פתח מילוט 3 – הפאזל (א')
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
פתח מילוט 3 – הפאזל (א')
הוספה למועדפים

פתח מילוט 3 – הפאזל (א')

ספר דיגיטלי
שליחת מתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

נחמן גרשונוביץ – סופר וחוקר בין-תחומי, אמן המתח הריאליסטי המשלב דמיון חסר מעצורים עם היגיון מדעי.
מחברם של רבי-מכר רבים, ביניהם טעות אופטית, לעלות על נס, מאזן אימה, וסדרות כמו פתח מילוט, התרסקות, וסדרת ההומור ושמחת בחייך.
 
* אלי אשד מראיין לרגל כנס בלשים
https://goo.gl/245gHA
 
* דליה קרפל במאמר על סופרי בלשים ישראליים
https://goo.gl/ycJax3
 
* האתר אישי של הסופר - 'ספרא וסייפא':
nachmang.wordpress.com
 
* בטוויטר
https://twitter.com/nachmangr

נושאים

תקציר

[ לכל תעלול יש סוף, קח את זה בחשבון! ]
 
בעומק הפאזל - אחרי שהחברותא שלו נהרג בתאונה אווירית, אישיותו של מנדי גולד מתערערת; צמד חוקרים פרטיים נשאב למערבולת האירועים; הרב והרבנית מואשמים בפשע בינלאומי; עמוד השדרה עומד להיחשף; מאחורי כל אחד חשבון אישי ארוך שחייב להיסגר, ואפילו במחיר כבד…
 
בטרילוגיה - בסדרת פתח מילוט נפרשת עלילה מבריקה ומפותלת שמכופפת את כל הכללים. אל קלחת ההתרחשויות נשאבת שורה של דמויות משורטטות בקפידה ומלאות חיים. בחור ישיבה פיקח מדי; סטודנטית חטטנית; איש משפחה בעל חיים כפולים; מנהל מחלקה ביטחונית עם נפש בוגדנית; חבר אמת שמוכן לעשות הכל; ראש-ישיבה ורבנית שמסתבכים בעל כורחם; פרופסור חולני שנראה שאינו מסתיר דבר; ואשה יפנית שאיבדה הכל פעם נוספת.
 
בסדרה זו נוגע המחבר במיומנות במוטיבים חדשניים. טכנולוגיה-עילית ותעופה; הסדרי אבטחה, מעקבים ומרדפים; לוויין וריגול אלקטרוני; לוחמים על-חושיים, וקרבות מרהיבים של אמנות לחימה; תיאור של יפן והאופי היפני, לצד ההיסטוריה והספיחים שנותרו עד ימינו. מלבד הסיפור המשובח, סופג הקורא ידע מקיף ומסקרן מתובל ביידישקייט.
 
זהו סיפור רחב יריעה וממכר, בו יצרים מתנגשים, מתח גואה ומסתורין מרחף על הכל. מבוכים של אבדון, כוונות אפלות, ורגשות עזים. ברקע החי של העלילה, מציאות, מדע, אשליה ומיתוס נשזרים זה בזה למצע מרהיב ומרתק שאין דומה לו.
 
במהלך פרסום הסדרה בעיתונות, היא הותירה רושם בל יימחה על הקוראים וזכתה להדים נרחבים ולגלים של תגובות אוהדות.
 

פרק ראשון

1
 
 
 
יעקב שניידר היה לחוץ, הוא לא כאן בשביל האוכל, אבל בכל זאת סעד את לבו במנה של ממולאים. בעלי הקייטרינג הגישו לו את המנה בזמן שהורו לו להמתין.
 
בקושי היו שם סועדים. היתה זו מסעדה קטנה ונעימה, טובלת באור לבן ומיזוג אוויר בעוצמה קיצונית. על הקירות סודרו שורות של תמונות קטנות המציגות מנות אפשריות ועיצובי שולחן מפוארים של קייטרינג 'שערים', לו היתה המסעדה נספח שולי.
 
שניידר לא הצליח לסיים את המנה, הוא ניגב את פיו ונשען לאחור, עוצם את עיניו. הוא הצטמרר מהקור וקם ממקומו כדי לצאת החוצה, אל החום. הוא הסתכל בשעון. השיחה עם הבעלים לא תארך זמן רב מדי, הוא יוכל לנסוע לוושינגטון ומשם יספיק להגיע לוויליאמסבורג לארוחת ערב עם משפחתו.
 
הוא עמד לפני דלת הזכוכית והתכוון לצאת אל החמימות שבחוץ בו-בזמן שבעלת הבית יצאה מהמשרד שבירכתי המסעדה. "מר שניידר," אמרה. "מה קורה? כבר ללכת?" היא היתה כולה חיוך. "כנס, כנס, אורי מחכה לך בפנים." היא פנתה אל המוכרן מאחורי הדלפק.
 
