הקדמה:
המקום המסוכן ביותר בתבל
מי שמחזיק בברלין מחזיק בגרמניה, ומי שמחזיק בגרמניה מחזיק באירופה.2
(ולדימיר לנין, מצטט את קרל מרקס)
ברלין היא המקום המסוכן ביותר בתבל. ברית המועצות רוצה לבצע ניתוח במקום העדין הזה כדי להוציא את הקוץ הזה, את הכיב הזה.
(ראש הממשלה ניקיטה חרושצ'וב לנשיא ג'ון פ' קנדי בפגישת הפסגה שלהם בווינה, יוני 1961)
צ'קפוינט צ'רלי, ברלין
תשע בערב, יום שישי 27 באוקטובר 1961
זה היה הרגע המסוכן ביותר בתולדות המלחמה הקרה.
הברלינאים לא נרתעו מהלילה הלח והמסוכן ונאספו בסמטאות הצרות המוליכות לצ'קפוינט צ'רלי.4 עיתוני הבוקר למחרת אמדו את מספרם בכ־500, קהל לא קטן לנוכח העובדה שהם אולי יהיו עדים ליריות הראשונות במלחמה תרמו־גרעינית. מקץ שישה ימים של מתחים גואים ניצבו טנקי פטון אם־48 אמריקניים וטנקי טי־72 סובייטיים זה מול זה, מטחווי אבן זה מזה - עשרה מכל צד, ועוד כ־25 ממתינים סמוך.
הקהל, חמוש רק במטריות ובמעילים עם ברדסים להגנה מפני הגשם הקל, התקדם בחיפוש אחר נקודת מבט טובה יותר לעבר חזיתות פרידריכשטראסה, מאוּאֶרשטראסה וצימֶרשטראסה, שלושת הרחובות המצטלבים בצומת החציה העיקרי בין מזרח ברלין למערבה לשירותם של כלי רכב צבאיים ואזרחיים של בעלות הברית והולכי רגל. קצתם עמדו על גגות הבתים. אחרים, בהם חבורה של צלמי חדשות ועיתונאים, רכנו מחלונות הבניינים הנמוכים שנשאו עדיין את נקבי הפגזים מההפצצות במלחמה.
דניאל שוֹר, כתב חדשות סי־בי־אס, דיווח מהמקום למאזיניו ברדיו בקול הבריטון הסמכותי והדרמטי שלו,
המלחמה הקרה לבשה הלילה ממד חדש, בשעה שלוחמים אמריקנים ורוסים ניצבו זה מול זה בפעם הראשונה בהיסטוריה. עד כה נוהל העימות בין מזרח למערב באמצעות שליחים - גרמנים ואחרים. אך הלילה ניצבו המעצמות זו מול זו, עשרה טנקים רוסיים בעלי גחון נמוך מול טנקי פָּטוֹן אמריקניים, במרחק פחות מ־100 מטרים זה מזה.5
וכאילו לא היה המצב מתוח דיו,6 לפתע נראה מסוק צבאי אמריקני מרחף בגובה נמוך לסקור את שדה הקרב, ושוטר מזרח־גרמני נבח בבהלה: ״ארצָה!״ והקהל הצייתן השתרע על האדמה, פניו כלפי מטה. כעבור רגע השתרר שקט מוזר. ״המחזה ממש משונה, לא ייאמן כמעט״, אמר שור.7
חיילים אמריקנים ניצבים ליד הטנקים שלהם, אוכלים מתוך הפנכות הצבאיות שלהם, בעוד המערב־ברלינאים מציצים מאחורי מחסומי חבלים וקונים כעכים. הזירה שטופה אורות זרקורים מהצד המזרחי, ואילו הטנקים הסובייטיים כמעט לא נראים בחשכה שבמזרח.
בקהל נפוצו שמועות כאילו ברלין ניצבת על סף מלחמה.8 Es geht los um drei Uhr (״היא תיפתח בשלוש לפנות בוקר״). תחנת רדיו במערב ברלין דיווחה כי הגנרל בדימוס לוּשיוּס קליי, נציגו המיוחד החדש של הנשיא קנדי בברלין, צעד בצעדים רהבתניים אל הגבול כאחרון כוכבי הוליווד כדי לכוון אישית את היריות הראשונות. עוד סיפור נפוץ שמפקד המשטרה הצבאית של ארצות הברית בצ'קפוינט צ'רלי חבט במקבילו המזרח־גרמני וששני הצדדים משתוקקים לקרב יריות. על פי תיאור אחר פלוגות סובייטיות שלמות שמו פעמיהן לעבר ברלין לשים קץ אחת ולתמיד לחירות של העיר. הברלינאים ידועים בנטייתם לרכילות אפילו בשעות הקשות ביותר. מאחר שרוב הקהל חווה על בשרו מלחמת עולם אחת או שתיים, הוא הניח שהכול יכול לקרות.
