אהבות ללא אהבה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
אהבות ללא אהבה
הוספה למועדפים

אהבות ללא אהבה

4.5 כוכבים (2 דירוגים)
ספר דיגיטלי
שליחת מתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

לואיג'י פירנדלו

לואיג'י פּירַאנְדֶלּוֹ (איטלקית: Luigi Pirandello‏; 28 ביוני 1867 - 10 בדצמבר 1936) היה סופר ומחזאי איטלקי, זוכה פרס נובל לספרות ב-1934.

ב-1934 הוענק לו פרס נובל לספרות. בנימוקים נכתב שהפרס הוענק לו "על חידוש נועז ומזהיר של הדרמה ושל הבימה".
היה חבר באקדמיה האיטלקית מיום היווסדה ועד מותו.
בהתחלה כתב שירים ולאחר מכן הרחיב את תחומי כתיבתו גם לרומנים, נובלות ומחזות. בספריו תיאר את החיים הבורגניים כפי שתפס אותם. בכתיבתו מתבטאת לעתים מרירות, באמצעותה מוצגים החיים באור ריאליסטי. הוא השתדל להבליט את ההישגים האישיים ואת האופי של הדמויות שתיאר בפסריו. יצירותיו עסקו בפסיכולוגיה של האדם, אחדות האישיות והתפוררותה, והגבולות בין הזיה למציאות.
פיראנדלו כתב מחזות שהוצגו על במות אירופה ואמריקה, בין השאר גם על ידי להקת שחקנים שייסד בעצמו ב-1925. מחזותיו עוררו עניין ויצרו ויכוחים סוערים. המחזות יצאו לאור ב-31 כרכים בין השנים 1922 — 1936.
מחזותיו כללו לעתים חידושים שונים וחריגה מהמקובל, הן בתחום הנושא והן בתחום טכניקת הכתיבה. ניכרת במחזותיו השפעתו של ג'ורג' ברנארד שו.