 שניידר נטש את רעיון החמימות והתמקד שוב בעניין לשמו הגיע. בהקלה, הוא חש שבתוך המשרד לא קר כמו במסעדה, גם האור היה עמום יותר. קלסרים עבים שהכילו תפריטים לכל אירוע בלטו על המדפים, אחד מהם היה פתוח על השולחן, מוקף בדפים ופנקסים.
 
בעל המקום קם אל שניידר כאשר נכנס, הוא לחץ את ידו בשימת לב, בוחן אותו באִטיות. "שלום לך, יעקב. שב בבקשה," אמר, והצביע אל אחד משני הכיסאות שעמדו לפני השולחן. גם מאחורי השולחן היו צמד כיסאות, שם התיישבו בעלי המקום, אוריאל ויוכבד מילר.
 
יוכבד אמרה, "אני מקווה שנהנית שם מהאוכל, היה לנו פה משהו לסיים." היא חייכה במסתוריות. "אתה מבין, אחת השיטות לגרום לאנשים לא לרצות לאכול כאן, זה הקור המצמרר שבטח הרגשת." היו לה תנועות ערניות. "אתה רוצה לשתות משהו?"
 
"זה בסדר, תודה. הגישו לי קולה. האוכל היה בסדר. אני מקווה שלא יגלו שאני פה."
 
"טוב, זה תלוי במטרת בואך לכאן," אמרה יוכבד.
 
"סליחה." שניידר הרים את ידו. "לא באתי לכאן כדי לאכול, את מבינה... אה... זה ברור."
 
"נכון, נכון, אתה צודק," אמרה יוכבד. "כן. אז בוא נשמע במה מדובר."
 
שניידר לקח נשימה. במבט ראשון מצא שיוכבד היא טיפוס נמרץ ומהיר החלטה, ואילו אוריאל הוא השקול והמעמיק יותר. "כן. למעשה, איך להתחיל." הוא הציץ מעבר לכתפו, במשרד לא היה שום חלון. "תראו, בזמן האחרון יש לי מין הרגשה שמשהו עומד לקרות לי. משהו רע. אני לא פרנואיד, אבל זה כאילו שמשהו הולך ונסגר סביבי, ועוד רגע אני חוטף את המכה."
 
"תמשיך," אמר אוריאל, מבטו חודר, קולו אִטי, אולי במטרה להעניק תחושת ביטחון.
 
"אני מקווה שזה לא יישמע מוזר, אבל אני חושב שעוקבים אחרי, מאזינים לשיחות שלי. תראו, אני עומד לפני..." קולו הפך לוחשני. "לפני משלוח רציני של יהלומים ירוקים מסין לארצות-הברית, אולי יש לזה קשר."
 
יוכבד אמרה, "מה אתה עושה כדי להגן על עצמך באופן כללי?"
 
שניידר שוב נשען לרגע ומרט את דשי המקטורן שלו. "שכרתי מאבטחים, אבל זה מזמן, מאז שהבנתי שהחיים שלי זה עם יהלומים. הבית שלי מוגן באמצעות מערכות מתקדמות, ומחובר אוֹן-לַיין עם חברת אבטחה ומיגון. גם יש ביטוח שמכסה על כמה בעיות."
 
אינטרקום צרצר, יוכבד הרימה שפופרת. "טימי? כן, ביקשתי חמש שקים של תפוחי אדמה קצת יותר כהים." היא הקשיבה, סוככה בכף ידה על הפומית ולחשה אל שניידר, "מצטערת." היא חזרה לדבר אל השפופרת. "פשוט, המתכון החדש שאנחנו מתכוונים לנסות מחייב בישול ללא קליפה, את מי הבישול ניקח לאיזה רוטב שאורי המציא." היא הקשיבה. "שמע, תגיד לו שאת הקבלה הוא יקבל במועד של המשלוח הרגיל." היא ניתקה.
 
אוריאל אמר, "יש לך משפחה גדולה?"
 
"לא. לצערי לא. זה אני ואשתי ובת אחת בגיל עשר, בערך." הוא נעץ את עיניו ברצפה. "היא למעשה הסיבה שהחלטתי לפנות אליכם." יעקב הרים את עיניו, בני הזוג מילר היו ממוקדים בו. "שיינדי..." הבהוב של התרגשות עבר בעיניו. "היא סיפרה שראתה בסוף השבוע מכונית שנוסעת אחריה בדרכה הביתה מבית-הספר. בתחילה היא חשבה שזה סתם. אבל המכונית עצרה לידה, החלון השחור ירד, ומישהו קרא בשמה. מאותו רגע החיים שלה, ושלנו, השתנו. שיינדי נאלצה להסתתר בבית חברתה על הדרך, וחיכתה שם חיוורת ובוכה עד שבאתי לאסוף אותה." שניידר היסס. "אם לומר את האמת, גם אני פחדתי להגיע, אם לא היו איתי המאבטחים, לא יודע מה הייתי עושה."
 
