פתח מילוט 2 – הישרדות
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
פתח מילוט 2 – הישרדות
הוספה למועדפים

פתח מילוט 2 – הישרדות

ספר דיגיטלי
שליחת מתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

נחמן גרשונוביץ

נחמן גרשונוביץ – סופר וחוקר בין-תחומי, אמן המתח הריאליסטי המשלב דמיון חסר מעצורים עם היגיון מדעי.
מחברם של רבי-מכר רבים, ביניהם טעות אופטית, לעלות על נס, מאזן אימה, וסדרות כמו פתח מילוט, התרסקות, וסדרת ההומור ושמחת בחייך.
 
* אלי אשד מראיין לרגל כנס בלשים
https://goo.gl/245gHA
 
* דליה קרפל במאמר על סופרי בלשים ישראליים
https://goo.gl/ycJax3
 
* האתר אישי של הסופר - 'ספרא וסייפא':
nachmang.wordpress.com
 
* בטוויטר
https://twitter.com/nachmangr

נושאים

תקציר

[ במלכודת של נקם וכבוד, האויב נמצא בצד הלא נכון ]
 
בדרך ההישרדות - מנדי גולד מסתתר בישיבה, וכוח נורא מניס אותו משם. הוא נחשף לסוד אפל באֶן-אֶס-אֵיי, וחייו משתנים לנצח. זרעי נקמה לאומית נשתלים בהפגזה האטומית בהירושימה. מרגלים כפולי זהות נאבקים בחצר קיסר יפן, בצל לוחמי-על. חברות אמת, תנסה להציל את המצב.
 
בטרילוגיה - בסדרת פתח מילוט נפרשת עלילה מבריקה ומפותלת שמכופפת את כל הכללים. אל קלחת ההתרחשויות נשאבת שורה של דמויות משורטטות בקפידה ומלאות חיים. בחור ישיבה פיקח מדי; סטודנטית חטטנית; איש משפחה בעל חיים כפולים; מנהל מחלקה ביטחונית עם נפש בוגדנית; חבר אמת שמוכן לעשות הכל; ראש-ישיבה ורבנית שמסתבכים בעל כורחם; פרופסור חולני שנראה שאינו מסתיר דבר; ואשה יפנית שאיבדה הכל פעם נוספת.
 
בסדרה זו נוגע המחבר במיומנות במוטיבים חדשניים. טכנולוגיה-עילית ותעופה; הסדרי אבטחה, מעקבים ומרדפים; לוויין וריגול אלקטרוני; לוחמים על-חושיים, וקרבות מרהיבים של אמנות לחימה; תיאור של יפן והאופי היפני, לצד ההיסטוריה והספיחים שנותרו עד ימינו. מלבד הסיפור המשובח, סופג הקורא ידע מקיף ומסקרן מתובל ביידישקייט.
 
זהו סיפור רחב יריעה וממכר, בו יצרים מתנגשים, מתח גואה ומסתורין מרחף על הכל. מבוכים של אבדון, כוונות אפלות, ורגשות עזים. ברקע החי של העלילה, מציאות, מדע, אשליה ומיתוס נשזרים זה בזה למצע מרהיב ומרתק שאין דומה לו.
 
במהלך פרסום הסדרה בעיתונות, היא הותירה רושם בל יימחה על הקוראים וזכתה להדים נרחבים ולגלים של תגובות אוהדות.

פרק ראשון

1
 
 
 
הטלפון צלצל בכניסה לכולל החשוך. כמה סערות עלולות להתרחש בעטיה של שיחת טלפון אחת.
 
שבתאי גולד נלפת. הוא קם באִטיות, חוצה את ההיכל הריק לכיוון הכניסה. הזמן תם, עכשיו אצטרך להתמודד מול האמת ממנה ברחתי כל החיים. זהו זה, עלי להילחם.
 
הוא נעצר ליד הטלפון, מניח יד רועדת על השפופרת התלויה במאונך. הוא לקח נשימה והרים, מצמיד את האפרכסת לאוזנו. "כן?"
 
האיש מעבר לקו פתח עניינית. "אל תדאג, לא מצותתים לנו, אומנם מנסים, אבל בינתיים אני מצליח לחסום אותם." שיעול. "מה שלומך סטֶפַן? הו, תאמין לי, במקום כלשהו בתוך הלב, אני עוד מתגעגע אליך... סטֶפַן ידידי."
 
"היי קֶן, אל תתגעגע, אני מבקש ממך, הסיפור שלנו לא השאיר אותי עם טעם טוב בפה."
 
"אני מבין, אולי תנסה קצת שוקולד, יהיה לך טעם טוב יותר. תלמד ממני, אני לא אומלל כמוך למרות שאנו עוברים אותו סבל, בערך."
 
שבתאי התנער. "טוב, מספיק סיפורים. מה אתה רוצה? קֶן, סיכמנו שאין בינינו יותר קשר לנצח, אלא אם כן מדובר במצב חירום גרוע ביותר."
 
ברנהרדט צחקק. "ישמעו אוזניך מה שפיך מדבר, אנחנו לא במצב חירום רגיל, אלא סוּפֶּר חירום, ואל תגיד לי שאתה לא יודע או מרגיש, משהו, צא מהקונכית."
 
"טוב, דַּבֵּר." שבתאי סירק את זקנו האדמוני בטרנס גובר.
 
"שמע, אני מאמין שאנחנו בצרות. כבר תקופה די ארוכה שעוקבים אחרי, יפנים, שניים או שלושה, אני לא יודע מה בדיוק העניין, אבל אלו העובדות. ספר לי מה קורה אצלך, מה חדש, מה עשית, מה הִשתנה?"
 
"אני לא יודע אם זה שייך לעניין, למעשה אני מקווה בכל נפשי שזה לא קשור. אבל, הבן שלי, אה... הוא נעלם." השפופרת רטטה בתוך אגרופו.
 
