מעבר לקופה
טלגרף אווניו
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
טלגרף אווניו
מכר
מאות
עותקים
טלגרף אווניו
טלגרף אווניו
מכר
מאות
עותקים

טלגרף אווניו

מייקל שייבון
כוכב אחד (דירוג אחד)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר כמתנה

עוד על הספר

  • תרגום: משה רון
  • הוצאה: עם עובד
  • תאריך הוצאה: נובמבר 2016
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 551 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 9 שעות ו 11 דק'
משלוח תוך 48 שעות
ספרייה ציבורית דיגיטלית
צילום:Gage Skidmore

מייקל שייבון
מייקל שייבון נולד בוושינגטון הבירה ב־1963 וגדל בעיר השינה הסמוכה קולומביה שבמרילנד. הוא חי בברקלי עם אשתו הסופרת איילת ולדמן וארבעת ילדיהם. מאז 2012 הוא חבר האקדמיה האמריקנית לאמנות ולספרות.
חמישה מהרומנים שלו ראו אור בספרייה לעם: הרפתקאותיהם המדהימות של קבליר וקליי, פתרון סופי, איגוד השוטרים היידים, אבירי הדרך ומסתרי פיטסברג.
לקרוא עוד...

נושאים

זוכי פרסים ספרותייםחברוּתניו־יורקספריה לעם

תקציר

טלגרף אווניו, שבעה קילומטר של אספלט רב־מסלולי, מחבר את לב אוקלנד, הכרך האפרו־אמריקאי ברובו, עם שער הכניסה הדרומי לקמפוס הנודע של אוניברסיטת ברקלי. איפשהו בתווך נמצאת גם חנות תקליטי הוויניל "ברוקלנד", בבעלותם של ארצ'י סטולינגס השחור ונט ג'פי הלבן (והיהודי). נשותיהם גוון ואביבה שתיהן מיילדות ותיקות וידועות שֵם באזור ובעלות עסק משותף בתחום זה.
 
השנה היא 2004, ודברים רבים קרו מאז שנות ה־60 והותירו את חותמם בצורות שונות ומשונות. העניינים מסתבכים כשגיבסון גוּד, כוכב הפוטבול לשעבר והאדם השחור החמישי בעושרו בארצות הברית, מודיע על כוונתו לפתוח בשכונה סניף של רשת חנויות הענק שלו, שיחסל קרוב לוודאי את העסק הצנוע של שני השותפים. במקביל מוצאות את עצמן שתי המיילדות, הלבנה והשחורה, במאבק על מעמדן המקצועי, שמאתגר גם את גבולות חברותן. חוץ מזה צצים ומופיעים בחייו של ארצ'י אביו שלא התראה אתו שנים רבות, שחקן סרטי פעולה לשעבר, וגם בנו האובד, שגדל הרחק ממנו, ונעשה עד מהרה מושא תשוקתו של בנם המתבגר של נט ואביבה.
 
סביב הסיפורים המשפחתיים מציג הספר שלל דמויות ססגוניות, ובאמצעותן בוחן את יחסי הגזעים בארצות הברית ואת סבך הקשרים, ההרגלים והאינטרסים היוצר את המושג "שכונה". ובתוך כל זאת נפרש לפנינו מבט נוסטלגי אך גם ביקורתי, אירוני אך מלא אהבת אדם, על התרבות הפופולרית האמריקאית של העשורים האחרונים.
 
זהו ספרו השאפתני ביותר של מייקל שייבון עד כה (ומדובר במחברם של "ההרפתקאות המדהימות של קוואליר וקליי" ושל "איגוד השוטרים היידים"), והוא זכה בפרס הספר של הלוס אנג'לס טיימס ונכלל כמעט בכל רשימות הספרים הטובים ביותר שיצאו לאור בארצות הברית ב־2012.
לקרוא עוד...

פרק ראשון

א: 
דרים אוף קרים
 
נער לבן התגלגל שטוח רגל על סקייטבורד, נגרר יד אל כתף אחרי נער שחור שדיווש על אופני פיקְסי נטולי בלמים. בוקר אוגוסט כהה, עמוק בחלקה השטוח של העיר המשתפל לעבר חוף המפרץ. אוושת צמיגים. רשרוש חצצי של גלגלי הסקייטבורד כנגד האספלט. ברקלי הקיצית מדיפה כרגיל ריח של אישה זקֵנה, תשעה גוונים שונים של יסמין ורסס של חתול זכר.
הנער השחור הזדקף, הרפה מהכידון. הנער הלבן ניתק זה מזה את קרונות הרכבת הקטנה שלהם. בזרועות מוצלבות תפס הנער השחור את שולי הטישרט שלו והפך אותה מעל לראשו. הוא נשאר בתוך החולצה, לא ממהר לשום מקום, בעודם מחליקים לעבר שלולית האור של פנס הרחוב הדועך הבא. בעוד רגע, אולי, ישלים הנער השחור את פשיטת הטישרט ויניף אותה כדגל מכיסו האחורי. הנער הלבן ייקח תנופה, יהדוף את עצמו קדימה ויתמתח כדי לגשש אחר בוהק העור החום החשוף כנגד כף ידו. אבל לעת עתה הילד על הסקייטבורד רק גלש לו מאחורי הפוחז המתגרה בגורל בעיניים קשורות, כמו נהג מרוצים בשובל אוויר.
 