השניים נראו כמהרהרים. "בעניין המאבטחים, לפי מה שהבנתי, הם מקור הביטחון היחיד שלך," אמר אוריאל. "אותם מאבטחים נמצאים איתך במשך תקופות? הם מתחלפים מדי חודש, חודשיים? איך זה עובד?"
 
"אה, לא. הם מתחלפים לעִתים רחוקות, במקרים חריגים. באופן כללי המאבטחים שנמצאים אִתי כרגע, מאבטחים אותי כבר משהו בסביבות שנה."
 
הם שתקו רגע ארוך. יוכבד אמרה לבסוף, "מעניין. אתה בא לכאן, לאנשים שאתה בכלל לא מכיר, מספר את הבעיות האישיות שלך, אולי גם חושף כמה סודות ואפילו נקודות תורפה." החיוך שלה נעלם. "מר שניידר. איך הגעת אלינו, ולמה החלטת לפנות אלינו?"
 
אוריאל הניח את ידו על מסעד העץ מאחורי עורפו, והשעין את ראשו על היד. באצבעותיו השתעשע קלות בכיפתו השחורה. הוא אמר, "גם על המאבטחים שלך אתה סומך, בלי לבדוק אותם? אולי אחד מהם הוא כישלון ביטחוני שהגיע אליך דרך חברת כוח אדם. החיים שלך חשובים לך?"
 
"וגם אם לא," הוסיפה יוכבד, חיוכה הערמומי שוב מרחף. "נניח ואתה מאלה של 'מאודך', ואתה אוהב את כספך יותר מגופך, גם אז עליך לבדוק באיזה ידיים אתה מפקיד את ההגנה על היהלומים שלך."
 
שניידר החוויר מעט, הביטחון שהיה לו בתחילה התפוגג כעת לחלוטין. מהשאלות הללו הבין שמדובר בחוקרים מקצוענים, שלא כמו המאבטחים שסובבים אותו, שהם בדרך כלל בעלי גוף, ולאו דווקא בעלי מוח.
 
שניידר אמר, "למעשה, לא פניתי עדיין למשטרה וכל זה, אתם יודעים כמה זה עוזר. רק אחרי שישדדו אותי, או חלילה יהרגו אותי, הם יתעוררו." הוא נאנח. "דיברתי עם מנהלת בית-הספר, בעיקר התמקדתי בסיפור שקרה עם הבת. היא חזרה אלי מאוחר יותר והמליצה לי לפנות אליכם."
 
"מה שמה?" אמרה יוכבד.
 
"אמרתי, שיינדל."
 
יוכבד חייכה, עיניה הבריקו. "איזו מתוקה היא, אני בטוחה... לא, התכוונתי מה שמה של המנהלת."
 
"הו, סליחה. כל מה שיש לי מול העיניים זה... כן, זו הגברת בלומה קרייף. מנהלת נפלאה; עבור הבנות היא דוגמה של יראת שמים. אני סומך על המִלה שלה." הוא מיד הוסיף, "כשראיתי אתכם, סלחו לי, חשבתי, מה כבר יכולים שני חרדים לעזור לי לעומת המשטרה או הרשויות הממשלתיות. אבל, שוב, אני מקבל את הצעתה של המנהלת."
 
יוכבד אמרה, "אה-הא." ובני הזוג מילר החליפו מבטים, מהם לא הסיק שניידר שום דבר.
 
מתוך מבוכה אמר שניידר, "מה אתם אומרים, המסעדה, הקייטרינג, כל זה רק הסוואה לפעילות האמיתית שלכם?"
 
יוכבד צחקקה. "לא ממש. פרנסה זה פרנסה, אין מה לעשות."
 
יעקב שניידר לא קיבל את התירוץ ומצא את עצמו שוב במקום בו הקור מסוגל להחליא גם אנשים חסונים.
 
 
 
 
 
 
הטלפון הנייד שלו זמזם מתחת לכרית.
 
מנדי גולד שלח יד שגיששה והתקשתה לתפוס במכשיר. הוא קיבל את השיחה. "כן?" קולו היה צרוד.
 
"בוקר טוב. מצטער שאני מעיר אותך כל-כך מוקדם."
 
מנדי השתעל וחיפש את המשקפיים שלו. "מי זה?"
 
"ברנהרדט."
 