"נעלם? מה זאת אומרת 'נעלם'?"
 
שבתאי חש את הקלון צובט בלחייו. "הוא ברח ממני. כמה מביש, הילד נמלט והשאיר לי מכתב בו ביקש שלא אחפש אחריו."
 
"סטֶפַן, למה, למה לו לברוח?"
 
"זה סיפור ארוך."
 
"איך הוא ברח?"
 
"זה מורכב."
 
"סטֶפַן, תן קצה חוט." הפרופסור נאנח. "אלה החיים שלנו, אסור לנו להניח לדברים כאלה להתגלגל."
 
"בסדר, לאשתי יש אחות אלמנה בשם אביגיל, לאביגיל יש בן בשם הארי בראון. והדודן הזה, הגיע אלינו לחופשה, עשה מה שעשה ולקח איתו את הבן שלי."
 
הפרופסור ברנהרדט לקח נשימה מעבר לקו. "הו, זה מתחיל להיות מסובך. רגע, והרי ניתקת כל קשר משפחתי, איך נכנס לכאן הדודן? זה נורא. באמת נורא."
 
"זה הגיע מהכיוון של אשתי. אחרי שנים ארוכות של ניתוק היא חידשה את הקשר, מבלי ידיעתי כמובן. ולמעשה אז התחילו הצרות."
 
רגע של שתיקה ולאחריה אמר ברנהרדט, "אתה מבין מה עשית? פרצת חלון בחומת המבצר שלך. ייתכן שהבן שלך כבר יודע הכל."
 
"לא, הוא לא יודע כלום."
 
"אבל אשתך יודעת וזה מספיק, הרגע הבהרת לי שאשתך לא אמינה. היא הרסה את המחיצה שבנית, המחיצה שמפרידה בין החיים שלך לבין הצרות שבחוץ. אולי היא בכלל כבר סיפרה לו את כל מה שלא היה צריך לספר."
 
שבתאי הביט סביבו באפלולית. "מספיק לדבר עלי. תגיד לי מה קורה עם 'אזיקים'?" הכינוי בו השתמשו לגבי מַאריוֹ ווֹייט, עוזרו הנאמן של מונטגומרי, שהופלל ונשלח לכלא לשארית חייו.
 
"אל תשאל." ברנהרדט נגס במשהו מעבר לקו. "'אזיקים' פורה ומתפקד מעבר למשוער. לא תאמין עד כמה הצלחתי להתקרב אליו. אני לא יכול לספר לך עכשיו, אתה מבין." בליעה. "בכל אופן, אני ממש נחרד ממה שסיפרת לי. סטֶפַן, הגענו למצב שחייבים לפעול."
 
"מה?"
 
"כבר אמרתי לך קודם, סטֶפַן, צא מהקונכית. אתה יודע בדיוק איזה מכשיר זוועתי יצרנו. גם בלי לדעת מפורשות, אנחנו יכולים לחוש, להבין, שהמכשיר עומד לשימושו של אותו רוצח."
 
שבתאי נסוג, מבועת. "היי קֶן, אתה לא יכול להטיל עלי אשמה כלשהי. אני נקי. אתה מבין? נקי! אנחנו עבדנו על מערכת של שלום, לא של הרג. מערכת שתסייע למטוסים שנקלעו לסופות, לטייסים שאיבדו עשתונות וכל היתר. אל תאשים אותי."
 
נייר עטיפה מרשרש נקרע בעצבנות מעבר לקו. "אלא מה? אתה רץ לישראל, הופך לאורתודוקס, מגדל זקן, חי חיי מַרטיר, קדוש מעונה, וחומק מכל אחריות. אתה כבר לא חי חיים שלֵווים, אתה סובל, תראה מה קרה עם הבן שלך, וזו רק ההתחלה. הצחקת אותי, מערכת של שלום. ידידי, תראה את התוצאות, אנשים מתים בגלל המערכת הקדושה שיצרת. אתה לא יכול לשבת לך שם בשקט עם מצפון נקי ולומר לא עשיתי רע לאיש."
 
"אני שומע."
 
"טוב שדיברנו. אל תשתמש בטלפון בבית, אני בטוח שהוא לא נקי. אנחנו חייבים הפעם להכניע את הדרקון כדי להציל את העולם. עוד אשוב אליך עם פרטים לגבי הפגישה שלנו. עד היום נמנעתי מלהטריד אותך, אבל עכשיו זה כבר נוגע קרוב..."
 
 
 
 
 
 
הרוח הקרירה טפחה על פניה של אפרת גולד. היא עמדה במרפסת ביתה בקומה הרביעית, משקיפה אל הרחוב הנתון לחסדיה של תאורה רופפת. עוברי אורח נחפזים, אחד דוחף עגלת ילדים, מחציתה מלפפונים ומחציתה תינוק. אחר מעשן לו בניחותא, מזמזם ניגון ישיביש עתיק ומהרהר ברמב"ם מוקשה. ויש גם זקן אחד קבוע, מדדה, נעזר במקל וניזון מרצועות פלפלים כבושים אותן הוא שולף בזו אחר זו מתוך שקית שבכיסו.
 
גם מנדי היה עובר באותו רחוב ממש, על אופנוע, או בלעדיו. נעצר, קורא בעיון את כל המודעות מעל הלוח שבחוץ ואז נכנס לבניין. חוזר מהישיבה, כולו אושר וחיוכים, גדוש חוויות וסיפורים.
 