* * *
 
ארצ'י סְטוֹלינגס — הר אדם, פני ירח, מסטול במידה סבירה — אייש את הדלפק הקדמי של תקליטי בְּרוֹקְלנד, כשהוא מחזיק תינוק מזדמן, לבוש חליפת קורדרוי חומה בהירה על סוודר גולף בגון כתום־דלעת שהעצימו את דמיונו המוכר (אם כי לא לגְנוּתו) לגָמֵרָה, מוטציית הצב הענקית המעופפת מהקולנוע היפני. התינוק היה תחוב תחת בית שחיו השמאלי, ואילו יד ימינו הפנויה דפדפה בַּשמינית מחמש עשרה התיבות מעיזבון בן־עזרא, שגילה העדפה — כמו ארצ'י עצמו — לבשר האדום של הג'ז, מהסוג המומלח והמשויש יפה בשומן של פאנק. ״אלקטריק בֵּרד״ (בלו נוט, 1970). ג'וני המונד. שני אלבומי הסולו הראשונים של מֶלווין סְפַּרְקְס. צ'רלס קיינַרְד, ״וָא־טוּ־וא־זוּאִי״ (פרסטיז', 1971).1 תוך כדי בדיקת המלאי האזין ארצ'י, מכווץ את עיניו מפעם לפעם, לאלבומו של אָאִירטו ״פינגרס״ (סי־טי־אַי, 1972)2 בהדפסה קוודרופונית במצב מושלם, שהתנגן במערכת הקְוַדְרַפְּטוֹר המהימנה של החנות, צעצוע מופלא שחולץ במו ידיו של נט ג'פי בצלילה לתוך צפרדע זבל ושופץ בידי ארצ'י, חשמלאי מסוקים צבאי לשעבר שלזכותו — לפי בדיקה אחרונה — 37.5 אחוז של תואר ראשון בהנדסת חשמל מאוניברסיטת סן פרנסיסקו סטייט.
 
1. אמנים שהיו פעילים בתחום הפאנק־ג'ז בשנות השבעים: Electric Byrd הוא אלבום של החצוצרן דונלד בֵּרד. Wa-Tu-Wa-Zui הוא אלבום של נגן האורגן צ'רלס קיינרד, וגם ג'וני המונד ניגן בכלי זה; מלווין ספרקס היה גיטריסט. (כל ההערות מאת המתרגם).
 
2. אאירטו מוריירה (Aïrto Moreira), אמן כלי הקשה מברזיל שהשתקע בארצות הברית.
 
אמנות הקטלוג ביד אחת: דְלה תקליט מהארגז, חלץ את שרוול הנייר מתוך העטיפה. השחל את אצבעותיך אל תוך השרוול. החלק את הדסקית החוצה כשקצות האצבעות נוגעות בתווית ותו לא. הטה את התקליט במלוכסן אל אור הבוקר הניגר פנימה מבעד לחלון הראווה — האור אחיד הגוונים החושף כול של האיסט ביי, האור החריף והסלחני הנכון תמיד לגלות לך את האמת על מצבו של תקליט (אם כי נט ג'פי טען שזה לא האור אלא החלון, שמשה גדולה ומוצקה של זכוכית פיטסברג שהתחסנה נגד בולשיט מכל סוג בשישים וכמה השנים שבהן נודע החלל המאכסן כרגע את תקליטי ברוקלנד בתור המספרה של סְפֶּנסֶר).
ארצ'י התנדנד עם הקצב בעיניים עצומות, נגנב מכובד משקלו של התינוק, מהניחוח הדשן העולה מקו הבס של רינגו תִ'ילמן, מזכר עיניה הנשואות של אֶלסַבֶּט גֵטָצ'וּ בזמן שנתנה לו מציצה בחדר הפרטי של המסעדה האתיופית מלכת שבא. הוא נזכר בקשת המשתפלת של שפתה העליונה, בקצה לשונה המנגנת ״אדיס אבבה״ על מיתר המי של הזין שלו. התנדנד עם הקצב, התפנן, הרגיש באותו בוקר שבת — רגע לפני שייכנסו הנעליים הכבדות של השכונה וישאירו לו שביל של בשורות רעות — שהיה מוכן להמשיך ככה כל היום, לנצח.
״בוב בן־עזרא המסכן,״ אמר ארצ'י לתינוק המזדמן, ״לא הכרתי אותו, אבל חבל לי עליו, שהשאיר אחריו את כל התקליטים הנהדרים האלה. בגלל זה אני חייב להיות אתאיסט, בדיוק בגלל זה, רולנדו, כשאני רואה את כל הוויניל הנפלא שהאיש המסכן נאלץ להשאיר אחריו.״ כי התינוק לא היה צעיר מכדי לדעת את השורה התחתונה, את האמת הקרה, את עובדות החיים והמוות של כל העניין. ״איזה מין גן עדן זה, אם אתה לא יכול להביא את התקליטים שלך?״
אולי משום שהבין שהיא רק רטורית, לא טרח התינוק לנסות להשיב על השאלה.
  
* * *  
 
נט ג'פי הופיע לעבודה תחת ענן כבד, כדרכו אולי בחמש מתוך אחת עשרה פעמים, באומדן נדיב נגיד ארבע מתוך תשע, כשמצב רוחו העכור סוגר על ראשו כקסדת חלל ונט המסכן לכוד בפנים בלי יכולת לדעת אם האטמוספרה ראויה לנשימה, בלי שום מד שיורה לו מתי עומד החמצן לאזול. הוא סובב את מנעול הצילינדר בעוד צרור המפתחות נחבט בדלת, כשגם הוא עובד רק ביד אחת בגלל תיבה של תקליטים שאחז תחת בית שחיו השמאלי. נט נגח את דרכו פנימה בראש מורכן והמהם לעצמו בלחש; המהם את חילופי האקורדים בשיר פופ עכשווי סתמי מכל בחינה אחרת; המהם מכתב זועם אל בעל הבית הרשלן של מכון הציפורניים במרחק שני רחובות משם או אל האוקלנד טריביון שאת מדור המכתבים למערכת שלו קישטו כעסיו לעתים מזומנות; המהם את הרסיסים הראשונים של תאוריה חדשה בדבר יחסי הגומלין בין הבוסה נובה לנוּבֶל ואג;3 המהם גם כשלא השמיע שום קול, שכן נים כלשהו עמוק בעצמותיו של נת'ניאל ג'פי לא חדֵל לרטט אפילו בשנתו.
3. שני ביטויים, בפורטוגזית ובצרפתית בהתאמה, שפירושם הגל החדש. Bossa nova, סגנון מתוחכם ומושפע מג'ז של הסמבה הברזילאית שזכה לפופולריות עולמית משנות השישים של המאה העשרים וכרוך בין השאר בשמותיהם של המלחין והפסנתרן אנטוניו קרלוס ז'ובים ושל הזמר ז'ואאו ז'ילברטו; Nouvelle Vague, תנועה קולנועית שקמה בצרפת בסוף שנות החמישים של אותה מאה ונציגיה הבולטים היו פרנסואה טריפו, ז'ן־לוק גודאר וקלוד שברול.
 