מנדי נאנח. "לא, רק אתה חסר לי עכשיו." הוא התרומם למצב ישיבה ונשען על הכרית הענקית של בית-המלון. "אני עכשיו בחופשה, אל תרדוף אחרי עד לכאן. כבר אמרתי לך מה דעתי על הרעיונות שלך."
 
"חופשה..." הפרופסור גיחך. "המציאות שלך תרדוף אותך לכל מקום, אתה לא נחש, אתה לא יכול לברוח מהעור המצולק שלך."
 
"די עם זה. תגיד לי מה אתה רוצה."
 
נשמעו נקישות ברקע. "תשמע משהו." קולו של קריין חדשות הדהד מעבר לקו. "...כן, אנחנו כאן עם מצלמות מזירת ההתרחשות בנמל-התעופה 'רוֹנַלְד רֵייגֵן וושינגטון נֶשיוּנָל'. מטוס של חברת יוּנַייטֶד אֵיירְלַיינְס, טיסה 8404 מישראל לוושינגטון, התרסק בזמן הנחיתה. ניסיונות נואשים נעשים כעת כדי למצוא ואולי לחלץ כמה ניצולים. ונעבור לעדי ראייה. אדוני, תוכל לספר שוב לצופים שלנו..."
 
מנדי ניקה את עדשות משקפיו באמצעות מטלית, אותה שלף מתוך תיבה למראשות המיטה. "לא הבנתי, מה אתה רוצה? הסברתי לך פעם אחת, מטוסים נופלים; לפעמים זה מכוון, ויש בזה עניין ביטחוני. אל תתחיל עכשיו לעשות לי טרגדיה מכל דבר."
 
"פתח את המחשב שלך, מנדי."
 
"אדוני, אני רוצה לישון עוד שעה."
 
"פתח את המחשב שלך, אני רוצה שתראה משהו."
 
"אני צריך ליטול ידיים. תן לי דקה." אחרי הנטילה הפעיל מנדי את המחשב הנישא שלו. "טוב, מה עכשיו."
 
"חכה דקה." הקשות קצובות נשמעו. "אני מתקשר אליך עוד רגע." הפרופסור ניתק והתקשר שוב, שומר על חשאיות השיחה. "טוב. פתח את 'סל המִחזור', תמצא שם קובץ בסיומת דִי-אַיי-זֶד." זהו קובץ שמכיל מידע על הארכיון בתוכו הוא מכווץ, לא נוהגים להשתמש בו שלא בארכיון, מי שכן עושה זאת מקשה על איתור המידע שבו באופן כללי. כך גם הצבת קובץ ב'סל המִחזור', זהו שטח שמיועד למחיקה, ובדרך כלל לא מחפשים שם כלום.
 
"מצאתי." file_id.diz.
 
"פתח אותו."
 
מנדי ניסה ונכשל. "לא מצליח."
 
"באמצעות 'פנקס'."
 
"טוב. נפתח."
 
"תעתיק את מה שיש שם לשורת הכתובת בדפדפן שלך, ותוסיף בסוף את המִלים 'רשימת נוסעים' בלי רווחים."
 
מנדי הקליד ואמר בקול, כדי לאפשר לפרופסור לתקן אותו, אם צריך. "passengers_list".
 
"הכתובת מעבירה אותך אחרי ההצפנות וההגבלות של שָׁרָתֵי יוּנַייטֶד. אתה אמור לראות עכשיו את רשימת הנוסעים של המטוס הזה מהחדשות."
 
"כן, רואה."
 
"תעבור עליה."
 
"הו, באמת... די. מה אתה מנסה לעשות? הא? להצית לי את הרגשות? בסדר. די." מנדי עבר במהירות על הרשימה. "כן, מה עכשיו?"
 
"מה עכשיו? עכשיו תעבור בעיון. תתמקד באות דָּבֶּלְיוּ."
 
מנדי עבר על השמות, לא מבין מה הטעם. "ווינגס, דימה; וולה, מיקו; וויט, ספנסר; וייס, יחיאל..." הוא קרא שוב. וייס, יחיאל. גבו של מנדי התקשח והוא בהה במסך רגע ארוך. הוא הרים יד ותפס את פניו, מעסה את לחייו בהלם. "חיליק!"
 
הפרופסור אמר, "אני מנתק עכשיו. תהיה זמין."
 
"לא! אל תנתק עכשיו!" ידו האוחזת בטלפון רעדה. "אל תברח לי עכשיו. לא. אין לי אפילו את המספר שלך... הלו, הלו?" המכשיר השמיע את הצפצוף המבשר על ניתוק.
 
על צג המחשב הבליח שידור וידיאו. מטוס הפוך עושה את דרכו אל האדמה, שם הוא מתפוצץ ועושה כברת דרך עד שנעצר, קבור בחלקו בתוך מבנה.
 