אפרת הסתכלה מתוך ציפיית שווא, היא ידעה שמנדי לא יבוא. בדמיונה עברה שוב ושוב על אותו ערב סוער בו סייעה למנדי להימלט מאביו ולהשאיר מכתב. כמה דמעות ואנחות, כמה דיבורים, כמה סבל. הכל משחק. אבל עכשיו היא סובלת, יותר מכל אחד אחר המעורב בפרשה. היא מתייסרת בנקיפות מצפון, מתבשלת בכאב מבלי יכולת לפצות פה. היא לא יכולה לשתף איש בחוסר הנאמנות שלה. אין לה ברֵרה אחרת, אחותה הכריחה אותה...
 
מתוך החושך שבקצה הרחוב הגיחה דמות גוצית נושאת חבילות. נראה בבירור שהלה טורח ומתאמץ לשאת את חבילותיו וצרורותיו הרבים. ככל שהתקדם, כן עלה החשש בלבה של אפרת.
 
"לא, רק לא זה... רק לא הוא עוד פעם," אמרה אל הרוח. אך החשש הפך לפחד ממשי. "כן, זה הוא."
 
חיליק וייס, החבר המסור של מנדי. ביקוריו שהפכו תכופים יותר ויותר, גם נעשו מעמסה בלתי-נסבלת. אפרת עדיין לא מצאה את הדרך לדחות אותו סופית, והוא היה שב ומופיע, מתיישב לעודד ולספר מעשיות נס.
 
היא חזרה לתוך הבית ממהרת למטבח לבדוק את מצב הסיר על הכיריים. שבתאי, בעלה, אמור גם הוא כבר להגיע, אחרי איחור כה מתמשך. עברו כמה דקות עד שפעמון הכניסה צלצל. היא שלחה את הילדים לפתוח. "מה אני אומרת לו? למה הוא בא לכאן? למה לי העונש הזה?"
 
"הו, שלום, ערב טוב לכם." חיליק התנשף ולחייו הסמוקות בלאו הכי, ליהטו כעת כשלהבת המדורה. "מקווה שאני לא מפריע עכשיו," אמר, כהרגלו.
 
ילדי משפחת גולד התקהלו סביבו בצהלות וצחקוקים. הם נקשרו לחיליק בתקופה האחרונה, הוא היה להם כמו דוֹד או קרוב משפחה, כאילו חשו דרכו את מנדי. והוא מצדו השתדל להצחיק אותם ולספר להם עד כמה מנדי הוא בחור חזק שיחזור בקרוב עם מתנות נפלאות מחו"ל.
 
חיליק פתח את השקיות ונתן לילדים את המתנות שרכש עבורם. אפרת הביטה מן הצד, מהרהרת, חבל ששבתאי לא נמצא כאן כעת, הייתי סוגרת את שניהם בסלון שילמדו כמה שהם רוצים. הנה, עוד רגע הוא יתחיל בסיפורי מיסיון. רק זה חסר לי.
 
"גברת גולד," פתח חיליק אחרי שנרגעו הילדים ושקעו בעיון במתנות החדשות. "את יודעת, חשבתי לגבי השיטה הישירה הזו של המיסיון..."
 
"בבקשה, חיליק. רק לא מיסיון עכשיו," אמרה אפרת, מרימה את ידיה. "הסיפורים שלך מצמררים אותי. כל פעם שאתה בא לכאן ומציף אותנו בסיפורי מיסיון, אני לא מצליחה לישון יומיים. עכשיו גם יש לי יום מיוחד, יום הולדת, לפחות היום קצת שקט."
 
"כן, אני יודע. מדי שנה היה מנדי מתייעץ בי כיצד להפתיע אותך ביום ההולדת, איזו מתנה לקנות לך, איזה פרח נחמד יותר. כן. קבלי את המתנות האלה בשמו."
 
אפרת מצמצה. חיליק שלף מכיסו מעטפה. "הנה, זו התמיכה הקבועה שאני מפריש מכספי התרומות. אל תודי לי, אלו יהודים טובים שם בחוץ שמתחננים אלי לבוא לקחת, וכולם ברוך-השם תורמים ביד נדיבה."
 
"תודה."
 
"ולעניין המיסיון, הריני מוכן לא לדבר על זה היום, אבל אם מנדי נמצא בידיהם, אסור לנו לנוח רגע. אני באמת לא מבין למה הפסקתם לחפש אותו, אני חושב, אה..." הוא הביט אל הקיר, כמו מהרהר בקול. "כל יום אני שואל את עצמי מחדש את השאלה הזו. מה?"
 
"חיליק אני מעריכה מאוד את דאגתך הכנה למנדי, אבל אתה צריך להבין, זה לא פשוט כמו שזה נראה. אני מניחה שלא הכל אתה יודע." היא שתקה. למשל שמנדי בכלל לא בידיהם של המיסיונרים העלובים שמתעללים בדמיון שלך; למשל שיש דברים שחייבים להתבצע...
 
"אבל אני יכול להבטיח לך, אני אעשה ככל שביכולתי כדי למצוא את מנדי. אני לא האיש שיעזוב חבר במצוקה." הוא הציץ לרגע, אומד את הרושם שעשו דבריו, אך לא רק שאלו לא עשו כל רושם, אלא אף הצליח חיליק להבחין במעין חיוך נלעג.
 
חיליק מיהר להוסיף, "אולי את חושבת שאני לא יכול במצבי לעשות הרבה, מי אני בכלל. אבל את יכולה להיות בטוחה, שאם יהיה בכך צורך אני גם אפשיט את הירח באמצעות מקלף מטבח, אפרוס אותו לפלחים עם חוט דנטלי ואגרור אותו בעזרת מאוורר אישי הפועל על שתי סוללות רגילות, ואז אטגן... אה, נסחפתי. בכל אופן, מה שניסיתי לומר, אני לא אשב בשקט עד שאמצא את מנדי."
 
