נפילה בשידור חי

באוויר.....................

 

הורתו של מחזה-היחיד הזה (מונודרמה) באה לעולם בדרך משונה כלשהיא. באפריל 2013, עם פטירתו הפתאומית של אמנון דנקנר, פרסמתי בעיתון ״הארץ״ רשימה ביקורתית על האיש - 'אפילת דנקנר', אשר עוררה סערה-זוטא ושלל תגובות. הרשימה עסקה, בין-השאר, במה שנתפס בעיני הכותב כ-סיכול ממוקד, לאחת הדמויות שהיו משמעותיות ביותר בחיי התרבות והחברה בישראל - דן בן אמוץ. דן בחר בדנקנר להיות הביוגראף שלו ודנקנר קרע את דמותו לגזרים וללא ספק (לדעת רבים) גרם לזיהומה והשכחתה של דמות בן-אמוץ.

בין המגיבים היה גם - אלכס אנסקי, מבכירי קרייני הרדיו בישראל, שחקן וותיק ועתיר-קסם, שהיה מידידיו הקרובים של בן-אמוץ. נפגשנו, בסטודיו של אלכס, לשיחה - אנסקי היה מעין מכר, עברו שנים רבות מאד - ובמהלכה דיברנו על הצורך המשווע באיזשהו - תיקון.

עלה רעיון לחבר ולהעלות מחזה-יחיד על דן המנוח, ובו בין-השאר נאיר פנס חזק על היחסים בין הביוגראף לנושא שלו, על הדרמות (הרבות) בחיי בן-אמוץ. הרעיון היה שאני אכתוב ואלכס ינסה לגלם את דמותו החבר המת, תלתלים, גלביה, הקול המיוחד, ועוד.

הניסיון לשחזר ולבטא את דמותו/קולו הייחודי של דן לא עלה יפה ואף חשתי שאלכס לא ממש חש בנוח ב - כניסה לתפקיד שכזה והחל מעלה שמות אחרים. החלטנו להניח למנוח על משכבו, עד בוא ישועה אחרת, אולי ממקום אחר כלשהו.

אבל הניצוץ לעבודה משותפת, לחוויה תיאטרלית אחרת לא הרפה משנינו ובתוך זמן קצר החל מתגלגל הרעיון להתמקד ב...אלכס עצמו. נכון יותר - במעין בן-דמותו, שדרן בכיר, בתקופה של קיצוץ כנפי וקולות השידור הציבורי, בעצם - גם בימי השידור האחרונים שלו.

וכאן, למרבה השמחה, הדברים החלו לזרום מהר. לאחר מספר טיוטות, בהן אלכס לקח חלק פעיל, ידענו שיש בידינו חומר חזק, מרתק, שיוכל לעורר - גלים. כל מיני גלים.

מלכתחילה, לא רצינו לפנות לתיאטרון הממסדי (על וועדות הרפורטואר שלו ומכלולי שיקוליו) ומאחר ומדובר היה בהפקה פשוטה וזולה - הצגת יחיד - החלטנו שנרים את הסיפור הזה בכוחותינו אנו.

בתוך זמן קצר הצטרף לצוות הקטן שלנו אלכס נוסף - הבמאי והמלחין אלכס כגן, ידיד וותיק שלי עוד מימי הפקת הסרט ״קשר הדבש״ והניסיון עול-הימים של הקמת אופרה קאמרית בישראל, עם הפקה אחת בלבד - ״הורד הלבן״.

תרומתו של כגן כבמאי - כי-כן כמי שחיבר את המוסיקה היפהיפיה והמרשימה המלווה את ההצגה - הייתה חשובה ועקרונית. היינו נפגשים שלושתנו - השחקן, הבמאי והמחזאי - בסטודיו הקטן והנעים של אנסקי (מתחת לביתו) ובמשך כמעט חודשיים - משוסעים ע״י ההפקה המכונה 'צוק איתן' - עשינו כל שביכולתנו להפיח חיים בחומר.