ב־1948 פיקד קליי על הרכבת האווירית שהצילה את מערב ברלין מ־300 ימי מצור בידי הסובייטים.9 שבוע קודם לכן הוא הצית את העימות הנוכחי במו ידיו בסוגיה שהממונים עליו בוושינגטון לא חשבו עד אז שמצדיקה הסתבכות במלחמה. למרות הנהלים המקובלים בארבע המעצמות הגדולות, משטרת הגבולות של גרמניה המזרחית דרשה שאזרחים של בעלות הברית יציגו תעודות זהות קודם כניסתם לשטח הסובייטי של ברלין. עד אז הסתפקו בלוחיות הרישוי הייחודיות של מכוניותיהם.
קליי היה משוכנע מניסיונו האישי שהסובייטים ינגסו בזכויות המערב כבסלמי רך, אלא אם ייתקלו בהתנגדות בעניינים פעוטים שבפעוטים, ולכן דחה את הדרישה והורה לתגבר את כלי הרכב האזרחיים בליווי חמושים.10 חיילים נושאי רובים מכודנים בסיוע טנקים אמריקניים ליוו את המכוניות משני צדיהן בדרכן במבוך גושי הבטון הנמוכים, העקלתוניים, האדומים־לבנים של המחסום.
הגישה הקשוחה של קליי הוכיחה את עצמה בתחילה: אנשי משמר הגבול המזרח־גרמני נסוגו. אך כעבור זמן קצר הורה חרושצ'וב לכוחותיו להשתוות עם עוצמת האש האמריקנית, טנק מול טנק, ולהתכונן להסלמה נוספת במקרה הצורך. במאמץ מוזר, ובדיעבד כושל, לשמור לעצמו נתיב נסיגה הורה חרושצ'וב לטשטש את סמלי הלאום שעל גבי הטנקים הסובייטיים, ולנהגיהם הורה ללבוש מדים שחורים לא מזוהים.
כאשר נסעו הטנקים הסובייטיים לצ'קפוינט צ'רלי באותו יום אחר הצהריים כדי לעצור את המבצע של קליי, הם הפכו תקרית גבול זעירה עם המזרח־גרמנים למלחמת עצבים בין שתי המעצמות החזקות בתבל. מפקדים אמריקנים וסובייטים שפעלו מתוך מפקדות חירום משני צדי ברלין בחנו את צעדיהם בעודם ממתינים בחשש להוראות מהנשיא ג'ון פ' קנדי וראש הממשלה ניקיטה חרושצ'וב.
בעוד המנהיגים בוושינגטון ובמוסקבה שוקלים את צעדיהם בחנו צוותי הטנקים האמריקניים בפיקודו של מייג'ור תומס טַיירי את יריביהם מעברו האחר של הקו הידוע ביותר המפריד בין מזרח למערב. במבצע לילי דרמטי, ב־13 באוגוסט 1961, חודשיים וחצי בלבד קודם לכן, הציבו כוחות צבא ומשטרה מזרח־גרמניים בסיוע הסובייטים את המחסומים הזמניים הראשונים, את גדרות התיל ואת עמדות השמירה סביב מערב ברלין בקו שאורכו כ־180 קילומטרים כדי לבלום את זרם הפליטים, פליטים שבריחתם איימה על המשך קיומה של המדינה הקומוניסטית.
מאז ביצרו הקומוניסטים את קו הגבול בגושי בטון, במרגמות, בעמדות טנקים, במגדלי שמירה ובכלבי תקיפה.11 מה שהעולם למד לכנות ״חומת ברלין״ תואר בפי כתב רשת שידור בברלין נורמן גֵלבּ במילים: ״תכנית הפיתוח־מחדש העירונית היומרנית ביותר מאז ומעולם... המתפתלת כנחש ברחבי העיר כמו תפאורה לסיוט״. עיתונאים, צלמי חדשות, מנהיגים פוליטיים, רבי־מרגלים ותיירים - כולם מילאו את רחובות ברלין כדי לחזות ב״מסך הברזל״, כלשון הדימוי של וינסטון צ'רצ'יל, לובש צורה בשטח.