"לא," מנדי לחש. "זה לא אמיתי. זה לא אמיתי." הוא הניד בראשו, המום. "זה לא ייתכן!" ואז הוא צעק בכל כוחו. צעקה מתמשכת של כאב.
 
עובדי בית-המלון התדפקו על הדלת. כשהיא נפתחה דניס קוֹי מונטגומרי היה שם, הוא נופף בידיו ושלח את האנשים. הוא נכנס וסגר מאחוריו את הדלת. עיניו מכווצות. "מה קרה?" הוא התקדם.
 
"לא. עצור. עצור שם." מנדי הצביע, ידו רוטטת. "אל תתקרב אלי. אתה, אתה הרוע בהתגלמותו." הוא בכה. "למה את חיליק, למה? למה את החבר היחיד שלי? למה? למה אתה כזה צבוע, מדבר איתי על חברים ועל נאמנות, ואתה בוגד בי כך. למה?"
 
"מה קרה? ספר לי. אפשר לנסות לפתור."
 
מנדי בכה, פניו שטופים דמעות וזיעה. "אי-אפשר לפתור. אי-אפשר להחזיר לחיים את חיליק."
נחמן גרשונוביץ – סופר וחוקר בין-תחומי, אמן המתח הריאליסטי המשלב דמיון חסר מעצורים עם היגיון מדעי.
מחברם של רבי-מכר רבים, ביניהם טעות אופטית, לעלות על נס, מאזן אימה, וסדרות כמו פתח מילוט, התרסקות, וסדרת ההומור ושמחת בחייך.
 
* אלי אשד מראיין לרגל כנס בלשים
https://goo.gl/245gHA
 
* דליה קרפל במאמר על סופרי בלשים ישראליים
https://goo.gl/ycJax3
 
* האתר אישי של הסופר - 'ספרא וסייפא':
nachmang.wordpress.com
 
* בטוויטר
https://twitter.com/nachmangr

עוד על הספר

נושאים

פתח מילוט 3 – הפאזל (א') נחמן גרשונוביץ
1
 
 
 
יעקב שניידר היה לחוץ, הוא לא כאן בשביל האוכל, אבל בכל זאת סעד את לבו במנה של ממולאים. בעלי הקייטרינג הגישו לו את המנה בזמן שהורו לו להמתין.
 
בקושי היו שם סועדים. היתה זו מסעדה קטנה ונעימה, טובלת באור לבן ומיזוג אוויר בעוצמה קיצונית. על הקירות סודרו שורות של תמונות קטנות המציגות מנות אפשריות ועיצובי שולחן מפוארים של קייטרינג 'שערים', לו היתה המסעדה נספח שולי.
 
שניידר לא הצליח לסיים את המנה, הוא ניגב את פיו ונשען לאחור, עוצם את עיניו. הוא הצטמרר מהקור וקם ממקומו כדי לצאת החוצה, אל החום. הוא הסתכל בשעון. השיחה עם הבעלים לא תארך זמן רב מדי, הוא יוכל לנסוע לוושינגטון ומשם יספיק להגיע לוויליאמסבורג לארוחת ערב עם משפחתו.
 
הוא עמד לפני דלת הזכוכית והתכוון לצאת אל החמימות שבחוץ בו-בזמן שבעלת הבית יצאה מהמשרד שבירכתי המסעדה. "מר שניידר," אמרה. "מה קורה? כבר ללכת?" היא היתה כולה חיוך. "כנס, כנס, אורי מחכה לך בפנים." היא פנתה אל המוכרן מאחורי הדלפק.
 
 שניידר נטש את רעיון החמימות והתמקד שוב בעניין לשמו הגיע. בהקלה, הוא חש שבתוך המשרד לא קר כמו במסעדה, גם האור היה עמום יותר. קלסרים עבים שהכילו תפריטים לכל אירוע בלטו על המדפים, אחד מהם היה פתוח על השולחן, מוקף בדפים ופנקסים.
 
בעל המקום קם אל שניידר כאשר נכנס, הוא לחץ את ידו בשימת לב, בוחן אותו באִטיות. "שלום לך, יעקב. שב בבקשה," אמר, והצביע אל אחד משני הכיסאות שעמדו לפני השולחן. גם מאחורי השולחן היו צמד כיסאות, שם התיישבו בעלי המקום, אוריאל ויוכבד מילר.
 
יוכבד אמרה, "אני מקווה שנהנית שם מהאוכל, היה לנו פה משהו לסיים." היא חייכה במסתוריות. "אתה מבין, אחת השיטות לגרום לאנשים לא לרצות לאכול כאן, זה הקור המצמרר שבטח הרגשת." היו לה תנועות ערניות. "אתה רוצה לשתות משהו?"
 