״נפילה בשידור חי״ מתמקד בקולו ובחייו של עברי גולן, קריין בכיר ונודע, שהגיע אל... סוף הדרך. הוא מודע היטב מה מתרחש סביבו, לא רק בתחנת השידור שלו, ולמעשה כבר הפנים כי מכתב-הפיטורין שלו בדרך אליו. ביום השידורים האחרון הוא מחליט לשחרר הכל... ויוצא במונולוג משתולל, הזוי אך גם מציאותי להחריד, על כל מה שבתוכו... לרבות חשבון-נפש אישי נוקב, אכזרי, עם חייו. זוהי מעין זעקה של איש-תקשורת שמחד מבקש להיות מעורב, משפיע, אך גם מודע לא רק למגבלות המדיום שלו, אלא גם ל...פחדנותו שלו.

אחד ה'טריקים' בהם בחרתי-בחרנו להשתמש היה עירוב מתמיד של חומרי-מציאות עם הבדיוני. ייאמר מיד - אלכס אנסקי איננו עברי גולן ומעט מאד 'אוטוביוגרפיה' מצויה במחזה. אבל העירוב, הרמיזות, ההדמיות מבקשות ל'סבך' את הצופה ולגרום לו לתהות. אין שום פסול בכך.

רצינו גם לומר דברים ברורים, אפילו בוטים, בעניין המציאות הישראלית הרותחת - לא מפני הצורך/רצון באקטואליה, אלא לבטא את הזירה, את הקשיים הבלתי-מבוטלים של היות אזרח פקוח-עיין, בלתי מסומם, אולי אפילו - אחראי ומעורב. סוגת-העל של האזרחות.

ורצינו גם לומר דברים, משהו, על - הרדיו.

המדיום הוותיק, הפשוט והנפלא הזה, אולי השמורה האחרונה של שיח אינטימי, עומקים אינטלקטואלים, הרחק משוט הרודנות הנוראי של הרייטינג. (הכל יחסי, כמובן)

הרדיו - שלמרבה השמחה ממשיך לשדר ולפעמים אפילו לשגשג ברחבי תבל - דווקא בהיותו נשען אך ורק על הקול האנושי, משולל מצרכי אפקטים למיניהם, מצליח במקום בו נכשלים, פעמים הרבה, הטלוויזיה והעיתונות המודפסת. כמובן, גם כאן מרחפת, כדרכה, הפוליטיקה והיא לא רק מרחפת היא גם - לעיתים... מקרקפת.

״נפילה״ אכן עשה גלים, ומיד עם תחילת הרצתו. לשמחתנו זכינו לביקורות מצויינות, ע״פי רוב, ההצגה הפכה להיות 'אייטם' מדובר וזכתה לחשיפה בתוכניות טלוויזיה ורדיו, ובעיתונות כמובן. ההצגה הועלתה בכל רחבי ישראל; אפילו לפאריז ולניו-יורק הגיעה.

הרגשנו טוב, אפילו טוב-מאד.

איני יודע כמה 'עברים גולנים' מסתובבים בערוצי השידור, אני יודע דבר או שניים על מה עובר עליהם. בישראל של היום, המצויה למעשה בעיצומה של מלחמת-תרבות ומאבק מתמשך על צביונה ודרכה, השידור, הביטוי התרבותי בכללו, נמצאים באיום מתמיד. לא הייתי מרחיק ואומר כי ישראל עוברת איזה גל פאשיזציה עכור, אבל היא בהחלט מתמודדת עם סתימת-פיות, התלהמות לאומנית, ושאר מריעין בישין.

ייעשו כל אחת ואחד את חשבון-הנפש שלהם היכן הם ניצבים, ומה הם בוחרים להשמיע, או - להקשיב.

 

אריה קרישק

קיץ, 2016