אפרת חשה את הצריבה בלבה. הו, יש לו כוונות טובות, ללא ספק. איזו אהבת חברים, כמה כוח יש לו בשל האהבה האמיתית הזו. זה כמעט לא הגיוני, איפה אפשר בימינו למצוא כאלה חברים. אבל אני, אני זו שמשקרת, אני דו-פרצופית. אני מרמה את כולם. מסכן הבחור הזה, כל פעם יוצא עם פתקים חדשים וגיליונות לתיבות הדואר. הוא מסתובב ברגליו ואוסף תרומות. ואני יודעת שהכל לשווא. איך את יכולה, אפרת? איך את מסוגלת להוליך שולל את כולם? אה, לא. מה אני כבר יכולה לעשות. אני כזו מרשעת, באמת לא רציתי להזיק לאף אחד.
 
"אגב." חיליק חייך. "אני מקווה שנהניתם מהאוכל שהבאתי לכם לשבת, ביום שישי האחרון."
 
"הו, בטח. זה היה נפלא!" אפרת שיבחה, אחד בפה ואחד בלב.
 
"אבל מאמי... את אמרת לנו לחלק את הכל לשכנים וזרקת לפח את מה שנשאר," אמר קול דקיק של ילדה.
 
עיניהם של חיליק ואפרת קמו בחוריהן. "הו, ברכי, את לא יכולה לדבר כך." היא נתנה בקטנה מבט גוער ופנתה אל חיליק, נבוכה, מסמיקה. "אתה בטח מבין, ילדים, לפעמים שוגים בדמיונות." היא לא יכלה לשאת את הכלימה ומיד קמה והסתובבה אל הפתח. "אכין משהו לשתות," מלמלה וחמקה למטבח.
 
חיליק הביט בילדים המטפלים במשחקי ההרכבה והחשיבה שהביא להם והרהר, אובד עצות. מה לא בסדר במה שהבאתי באותו יום שישי? מה היה שם? צלחת עופות, חמש מנות, אולי רבעי עוף קצת כחושים, אבל יפים למדי. מה עוד? אורז, אריזה בגודל של שקית אשפה, מה רע? מלבד סלק אדום, גזר מגורד ובצל כבוש, מכל סלט שלוש קופסאות של ארבעה קילו. נו, אולי הגזמתי, אבל הבחור שם ב'יד עֶציון' אמר שהוא ממש מגרד את החביות לקראת המשלוח הבא. טוב. אולי בפעם הבא אביא כמות גדולה יותר.
 
הטלפון צלצל. אף אחד מהילדים לא רץ להרים, זו ההוראה שקיבלו בתקופה האחרונה מההורים ומהשוטרים שבאו להתקין על הטלפון את המערכת המאתרת את מקור השיחות, אותו מכשיר אשר בתחילת דרכו בביתם היה לשעשוע אמיתי לכל גיל.
 
אפרת קיבלה את השיחה מן השלוחה שבמטבח. "הלו?"
 
"שלום, אמא..."
 
הלב קפא לרגע בתוך בית-החזה ומיד אחר-כך נבהל בסדרת פעימות מוגברות. "מנדי... זה אתה?" היא כמעט שאגה.
 
"כן, זה אני, אמא, חשבתי שהיום זה זמן מתאים להתקשר. מזל טוב, הֶפִּי בֶּרְס' דֶיי טוּ יוּ." הוא זמזם. "יש לך יום הולדת."
 
"הו, חמוד שלי... תודה. ספר לי מהר, מה קורה איתך, היכן אתה, איך אתה מרגיש?"
 
"ובכן..."
 
"התכוונתי שתקצר, עכשיו הזמן לא מתאים כל-כך."
 
 
 
בסלון, חש חיליק את הסחרחורת גואה במוחו. הוא נעמד, כושל, נאחז בשולחן. "אני בבית שלו, כל-כך קרוב לחיים שלו, יכול לחוש אותו, לגעת בחפצים שלו... מנדי. אני מרגיש אותו."
 
הוא הביט במכשיר הטלפון המיותם המותקן בסלון. מהרהר, אולי זה הוא. שאגת השמחה המוזרה מן המטבח לא כל-כך מתאימה לאם שאיבדה את בנה... מה קורה כאן? האומנם? הייתכן?
 
חיליק פקק את אצבעותיו, וקמץ אותן לאגרוף. לא, הוא חשב. לא. אסור לי להרים את השפופרת. מעולם לא עשיתי כזה דבר, לחדור לחייהם הפרטיים של אנשים. אה, מנדי הוא כבר נחלת הכלל.
 
ואם זה לא הוא מעבר לקו? אלביש על עצמי מעיל עבה של חרפה. לא אוכל לשאת את זה. אמות מבושה. ואם זה הוא. ואם זה החברותא שלי... אני חייב לנסות."
 
הוא גרר את עצמו אל הטלפון. הילדים כלל לא הבחינו בו, שקועים בענייניהם.
 
חיליק הרים את השפופרת והצמיד לאוזנו. מעבר לקו הוא שמע, "אבל אמא? מה הפירוש 'זמן לא מתאים כל-כך'? עד שאני מתקשר את רוצה שאקצר?"
 
"מנדי... זה מנדי," הוא גמגם. הסחרחורת הטילה מסך כהה מול עיניו. הוא רצה להשיב את השפופרת וכמעט צנח, גופו נשמט, הוא מחבק את השולחן, נתמך בשארית כוחו. מתאמץ להצמיד את השפופרת ללחיו.
 
"מה הולך כאן?... הם בקשר..." סינן והתאמץ להתיישב. "כן, הם בקשר."
 
 
 
אפרת גולד מצמצה כנגד החלון החשוך. "מנדי, אני שומעת רחשים בקו. אולי מישהו מצותת לנו." היא הניחה את השפופרת על השולחן, ואז הרימה אותה. "חכה רגע," היא לחשה לפומית.
 
 
 
אפרת נכנסה בסערה לסלון. עיניה נפלו מיד על הטלפון. כתפיה צנחו בהקלה. השפופרת היתה נתונה בעריסתה. איש לא מקשיב.
 