הוא סגר את הדלת, נעל אותה מבפנים, הציב את התיבה על הדלפק ותלה את מגבעת הפדורה שלו, המפוספסת אפור עם פחם, על אחד מתשעת וָוי הפלדה המתפצלים, אף הם שריד מימי המספרה של ספנסר. הוא העביר אצבע בשערו הכהה והמקורזל, הסמיך אפילו יותר משערו של ארצ'י וכבר נסוג בקו המצח. אחר כך פנה, יישר את עניבתו — עניבה היפסטרית רחבה של חובב בי־בופ משנות הארבעים בצבע שחור עם רסיסי כסף — ורשם לפניו את מצבה של תיבה מספר שמונה. ואז סובב את ראשו כמה פעמים מצד לצד על חוליות הצוואר, כאילו פיקוק העצמות הזה יש בכוחו לשחרר אותו מהגורם המסתורי להמהומו הבלתי פוסק.
נט הלך אל ירכתי החנות ונעלם מבעד לווילון החרוזים, שבנו ג'ולי צייר עליו בעמל רב את צלמו של מיילס דייוויס מעוצב כקדוש מקסיקני, כשלִבו המיוסר של סיינט מיילס חשוף, עטור זר קוצים של תיל דוקרני. אמנם הציור לא ייצג את מושאו במדויק, ובעיני ארצ'י דמה יותר דווקא למוקי וילסון,4 אבל ברור שלא קל לצייר דיוקן של מישהו על פני אלף חרוזים בקוטר סנטימטר, ומעטים מלבד ג'וליוס ג'פי היו מעלים רעיון כזה על דעתם, קל וחומר מנסים להוציא אותו אל הפועל. כעבור רגע שמע ארצ'י את מכל ההדחה מתרוקן בשירותים, ומיד אחר כך פרץ של שיעול נרגז, ואז חזר אביו של ג'ולי אל קדמת החנות, מוכן ומזומן לשרוף עוד יום.
4. Mookie Wilson (יליד 1956), מכוכביה הגדולים של קבוצת הבייסבול ניו יורק מֵטס.
 
״של מי התינוק?״ אמר.
״איזה תינוק?״ אמר ארצ'י.
נט הסיט את הבריח של דלת הכניסה וסובב את השלט כדי להודיע לעולם שתקליטי ברוקלנד פתוחה לעסקים. הוא הסיע את גולגולתו שוב סביב פסגת עמוד השדרה שלו, המהם המהום נוסף, חזר והשתעל. ואז פנה אל שותפו בפנים כמעט קורנים מזדון. ״אכלנו אותה סופית,״ אמר.
״בחישוב סטטיסטי, סביר מאוד,״ אמר ארצ'י. ״במקרה הזה, על מה ולמה?״
״אני בא ישר מסִינְגְלְטֵרִי.״
לבעל הבית שלהם מר גַרנֶט סינגלטרי, הקינג של הבְּלינג,5 הייתה חנות לממכר שיני מתכת, טבעות זהב, חבלים לפי מטר במרחק שלוש דלתות מברוקלנד. הבלוק כולו היה בבעלותו, וכמוהו עוד כתריסר נכסים אחרים שהיו פזורים ברחבי וֵסט אוקלנד. שטח קמעונאי, שטח מסחרי. סינגלטרי היה לווייתן זולל מידע והפליג במסלול נדודיו הקבוע בכל השכונה, שואב את כל הרכילויות ומסנן אותן במזיפתו הבלתי נלאית למיצוי כל חומר מזין. מימיו לא שחרר ולו דולר אחד מיותר להשתובב בין תיבות התצוגה של תקליטי ברוקלנד, ואף על פי כן היה לקוח קבוע שקפץ לביקור אחת ליומיים כשומע חופשי, כדי לנטר את מאזן האמת והבולשיט בזרם המקומי.
5. בעגה ג'מייקנית בלינג (או בלינג־בלינג) אמור להיות הצליל הדמיוני של הברק שמפיק יהלום. המילה עברה לשימוש כולל בתרבות ההיפ־הופ בארצות הברית ומציינת את כל ההתקנים, העדיים והחפצים המבריקים למיניהם שאנשי היפ־הופ נושאים עליהם.
לקרוא עוד...
צילום:Gage Skidmore

מייקל שייבון
מייקל שייבון נולד בוושינגטון הבירה ב־1963 וגדל בעיר השינה הסמוכה קולומביה שבמרילנד. הוא חי בברקלי עם אשתו הסופרת איילת ולדמן וארבעת ילדיהם. מאז 2012 הוא חבר האקדמיה האמריקנית לאמנות ולספרות.
חמישה מהרומנים שלו ראו אור בספרייה לעם: הרפתקאותיהם המדהימות של קבליר וקליי, פתרון סופי, איגוד השוטרים היידים, אבירי הדרך ומסתרי פיטסברג.