"זה בסדר, תודה. הגישו לי קולה. האוכל היה בסדר. אני מקווה שלא יגלו שאני פה."
 
"טוב, זה תלוי במטרת בואך לכאן," אמרה יוכבד.
 
"סליחה." שניידר הרים את ידו. "לא באתי לכאן כדי לאכול, את מבינה... אה... זה ברור."
 
"נכון, נכון, אתה צודק," אמרה יוכבד. "כן. אז בוא נשמע במה מדובר."
 
שניידר לקח נשימה. במבט ראשון מצא שיוכבד היא טיפוס נמרץ ומהיר החלטה, ואילו אוריאל הוא השקול והמעמיק יותר. "כן. למעשה, איך להתחיל." הוא הציץ מעבר לכתפו, במשרד לא היה שום חלון. "תראו, בזמן האחרון יש לי מין הרגשה שמשהו עומד לקרות לי. משהו רע. אני לא פרנואיד, אבל זה כאילו שמשהו הולך ונסגר סביבי, ועוד רגע אני חוטף את המכה."
 
"תמשיך," אמר אוריאל, מבטו חודר, קולו אִטי, אולי במטרה להעניק תחושת ביטחון.
 
"אני מקווה שזה לא יישמע מוזר, אבל אני חושב שעוקבים אחרי, מאזינים לשיחות שלי. תראו, אני עומד לפני..." קולו הפך לוחשני. "לפני משלוח רציני של יהלומים ירוקים מסין לארצות-הברית, אולי יש לזה קשר."
 
יוכבד אמרה, "מה אתה עושה כדי להגן על עצמך באופן כללי?"
 
שניידר שוב נשען לרגע ומרט את דשי המקטורן שלו. "שכרתי מאבטחים, אבל זה מזמן, מאז שהבנתי שהחיים שלי זה עם יהלומים. הבית שלי מוגן באמצעות מערכות מתקדמות, ומחובר אוֹן-לַיין עם חברת אבטחה ומיגון. גם יש ביטוח שמכסה על כמה בעיות."
 
אינטרקום צרצר, יוכבד הרימה שפופרת. "טימי? כן, ביקשתי חמש שקים של תפוחי אדמה קצת יותר כהים." היא הקשיבה, סוככה בכף ידה על הפומית ולחשה אל שניידר, "מצטערת." היא חזרה לדבר אל השפופרת. "פשוט, המתכון החדש שאנחנו מתכוונים לנסות מחייב בישול ללא קליפה, את מי הבישול ניקח לאיזה רוטב שאורי המציא." היא הקשיבה. "שמע, תגיד לו שאת הקבלה הוא יקבל במועד של המשלוח הרגיל." היא ניתקה.
 
אוריאל אמר, "יש לך משפחה גדולה?"
 
"לא. לצערי לא. זה אני ואשתי ובת אחת בגיל עשר, בערך." הוא נעץ את עיניו ברצפה. "היא למעשה הסיבה שהחלטתי לפנות אליכם." יעקב הרים את עיניו, בני הזוג מילר היו ממוקדים בו. "שיינדי..." הבהוב של התרגשות עבר בעיניו. "היא סיפרה שראתה בסוף השבוע מכונית שנוסעת אחריה בדרכה הביתה מבית-הספר. בתחילה היא חשבה שזה סתם. אבל המכונית עצרה לידה, החלון השחור ירד, ומישהו קרא בשמה. מאותו רגע החיים שלה, ושלנו, השתנו. שיינדי נאלצה להסתתר בבית חברתה על הדרך, וחיכתה שם חיוורת ובוכה עד שבאתי לאסוף אותה." שניידר היסס. "אם לומר את האמת, גם אני פחדתי להגיע, אם לא היו איתי המאבטחים, לא יודע מה הייתי עושה."
 
השניים נראו כמהרהרים. "בעניין המאבטחים, לפי מה שהבנתי, הם מקור הביטחון היחיד שלך," אמר אוריאל. "אותם מאבטחים נמצאים איתך במשך תקופות? הם מתחלפים מדי חודש, חודשיים? איך זה עובד?"
 
"אה, לא. הם מתחלפים לעִתים רחוקות, במקרים חריגים. באופן כללי המאבטחים שנמצאים אִתי כרגע, מאבטחים אותי כבר משהו בסביבות שנה."
 
הם שתקו רגע ארוך. יוכבד אמרה לבסוף, "מעניין. אתה בא לכאן, לאנשים שאתה בכלל לא מכיר, מספר את הבעיות האישיות שלך, אולי גם חושף כמה סודות ואפילו נקודות תורפה." החיוך שלה נעלם. "מר שניידר. איך הגעת אלינו, ולמה החלטת לפנות אלינו?"
 