תקציר

לואיג'י פירנדלו, חתן פרס נובל לספרות 1943, ידוע לנו יותר כמחזאי איטלקי מראשית המאה העשרים מאשר כסופר. אלא שפירנדלו בעצמו טען שהוא רואה את עצמו קודם כול כסופר ורק אחר כך כמחזאי. ואכן, פירנדלו כתב כמאתיים וחמישים נובלות (!), שהתפרסמו בכתבי עת שונים, ושאותן ערך, שיפץ ותיקן כל חייו, והחל משנת 1922 ועד יום מותו גם קיבץ אותן, בד בבד עם עבודתו בתיאטרון, באוסף שהיה אמור להיות בן שנים-עשר כרכים ושמו "נובלות לשנה אחת". "אהבות ללא אהבה" הוא קובץ שיש בו רומן אחד ושבע נובלות שהמשותף לכולם הוא שהם עוסקים במקומה של האהבה בחיי נישואים. כל סיפור מגולל עלילה אחרת של חיי נישואים, או הכנה להם או עוסק במה שקורה לבני הזוג כשנישואיהם מתפרקים. בנובלות שלו משתעשע פירנדלו כמעט בכל סוג של יחסים אפשריים בין גבר לאישה, במהלך חיי הנישואים, לקראתם או אחרי סיומם: בעל צוחק מתוך שינה ומעורר את קנאתה של אשתו; איש זקן מתחתן עם צעירה ודואג לספק לה מאהב צעיר; אלמנה נישאת בשנית אך דמותו של בעלה המנוח ממשיכה לחיות איתה; גבר נישא לבחורה שמוצאה, תרבותה וראיית העולם שלה זרות לו לחלוטין, ועוד. פירנדלו, שמסוגל לאפיין דמות בכמה משפטים ספורים, הוא גאון של התבוננות בבני אדם, בתגובותיהם ובדרך התמודדותם עם המציאות סביבם, והוא מאפיין את דמויותיו מתוך אהבה וחמלה, הנובעות מהשקפותיו הפסימיות על הקיום האנושי. פירנדלו האמין שהחיים קשים ומסובכים כל כך, שכדי לשרוד אותם ולמצוא בהם איזשהו טעם, אנחנו חייבים לסגור את עינינו ולחיות בעיוורון, באשליה שהכול טוב יותר, בשקר עצמי, במציאות דמיונית טובה יותר שאנחנו ממציאים לעצמנו כדי להגן על עצמנו. "מי שהבין את כללי המשחק, שוב לא מצליח לרמות את עצמו; אך מי ששוב לא מצליח לרמות את עצמו, שוב לא יכול למצוא לא טעם ולא הנאה בחייו. ככה זה." (לואיג'י פירנדלו, מתוך קטע אוטוביוגרפי שהתפרסם בכתב העת "לֶטֶרֶה'', רומא, 1924) וכך, גם הדמויות והזוגות שבסיפורים שלפנינו. פירנדלו מתבונן בהם ורואה איך הם משקרים לעצמם ואיך הם יוצרים לעצמם מציאות שנוחה להם, אבל הוא לעולם אינו לועג להם משום שהוא יודע שתמיד מגיע הרגע שבו בועת האשליות והשקר פוקעת והמציאות האכזרית טופחת על האדם. כל אדם. ולכל אלה - נוסף גם ההומור המיוחד של פירנדלו. באשליה כמו באשליה, כולם נהנים, צוחקים, מתעלמים מהקשיים, ומסתחררים בערפל השקרים העצמיים. הבהרה לגבי שם הספר, הספר עצמו, ואיך הוא נוצר: ספר הפרוזה הראשון שפירסם פירנדלו ב-1894 נקרא "אהבות ללא אהבה'' ויש בו שלוש נובלות, שהראשונה בהן, "הגל", נכללת גם בקובץ שלפנינו. מכיוון שהשם הזה מיטיב לתאר את הנובלות של פירנדלו העוסקות בזוגיות בכלל ואת אלה שנבחרו לקובץ שלפנינו בפרט, החלטנו לקרוא לקובץ כולו "אהבות ללא אהבה''. "לפי התור'' פורסם כרומן קצר ב-1902. שאר הנובלות שבקובץ לקוחות מאוסף שכולל למעלה ממאתיים נובלות הנקרא "נובלות לשנה אחת''. פירנדלו כינס, תיקן וערך מחדש את הנובלות שלו לקראת הופעתן באוסף זה, המחולק לחמישה-עשר כרכים, לאו דווקא לפי הסדר הכרונולוגי של כתיבתן. את הקובץ שלפנינו בחרה, קיבצה ותירגמה אורה אייל, שתירגמה בעבר לעברית גם מיצירותיהם של אלזה מורנטה וקרלו גינצבורג.