לכולם היה ברור שעימות הטנקים בצ'קפוינט צ'רלי לא היה תמרון גרדא.12 טיירי וידא שאנשיו יטענו בבוקר ההוא את כונני הטנקים בתחמושת חיה. המקלעים שלהם היו טעונים למחצה. בד בבד הצמידו אנשיו של טיירי כפות של דחפורים על כמה מהטנקים. תוך כדי התרגילים לקראת אירוע שכזה הוא אימן את אנשיו לבצע תכנית להיכנס למזרח ברלין בשקט, דרך צ'קפוינט צ'רלי, צעד שהיה מותר על פי הזכויות של ארבע המעצמות, ובשובם יבקעו את חומת ברלין המתרוממת - בהתגרות בקומוניסטים.
כדי להתחמם ולהרגיע את עצביהם הגבירו נהגי הטנקים את עוצמת מנועיהם בשאגה מפחידה. אך לכוח הקטן של בעלות הברית, על 12 אלף אנשיו - בהם 6,500 אמריקנים בלבד - לא היה סיכוי בעימות קונוונציונלי עם כ־350 אלף חיילים סובייטים שהיו פרושים בטווח תקיפה מברלין. אנשיו של טיירי ידעו שהם אינם אלא פתיל הפעלה קטן במלחמה כוללת העלולה להידרדר למלחמת גרעין עוד לפני שתספיק לומר Auf Wiedersehen.
כתב סוכנות הידיעות ״רויטרס״ אדם קֶלֶט־לוֹנג מיהר לצ'קפוינט צ'רלי להעביר את הדיווח הראשון על העימות, ולמראה חייל אפרו־אמריקני חרֵד שאייש את המקלע על גב אחד הטנקים, נמלא חששות. ״חששתי שאם ידו תרעד יותר, המקלע שלו עלול לפלוט ירייה והוא יפתח במלחמת עולם שלישית״, הרהר קלט־לונג בינו לבינו.13
בשעת חצות לערך בברלין, שש בערב שעון וושינגטון, נועדו יועציו הבכירים של קנדי לביטחון לאומי לישיבת חירום בחדר הקבינט של הבית הלבן. עצבנותו של הנשיא גברה לנוכח אבדן השליטה במצב. האסטרטגים לענייני גרעין השלימו באותו שבוע תכניות מגירה מפורטות להנחית מכת מנע גרעינית על ברית המועצות במקרה הצורך כך שאויביה של אמריקה יושמדו, וצבאותיהם לא יוכלו להגיב. הנשיא טרם הספיק לחתום על התכניות הללו והטיח במומחים שלו שלל שאלות ספקניות. אך תרחישי יום הדין העיבו על מצב רוחו של הנשיא בשבתו עם מקג'ורג' בנדי, יועצו לביטחון לאומי; שר החוץ שלו דין ראסְק; שר ההגנה רוברט מֶקנָמארָה; ראש המטות המשולבים גנרל לַיימַן לֶמניצֶר ופקידים בכירים אחרים בממשל האמריקני.
משם טלפנו לגנרל קליי בקו הטלפון הבטוח בחדר המפות שלו במערב ברלין.14 נאמר לקליי שבנדי על הקו והוא מבקש לדבר אתו, לכן נדהם לשמע קולו של הנשיא קנדי בכבודו ובעצמו.
״שלום, אדוני הנשיא״, אמר קליי בקול רם ושם קץ בחטף להמולה מאחוריו, במרכז הפיקוד.15
״איך העניינים שם?״ שאל הנשיא בקול שנועד להביע קור רוח ונינוחות.
הכול בשליטה, אמר לו קליי. ״הצבנו עשרה טנקים בצ'קפוינט צ'רלי״, אמר. ״גם לרוסים יש שם עשרה טנקים, כך שאנחנו תיקו״.
אחד העוזרים העביר פתק לגנרל קליי.