אוריאל הניח את ידו על מסעד העץ מאחורי עורפו, והשעין את ראשו על היד. באצבעותיו השתעשע קלות בכיפתו השחורה. הוא אמר, "גם על המאבטחים שלך אתה סומך, בלי לבדוק אותם? אולי אחד מהם הוא כישלון ביטחוני שהגיע אליך דרך חברת כוח אדם. החיים שלך חשובים לך?"
 
"וגם אם לא," הוסיפה יוכבד, חיוכה הערמומי שוב מרחף. "נניח ואתה מאלה של 'מאודך', ואתה אוהב את כספך יותר מגופך, גם אז עליך לבדוק באיזה ידיים אתה מפקיד את ההגנה על היהלומים שלך."
 
שניידר החוויר מעט, הביטחון שהיה לו בתחילה התפוגג כעת לחלוטין. מהשאלות הללו הבין שמדובר בחוקרים מקצוענים, שלא כמו המאבטחים שסובבים אותו, שהם בדרך כלל בעלי גוף, ולאו דווקא בעלי מוח.
 
שניידר אמר, "למעשה, לא פניתי עדיין למשטרה וכל זה, אתם יודעים כמה זה עוזר. רק אחרי שישדדו אותי, או חלילה יהרגו אותי, הם יתעוררו." הוא נאנח. "דיברתי עם מנהלת בית-הספר, בעיקר התמקדתי בסיפור שקרה עם הבת. היא חזרה אלי מאוחר יותר והמליצה לי לפנות אליכם."
 
"מה שמה?" אמרה יוכבד.
 
"אמרתי, שיינדל."
 
יוכבד חייכה, עיניה הבריקו. "איזו מתוקה היא, אני בטוחה... לא, התכוונתי מה שמה של המנהלת."
 
"הו, סליחה. כל מה שיש לי מול העיניים זה... כן, זו הגברת בלומה קרייף. מנהלת נפלאה; עבור הבנות היא דוגמה של יראת שמים. אני סומך על המִלה שלה." הוא מיד הוסיף, "כשראיתי אתכם, סלחו לי, חשבתי, מה כבר יכולים שני חרדים לעזור לי לעומת המשטרה או הרשויות הממשלתיות. אבל, שוב, אני מקבל את הצעתה של המנהלת."
 
יוכבד אמרה, "אה-הא." ובני הזוג מילר החליפו מבטים, מהם לא הסיק שניידר שום דבר.
 
מתוך מבוכה אמר שניידר, "מה אתם אומרים, המסעדה, הקייטרינג, כל זה רק הסוואה לפעילות האמיתית שלכם?"
 
יוכבד צחקקה. "לא ממש. פרנסה זה פרנסה, אין מה לעשות."
 
יעקב שניידר לא קיבל את התירוץ ומצא את עצמו שוב במקום בו הקור מסוגל להחליא גם אנשים חסונים.
 
 
 
 
 
 
הטלפון הנייד שלו זמזם מתחת לכרית.
 
מנדי גולד שלח יד שגיששה והתקשתה לתפוס במכשיר. הוא קיבל את השיחה. "כן?" קולו היה צרוד.
 
"בוקר טוב. מצטער שאני מעיר אותך כל-כך מוקדם."
 
מנדי השתעל וחיפש את המשקפיים שלו. "מי זה?"
 
"ברנהרדט."
 
מנדי נאנח. "לא, רק אתה חסר לי עכשיו." הוא התרומם למצב ישיבה ונשען על הכרית הענקית של בית-המלון. "אני עכשיו בחופשה, אל תרדוף אחרי עד לכאן. כבר אמרתי לך מה דעתי על הרעיונות שלך."
 
"חופשה..." הפרופסור גיחך. "המציאות שלך תרדוף אותך לכל מקום, אתה לא נחש, אתה לא יכול לברוח מהעור המצולק שלך."
 
"די עם זה. תגיד לי מה אתה רוצה."
 
נשמעו נקישות ברקע. "תשמע משהו." קולו של קריין חדשות הדהד מעבר לקו. "...כן, אנחנו כאן עם מצלמות מזירת ההתרחשות בנמל-התעופה 'רוֹנַלְד רֵייגֵן וושינגטון נֶשיוּנָל'. מטוס של חברת יוּנַייטֶד אֵיירְלַיינְס, טיסה 8404 מישראל לוושינגטון, התרסק בזמן הנחיתה. ניסיונות נואשים נעשים כעת כדי למצוא ואולי לחלץ כמה ניצולים. ונעבור לעדי ראייה. אדוני, תוכל לספר שוב לצופים שלנו..."
 
