אני דווקא נהניתי מדירת המרתף "הזמנית" שגרנו בה, אבל באמצע השנה השנייה, לאחר שהמועד שהקצבנו לעצמנו עבר כבר מזמן, אשתי היקרה החלה לגלות סימני עצבנות והבינה שאם היא לא תנקוט צעדים דרסטיים, אנחנו כנראה לא נזוז משם לעולם. כאלה אנחנו הגברים, טוב לנו איפה שתשימו אותנו. כל ניסיונותיי לשכנע אותה שאני ממש אוהב את דירת המרתף, שנעים וחמים בה ויש בה הרגשה של מחילה מגוננת והעובדה שאין בה חלונות רק הופכת אותה למיוחדת יותר כי כך יש לנו פרטיות והסיכוי לפריצה קטן יותר מאשר בבית מעל הקרקע ושהכלב של בעלי הבית מעלינו מנסה לחפור ברצפה שלהם ולא בתקרה שלנו, ו"אני מבטיח שבסוף השנה נעבור לבית מרווח יותר", כלום כבר לא הועיל. היא בילתה באובססיביות ערבים שלמים עד השעות המאוחרות של הלילה וחרשה את כל מקורות המידע לדירות להשכרה. כך מצאתי את עצמי בסופי השבוע נשרך אחריה בחוסר רצון כדי לראות את הבתים אשר היא סימנה בשקדנות כ"פוטנציאליים עבורנו". בתים גדולים מדי וחסרי אופי, מוארים ומבריקים מדי בעלי חלונות רבים שלא משאירים שום פרטיות ושכל עובר אורח יכול בקלות להציץ ולרגל אחרינו, ונוסף לכל הצרות, גם דשא ירוק בחזית. כבר הייתי מוכן לוותר על המחילה המגוננת שלי, העיקר שכבר נסגור על משהו ונפסיק לבזבז את סופי השבוע בשיטוטים מתישים. אבל זה אף פעם לא נגמר בזה כי אשתי היקרה תמיד מצאה סיבה טובה ופסקה בהחלטיות שלא הותירה לי כל מקום למחאה, "הבית הספציפי הזה לא מתאים כי...", הוא ברחוב רועש מדי, כי סידור החדרים לא מתוכנן באופן הגיוני, כי הרצפה מבריקה מדי, כי השכנים קרובים מדי, כי הוא יקר מדי או כי השטיח בסלון וורוד מדי. לאחר ארבעה סופי שבוע מתישים, ראינו בית חמוד, ובסוף הסיור אשתי אמרה "הוא בסדר", שזה אומר שהיא ממש מתלהבת ממנו. לא ממש שמתי לב לרגע ההיסטורי ובייאושי התכוונתי לצאת החוצה כדי להמשיך לבית הבא, אבל אז היא אמרה "אם רק היה אפשר להיפטר מהשטיח הוורדרד בסלון." לא האמנתי למשמע אוזניי ובלי לחשוב פעמיים אמרתי לה "אין שום בעיה, ראי את העניין פתור."
אשתי הביטה בי בחשדנות, אך לא הוסיפה דבר. האמת היא שלא היה לי שום מושג איך אני פותר את הבעיה, נניח אפילו שאצליח לעקור את השטיח בכוחות עצמי, מה אני אגלה מתחתיו? מה אעשה עם ידיי השמאליות אם יש שם רצפת בטון או עץ גולמי מלא סיבים דוקרנים שינעצו בידיי העדינות? ככל שהרביתי לחשוב על זה הגעתי למסקנה הכואבת, שהתחייבות היא התחייבות ושהשטיח הוורדרד יעוף משם על החיים ועל המוות.
עד לקבלת הבית סבלתי מחלומות אימה על מפלצת ורודה ושעירה שאורבת לי בפינות חשוכות בבית ומנסה לחנוק אותי. ביום שקיבלנו את הבית, לאחר לילה רצוף סיוטים, מצויד בכלי עבודה בסיסיים וסכין ציידים, התייצבתי מוקדם בבוקר בעיניים טרוטות כדי להילחם במפלצת האיומה. ניצלתי רגע חולשה של המפלצת והתנפלתי עליה מהצד ותקעתי בה את הסכין ואז משכתי בכוח בקצה המשוחרר עד שהיא החלה להרפות את אחיזת הטפרים שלה מרצפת העץ. ברגע הראשון נשמתי לרווחה, כי ראיתי שרצפת העץ שחשפתי הייתה פעם רצפה יפה שאיזה אידיוט החליט לכסות בשטיח מבחיל, כך שזה אמור היה להיות די פשוט, רק לעקור את הגווייה הוורודה, לטאטא קצת ואני חופשי ומאושר, אך אבוי, ככל שנחשפה הרצפה, גיליתי שאכן הרצפה הייתה פעם יפה, אך אותו אידיוט שהתקין את השטיח ירה באקדח סיכות ללא כל אבחנה בספוג שמתחת לשטיח והחליט שהספוג והרצפה לעולם לא ייפרדו. ייאוש וחולשה תקפו אותי ומצאתי את עצמי שוקע בלב ים במערבולת של מים וורודים בלי אויר. זחלתי מהר החוצה והצלחתי להסדיר את הנשימה שלי.
ביומיים הקרובים ביליתי את זמני על ארבע בברכיים מדממות וזכוכית מגדלת, שולף סיכה אחר סיכה בעזרת פינצטה, והדם שלי ניגר מהפצעים הפתוחים ויוצר קשר אחים עם הרצפה. בבוקר היום השלישי כשאני בקושי מדדה על רגליי הפצועות, הגעתי לבית כדי לטאטא קצת ולסגור את ההרפתקה הזאת אחת ולתמיד, אך גיליתי שהפנים של הרצפה "שהייתה פעם יפה" מלאים עכשיו בפצעונים דוקרניים שנגרמו משליפת הסיכות, פצעונים נבזיים אשר מסוגלים לחורר כנקמה כל כף רגל אנושית. הרגשתי שהמים הוורודים נכנסים לי לריאות ואני עומד לטבוע ויצאתי מהר החוצה כשאני משתעל קשות עד אשר הצלחתי לנשום אויר נקי.
כעבור כמה שעות חזרתי מ"הום-דיפו" עם מכונת שיוף אימתנית ששקלה פי חמש ממני. ברגע שאחזתי בידיות ולחצתי על מתג ההפעלה, המכונה השתוללה כמו שור פרא עם רצח בעיניים כשהיא גוררת אותי אחריה ברחבי הסלון עד אשר התרוממתי באוויר כאילו הייתי עפיפון. למזלי, כבל החשמל ניתק ואני נחתתי נחיתת אונס והתמזגתי עם הרצפה הדוקרנית. אף פעם לא אהבתי רכיבת "רודיאו". בסוף היום הייתי כולי חבול ופצוע אך הרצפה הייתה משויפת, טוב בערך, בואו נקווה שאשתי לא תשים לב. למחרת בבוקר אחרי שניקיתי את המשקפיים שלי, גיליתי שהמצב הרבה יותר גרוע ממה שחשבתי, ואין מנוס אלא לצפות את הרצפה בלכה שקופה. כך ביליתי את היומיים הבאים בהטבעה למוות של הזיזים הדוקרנים בשכבות עבות של לכה סמיכה עד שהם נחנקו ונכנעו.
ביום שבת הבאתי את אשתי כדי להציג בפניה את "יצירת הפאר האוונגרדית" שעלתה לי בדמים. אשתי העיפה מבט והוסיפה באדישות, "טוב, רואים שהשטיח איננו אבל למה לכה בגוון מט?"