פרק ראשון

1

ג׳וּליוֹ אָקוּרְצי היה, מה שנהוג לכנות בחברה, בחור כהלכה: בן שלושים ושלוש, אמיד, אלגנטי ולא חסר שנינות. נוסף על כך, לפי דעתם של חבריו, הוא חונן במומחיות מיוחדת: הוא נהג להתאהב באופן קבוע בדיירות שלו.
היה בבעלותו בית בן שתי קומות. הוא השכיר את הקומה הראשונה, אשר כללה מרפסת שהשקיפה על גינה קטנה וחיננית. אל הגינה היה אפשר לצאת רק מן הקומה השנייה, דרך גרם מדרגות פנימי צר. בקומה השנייה גר הוא עצמו עם אמו המשותקת, שהיתה מרותקת לכורסתה זה שנים.
מפעם לפעם היה נעלם מעיני חבריו, ואז היה אפשר להניח בביטחון שג'וליו אקורצי שוב התחיל לחזר אחרי בת השכנים מהקומה התחתונה.
הוא התייחס לאהבהבים אלה כאל אחת מטובות ההנאה שזימן לו רכושו. הדייר האב היה מציין לעצמו בקורת רוח את הנימוסים המעודנים ואת תשומת הלב שמעריף עליהם בעל הבית. הבת מעולם לא הצליחה לגמור בדעתה אם תשומת הלב הזאת אכן נובעת מנימוסים מעודנים, כפי שטען האב, או מאהבה, כפי שלפעמים היה נדמה לה שעליה להבין.
בעניין זה גילה אקורצי כישרון אמיתי.
בחודשי השכירות הראשונים הוא נהג לנהל את חיזוריו ממרפסתו שמעל המרפסת שבקומה הראשונה, וזה היה השלב הראשון, שכונה "אהבה מלמעלה למטה". אחר כך היה עובר לשלב השני, "אהבה מלמטה למעלה", כלומר מהגינה הקטנה אל המרפסת. מעבר זה היה מתרחש עם בוא האביב. אז היה שולח שוב ושוב זרי פרחים אל הקומה הראשונה בידי הגנן הזקן: סיגליות, גרניום, לילך... הגיע עד לכדי כך שהוא עצמו שילח, מתוך הגינה הקטנה ובחינניות רבה, אורכידיאה מרהיבה לעבר שתי כפות הידיים הוורדרדות שהושטו אליו מלמעלה בציפייה. ממרומים היתה הלבנה מסייעת למעמד זה, וג'וליו אקורצי היה רוכן בהיתול כדי ללטף את צִלה של הנערה שהוטל מהמרפסת על משטח החול המוזהב של הגינה. הנערה היתה צוחקת חרש מעבר למעקה השיש ומנענעת בראשה, או שהיתה נרתעת לאחור בפתאומיות כדי לחלץ את צלה מהלטיפה התמימה. אך בכך היה הכול חייב להסתיים, ואם לא, היתה דרך המילוט מוכנה: הוא היה מודיע בצער לאב שהוא נאלץ "להעלות את שכר הדירה בשנה הבאה". החוזים שחתם עם דייריו היו תמיד למשך שנה אחת בלבד.
לפני שתקפה את אמו מחלה אנושה כל כך, ג'וליו אקורצי מעולם לא חשב ברצינות לשאת אישה.
"אבל יכולת להיות מושא קנאתם של כל הבעלים!" נהגו לומר לו חבריו, "אתה שמחפש נוחיות באהבה. אתה צריך רק להפוך את שתי הקומות שלך לקומה אחת."


2

 

