אם תמות מחר, אני לא אחשוב על הימים של לִפני. לא על הטיולים, לא על ימי ההולדת, לא על הים או הפיקניקים או העפיפונים או החגים או השבתות. אני אמשיך לכעוס עליך, והכעס שלי יעצור את כל הזיכרונות ולא ייתן להם להיכנס. אם תלך ותמות אני אדע שצדקתי ושאי אפשר לסמוך עליך. אני לא ארשה לעצמי לחשוב על הקול שלך או על הריח שלך והעיניים שלך שמתחילות ישרות ואז נופלות קצת בצדדים. אני אסתכל במראָה ולא אראה אותן בעיניים שלי. העיניים שלי יהיו חדשות כאילו עשיתי אותן בעצמי. אני אלך לבית הספר ואף אחד לא יֵדע. מי שכבר חושב שאתה מת ימשיך לחשוב ככה, ומי שבכלל לא חושב על זה ימשיך לא לחשוב. אם מישהו ישאל אותי אני אגיד שאתה מת אבל זה קרה מזמן, כשהייתי ממש קטנה, ושאני בכלל לא זוכרת אותך. זה יהיה שקר, כי אני אמשיך לזכור אותך, אבל רק כמו שהיית בימים של אחרֵי. אני אזכור אותך בפיג׳מה, את הפָּנים שלך עם העור החיוור והעיניים שבוהות באוויר ולא רואות שום דבר. אני אקעקע את הפנים האלה על הלב שלי בשביל לא לשכוח אף פעם.
עם אנשים שהכירו אותך אני לא אסכים לדבר עליך בכלל. אם ידברו עליך אני אקום ואלך. אני לא ארשה לאף אחד לקרוא לי בשם שאתה קראת לי, ואם מישהו ינסה אני אמשיך ללכת בלי להסתובב. בסוף הם ישכחו שקראת לי ככה פעם, וגם אני אשכח. אני אשכח את כל הסיפורים שסיפרת לי, את הצליל של הצחוק שלך. אני כמעט שוכחת אותו כבר עכשיו. אני אגרש את המחשבות עליך עד שהן יתייאשו ויפסיקו לנסות להיכנס. את אתה רוצה ללכת — תלך, אבל אל תחשוב שאני ארשה לך לחזור.
