55
דומה היה שפצצה נפלה במרכז אולם ההמתנה של נמל-התעופה. הממתינים היו מכופפים, מחבקים את ראשיהם, מציצים מבין אצבעותיהם ומנסים להחליט מה התרחש, או לנבא מה עומד להתרחש.
ביתן המאפים היה עמוס סדרנים ואנשי אבטחה שצעקו בקשר. המקום כולו היה נתון לחסדיה האימתניים של אזעקה רבת-עוצמה שהוסיפה את שלה למנת הדרמה והאימה.
קיר הבד החיצוני, השקוף בחלקו, של ביתן המאפים, היה מכוסה בכתמי דם. מראה מצמרר. מגשי עוגות שעמדו בסמוך לנפגעת, היו גם הם מכוסים. על השטיח שכיסה את הרצפה, הלך והתפתח כתם דמוי ענן.
יריעת פלסטיק שחורה נפרשה על יוכבד מילר, עת הורמה על אלונקה. היא הוּצְאָה מדלת חירום צדדית, אל אמבולנס שהמתין באורות כבויים, וללא סירנה.
הדופק הלם ברקותיו של אוריאל מילר. הוא נשך את שפתיו והסתכל סביב. הכל אמור היה לזרום. הכל אמור היה להסתדר.
הוא ליווה את האלונקה בראש מורכן.
אלה יכולים להיות אויבים חדשים, או יריבים נושנים. כל אחד יכול להסיק מסקנה אחרת. אבל דבר אחד יהיה ברור לכולם, הזוג מילר, שאינו זוג עוד, לא נוסע לשום מקום, לא בקרוב.
אוריאל עלה לאמבולנס והתיישב לצד האלונקה הדוממת. הדלתות נסגרו אחריו, בזו אחר זו, קולות טריקה עמומים. כאשר החל האמבולנס בנסיעה אִטית הוא הסתובב על מושבו, בודק שהחלונות האטומים סגורים.
כאשר עזב האמבולנס את שטח הטרמינל, נשם אוריאל לרווחה...
בקצה חניון בית-החולים פְלוּשִׁינְג, התרומם גבר בחליפה מחויטת מהישענות על עמוד. אפו וסנטרו התעקלו זה לעומת זה והזדקרו החוצה מתוך פניו, משווים לו מראה ארכאי, שטני. הוא שאף מהסיגריה שלו בפעם האחרונה וזרק אותה ארצה, מועך אותה תחת סוליית נעל עור גבוהה. עיני האִלסר שלו היו מכווצות בריכוז, עת התכופף ואסף את בְּדָל הסיגריה המעוך לתוך שקיק אטום. את השקיק השחיל לכיסו.
הוא הזדקף. עבר בפשפוש מהיר על תכולת כיסיו, אחר הציץ בשעון. הוא נראה מרוצה. פנה בצעידה בטוחה אל הפתח הקרוב המוביל אל בית-החולים. במעלית, הוא שלף מכיסו כרטיס כסוף ועיין בו. השם יעקב שניידר והחדר בו הוא מאושפז ניבטו אליו על רקע מבהיק. אחרי שחָרַט את הפרטים בזיכרונו, קיפל את הכרטיס לשניים, הוא נשבר בקליק והשחיר לחלוטין בתוך כמה רגעים, משמיד את המידע.
האיש בעל עיני האִלסר היה מתנקש.
שליחו של הַמְאַפֵּר.
בדרכו אל יעקב שניידר, בו אין לו עוד צורך...
המסדרון היה אפלולי, רק אורות קטנים, מעטים, לרוחב התקרה הנמוכה. האיש בעל עיני האִלסר התהלך בצעדים בטוחים. הוא נעצר סמוך לדלפק שהיה נטוש. הסתובב ונשען אחורנית. ממתין.
אחות ממהרת יצאה מאחד החדרים, החזיקה סדין בידיה העטויות כפפות. השליכה את הסדין לתוך עגלה שהיתה צמודה לקיר. האחות היתה מתמחה, על פניה נראו סימני עייפות, אך מהתנהלותה רבת המרץ ניתן היה ללמוד שהיא דבֵקה במטרתה מתוך איזה אידיאל. אחות רחמנייה.