אדוני הנשיא, עלי לשנות את הנתונים. ברגע זה נמסר לי שהרוסים מעבירים לשם עוד 20 טנקים כך שמספר הטנקים שלהם שם יהיה כסך כל הטנקים שלנו בכל ברלין. לכן עלינו להעביר לשם את 20 הטנקים הנותרים שלנו. אל תדאג, אדוני הנשיא. הם מקפידים להציב טנק אחד על כל טנק שלנו. לדעתי, זו ראיה נוספת לכך שהם לא מתכוונים לעשות משהו
גם הנשיא ידע לעשות חשבון. אם הסובייטים יוסיפו ויתגברו את כוחותיהם, לא יהיה לקליי די כוח קונוונציונלי להגיב. קנדי סקר את פניהם המודאגים של אנשיו בחדר. הוא הניח את רגליו על השולחן בניסיון לשגר מסר של קור רוח לאנשים שחששו שמא העניינים יוצאים מכלל שליטה.
״אם כך, הכול בסדר״, אמר הנשיא לקליי. ״אל תאבד את הביטחון״.
״אדוני הנשיא״, השיב קליי בגילוי לב אופייני, ״אנחנו לא מודאגים מהעצבים שלנו. אנחנו מודאגים מהעצבים של אנשיך בוושינגטון״.
מחצית המאה חלפה מאז שקמה חומת ברלין באמצע שנתו הראשונה של ממשל קנדי, אך רק עתה יש לנו פרספקטיבה מספקת וגישה למסמכים אישיים, להיסטוריה בעל פה ולמסמכים שהותרו לפרסום זה לא כבר בארצות הברית, בגרמניה וברוסיה, וכך אנו יכולים לספר ביתר ביטחון את סיפורם של הכוחות שעיצבו את האירועים ההיסטוריים של שנת 1961. כדרכן של דרמות אפיות, מוטב לספר את הסיפור הזה באמצעות ציר זמן (של שנה קלנדרית), מקום (ברלין ובירות העולם שעיצבו את גורלה) ואישים.
קשה למצוא מערכות יחסים בין שני מנהיגים בתקופתם שהיו לחוצות יותר מן הבחינה הפסיכולוגית ומנהיגים שהיו מנוגדים זה לזה ובעלי שאיפות מתנגשות כג'ון פ' קנדי וניקיטה חרושצ'וב.
קנדי עלה על בימת העולם בינואר 1961, לאחר שזכה בבחירות הצמודות ביותר שהיו בארצות הברית מאז 1916, בעזרת מצע שדיבר על ״החזרת אמריקה למסלול״ לאחר שתי תקופות כהונה של הנשיא הרפובליקני דווייט ד' אייזנהאואר. קנדי אף האשים את אייזנהאואר שהתיר לקומוניסטים הסובייטים להרוויח יתרון כלכלי וצבאי מסוכן על פני ארצות הברית. הוא היה הנשיא הצעיר ביותר בתולדות ארצו, בן 43, בן למשפחה מיוחסת, גדל על ברכי אביו המולטי־מיליונר, השאפתן חסר המעצורים, שבנו האהוב, ג'וזף הבן, נהרג במלחמה. הנשיא החדש היה יפה תואר, כריזמטי ונואם מזהיר אך סבל מחוליי גוף רבים, החל בתת־תפקוד של בלוטת יותרת הכליה עקב מחלת אדיסון, וכלה בכאבי גב קשים, שהוחרפו עקב פציעה במלחמה. הוא קרן ביטחון עצמי אך התייסר בספקות בנוגע לדרך הראויה להתמודד עם הסובייטים. הוא היה נחוש בדעתו להיות נשיא גדול כאברהם לינקולן ופרנקלין ד' רוזוולט אך חשש שהם תפסו את מקומם בהיסטוריה רק באמצעות מלחמות. הוא ידע שבשנות ה־60 פירושה של מלחמה כזאת אחד: חורבן גרעיני.
שנה ראשונה של נשיא אמריקני בבית הלבן עלולה להיות מסוכנת גם לאדם עתיר ניסיון יותר מקנדי בעת שמשא העולם המסוכן עובר מממשל אחד למשנהו. בחמשת חודשי הכהונה הראשונים של קנדי הוא עדיין סבל מהתוצאות הקשות של התנהלותו הוא, החל בניהול הכושל של הפלישה למפרץ החזירים וכלה בפסגת וינה, אז, על פי תיאוריו שלו, הערים עליו חרושצ'וב והתעלל בו. אך ההימור הגדול של חייו היה בברלין, הבימה הראשית של התחרות בין האמריקנים לסובייטים.