מנדי ניקה את עדשות משקפיו באמצעות מטלית, אותה שלף מתוך תיבה למראשות המיטה. "לא הבנתי, מה אתה רוצה? הסברתי לך פעם אחת, מטוסים נופלים; לפעמים זה מכוון, ויש בזה עניין ביטחוני. אל תתחיל עכשיו לעשות לי טרגדיה מכל דבר."
 
"פתח את המחשב שלך, מנדי."
 
"אדוני, אני רוצה לישון עוד שעה."
 
"פתח את המחשב שלך, אני רוצה שתראה משהו."
 
"אני צריך ליטול ידיים. תן לי דקה." אחרי הנטילה הפעיל מנדי את המחשב הנישא שלו. "טוב, מה עכשיו."
 
"חכה דקה." הקשות קצובות נשמעו. "אני מתקשר אליך עוד רגע." הפרופסור ניתק והתקשר שוב, שומר על חשאיות השיחה. "טוב. פתח את 'סל המִחזור', תמצא שם קובץ בסיומת דִי-אַיי-זֶד." זהו קובץ שמכיל מידע על הארכיון בתוכו הוא מכווץ, לא נוהגים להשתמש בו שלא בארכיון, מי שכן עושה זאת מקשה על איתור המידע שבו באופן כללי. כך גם הצבת קובץ ב'סל המִחזור', זהו שטח שמיועד למחיקה, ובדרך כלל לא מחפשים שם כלום.
 
"מצאתי." file_id.diz.
 
"פתח אותו."
 
מנדי ניסה ונכשל. "לא מצליח."
 
"באמצעות 'פנקס'."
 
"טוב. נפתח."
 
"תעתיק את מה שיש שם לשורת הכתובת בדפדפן שלך, ותוסיף בסוף את המִלים 'רשימת נוסעים' בלי רווחים."
 
מנדי הקליד ואמר בקול, כדי לאפשר לפרופסור לתקן אותו, אם צריך. "passengers_list".
 
"הכתובת מעבירה אותך אחרי ההצפנות וההגבלות של שָׁרָתֵי יוּנַייטֶד. אתה אמור לראות עכשיו את רשימת הנוסעים של המטוס הזה מהחדשות."
 
"כן, רואה."
 
"תעבור עליה."
 
"הו, באמת... די. מה אתה מנסה לעשות? הא? להצית לי את הרגשות? בסדר. די." מנדי עבר במהירות על הרשימה. "כן, מה עכשיו?"
 
"מה עכשיו? עכשיו תעבור בעיון. תתמקד באות דָּבֶּלְיוּ."
 
מנדי עבר על השמות, לא מבין מה הטעם. "ווינגס, דימה; וולה, מיקו; וויט, ספנסר; וייס, יחיאל..." הוא קרא שוב. וייס, יחיאל. גבו של מנדי התקשח והוא בהה במסך רגע ארוך. הוא הרים יד ותפס את פניו, מעסה את לחייו בהלם. "חיליק!"
 
הפרופסור אמר, "אני מנתק עכשיו. תהיה זמין."
 
"לא! אל תנתק עכשיו!" ידו האוחזת בטלפון רעדה. "אל תברח לי עכשיו. לא. אין לי אפילו את המספר שלך... הלו, הלו?" המכשיר השמיע את הצפצוף המבשר על ניתוק.
 
על צג המחשב הבליח שידור וידיאו. מטוס הפוך עושה את דרכו אל האדמה, שם הוא מתפוצץ ועושה כברת דרך עד שנעצר, קבור בחלקו בתוך מבנה.
 
"לא," מנדי לחש. "זה לא אמיתי. זה לא אמיתי." הוא הניד בראשו, המום. "זה לא ייתכן!" ואז הוא צעק בכל כוחו. צעקה מתמשכת של כאב.
 
עובדי בית-המלון התדפקו על הדלת. כשהיא נפתחה דניס קוֹי מונטגומרי היה שם, הוא נופף בידיו ושלח את האנשים. הוא נכנס וסגר מאחוריו את הדלת. עיניו מכווצות. "מה קרה?" הוא התקדם.
 
"לא. עצור. עצור שם." מנדי הצביע, ידו רוטטת. "אל תתקרב אלי. אתה, אתה הרוע בהתגלמותו." הוא בכה. "למה את חיליק, למה? למה את החבר היחיד שלי? למה? למה אתה כזה צבוע, מדבר איתי על חברים ועל נאמנות, ואתה בוגד בי כך. למה?"
 
"מה קרה? ספר לי. אפשר לנסות לפתור."
 
מנדי בכה, פניו שטופים דמעות וזיעה. "אי-אפשר לפתור. אי-אפשר להחזיר לחיים את חיליק."