כשראתה את האיש הלבוש בטוב טעם קפדני היא הופתעה, ובמקום לדקלם את שעות הביקור בליווי גערה, היא אמרה, "כן, אדוני, במה אוכל לעזור?"
האיש שלף נרתיק מעור שחור, ופתח אותו באמצעו, הפך אותו ונופף בו. "שמי פַּאוּל אוֹליבֶרי. אֶף-בִּי-אַי." הוא דיבר במבטא דרומי מודגש ובחיתוך דיבור אִטי עד כאב. "אני כאן כדי לאמת את הימצאו של מטופל בשם יעקב שניידר."
האחות חילצה את כפותיה מתוך כפפות הגומי, נשמעה שריקה קלושה כשהשליכה את הכפפות למתקן אשפה שהיה מקוּבּע בעגלה. היא קרבה אל הדלפק. בוחנת לרגע קל את התג שבידי האיש, ואת תווי פניו הלא שִגרתיים. "ואמרו לך שהוא במחלקה הזו?" אולי ניסתה לוודא את אמינותו דרך שפת גופו.
עיני האִלסר של האיש התכווצו לרגע קל והוא התנתק מההישענות על הדלפק. הוא קיבל מידע, ומכֵּיוון שההזמנה דחופה במיוחד, לא היה סיפק בידו לאמת את המידע. הוא אפילו לא ראה תמונה של המטרה שלו. הוא חייך מזווית פיו. "כן, כך נמסר לי."
האחות הצביעה אל המשך המסדרון. "תתקדם לשם, חדר 371. פציעה רצינית בברך ימין." הוא בחנה את הצג בקצה הדלפק. "אני רואה שזו פציעת ירי, ורשום לי כאן שהעניין דווח לרשויות, כחוק."
אחות נוספת יצאה מחדר סמוך, מבוגרת וכבֵדת תנועה. היא נשאה מגש מחופה נייר, עליו מזרקים וספלים זעירים לגלולות. היא קרבה והחליקה את המגש על הדלפק. מקרוב ניתן היה לראות את תווי פניה האסיאתיים. "מה קורה?" היא אמרה, קולה מהוסה, כמו חוששת להעיר את המאושפזים הישנים.
המתמחה נופפה בידה. "זה בסדר," אמרה ואז פנתה שוב אל האיש. "אתה יכול ללכת. אם תצטרך משהו, אנחנו כאן."
"תודה לכן, גבירותַי," אמר באותו חיתוך אִטי שבמקרים אחרים יכול להוציא אדם מדעתו. הוא הסתובב והתרחק בהילוך בוטח.
האיש נכנס אל חדר 371. החדר היה חשוך, מלבד אור כתום שעלה ממנורה הסמוכה לחדרון השירותים. הוא בחן את כריות אצבעותיו. לכל אחת מהן הוצמדה מדבקה זעירה, שקופה, שהכילה תדפיס שונה של טביעת אצבע. הוא וידא שאף אחת מהמדבקות לא חסרה או זחה.
הוא כרע מאחורי המיטה הראשונה שהיתה קרובה לפתח, ובחן את הגיליון הרפואי המהודק ללוח רחב למרגלותיה. אחר עבר אל המיטה השנייה. השם נכתב בגדול בראש הגיליון:
יעקב שניידר
האיש נצמד למיטה. ידיו רפרפו במעלה עמוד מתכתי קריר שהיה מחובר למיטה, ולראשו נתלתה שקית העירוי. הוא שלף פנס דקיק, דמוי עט, והאיר בו כלפי מטה לכל אורך הצינורית השקופה שהובילה את התרופה הנוזלית. הוא הבחין בטפטוף העובר דרכה.
כעת האיר בפנסו על גב כף היד של היָשֵן, לוודא שהחיבור בין העירוי לווריד הפֶּרִיפֶרי יציב. הוא נגע קלות בפיסת הפלסטיק הגלילית, וראה שהיא הדוקה מתחת לעור, והמחט נמצאת בחוץ, מוגנת על ידי גליל פלסטיק נוסף ואֶגֶד מִדַּבֵּק, עליו נרשם תאריך.