חרושצ'וב היה היפוכו הגמור של קנדי מבחינת מזגו וחינוכו. הוא היה בן 67, נכדו של צמית ובנו של כורה פחם, אימפולסיבי ונמהר לעומת קנדי ההססן ונוטה לרברבנות לעומת קנדי המאופק. מצבי הרוח שלו נעו בין חוסר ביטחון מושרש של אדם שלא ידע קרוא וכתוב עד לשנות ה־20 לחייו, לביטחון של מי שעלה לגדולה נגד כל הסיכויים בעוד יריביו דועכים, נופלים קרבן לטיהורים או מחוסלים. חרושצ'וב היה מעורב בפשעיו של מורהו יוסיף סטלין, ולאחר מותו של זה הוקיע אותו והתנער ממנו. ב־1961 פסח חרושצ'וב על שתי הסעיפים בין נטייתו לרפורמות ורצונו ביחסים טובים יותר עם המערב, ובין הסמכותנות המוטבעת בו ונטייתו לעימותים. הוא האמין באמת ובתמים כי הדרך הטובה ביותר לקדם את האינטרסים של הסובייטים טמונה בדו־קיום בשלום ובתחרות עם המערב, אך הופעלו עליו לחצים גוברים והולכים להחריף את המתחים עם וושינגטון ולעצור בכל האמצעים את זרימת הפליטים שאיימה למוטט את גרמניה המזרחית מבפנים.
מאז הקמתה של גרמניה המזרחית ב־1949 עד 1961 עזבו אותה אחד משישה מתושביה - כ־2,800,000 איש - בתור פליטים.16 אם מוסיפים אליהם גם את מי שנמלטו מאזור הכיבוש הסובייטי בשנים 1949-1945, מספרם תפח והגיע לארבעה מיליון. הגירת ההמונים הזאת רוקנה את המדינה מהמוכשרים ובעלי המוטיווציה ביותר בין תושביה.
זאת ועוד, בראשית 1961 נמצא חרושצ'וב במרוץ נגד השעון. באוקטובר ציפתה לו ועידה מכרעת של המפלגה הקומוניסטית, ובה היו לו כל הסיבות לחשוש שאויביו ידיחו אותו אם עד אז לא יעלה בידו להסדיר את המצב בברלין. כאשר סיפר חרושצ'וב לקנדי בפגישתם בווינה שברלין היא ״המקום המסוכן ביותר עלי אדמות״, הוא התכוון לומר שזה המקום המוּעד ביותר להצית מלחמת גרעין בין המעצמות. נוסף לכך, חרושצ'וב ידע שאם ייכשל בברלין, יחסלו אותו אויביו במוסקבה.
היריבות בין שחקני המשנה של חרושצ'וב וקנדי בגרמניה היתה טעונה לא פחות. כך נוצר סכסוך א־סימטרי בין מנהיג גרמניה המזרחית ולטר אולבריכט וארצו הכושלת על 17 מיליון תושביה ובין הקנצלר של גרמניה המערבית קונרד אדנאואר והעוצמה הכלכלית המתעצמת של 60 מיליון תושביה.
מבחינתו של אולבריכט לשנה הזאת עתידה להיות חשיבות קיומית אף יותר מאשר לקנדי או לחרושצ'וב. ״הרפובליקה הדמוקרטית הגרמנית״, שמה הרשמי של גרמניה המזרחית, היתה מפעל חייו, ובהיותו בן 67 הוא ידע שבלי תמורה רבת־עוצמה היא מוּעדת להתמוטטות כלכלית ופוליטית. ככל שגברה הסכנה הזאת, כן הוא הגביר את מאמציו ותככיו למנוע אותה. עמדת הכוח של אולבריכט במוסקבה התבססה ביחס ישיר פחות או יותר לחוסר היציבות בארצו בשל החשש ששרר בקרמלין מפני כישלון בגרמניה המזרחית והשפעתו של כישלון כזה בכל רחבי האימפריה הסובייטית.
מעבר לגבול, בגרמניה המערבית, לאחר שלוש תקופות כהונה נאבק קונרד אדנאואר בן ה־85 בעובדת היותו בן תמותה וכנגד יריבו הפוליטי וילי בְּרַנדט, ראש עיריית ברלין המערבית. מפלגתו הסוציאל־דמוקרטית של ברנדט איימה איום בלתי נסבל על אדנאואר, סכנה של השתלטות השמאל על המדינה בבחירות שעמדו להתקיים בספטמבר. אך אדנאואר ראה דווקא בקנדי את האיום הגדול ביותר על מורשתו, מורשת גרמניה המערבית החופשית והדמוקרטית.