סקירות וביקורות

הזהב השחור מייקל שייבון מתכתב עם הקולנוע של טרנטינו בספרו הכיפי 'טלגרף אווניו‭ ,'‬ שריד מובהק מעידן טרום־טראמפ

בתמונה: עבודה של רומר בארדן, שנות ‭ 60-ה ‬

גיבסון גוד, כוכב פוטבול שחור שהפך לאיל הון, מגיע לעיר הולדתו הענייה בקליפורניה ומתכנן להקים שם קומפלקס תרבות, קניון-פלצת שיקדם כלכלית את האזור, או בעיקר את המשקיע, תלוי את מי שואלים וכמה שוחד הוא קיבל. ארצ'י סטולינגס (שחור) ונט ג'פי (יהודי) מנהלים חנות תקליטים משומשים שמתמחה במוזיקה שחורה, מג'אז עד פאנק ושורשי היפ-הופ. העסקים האזוטריים מלכתחילה גם ככה לא פורחים, והקמת מחלקת הוויניל המדהימה שגיבסון גוד מתכנן בקומפלקס הסמוך תקבור אותם סופית. בדומה, נגיד, לשדרות ירושלים ביפו - המשתרעות מעומק השכונות עד מעוזי הג'נטריפיקציה של אזור נגה ושוק הפשפשים המחודש - טלגרף אווניו מחברת את אוקלנד, השחורה והענייה ברובה הגדול, עם ברקלי האקדמית והשבעה (עד כמה שניתן לשבוע מסלט אלפלפא‭.(‬ הרומן השמיני של מייקל שייבון ממוקם בדיוק בנקודת המתח הזו. הוא מדגים, בין היתר, איך הוויכוח על כן קניון-לא קניון הוא מסובך כי היוצרות נוטות להתהפך בו: אלו שאמורים, לכאורה, לרצות בשימור צביונו הישן של מקום, על האותנטיות שלו, על הקהילתיות שבו, כלל אינם מעוניינים בכל הקשקשת יפת הנפש הזו שמייצגת עבורם בעיקר עוני וצמצום. הם רוצים שיעשו יפה וגדול ושופינג, ושידחפו את הדיון על אותנטיות לאקדמיה הלבנבנה ממנה הוא הגיע. לא אכפת להם אם הכסף הגדול נגזל מהם לטובת שועי הקפיטליזם, ואם שועים אלו הם חבר'ה "משלהם" שעלו לגדולה - אז בכלל ריספקט.

הרומן הכיפי הזה הוא יצירה ספרותית שמתכתבת בראש ובראשונה עם יצירה קולנועית. העולמות של שייבון הם עולמות טרנטינואים של אזוטריה כבדה: קונג-פו, טיפוסים מופרכים, הקלטות נדירות, מיתות משונות, טראש, סרטי בלאקספלויטיישן ותרבות שחורה בכלל, האופן שבו התרבות השחורה פוגשת תרבות יהודית, ואהבה גדולה לקולנוע (טרנטינו עצמו מוזכר בספר כמה פעמים, בין היתר כנושא מרכזי בקורס קולנוע שאותו פוקדים שני הבנים המאוהבים של הגיבורים, ג'וליוס וטייטוס, שאולי היה נחמד יותר לקרוא להם יוליוס וטיטוס‭.(‬ גם הדיאלוגים מזכירים את אלו הזכורים של טרנטינו - '‭,'הנודמ‬ 'מק-רויאל עם גבינה' וכו' - וגדושים בשנינויות ושילובים מדגדגים של גבוה-נמוך. רק האלימות הגרפית הבוטה שמזוהה עם טרנטינו לא נוכחת כאן בכלל. כמצופה מהנאמר לעיל, הספר משופע ברפרנסים: אזכורים של מתופפים בהקלטות נדירות, ציוד נגינה ספציפי, סצנות ‭ .'סטארטרק'מ‬ המתרגם משה רון מפליא בהערותיו אבל גם הוא לא יכול לספר לכולם כל הזמן מה זה ווה-ווה (פדאל גיטרה פופולרי בשלהי הסיקסטיז) או להזכיר מי זה רוד סרלינג (המנחה של סדרת הקאלט 'אזור הדמדומים ‭ .('‬ מדובר בגן עדן של חנונים אנלוגים-קולים, להבדיל מהחנונים הדיגיטליים הלא קולים בכלל. המסאז' הקטן לאגו של הקורא שיודע מי זה סאן רה הוא עניין שיש לקחת בשקלול הסיבות להנאה מהקריאה.

שייבון ידוע כסופר של עולמות סגורים, כרב מג של תרגילים ספרותיים. על אף שגם הוא נע בשדה מצומצם מאוד, 'טלגרף אווניו' הוא כנראה הרומן הכי פחות "תרגילאי" שלו, אם כי כקודמיו, לעיתים הוא מעט מזיע ממה שנדמה כתחקיר יתר. עם זאת, אם היה לנו אי פעם ספק - ב'איגוד השוטרים היידים' או ב'ההרפתקאות המדהימות של קוואליר וקליי' - הרי שלנוכח 551 העמודים של 'טלגרף אווניו' מצווים אנו להפטיר: הבנזונה יודע לכתוב. היהודי החתיך הזה מתאר מכוניות ורחשי לב באותה יד אמן רברבנית ‭ ")‬חסר מנוח כטלסקופ רדיו‭,("‬ והוא גם מצחיק, כרגיל ‭ ")‬עצם המגע עם טמפון עלול לגרום לגופו לגדל פות באופן ספונטני‭.("‬