איש לא מקשיב?
 
כאשר ראתה את פניו החיוורים של חיליק, שעמד כשידיו בכיסי מעילו. הוא רעד. עיניו היו מצועפות. מה קורה כאן?
 
"זה קורה גם לי..." היא אמרה בדחף לשלוט על המצב. "גם אני לפעמים שומעת מישהו מדבר ונדמה לי שזה מנדי. זה ממש הקול של מנדי. אבל זה מישהו אחר..." האם זה יתקן את המצב? מחשבותיה געשו. האם הוא הקשיב לשיחה? האם ישתכנע מתירוצי ההבל שלי?
 
ציוץ לא מוגדר נפלט מגרונו של חיליק. "הא?"
 
"כן, הרופא הסביר לי שזה בעקבות הטראומה והגעגועים אליו. זה קורה. זה מובן. ברגעים כאלה אני לוקחת גלולות שינה ובורחת אל מתחת לשמיכות." פניה של אפרת הבליטו אמבטיות של כאב בשקעים שמתחת לעיניים. "הדמיונות האלה מציקים לנו."
 
חיליק טלטל את ראשו כמנסה להשיב לו את צלילות דעתו. "דמיונות, הא?"

נחמן גרשונוביץ

נחמן גרשונוביץ – סופר וחוקר בין-תחומי, אמן המתח הריאליסטי המשלב דמיון חסר מעצורים עם היגיון מדעי.
מחברם של רבי-מכר רבים, ביניהם טעות אופטית, לעלות על נס, מאזן אימה, וסדרות כמו פתח מילוט, התרסקות, וסדרת ההומור ושמחת בחייך.
 
* אלי אשד מראיין לרגל כנס בלשים
https://goo.gl/245gHA
 
* דליה קרפל במאמר על סופרי בלשים ישראליים
https://goo.gl/ycJax3
 
* האתר אישי של הסופר - 'ספרא וסייפא':
nachmang.wordpress.com
 
* בטוויטר
https://twitter.com/nachmangr

עוד על הספר

נושאים

פתח מילוט 2 – הישרדות נחמן גרשונוביץ
1
 
 
 
הטלפון צלצל בכניסה לכולל החשוך. כמה סערות עלולות להתרחש בעטיה של שיחת טלפון אחת.
 
שבתאי גולד נלפת. הוא קם באִטיות, חוצה את ההיכל הריק לכיוון הכניסה. הזמן תם, עכשיו אצטרך להתמודד מול האמת ממנה ברחתי כל החיים. זהו זה, עלי להילחם.
 
הוא נעצר ליד הטלפון, מניח יד רועדת על השפופרת התלויה במאונך. הוא לקח נשימה והרים, מצמיד את האפרכסת לאוזנו. "כן?"
 
האיש מעבר לקו פתח עניינית. "אל תדאג, לא מצותתים לנו, אומנם מנסים, אבל בינתיים אני מצליח לחסום אותם." שיעול. "מה שלומך סטֶפַן? הו, תאמין לי, במקום כלשהו בתוך הלב, אני עוד מתגעגע אליך... סטֶפַן ידידי."
 
"היי קֶן, אל תתגעגע, אני מבקש ממך, הסיפור שלנו לא השאיר אותי עם טעם טוב בפה."
 
"אני מבין, אולי תנסה קצת שוקולד, יהיה לך טעם טוב יותר. תלמד ממני, אני לא אומלל כמוך למרות שאנו עוברים אותו סבל, בערך."
 
שבתאי התנער. "טוב, מספיק סיפורים. מה אתה רוצה? קֶן, סיכמנו שאין בינינו יותר קשר לנצח, אלא אם כן מדובר במצב חירום גרוע ביותר."
 
ברנהרדט צחקק. "ישמעו אוזניך מה שפיך מדבר, אנחנו לא במצב חירום רגיל, אלא סוּפֶּר חירום, ואל תגיד לי שאתה לא יודע או מרגיש, משהו, צא מהקונכית."
 
"טוב, דַּבֵּר." שבתאי סירק את זקנו האדמוני בטרנס גובר.
 
"שמע, אני מאמין שאנחנו בצרות. כבר תקופה די ארוכה שעוקבים אחרי, יפנים, שניים או שלושה, אני לא יודע מה בדיוק העניין, אבל אלו העובדות. ספר לי מה קורה אצלך, מה חדש, מה עשית, מה הִשתנה?"
 
"אני לא יודע אם זה שייך לעניין, למעשה אני מקווה בכל נפשי שזה לא קשור. אבל, הבן שלי, אה... הוא נעלם." השפופרת רטטה בתוך אגרופו.
 
"נעלם? מה זאת אומרת 'נעלם'?"
 
שבתאי חש את הקלון צובט בלחייו. "הוא ברח ממני. כמה מביש, הילד נמלט והשאיר לי מכתב בו ביקש שלא אחפש אחריו."
 
"סטֶפַן, למה, למה לו לברוח?"
 
"זה סיפור ארוך."
 
"איך הוא ברח?"
 
"זה מורכב."
 
"סטֶפַן, תן קצה חוט." הפרופסור נאנח. "אלה החיים שלנו, אסור לנו להניח לדברים כאלה להתגלגל."
 
"בסדר, לאשתי יש אחות אלמנה בשם אביגיל, לאביגיל יש בן בשם הארי בראון. והדודן הזה, הגיע אלינו לחופשה, עשה מה שעשה ולקח איתו את הבן שלי."
 
הפרופסור ברנהרדט לקח נשימה מעבר לקו. "הו, זה מתחיל להיות מסובך. רגע, והרי ניתקת כל קשר משפחתי, איך נכנס לכאן הדודן? זה נורא. באמת נורא."
 