כאשר באו הגברת סַרְני ובתה לגור בקומה הראשונה, היתה אגאטה מאורסת זה שלוש שנים למריוֹ קוֹרוַויָה, ששהה באותה עת בגרמניה לצורך סיום לימודי הפילולוגיה שלו. אירוסים אלה עבר תהפוכות מעציבות, ונראה כי מועד הנישואים עדיין אפוף ערפילי אי-ודאות. מריו קורוויה היה צפוי אמנם לחזור מגרמניה בעוד זמן קצר, אך לא היתה כל דרך לדעת כמה זמן יהיה עלי לחכות עד שתתפנה משרה במחלקה לפילולוגיה באוניברסיטה.
ג'וליו אקורצי לא ידע על כך דבר, לא הצליח להבין את הסיבה לארשת המיוסרת שעל פניה של העלמה סרני. לעתים נדירות ראה אותה במרפסת בשעות הערב, חיוורת, על כתפיה רדיד ביתי בצבע ורדרד, לגופה שמלה שחורה.
מהמרפסת העליונה הוא בחן כל תנועה קלה שלה. היא נהגה לעצור כדי להביט בשתי קנריות בכלוב שהיה תלוי על אחד מעמודי המרפסת התחתונה, שני יצורים ששרו בעליזות במשך כל היום, או שהיתה עומדת מתבוננת בעציצי הפרחים שניצבו בשורה על מעקה השיש ושאִמה, דונה אמליה סרני, טיפלה בהם בתשומת לב מיוחדת. הנערה קטפה תמיד שתיים-שלוש סיגליות ואז נסוגה, כמו נתונה למחשבות אחרות, מבלי שהעיפה מעולם מבט על הגינה הקטנה שתחתיה מבלי שהרימה את עיניה, ולו בחטף, לעבר המרפסת העליונה, שם היה אקורצי מכחכח מפעם לפעם בגרונו או מזיז בכוונה את כיסא בעודו נאכל בכעסו ובתסכולו בשל אדישותה.
הסיגליות האלה נכלאו בתוך מכתב ונמחצו על ידי חותמות דואר לרוב. היה עליהן לעבור דרך ארוכה, לנסוע הרחק הרחק עד להיידלברג שעל נהר הריין בצפון... אך מה ידע על כך ג'וליו אקורצי?
הוא הוקסם מהשלווה הרוגעת כל כך ששררה בדירה זו שבקומה הראשונה, אשר שפעה פרחים רעננים ואור, שלווה שקט מנזריים כמעט. דונה אמליה רבת ההוד, פניה רגועות עדיין יפות למרות שישים שנותיה, שקדה על עבודות הבית בצעדים מדודים, לא איבדה את שלוותה מעולם. אחר כך, בערב, טיפלה בפרחים, ואילו הבוקר הוקדש לתפילה, שכן היתה אדוקה מאוד.
הבת ניהלה אורח חיים שונה. היא נהגה לקום ממיטתה בשעה מאוחרת ולנגן מעט בפסנתר, יותר מתוך היסח הדעת מאשר לשם הנאה. אחר כך, משסיימה את ארוחת הבוקר, נהגה לקרוא או לרקום. בערב היתה יוצאת לטיול קצר עם אמה או נשארת בבית וקוראת או מנגנת. לא כנסייה ולא עבודות בית. בכל זאת, בין האם והבת שררה תמיד תמימות דעים מלאה, הסכמה שבשתיקה.
מפעם לפעם היתה מופרת דממת הבית עם בואה של הבת האחרת של דונה אמליה, אשתו של צֶ׳זָרֶה קורוויה, אחיו של מריו. היא הביאה איתה תמיד את שתי ילדותיה, ודודתם קיבלה את פניהן בעליזות רבה.
רק אז, מבלי שידע מדוע, אחרי שהיה ספון בביתו כל היום, חש אקורצי שלבו מתרחב מרוב שמחה. מהמרפסת העליונה היה רואה את הילדות ואת העלמה סרני פורצות אל המרפסת התחתונה. הוא היה שומע את צחוקן ואת הצליל המלטף של קולה ורואה אותה רוכנת אל הילדות, הן היו נופלות על צווארה, שופעות להיטות וחיבובים. והוא היה מביט בהן מחייך, עליז ומאושר.
"איפה אבא, רוֹרוֹ?"
"רחוק... רחוק..." היתה רורו עונה ומצמצמת את עיניה, מושכת את שתי המילים ומותחת את הפרצופון שלה קדימה.
צ'זרה קורוויה היה המכונאי הראשי של ספינות "החברה האיטלקית הכללית לשיט", נהג לצאת למסעות לאמריקה.
"מה יביא לךְ אבא כשיחזור, מימי?"
"הרבה דברים..." היתה מימי משיבה בשלווה.
ובינתיים, בפנים, דיברו האם והבת הגדולה על אגאטה ועל השינוי שחל בה מאז האירוסים, ובעיקר מאז מחלתה האנושה, שהתגברה עליה, אם כי אך בקושי, הודות לטיפול שקיבלה מבני משפחתו של מריו קורוויה.
"עקשנית שכזאת!" נאנחה האם. "לא מוכנה לחשוב בהיגיון, לא מוכנה להבין... בכל זאת הרגישה שהוא כבר לא אוהב אותה! יש לילות שאני שומעת אותה בוכה בשקט... נשבר לי הלב, תאמיני לי, אבל אני לא מעיזה להגיד שום דבר. כל הזמן אני פוחדת שתחזור לה המחלה הנוראית ההיא..."
"איזה טירוף! איזה אסון!" קראה בתורה האחות, שמלכתחילה התנגדה לתוכנית הנישואים הזאת.
ומה ידע על כל זאת ג'וליו אקורצי, שעמד באותו זמן על המרפסת העליונה התרכז כל כולו בעונג ששאב מהליטופים שהעניקה אגאטה לילדות מהחיבובים שהרעיפו הן על דודתן?