אף שהתמה המרכזית בו היא אבהות, או גברים בכלל, 'טלגרף אווניו' מעמיד במרכזו גם דמויות נשיות אמינות ומעוררות הזדהות: אביבה וגוון, שתי המיילדות העצמאיות, החזקות, מתמודדות עם הילדותיות ההכרחית המלווה גברים-אספנים. זה ספר פמיניסטי, קהילתי, אנושי, גיי פרנדלי ובקיצור - ליברלי. מה שנוטע לעיתים את התחושה שהעלילה ממוקמת באמצע הדרך לאוקלנד, אבל הסופר יושב עמוק בברקלי. שייבון כמובן מודע לבעייתיות הזו, והוא משליך אותה על דמויות נלעגות של לבנים שמחקים שחורים, ובתלונות על "טרנטינו הלבן‭."‬ הופעת האורח של אובמה, עדיין כסנטור, שנעצר להאזין להרכב הג'אז שנשכר "לחמם" ארוחת ערב של תורמים לפני הנאום שלו, מדגימה עד כמה 'טלגרף אווניו' שייך יותר לעידן הפרה-טראמפ; לפני הפיצוץ הגדול של פוליטיקת הזהויות, כשעוד אפשר היה להאמין שתכף נשכח מכל החרא הזה ונצעד יד ביד לעבר השקיעה, ליברלים חובבי תרבות אזוטרית מכל הגזעים.

הספר עבה אך הנייר דק, כך שהתוצאה אינה כבדת משקל. כן, בהחלט, אפשר לומר: 'טלגרף אווניו' לא כבד, הוא אחי.

עוד 3 ספרים על מוזיקה:
נאמנות גבוהה > ניק הורנבי
ימי הפופ > עמיחי שלו
מפגש עם חוליית הבריונים > ג'ניפר איגן

שרון קנטור
עבודה של רומר בארדן, שנות ‭ 60-ה ‬

פורסם במדור הספרות של "7 לילות"

 שרון קנטור 7 לילות 23/12/2016 לקריאת הסקירה המלאה >
המופע המופרע של מייקל שייבון עמרי הרצוג הארץ 08/03/2017 לקריאת הסקירה המלאה >

עוד על הספר

  • תרגום: משה רון
  • הוצאה: עם עובד
  • תאריך הוצאה: נובמבר 2016
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 551 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 9 שעות ו 11 דק'
משלוח תוך 48 שעות
ספרייה ציבורית דיגיטלית

נושאים

זוכי פרסים ספרותייםחברוּתניו־יורקספריה לעם

סקירות וביקורות

הזהב השחור מייקל שייבון מתכתב עם הקולנוע של טרנטינו בספרו הכיפי 'טלגרף אווניו‭ ,'‬ שריד מובהק מעידן טרום־טראמפ

בתמונה: עבודה של רומר בארדן, שנות ‭ 60-ה ‬

גיבסון גוד, כוכב פוטבול שחור שהפך לאיל הון, מגיע לעיר הולדתו הענייה בקליפורניה ומתכנן להקים שם קומפלקס תרבות, קניון-פלצת שיקדם כלכלית את האזור, או בעיקר את המשקיע, תלוי את מי שואלים וכמה שוחד הוא קיבל. ארצ'י סטולינגס (שחור) ונט ג'פי (יהודי) מנהלים חנות תקליטים משומשים שמתמחה במוזיקה שחורה, מג'אז עד פאנק ושורשי היפ-הופ. העסקים האזוטריים מלכתחילה גם ככה לא פורחים, והקמת מחלקת הוויניל המדהימה שגיבסון גוד מתכנן בקומפלקס הסמוך תקבור אותם סופית. בדומה, נגיד, לשדרות ירושלים ביפו - המשתרעות מעומק השכונות עד מעוזי הג'נטריפיקציה של אזור נגה ושוק הפשפשים המחודש - טלגרף אווניו מחברת את אוקלנד, השחורה והענייה ברובה הגדול, עם ברקלי האקדמית והשבעה (עד כמה שניתן לשבוע מסלט אלפלפא‭.(‬ הרומן השמיני של מייקל שייבון ממוקם בדיוק בנקודת המתח הזו. הוא מדגים, בין היתר, איך הוויכוח על כן קניון-לא קניון הוא מסובך כי היוצרות נוטות להתהפך בו: אלו שאמורים, לכאורה, לרצות בשימור צביונו הישן של מקום, על האותנטיות שלו, על הקהילתיות שבו, כלל אינם מעוניינים בכל הקשקשת יפת הנפש הזו שמייצגת עבורם בעיקר עוני וצמצום. הם רוצים שיעשו יפה וגדול ושופינג, ושידחפו את הדיון על אותנטיות לאקדמיה הלבנבנה ממנה הוא הגיע. לא אכפת להם אם הכסף הגדול נגזל מהם לטובת שועי הקפיטליזם, ואם שועים אלו הם חבר'ה "משלהם" שעלו לגדולה - אז בכלל ריספקט.