"זה הגיע מהכיוון של אשתי. אחרי שנים ארוכות של ניתוק היא חידשה את הקשר, מבלי ידיעתי כמובן. ולמעשה אז התחילו הצרות."
 
רגע של שתיקה ולאחריה אמר ברנהרדט, "אתה מבין מה עשית? פרצת חלון בחומת המבצר שלך. ייתכן שהבן שלך כבר יודע הכל."
 
"לא, הוא לא יודע כלום."
 
"אבל אשתך יודעת וזה מספיק, הרגע הבהרת לי שאשתך לא אמינה. היא הרסה את המחיצה שבנית, המחיצה שמפרידה בין החיים שלך לבין הצרות שבחוץ. אולי היא בכלל כבר סיפרה לו את כל מה שלא היה צריך לספר."
 
שבתאי הביט סביבו באפלולית. "מספיק לדבר עלי. תגיד לי מה קורה עם 'אזיקים'?" הכינוי בו השתמשו לגבי מַאריוֹ ווֹייט, עוזרו הנאמן של מונטגומרי, שהופלל ונשלח לכלא לשארית חייו.
 
"אל תשאל." ברנהרדט נגס במשהו מעבר לקו. "'אזיקים' פורה ומתפקד מעבר למשוער. לא תאמין עד כמה הצלחתי להתקרב אליו. אני לא יכול לספר לך עכשיו, אתה מבין." בליעה. "בכל אופן, אני ממש נחרד ממה שסיפרת לי. סטֶפַן, הגענו למצב שחייבים לפעול."
 
"מה?"
 
"כבר אמרתי לך קודם, סטֶפַן, צא מהקונכית. אתה יודע בדיוק איזה מכשיר זוועתי יצרנו. גם בלי לדעת מפורשות, אנחנו יכולים לחוש, להבין, שהמכשיר עומד לשימושו של אותו רוצח."
 
שבתאי נסוג, מבועת. "היי קֶן, אתה לא יכול להטיל עלי אשמה כלשהי. אני נקי. אתה מבין? נקי! אנחנו עבדנו על מערכת של שלום, לא של הרג. מערכת שתסייע למטוסים שנקלעו לסופות, לטייסים שאיבדו עשתונות וכל היתר. אל תאשים אותי."
 
נייר עטיפה מרשרש נקרע בעצבנות מעבר לקו. "אלא מה? אתה רץ לישראל, הופך לאורתודוקס, מגדל זקן, חי חיי מַרטיר, קדוש מעונה, וחומק מכל אחריות. אתה כבר לא חי חיים שלֵווים, אתה סובל, תראה מה קרה עם הבן שלך, וזו רק ההתחלה. הצחקת אותי, מערכת של שלום. ידידי, תראה את התוצאות, אנשים מתים בגלל המערכת הקדושה שיצרת. אתה לא יכול לשבת לך שם בשקט עם מצפון נקי ולומר לא עשיתי רע לאיש."
 
"אני שומע."
 
"טוב שדיברנו. אל תשתמש בטלפון בבית, אני בטוח שהוא לא נקי. אנחנו חייבים הפעם להכניע את הדרקון כדי להציל את העולם. עוד אשוב אליך עם פרטים לגבי הפגישה שלנו. עד היום נמנעתי מלהטריד אותך, אבל עכשיו זה כבר נוגע קרוב..."
 
 
 
 
 
 
הרוח הקרירה טפחה על פניה של אפרת גולד. היא עמדה במרפסת ביתה בקומה הרביעית, משקיפה אל הרחוב הנתון לחסדיה של תאורה רופפת. עוברי אורח נחפזים, אחד דוחף עגלת ילדים, מחציתה מלפפונים ומחציתה תינוק. אחר מעשן לו בניחותא, מזמזם ניגון ישיביש עתיק ומהרהר ברמב"ם מוקשה. ויש גם זקן אחד קבוע, מדדה, נעזר במקל וניזון מרצועות פלפלים כבושים אותן הוא שולף בזו אחר זו מתוך שקית שבכיסו.
 
גם מנדי היה עובר באותו רחוב ממש, על אופנוע, או בלעדיו. נעצר, קורא בעיון את כל המודעות מעל הלוח שבחוץ ואז נכנס לבניין. חוזר מהישיבה, כולו אושר וחיוכים, גדוש חוויות וסיפורים.
 
אפרת הסתכלה מתוך ציפיית שווא, היא ידעה שמנדי לא יבוא. בדמיונה עברה שוב ושוב על אותו ערב סוער בו סייעה למנדי להימלט מאביו ולהשאיר מכתב. כמה דמעות ואנחות, כמה דיבורים, כמה סבל. הכל משחק. אבל עכשיו היא סובלת, יותר מכל אחד אחר המעורב בפרשה. היא מתייסרת בנקיפות מצפון, מתבשלת בכאב מבלי יכולת לפצות פה. היא לא יכולה לשתף איש בחוסר הנאמנות שלה. אין לה ברֵרה אחרת, אחותה הכריחה אותה...
 
מתוך החושך שבקצה הרחוב הגיחה דמות גוצית נושאת חבילות. נראה בבירור שהלה טורח ומתאמץ לשאת את חבילותיו וצרורותיו הרבים. ככל שהתקדם, כן עלה החשש בלבה של אפרת.
 
"לא, רק לא זה... רק לא הוא עוד פעם," אמרה אל הרוח. אך החשש הפך לפחד ממשי. "כן, זה הוא."
 
חיליק וייס, החבר המסור של מנדי. ביקוריו שהפכו תכופים יותר ויותר, גם נעשו מעמסה בלתי-נסבלת. אפרת עדיין לא מצאה את הדרך לדחות אותו סופית, והוא היה שב ומופיע, מתיישב לעודד ולספר מעשיות נס.
 