לואיג'י פירנדלו

לואיג'י פּירַאנְדֶלּוֹ (איטלקית: Luigi Pirandello‏; 28 ביוני 1867 - 10 בדצמבר 1936) היה סופר ומחזאי איטלקי, זוכה פרס נובל לספרות ב-1934.

ב-1934 הוענק לו פרס נובל לספרות. בנימוקים נכתב שהפרס הוענק לו "על חידוש נועז ומזהיר של הדרמה ושל הבימה".
היה חבר באקדמיה האיטלקית מיום היווסדה ועד מותו.
בהתחלה כתב שירים ולאחר מכן הרחיב את תחומי כתיבתו גם לרומנים, נובלות ומחזות. בספריו תיאר את החיים הבורגניים כפי שתפס אותם. בכתיבתו מתבטאת לעתים מרירות, באמצעותה מוצגים החיים באור ריאליסטי. הוא השתדל להבליט את ההישגים האישיים ואת האופי של הדמויות שתיאר בפסריו. יצירותיו עסקו בפסיכולוגיה של האדם, אחדות האישיות והתפוררותה, והגבולות בין הזיה למציאות.
פיראנדלו כתב מחזות שהוצגו על במות אירופה ואמריקה, בין השאר גם על ידי להקת שחקנים שייסד בעצמו ב-1925. מחזותיו עוררו עניין ויצרו ויכוחים סוערים. המחזות יצאו לאור ב-31 כרכים בין השנים 1922 — 1936.
מחזותיו כללו לעתים חידושים שונים וחריגה מהמקובל, הן בתחום הנושא והן בתחום טכניקת הכתיבה. ניכרת במחזותיו השפעתו של ג'ורג' ברנארד שו.