הרומן הכיפי הזה הוא יצירה ספרותית שמתכתבת בראש ובראשונה עם יצירה קולנועית. העולמות של שייבון הם עולמות טרנטינואים של אזוטריה כבדה: קונג-פו, טיפוסים מופרכים, הקלטות נדירות, מיתות משונות, טראש, סרטי בלאקספלויטיישן ותרבות שחורה בכלל, האופן שבו התרבות השחורה פוגשת תרבות יהודית, ואהבה גדולה לקולנוע (טרנטינו עצמו מוזכר בספר כמה פעמים, בין היתר כנושא מרכזי בקורס קולנוע שאותו פוקדים שני הבנים המאוהבים של הגיבורים, ג'וליוס וטייטוס, שאולי היה נחמד יותר לקרוא להם יוליוס וטיטוס‭.(‬ גם הדיאלוגים מזכירים את אלו הזכורים של טרנטינו - '‭,'הנודמ‬ 'מק-רויאל עם גבינה' וכו' - וגדושים בשנינויות ושילובים מדגדגים של גבוה-נמוך. רק האלימות הגרפית הבוטה שמזוהה עם טרנטינו לא נוכחת כאן בכלל. כמצופה מהנאמר לעיל, הספר משופע ברפרנסים: אזכורים של מתופפים בהקלטות נדירות, ציוד נגינה ספציפי, סצנות ‭ .'סטארטרק'מ‬ המתרגם משה רון מפליא בהערותיו אבל גם הוא לא יכול לספר לכולם כל הזמן מה זה ווה-ווה (פדאל גיטרה פופולרי בשלהי הסיקסטיז) או להזכיר מי זה רוד סרלינג (המנחה של סדרת הקאלט 'אזור הדמדומים ‭ .('‬ מדובר בגן עדן של חנונים אנלוגים-קולים, להבדיל מהחנונים הדיגיטליים הלא קולים בכלל. המסאז' הקטן לאגו של הקורא שיודע מי זה סאן רה הוא עניין שיש לקחת בשקלול הסיבות להנאה מהקריאה.

שייבון ידוע כסופר של עולמות סגורים, כרב מג של תרגילים ספרותיים. על אף שגם הוא נע בשדה מצומצם מאוד, 'טלגרף אווניו' הוא כנראה הרומן הכי פחות "תרגילאי" שלו, אם כי כקודמיו, לעיתים הוא מעט מזיע ממה שנדמה כתחקיר יתר. עם זאת, אם היה לנו אי פעם ספק - ב'איגוד השוטרים היידים' או ב'ההרפתקאות המדהימות של קוואליר וקליי' - הרי שלנוכח 551 העמודים של 'טלגרף אווניו' מצווים אנו להפטיר: הבנזונה יודע לכתוב. היהודי החתיך הזה מתאר מכוניות ורחשי לב באותה יד אמן רברבנית ‭ ")‬חסר מנוח כטלסקופ רדיו‭,("‬ והוא גם מצחיק, כרגיל ‭ ")‬עצם המגע עם טמפון עלול לגרום לגופו לגדל פות באופן ספונטני‭.("‬

אף שהתמה המרכזית בו היא אבהות, או גברים בכלל, 'טלגרף אווניו' מעמיד במרכזו גם דמויות נשיות אמינות ומעוררות הזדהות: אביבה וגוון, שתי המיילדות העצמאיות, החזקות, מתמודדות עם הילדותיות ההכרחית המלווה גברים-אספנים. זה ספר פמיניסטי, קהילתי, אנושי, גיי פרנדלי ובקיצור - ליברלי. מה שנוטע לעיתים את התחושה שהעלילה ממוקמת באמצע הדרך לאוקלנד, אבל הסופר יושב עמוק בברקלי. שייבון כמובן מודע לבעייתיות הזו, והוא משליך אותה על דמויות נלעגות של לבנים שמחקים שחורים, ובתלונות על "טרנטינו הלבן‭."‬ הופעת האורח של אובמה, עדיין כסנטור, שנעצר להאזין להרכב הג'אז שנשכר "לחמם" ארוחת ערב של תורמים לפני הנאום שלו, מדגימה עד כמה 'טלגרף אווניו' שייך יותר לעידן הפרה-טראמפ; לפני הפיצוץ הגדול של פוליטיקת הזהויות, כשעוד אפשר היה להאמין שתכף נשכח מכל החרא הזה ונצעד יד ביד לעבר השקיעה, ליברלים חובבי תרבות אזוטרית מכל הגזעים.

הספר עבה אך הנייר דק, כך שהתוצאה אינה כבדת משקל. כן, בהחלט, אפשר לומר: 'טלגרף אווניו' לא כבד, הוא אחי.

עוד 3 ספרים על מוזיקה:
נאמנות גבוהה > ניק הורנבי
ימי הפופ > עמיחי שלו
מפגש עם חוליית הבריונים > ג'ניפר איגן

שרון קנטור
עבודה של רומר בארדן, שנות ‭ 60-ה ‬

פורסם במדור הספרות של "7 לילות"

 שרון קנטור 7 לילות 23/12/2016 לקריאת הסקירה המלאה >
המופע המופרע של מייקל שייבון עמרי הרצוג הארץ 08/03/2017 לקריאת הסקירה המלאה >
לקרוא עוד...
טלגרף אווניו מייקל שייבון
א: 
דרים אוף קרים
 
נער לבן התגלגל שטוח רגל על סקייטבורד, נגרר יד אל כתף אחרי נער שחור שדיווש על אופני פיקְסי נטולי בלמים. בוקר אוגוסט כהה, עמוק בחלקה השטוח של העיר המשתפל לעבר חוף המפרץ. אוושת צמיגים. רשרוש חצצי של גלגלי הסקייטבורד כנגד האספלט. ברקלי הקיצית מדיפה כרגיל ריח של אישה זקֵנה, תשעה גוונים שונים של יסמין ורסס של חתול זכר.
הנער השחור הזדקף, הרפה מהכידון. הנער הלבן ניתק זה מזה את קרונות הרכבת הקטנה שלהם. בזרועות מוצלבות תפס הנער השחור את שולי הטישרט שלו והפך אותה מעל לראשו. הוא נשאר בתוך החולצה, לא ממהר לשום מקום, בעודם מחליקים לעבר שלולית האור של פנס הרחוב הדועך הבא. בעוד רגע, אולי, ישלים הנער השחור את פשיטת הטישרט ויניף אותה כדגל מכיסו האחורי. הנער הלבן ייקח תנופה, יהדוף את עצמו קדימה ויתמתח כדי לגשש אחר בוהק העור החום החשוף כנגד כף ידו. אבל לעת עתה הילד על הסקייטבורד רק גלש לו מאחורי הפוחז המתגרה בגורל בעיניים קשורות, כמו נהג מרוצים בשובל אוויר.
 