היא חזרה לתוך הבית ממהרת למטבח לבדוק את מצב הסיר על הכיריים. שבתאי, בעלה, אמור גם הוא כבר להגיע, אחרי איחור כה מתמשך. עברו כמה דקות עד שפעמון הכניסה צלצל. היא שלחה את הילדים לפתוח. "מה אני אומרת לו? למה הוא בא לכאן? למה לי העונש הזה?"
 
"הו, שלום, ערב טוב לכם." חיליק התנשף ולחייו הסמוקות בלאו הכי, ליהטו כעת כשלהבת המדורה. "מקווה שאני לא מפריע עכשיו," אמר, כהרגלו.
 
ילדי משפחת גולד התקהלו סביבו בצהלות וצחקוקים. הם נקשרו לחיליק בתקופה האחרונה, הוא היה להם כמו דוֹד או קרוב משפחה, כאילו חשו דרכו את מנדי. והוא מצדו השתדל להצחיק אותם ולספר להם עד כמה מנדי הוא בחור חזק שיחזור בקרוב עם מתנות נפלאות מחו"ל.
 
חיליק פתח את השקיות ונתן לילדים את המתנות שרכש עבורם. אפרת הביטה מן הצד, מהרהרת, חבל ששבתאי לא נמצא כאן כעת, הייתי סוגרת את שניהם בסלון שילמדו כמה שהם רוצים. הנה, עוד רגע הוא יתחיל בסיפורי מיסיון. רק זה חסר לי.
 
"גברת גולד," פתח חיליק אחרי שנרגעו הילדים ושקעו בעיון במתנות החדשות. "את יודעת, חשבתי לגבי השיטה הישירה הזו של המיסיון..."
 
"בבקשה, חיליק. רק לא מיסיון עכשיו," אמרה אפרת, מרימה את ידיה. "הסיפורים שלך מצמררים אותי. כל פעם שאתה בא לכאן ומציף אותנו בסיפורי מיסיון, אני לא מצליחה לישון יומיים. עכשיו גם יש לי יום מיוחד, יום הולדת, לפחות היום קצת שקט."
 
"כן, אני יודע. מדי שנה היה מנדי מתייעץ בי כיצד להפתיע אותך ביום ההולדת, איזו מתנה לקנות לך, איזה פרח נחמד יותר. כן. קבלי את המתנות האלה בשמו."
 
אפרת מצמצה. חיליק שלף מכיסו מעטפה. "הנה, זו התמיכה הקבועה שאני מפריש מכספי התרומות. אל תודי לי, אלו יהודים טובים שם בחוץ שמתחננים אלי לבוא לקחת, וכולם ברוך-השם תורמים ביד נדיבה."
 
"תודה."
 
"ולעניין המיסיון, הריני מוכן לא לדבר על זה היום, אבל אם מנדי נמצא בידיהם, אסור לנו לנוח רגע. אני באמת לא מבין למה הפסקתם לחפש אותו, אני חושב, אה..." הוא הביט אל הקיר, כמו מהרהר בקול. "כל יום אני שואל את עצמי מחדש את השאלה הזו. מה?"
 
"חיליק אני מעריכה מאוד את דאגתך הכנה למנדי, אבל אתה צריך להבין, זה לא פשוט כמו שזה נראה. אני מניחה שלא הכל אתה יודע." היא שתקה. למשל שמנדי בכלל לא בידיהם של המיסיונרים העלובים שמתעללים בדמיון שלך; למשל שיש דברים שחייבים להתבצע...
 
"אבל אני יכול להבטיח לך, אני אעשה ככל שביכולתי כדי למצוא את מנדי. אני לא האיש שיעזוב חבר במצוקה." הוא הציץ לרגע, אומד את הרושם שעשו דבריו, אך לא רק שאלו לא עשו כל רושם, אלא אף הצליח חיליק להבחין במעין חיוך נלעג.
 
חיליק מיהר להוסיף, "אולי את חושבת שאני לא יכול במצבי לעשות הרבה, מי אני בכלל. אבל את יכולה להיות בטוחה, שאם יהיה בכך צורך אני גם אפשיט את הירח באמצעות מקלף מטבח, אפרוס אותו לפלחים עם חוט דנטלי ואגרור אותו בעזרת מאוורר אישי הפועל על שתי סוללות רגילות, ואז אטגן... אה, נסחפתי. בכל אופן, מה שניסיתי לומר, אני לא אשב בשקט עד שאמצא את מנדי."
 
אפרת חשה את הצריבה בלבה. הו, יש לו כוונות טובות, ללא ספק. איזו אהבת חברים, כמה כוח יש לו בשל האהבה האמיתית הזו. זה כמעט לא הגיוני, איפה אפשר בימינו למצוא כאלה חברים. אבל אני, אני זו שמשקרת, אני דו-פרצופית. אני מרמה את כולם. מסכן הבחור הזה, כל פעם יוצא עם פתקים חדשים וגיליונות לתיבות הדואר. הוא מסתובב ברגליו ואוסף תרומות. ואני יודעת שהכל לשווא. איך את יכולה, אפרת? איך את מסוגלת להוליך שולל את כולם? אה, לא. מה אני כבר יכולה לעשות. אני כזו מרשעת, באמת לא רציתי להזיק לאף אחד.
 
"אגב." חיליק חייך. "אני מקווה שנהניתם מהאוכל שהבאתי לכם לשבת, ביום שישי האחרון."
 
"הו, בטח. זה היה נפלא!" אפרת שיבחה, אחד בפה ואחד בלב.
 
"אבל מאמי... את אמרת לנו לחלק את הכל לשכנים וזרקת לפח את מה שנשאר," אמר קול דקיק של ילדה.
 
עיניהם של חיליק ואפרת קמו בחוריהן. "הו, ברכי, את לא יכולה לדבר כך." היא נתנה בקטנה מבט גוער ופנתה אל חיליק, נבוכה, מסמיקה. "אתה בטח מבין, ילדים, לפעמים שוגים בדמיונות." היא לא יכלה לשאת את הכלימה ומיד קמה והסתובבה אל הפתח. "אכין משהו לשתות," מלמלה וחמקה למטבח.
 