עוד על הספר

אהבות ללא אהבה לואיג'י פירנדלו

1

ג׳וּליוֹ אָקוּרְצי היה, מה שנהוג לכנות בחברה, בחור כהלכה: בן שלושים ושלוש, אמיד, אלגנטי ולא חסר שנינות. נוסף על כך, לפי דעתם של חבריו, הוא חונן במומחיות מיוחדת: הוא נהג להתאהב באופן קבוע בדיירות שלו.
היה בבעלותו בית בן שתי קומות. הוא השכיר את הקומה הראשונה, אשר כללה מרפסת שהשקיפה על גינה קטנה וחיננית. אל הגינה היה אפשר לצאת רק מן הקומה השנייה, דרך גרם מדרגות פנימי צר. בקומה השנייה גר הוא עצמו עם אמו המשותקת, שהיתה מרותקת לכורסתה זה שנים.
מפעם לפעם היה נעלם מעיני חבריו, ואז היה אפשר להניח בביטחון שג'וליו אקורצי שוב התחיל לחזר אחרי בת השכנים מהקומה התחתונה.
הוא התייחס לאהבהבים אלה כאל אחת מטובות ההנאה שזימן לו רכושו. הדייר האב היה מציין לעצמו בקורת רוח את הנימוסים המעודנים ואת תשומת הלב שמעריף עליהם בעל הבית. הבת מעולם לא הצליחה לגמור בדעתה אם תשומת הלב הזאת אכן נובעת מנימוסים מעודנים, כפי שטען האב, או מאהבה, כפי שלפעמים היה נדמה לה שעליה להבין.
בעניין זה גילה אקורצי כישרון אמיתי.
בחודשי השכירות הראשונים הוא נהג לנהל את חיזוריו ממרפסתו שמעל המרפסת שבקומה הראשונה, וזה היה השלב הראשון, שכונה "אהבה מלמעלה למטה". אחר כך היה עובר לשלב השני, "אהבה מלמטה למעלה", כלומר מהגינה הקטנה אל המרפסת. מעבר זה היה מתרחש עם בוא האביב. אז היה שולח שוב ושוב זרי פרחים אל הקומה הראשונה בידי הגנן הזקן: סיגליות, גרניום, לילך... הגיע עד לכדי כך שהוא עצמו שילח, מתוך הגינה הקטנה ובחינניות רבה, אורכידיאה מרהיבה לעבר שתי כפות הידיים הוורדרדות שהושטו אליו מלמעלה בציפייה. ממרומים היתה הלבנה מסייעת למעמד זה, וג'וליו אקורצי היה רוכן בהיתול כדי ללטף את צִלה של הנערה שהוטל מהמרפסת על משטח החול המוזהב של הגינה. הנערה היתה צוחקת חרש מעבר למעקה השיש ומנענעת בראשה, או שהיתה נרתעת לאחור בפתאומיות כדי לחלץ את צלה מהלטיפה התמימה. אך בכך היה הכול חייב להסתיים, ואם לא, היתה דרך המילוט מוכנה: הוא היה מודיע בצער לאב שהוא נאלץ "להעלות את שכר הדירה בשנה הבאה". החוזים שחתם עם דייריו היו תמיד למשך שנה אחת בלבד.
לפני שתקפה את אמו מחלה אנושה כל כך, ג'וליו אקורצי מעולם לא חשב ברצינות לשאת אישה.
"אבל יכולת להיות מושא קנאתם של כל הבעלים!" נהגו לומר לו חבריו, "אתה שמחפש נוחיות באהבה. אתה צריך רק להפוך את שתי הקומות שלך לקומה אחת."


2

 