* * *
 
ארצ'י סְטוֹלינגס — הר אדם, פני ירח, מסטול במידה סבירה — אייש את הדלפק הקדמי של תקליטי בְּרוֹקְלנד, כשהוא מחזיק תינוק מזדמן, לבוש חליפת קורדרוי חומה בהירה על סוודר גולף בגון כתום־דלעת שהעצימו את דמיונו המוכר (אם כי לא לגְנוּתו) לגָמֵרָה, מוטציית הצב הענקית המעופפת מהקולנוע היפני. התינוק היה תחוב תחת בית שחיו השמאלי, ואילו יד ימינו הפנויה דפדפה בַּשמינית מחמש עשרה התיבות מעיזבון בן־עזרא, שגילה העדפה — כמו ארצ'י עצמו — לבשר האדום של הג'ז, מהסוג המומלח והמשויש יפה בשומן של פאנק. ״אלקטריק בֵּרד״ (בלו נוט, 1970). ג'וני המונד. שני אלבומי הסולו הראשונים של מֶלווין סְפַּרְקְס. צ'רלס קיינַרְד, ״וָא־טוּ־וא־זוּאִי״ (פרסטיז', 1971).1 תוך כדי בדיקת המלאי האזין ארצ'י, מכווץ את עיניו מפעם לפעם, לאלבומו של אָאִירטו ״פינגרס״ (סי־טי־אַי, 1972)2 בהדפסה קוודרופונית במצב מושלם, שהתנגן במערכת הקְוַדְרַפְּטוֹר המהימנה של החנות, צעצוע מופלא שחולץ במו ידיו של נט ג'פי בצלילה לתוך צפרדע זבל ושופץ בידי ארצ'י, חשמלאי מסוקים צבאי לשעבר שלזכותו — לפי בדיקה אחרונה — 37.5 אחוז של תואר ראשון בהנדסת חשמל מאוניברסיטת סן פרנסיסקו סטייט.
 
1. אמנים שהיו פעילים בתחום הפאנק־ג'ז בשנות השבעים: Electric Byrd הוא אלבום של החצוצרן דונלד בֵּרד. Wa-Tu-Wa-Zui הוא אלבום של נגן האורגן צ'רלס קיינרד, וגם ג'וני המונד ניגן בכלי זה; מלווין ספרקס היה גיטריסט. (כל ההערות מאת המתרגם).
 
2. אאירטו מוריירה (Aïrto Moreira), אמן כלי הקשה מברזיל שהשתקע בארצות הברית.
 
אמנות הקטלוג ביד אחת: דְלה תקליט מהארגז, חלץ את שרוול הנייר מתוך העטיפה. השחל את אצבעותיך אל תוך השרוול. החלק את הדסקית החוצה כשקצות האצבעות נוגעות בתווית ותו לא. הטה את התקליט במלוכסן אל אור הבוקר הניגר פנימה מבעד לחלון הראווה — האור אחיד הגוונים החושף כול של האיסט ביי, האור החריף והסלחני הנכון תמיד לגלות לך את האמת על מצבו של תקליט (אם כי נט ג'פי טען שזה לא האור אלא החלון, שמשה גדולה ומוצקה של זכוכית פיטסברג שהתחסנה נגד בולשיט מכל סוג בשישים וכמה השנים שבהן נודע החלל המאכסן כרגע את תקליטי ברוקלנד בתור המספרה של סְפֶּנסֶר).
ארצ'י התנדנד עם הקצב בעיניים עצומות, נגנב מכובד משקלו של התינוק, מהניחוח הדשן העולה מקו הבס של רינגו תִ'ילמן, מזכר עיניה הנשואות של אֶלסַבֶּט גֵטָצ'וּ בזמן שנתנה לו מציצה בחדר הפרטי של המסעדה האתיופית מלכת שבא. הוא נזכר בקשת המשתפלת של שפתה העליונה, בקצה לשונה המנגנת ״אדיס אבבה״ על מיתר המי של הזין שלו. התנדנד עם הקצב, התפנן, הרגיש באותו בוקר שבת — רגע לפני שייכנסו הנעליים הכבדות של השכונה וישאירו לו שביל של בשורות רעות — שהיה מוכן להמשיך ככה כל היום, לנצח.
״בוב בן־עזרא המסכן,״ אמר ארצ'י לתינוק המזדמן, ״לא הכרתי אותו, אבל חבל לי עליו, שהשאיר אחריו את כל התקליטים הנהדרים האלה. בגלל זה אני חייב להיות אתאיסט, בדיוק בגלל זה, רולנדו, כשאני רואה את כל הוויניל הנפלא שהאיש המסכן נאלץ להשאיר אחריו.״ כי התינוק לא היה צעיר מכדי לדעת את השורה התחתונה, את האמת הקרה, את עובדות החיים והמוות של כל העניין. ״איזה מין גן עדן זה, אם אתה לא יכול להביא את התקליטים שלך?״
אולי משום שהבין שהיא רק רטורית, לא טרח התינוק לנסות להשיב על השאלה.
  
