון גוליאדקין, שהוציא את ראשו מחלון המרכבה באי־זהירות רבה למדי, נתקף כפי הנראה גם הוא תדהמה רבה עד בלי די לנוכח פגישה כה מפתיעה, נרכן ככל יכולתו והתחיל מעיף מבטים בסקרנות ובעניין עצומים אל פינת המרכבה שהגיבור שלנו כבר מיהר להסתתר בה. האדון שבכרכרה היה אנדריי פיליפוביץ׳, מנהל מדור באותו מוסד ממשלתי שאף האדון גוליאדקין אייש בו משרה של עוזר למנהל המדור שלו. כשראה האדון גוליאדקין שאנדריי פיליפוביץ׳ זיהה אותו בוודאות, שהוא מביט בו בעיניים קרועות לרווחה ושאין כל אפשרות להסתתר, הסמיק עד מעל לאוזניו. ״לקוד או לא? לענות או לא? להודות או לא?״ חשב הגיבור שלנו בדכדוך שאין לתארו, ״או להעמיד פנים שזה לא אני, אלא מישהו שדומה לי לבלי הבחן, ולהתנהג כאילו הכול כתמול שלשום? בהחלט לא אני, לא אני, וסוף סיפור!״ חזר ואמר לעצמו האדון גוליאדקין, מסיר את כובעו בפני אנדריי פיליפוביץ׳, בלי לגרוע ממנו את עיניו. ״אני, אני לא־כלום,״ לחש במאמץ עילאי, ״לא־כלום ממש, זה בכלל לא אני, אנדריי פיליפוביץ׳, זה בכלל לא אני, לא אני, וסוף סיפור.״ ואמנם עד מהרה עקפה הכרכרה את המרכבה והשפעתם הממגנטת של מבטי הממונה פסקה. בכל־זאת הוא עדיין הסמיק, חייך ומלמל לעצמו דברים סתומים... ״איזה טיפש הייתי שלא עניתי,״ חשב לבסוף. ״היה ראוי שאנהג באורח אמיץ ובכנות, אך לא בלי שמץ של אצילות נפש: היינו, כך וכך, אנדריי פיליפוביץ׳, הוזמנתי גם אני לסעודת הצהריים, וסוף סיפור!״ אחר־כך, כשנזכר פתאום בקלקלתו, התאדם הגיבור שלנו כאילו אחזה בו אש, הזעיף את גבותיו והעיף מבט מתריס ומזרה אימה אל פינתה הקדמית של המרכבה, מבט שתכליתו המפורשת היתה להפוך באחת לאפר את כל אויביו באשר הם. לבסוף, לפתע פתאום, מתוך דחף פנימי כלשהו, משך בשרוך שהיה קשור למרפקו של העגלון־הרכב, עצר את המרכבה והורה לפנות בחזרה, לרחוב ליטייניה. וזאת יש לומר, שהאדון גוליאדקין נתקף צורך מיידי - כפי הנראה, למען שלוות רוחו־שלו - לספר דבר־מה מעניין ביותר לרופא המטפל בו, כרסטיאן איבנוביץ׳. אף־על־פי שאת כרסטיאן איבנוביץ׳ הכיר פרק זמן קצר מאוד, כלומר, ביקר אצלו פעם אחת בלבד שבוע לפני כן בעטיים של אי־אלו צרכים, הרי רופא, כמו שאומרים, כמוהו ככומר מוודה - אווילי יהיה להסתיר מפניו דברים; הלוא להכיר מטופל - זוהי חובתו. ״אך האם כל זה יהיה ראוי?״ המשיך הגיבור שלנו את חוט המחשבה, יוצא מהמרכבה ליד כניסה לבניין של חמש קומות ברחוב ליטייניה, שהורה לעצור את רכבו לידו. ״האם כל זה יהיה ראוי? האם זה יהיה מהוגן? האם זה יהיה במקום? אבל מה בכך,״ המשיך, עולה במדרגות, שואף רוח ומשקיט את הולם לבו, שעשה לו מנהג להלום בכל חדר מדרגות של בית זר, ״מה בכך? הרי אני מבקש לספר את שלי, ואין כאן שום דבר מגונה... להסתיר דברים יהיה אווילי מצדי. הנה, באופן כזה אני אעמיד פנים שזה לא־כלום, שרק עברתי ונכנסתי... אז הוא יראה שהכול נעשה כמו שצריך היה להיעשות.״
מתדיין כך בינו לבין עצמו, עלה האדון גוליאדקין עד לקומה השנייה ונעצר לפני דירה מספר חמש, שעל דלתה היתה קבועה לוחית נחושת נאה ועליה הכתובת:

כרסטיאן איבנוביץ׳ רוטנשפיץ
דוקטור לרפואה ולכירורגיה

משנעצר, מיהר הגיבור שלנו לשוות לפרצופו הבעה מהוגנת, משוחררת אך לא נטולת מידה של אדיבות, והתכונן למשוך בחוט הפעמון. כשהתכונן למשוך בחוט הפעמון בא מיד ובעוד מועד לידי המסקנה ההגיונית שמוטב מחר, וכעת אין לפי שעה דחיפות יתרה. אך כיוון שהאדון גוליאדקין שמע פתאום קול צעדים בחדר המדרגות, הרי שינה את החלטתו ללא דיחוי וכך, כבדרך אגב, אך בארשת ההחלטית ביותר, צלצל בדלת הכניסה לדירתו של כרסטיאן איבנוביץ׳.