כאשר באו הגברת סַרְני ובתה לגור בקומה הראשונה, היתה אגאטה מאורסת זה שלוש שנים למריוֹ קוֹרוַויָה, ששהה באותה עת בגרמניה לצורך סיום לימודי הפילולוגיה שלו. אירוסים אלה עבר תהפוכות מעציבות, ונראה כי מועד הנישואים עדיין אפוף ערפילי אי-ודאות. מריו קורוויה היה צפוי אמנם לחזור מגרמניה בעוד זמן קצר, אך לא היתה כל דרך לדעת כמה זמן יהיה עלי לחכות עד שתתפנה משרה במחלקה לפילולוגיה באוניברסיטה.
ג'וליו אקורצי לא ידע על כך דבר, לא הצליח להבין את הסיבה לארשת המיוסרת שעל פניה של העלמה סרני. לעתים נדירות ראה אותה במרפסת בשעות הערב, חיוורת, על כתפיה רדיד ביתי בצבע ורדרד, לגופה שמלה שחורה.
מהמרפסת העליונה הוא בחן כל תנועה קלה שלה. היא נהגה לעצור כדי להביט בשתי קנריות בכלוב שהיה תלוי על אחד מעמודי המרפסת התחתונה, שני יצורים ששרו בעליזות במשך כל היום, או שהיתה עומדת מתבוננת בעציצי הפרחים שניצבו בשורה על מעקה השיש ושאִמה, דונה אמליה סרני, טיפלה בהם בתשומת לב מיוחדת. הנערה קטפה תמיד שתיים-שלוש סיגליות ואז נסוגה, כמו נתונה למחשבות אחרות, מבלי שהעיפה מעולם מבט על הגינה הקטנה שתחתיה מבלי שהרימה את עיניה, ולו בחטף, לעבר המרפסת העליונה, שם היה אקורצי מכחכח מפעם לפעם בגרונו או מזיז בכוונה את כיסא בעודו נאכל בכעסו ובתסכולו בשל אדישותה.
הסיגליות האלה נכלאו בתוך מכתב ונמחצו על ידי חותמות דואר לרוב. היה עליהן לעבור דרך ארוכה, לנסוע הרחק הרחק עד להיידלברג שעל נהר הריין בצפון... אך מה ידע על כך ג'וליו אקורצי?
הוא הוקסם מהשלווה הרוגעת כל כך ששררה בדירה זו שבקומה הראשונה, אשר שפעה פרחים רעננים ואור, שלווה שקט מנזריים כמעט. דונה אמליה רבת ההוד, פניה רגועות עדיין יפות למרות שישים שנותיה, שקדה על עבודות הבית בצעדים מדודים, לא איבדה את שלוותה מעולם. אחר כך, בערב, טיפלה בפרחים, ואילו הבוקר הוקדש לתפילה, שכן היתה אדוקה מאוד.
הבת ניהלה אורח חיים שונה. היא נהגה לקום ממיטתה בשעה מאוחרת ולנגן מעט בפסנתר, יותר מתוך היסח הדעת מאשר לשם הנאה. אחר כך, משסיימה את ארוחת הבוקר, נהגה לקרוא או לרקום. בערב היתה יוצאת לטיול קצר עם אמה או נשארת בבית וקוראת או מנגנת. לא כנסייה ולא עבודות בית. בכל זאת, בין האם והבת שררה תמיד תמימות דעים מלאה, הסכמה שבשתיקה.
מפעם לפעם היתה מופרת דממת הבית עם בואה של הבת האחרת של דונה אמליה, אשתו של צֶ׳זָרֶה קורוויה, אחיו של מריו. היא הביאה איתה תמיד את שתי ילדותיה, ודודתם קיבלה את פניהן בעליזות רבה.
רק אז, מבלי שידע מדוע, אחרי שהיה ספון בביתו כל היום, חש אקורצי שלבו מתרחב מרוב שמחה. מהמרפסת העליונה היה רואה את הילדות ואת העלמה סרני פורצות אל המרפסת התחתונה. הוא היה שומע את צחוקן ואת הצליל המלטף של קולה ורואה אותה רוכנת אל הילדות, הן היו נופלות על צווארה, שופעות להיטות וחיבובים. והוא היה מביט בהן מחייך, עליז ומאושר.
"איפה אבא, רוֹרוֹ?"
"רחוק... רחוק..." היתה רורו עונה ומצמצמת את עיניה, מושכת את שתי המילים ומותחת את הפרצופון שלה קדימה.
צ'זרה קורוויה היה המכונאי הראשי של ספינות "החברה האיטלקית הכללית לשיט", נהג לצאת למסעות לאמריקה.
"מה יביא לךְ אבא כשיחזור, מימי?"
"הרבה דברים..." היתה מימי משיבה בשלווה.
ובינתיים, בפנים, דיברו האם והבת הגדולה על אגאטה ועל השינוי שחל בה מאז האירוסים, ובעיקר מאז מחלתה האנושה, שהתגברה עליה, אם כי אך בקושי, הודות לטיפול שקיבלה מבני משפחתו של מריו קורוויה.
"עקשנית שכזאת!" נאנחה האם. "לא מוכנה לחשוב בהיגיון, לא מוכנה להבין... בכל זאת הרגישה שהוא כבר לא אוהב אותה! יש לילות שאני שומעת אותה בוכה בשקט... נשבר לי הלב, תאמיני לי, אבל אני לא מעיזה להגיד שום דבר. כל הזמן אני פוחדת שתחזור לה המחלה הנוראית ההיא..."
"איזה טירוף! איזה אסון!" קראה בתורה האחות, שמלכתחילה התנגדה לתוכנית הנישואים הזאת.
ומה ידע על כל זאת ג'וליו אקורצי, שעמד באותו זמן על המרפסת העליונה התרכז כל כולו בעונג ששאב מהליטופים שהעניקה אגאטה לילדות מהחיבובים שהרעיפו הן על דודתן?