* * *  
 
נט ג'פי הופיע לעבודה תחת ענן כבד, כדרכו אולי בחמש מתוך אחת עשרה פעמים, באומדן נדיב נגיד ארבע מתוך תשע, כשמצב רוחו העכור סוגר על ראשו כקסדת חלל ונט המסכן לכוד בפנים בלי יכולת לדעת אם האטמוספרה ראויה לנשימה, בלי שום מד שיורה לו מתי עומד החמצן לאזול. הוא סובב את מנעול הצילינדר בעוד צרור המפתחות נחבט בדלת, כשגם הוא עובד רק ביד אחת בגלל תיבה של תקליטים שאחז תחת בית שחיו השמאלי. נט נגח את דרכו פנימה בראש מורכן והמהם לעצמו בלחש; המהם את חילופי האקורדים בשיר פופ עכשווי סתמי מכל בחינה אחרת; המהם מכתב זועם אל בעל הבית הרשלן של מכון הציפורניים במרחק שני רחובות משם או אל האוקלנד טריביון שאת מדור המכתבים למערכת שלו קישטו כעסיו לעתים מזומנות; המהם את הרסיסים הראשונים של תאוריה חדשה בדבר יחסי הגומלין בין הבוסה נובה לנוּבֶל ואג;3 המהם גם כשלא השמיע שום קול, שכן נים כלשהו עמוק בעצמותיו של נת'ניאל ג'פי לא חדֵל לרטט אפילו בשנתו.
3. שני ביטויים, בפורטוגזית ובצרפתית בהתאמה, שפירושם הגל החדש. Bossa nova, סגנון מתוחכם ומושפע מג'ז של הסמבה הברזילאית שזכה לפופולריות עולמית משנות השישים של המאה העשרים וכרוך בין השאר בשמותיהם של המלחין והפסנתרן אנטוניו קרלוס ז'ובים ושל הזמר ז'ואאו ז'ילברטו; Nouvelle Vague, תנועה קולנועית שקמה בצרפת בסוף שנות החמישים של אותה מאה ונציגיה הבולטים היו פרנסואה טריפו, ז'ן־לוק גודאר וקלוד שברול.
 
הוא סגר את הדלת, נעל אותה מבפנים, הציב את התיבה על הדלפק ותלה את מגבעת הפדורה שלו, המפוספסת אפור עם פחם, על אחד מתשעת וָוי הפלדה המתפצלים, אף הם שריד מימי המספרה של ספנסר. הוא העביר אצבע בשערו הכהה והמקורזל, הסמיך אפילו יותר משערו של ארצ'י וכבר נסוג בקו המצח. אחר כך פנה, יישר את עניבתו — עניבה היפסטרית רחבה של חובב בי־בופ משנות הארבעים בצבע שחור עם רסיסי כסף — ורשם לפניו את מצבה של תיבה מספר שמונה. ואז סובב את ראשו כמה פעמים מצד לצד על חוליות הצוואר, כאילו פיקוק העצמות הזה יש בכוחו לשחרר אותו מהגורם המסתורי להמהומו הבלתי פוסק.
נט הלך אל ירכתי החנות ונעלם מבעד לווילון החרוזים, שבנו ג'ולי צייר עליו בעמל רב את צלמו של מיילס דייוויס מעוצב כקדוש מקסיקני, כשלִבו המיוסר של סיינט מיילס חשוף, עטור זר קוצים של תיל דוקרני. אמנם הציור לא ייצג את מושאו במדויק, ובעיני ארצ'י דמה יותר דווקא למוקי וילסון,4 אבל ברור שלא קל לצייר דיוקן של מישהו על פני אלף חרוזים בקוטר סנטימטר, ומעטים מלבד ג'וליוס ג'פי היו מעלים רעיון כזה על דעתם, קל וחומר מנסים להוציא אותו אל הפועל. כעבור רגע שמע ארצ'י את מכל ההדחה מתרוקן בשירותים, ומיד אחר כך פרץ של שיעול נרגז, ואז חזר אביו של ג'ולי אל קדמת החנות, מוכן ומזומן לשרוף עוד יום.
4. Mookie Wilson (יליד 1956), מכוכביה הגדולים של קבוצת הבייסבול ניו יורק מֵטס.
 
״של מי התינוק?״ אמר.
״איזה תינוק?״ אמר ארצ'י.
נט הסיט את הבריח של דלת הכניסה וסובב את השלט כדי להודיע לעולם שתקליטי ברוקלנד פתוחה לעסקים. הוא הסיע את גולגולתו שוב סביב פסגת עמוד השדרה שלו, המהם המהום נוסף, חזר והשתעל. ואז פנה אל שותפו בפנים כמעט קורנים מזדון. ״אכלנו אותה סופית,״ אמר.
״בחישוב סטטיסטי, סביר מאוד,״ אמר ארצ'י. ״במקרה הזה, על מה ולמה?״
״אני בא ישר מסִינְגְלְטֵרִי.״
לבעל הבית שלהם מר גַרנֶט סינגלטרי, הקינג של הבְּלינג,5 הייתה חנות לממכר שיני מתכת, טבעות זהב, חבלים לפי מטר במרחק שלוש דלתות מברוקלנד. הבלוק כולו היה בבעלותו, וכמוהו עוד כתריסר נכסים אחרים שהיו פזורים ברחבי וֵסט אוקלנד. שטח קמעונאי, שטח מסחרי. סינגלטרי היה לווייתן זולל מידע והפליג במסלול נדודיו הקבוע בכל השכונה, שואב את כל הרכילויות ומסנן אותן במזיפתו הבלתי נלאית למיצוי כל חומר מזין. מימיו לא שחרר ולו דולר אחד מיותר להשתובב בין תיבות התצוגה של תקליטי ברוקלנד, ואף על פי כן היה לקוח קבוע שקפץ לביקור אחת ליומיים כשומע חופשי, כדי לנטר את מאזן האמת והבולשיט בזרם המקומי.
5. בעגה ג'מייקנית בלינג (או בלינג־בלינג) אמור להיות הצליל הדמיוני של הברק שמפיק יהלום. המילה עברה לשימוש כולל בתרבות ההיפ־הופ בארצות הברית ומציינת את כל ההתקנים, העדיים והחפצים המבריקים למיניהם שאנשי היפ־הופ נושאים עליהם.