חיליק הביט בילדים המטפלים במשחקי ההרכבה והחשיבה שהביא להם והרהר, אובד עצות. מה לא בסדר במה שהבאתי באותו יום שישי? מה היה שם? צלחת עופות, חמש מנות, אולי רבעי עוף קצת כחושים, אבל יפים למדי. מה עוד? אורז, אריזה בגודל של שקית אשפה, מה רע? מלבד סלק אדום, גזר מגורד ובצל כבוש, מכל סלט שלוש קופסאות של ארבעה קילו. נו, אולי הגזמתי, אבל הבחור שם ב'יד עֶציון' אמר שהוא ממש מגרד את החביות לקראת המשלוח הבא. טוב. אולי בפעם הבא אביא כמות גדולה יותר.
 
הטלפון צלצל. אף אחד מהילדים לא רץ להרים, זו ההוראה שקיבלו בתקופה האחרונה מההורים ומהשוטרים שבאו להתקין על הטלפון את המערכת המאתרת את מקור השיחות, אותו מכשיר אשר בתחילת דרכו בביתם היה לשעשוע אמיתי לכל גיל.
 
אפרת קיבלה את השיחה מן השלוחה שבמטבח. "הלו?"
 
"שלום, אמא..."
 
הלב קפא לרגע בתוך בית-החזה ומיד אחר-כך נבהל בסדרת פעימות מוגברות. "מנדי... זה אתה?" היא כמעט שאגה.
 
"כן, זה אני, אמא, חשבתי שהיום זה זמן מתאים להתקשר. מזל טוב, הֶפִּי בֶּרְס' דֶיי טוּ יוּ." הוא זמזם. "יש לך יום הולדת."
 
"הו, חמוד שלי... תודה. ספר לי מהר, מה קורה איתך, היכן אתה, איך אתה מרגיש?"
 
"ובכן..."
 
"התכוונתי שתקצר, עכשיו הזמן לא מתאים כל-כך."
 
 
 
בסלון, חש חיליק את הסחרחורת גואה במוחו. הוא נעמד, כושל, נאחז בשולחן. "אני בבית שלו, כל-כך קרוב לחיים שלו, יכול לחוש אותו, לגעת בחפצים שלו... מנדי. אני מרגיש אותו."
 
הוא הביט במכשיר הטלפון המיותם המותקן בסלון. מהרהר, אולי זה הוא. שאגת השמחה המוזרה מן המטבח לא כל-כך מתאימה לאם שאיבדה את בנה... מה קורה כאן? האומנם? הייתכן?
 
חיליק פקק את אצבעותיו, וקמץ אותן לאגרוף. לא, הוא חשב. לא. אסור לי להרים את השפופרת. מעולם לא עשיתי כזה דבר, לחדור לחייהם הפרטיים של אנשים. אה, מנדי הוא כבר נחלת הכלל.
 
ואם זה לא הוא מעבר לקו? אלביש על עצמי מעיל עבה של חרפה. לא אוכל לשאת את זה. אמות מבושה. ואם זה הוא. ואם זה החברותא שלי... אני חייב לנסות."
 
הוא גרר את עצמו אל הטלפון. הילדים כלל לא הבחינו בו, שקועים בענייניהם.
 
חיליק הרים את השפופרת והצמיד לאוזנו. מעבר לקו הוא שמע, "אבל אמא? מה הפירוש 'זמן לא מתאים כל-כך'? עד שאני מתקשר את רוצה שאקצר?"
 
"מנדי... זה מנדי," הוא גמגם. הסחרחורת הטילה מסך כהה מול עיניו. הוא רצה להשיב את השפופרת וכמעט צנח, גופו נשמט, הוא מחבק את השולחן, נתמך בשארית כוחו. מתאמץ להצמיד את השפופרת ללחיו.
 
"מה הולך כאן?... הם בקשר..." סינן והתאמץ להתיישב. "כן, הם בקשר."
 
 
 
אפרת גולד מצמצה כנגד החלון החשוך. "מנדי, אני שומעת רחשים בקו. אולי מישהו מצותת לנו." היא הניחה את השפופרת על השולחן, ואז הרימה אותה. "חכה רגע," היא לחשה לפומית.
 
 
 
אפרת נכנסה בסערה לסלון. עיניה נפלו מיד על הטלפון. כתפיה צנחו בהקלה. השפופרת היתה נתונה בעריסתה. איש לא מקשיב.
 
איש לא מקשיב?
 
כאשר ראתה את פניו החיוורים של חיליק, שעמד כשידיו בכיסי מעילו. הוא רעד. עיניו היו מצועפות. מה קורה כאן?
 
"זה קורה גם לי..." היא אמרה בדחף לשלוט על המצב. "גם אני לפעמים שומעת מישהו מדבר ונדמה לי שזה מנדי. זה ממש הקול של מנדי. אבל זה מישהו אחר..." האם זה יתקן את המצב? מחשבותיה געשו. האם הוא הקשיב לשיחה? האם ישתכנע מתירוצי ההבל שלי?
 
ציוץ לא מוגדר נפלט מגרונו של חיליק. "הא?"
 
"כן, הרופא הסביר לי שזה בעקבות הטראומה והגעגועים אליו. זה קורה. זה מובן. ברגעים כאלה אני לוקחת גלולות שינה ובורחת אל מתחת לשמיכות." פניה של אפרת הבליטו אמבטיות של כאב בשקעים שמתחת לעיניים. "הדמיונות האלה מציקים לנו."
 
חיליק טלטל את ראשו כמנסה להשיב לו את צלילות דעתו. "דמיונות, הא?"