הבדיקה ריצתה את המתנקש והוא שלף מכיסו שקיק נייר, דומה לשקיקים המרובעים שמכילים סוכר. פסיעות נשמעו בכיוון הדלת.
המתנקש נשא את מבטו בתנועה שאין בה משום הפתעה. האחות המתמחה עמדה בפתח, היא החזיקה שקית שקופה עם תחבושות משומשות. "אדוני, הכל בסדר?" היא לחשה.
המתנקש השיב גם הוא בלחישה, אך גם עתה ניתן היה להבחין בחיתוך הדיבור האִטי כל-כך ובמבטא הדרומי שאין להסתירו. "כן, גברתי. הכל בסדר."
האחות הפכה את מבטה אל המטופל הרדום על המיטה, אחר בדקה את ידיו של המתנקש הנתונות קרוב מדי לציוד העירוי. היא העוותה את פניה. "מה אתה עושה?"
המתנקש חייך והניד בראשו, תווי פניו החריגים הטילו צללים מחודדים על הקיר. הוא לחשש, "זה בשביל הדוח..."
"דוח? איזה דוח?" נדמה שהיא רצתה להתקרב, אך נמלכה בדעתה.
"תקנות הבולשת הפדרָלית, גברתי." הוא הסתכל הצִדה כאשר דיבר. "עם כל הביקורת כיום בתקשורת, בוחנים כל פעולה שלנו בזכוכית מגדלת. הסוכנים מחויבים למלא דוח מפורט על כל פעולה, כל פגישה, וכל יצירת קשר עם חשודים." הוא הקיש באצבע צרֵדה. "דוח שיורד לפרטי פרטים."
"הו... אם זה כך..."
"כן. כן." הוא משך בכתפו ועיקם את שולי פיו, כאומר, מה אוכל לעשות, גם אני לא נהנה להיות כאן עכשיו.
האחות ניערה קלות את השקית שבידה. "טוב, רק אל תעיר לי את המטופלים."
"בהחלט, גברתי." רגע לפני שהחזיר את מבטו, אמר, "אני מעריך את עֵרנותך." ומיד שב לפשפש בכיסו.
חיוך רחב, מלא שביעות רצון, זרח על פניה היגֵעים של האחות, והיא הסתלקה משם בצעדים כמעט מרחפים; חיוך קריר עיוות את פיו של המתנקש, הוא שמח שלא היתה זו האחות המבוגרת והמקצועית יותר, שייתכן ולא היתה נרגעת למשמע אמתלה שכזו.
המתנקש יצר קֶרע זעיר בראש שקיק הנייר שבידו. הוא ניער קלות והטיל את תכולת השקיק על גבי שקית העירוי המתנוססת בראש העמוד.
אבקה לבנבנה התפזרה במרוכז וגלשה כלפי מטה על השקית הכרסתנית. במהלך גלישת גרגרי האבקה התרחשה טְרַנְספוֹרְמַציָה, שינוי מצב, ממגע האבקה בלחות האוויר. הגרגרים הפכו לטיפות כבדות, כסופות, ובזמן שהוסיפו לגלוש כלפי מטה, הטיפות נעלמו. עוברות דרך מעטה הפלסטיק של שקית העירוי ונטמעות בתוך הנוזל. אותו נוזל שעושה את דרכו אל גופו של המטופל. בועות זערוריות, כמו נקודות, עלו במגדלים מתחתית שקית העירוי כלפי מעלה.
המתנקש עזב את החדר. הוא הודה לאחיות ויצא את בית-החולים. בזמן שעשה את דרכו בטַאוּרוּס שכורה על הגְּרַנְד סֶנְטְרָל פַּרְקְוֵוי, בכיוון נמל-התעופה לָה-גְּוַורְדְּיָה, החל המטופל עמו בא במגע, לגסוס. הוא בדק את שעונו כשהחזיר את המפתחות לחברת ההשכרה והתיישב בקפיטריה לפני שער העלייה למטוס. הוא אכל קְרוּאַסוֹן חם, מלא בריבה אנגלית משובחת, ושתה קָפּוּצִ'ינוֹ. נהנה משילוב פתיתי השוקולד שבמשקה עם המתיקות המרירה של הריבה. מקפיד להפריד בין עבודה להנאה...