ב־1961 נדמה שמקומו של אדנאואר בהיסטוריה מובטח בזכות עלייתה של גרמניה המערבית כעוף החול מן האפר שהותיר הרייך השלישי. אך קנדי ראה בו כוח שוקע שמיצה את עצמו, שקודמיו האמריקנים הסתמכו עליו יתר על המידה על חשבון הידוק היחסים עם מוסקבה. אדנאואר מצדו חשש שקנדי לא ניחן בעוצמת האישיות ובעמוד השדרה הדרושים לעמוד מול הסובייטים בשנה שלדעתו תהיה מכרעת.
סיפור ברלין 1961 מסופר בשלושה חלקים.
חלק א, ״השחקנים״, מציג את ארבעת הגיבורים הראשיים: חרושצ'וב, קנדי, אולבריכט ואדנאואר; החוט המקשר ביניהם באותה שנה בברלין והתפקיד המרכזי שממלאת העיר בשאיפותיהם ובחששותיהם. הפרקים הראשונים מתארים את מניעיהם המתנגשים ואת האירועים שהכשירו את הקרקע לדרמה. בבוקר הראשון שהתעורר קנדי בחדר לינקולן בבית הלבן נודע לו שחרושצ'וב שחרר בצעד חד־צדדי צוות של מטוס ריגול אמריקני שיורט, ומרגע זה ואילך מתנהלת העלילה ברצף של קצרים בתקשורת ותמרונים בין שני המנהיגים. בד בבד פועל אולבריכט מאחורי הקלעים כדי לכפות על חרושצ'וב לדכא את האירועים בברלין ביד קשה, ואילו אנדאוואר מנסה לנווט את דרכו עם נשיא אמריקני חדש שאינו בוטח בו.
בחלק ב, ״חשרת עבים״, יוצא קנדי בצעדים כושלים מניסיון הנפל האמריקני להדיח את קסטרו במפרץ החזירים ומוצא הזדמנות לשקם את מעמדו הרופף במדיניות החוץ באמצעות מרוץ חימוש ופגישת פסגה עם חרושצ'וב. זרם הפליטים הגובר מגרמניה המזרחית החריף את המשבר מנקודת מבטו של אולבריכט, וזה הגביר את תככיו ואת מאמציו לסגור את גבול ברלין. חרושצ'וב ההפכפך עובר מחיזור אחר קנדי לניסיון לחתור תחתיו בפסגת וינה ושם הוא מציג אולטימטום חדש ומאיים בעניין ברלין ומביע אהדה מזויפת לחולשתו הגלויה לעין של יריבו. קנדי נותר מדוכא מהתנהלותו שלו, עסוק יותר ויותר במאמצים להבטיח שחרושצ'וב לא יסכן את העולם בתפיסה מוטעית אשר למידת הנחישות של האמריקנים.
״ההכרעה״, החלק השלישי והאחרון של הספר, מתעד ומתאר את ההיסוסים בוושינגטון ואת ההחלטות במוסקבה, המגיעים לשיאם במבצע הלילה המדהים של סגירת הגבול ב־13 באוגוסט ובתוצאותיו הדרמטיות. בינו לבינו חש קנדי הקלה לנוכח פעולת הסובייטים ומקווה שהם יהיו שותפים נוחים יותר בפתרון בעיית הפליטים המזרח־גרמנים. אך חיש מהר הוא מגלה שהוא הפריז בהערכת היתרונות הטמונים בחומת ברלין. עשרות ברלינאים עושים ניסיונות בריחה נואשים, וקצתם נהרגים. בזירה הבין־לאומית המשבר מעמיק, ובעוד וושינגטון מתלבטת בנוגע לדרך הטובה ביותר לנהל מלחמת גרעין ולנצח בה, מוסקבה פורשת את הטנקים שלה, והעולם עוצר את נשימתו - כפי שיעשה בעוד שנה כאשר הגלים של ברלין 1961 יגיעו למשבר הטילים בקובה.
הסיפור רצוף אנקדוטות אישיות של הברלינאים עצמם, המתמודדים עם התפקיד המהפכני שנועד להם ברגע המכריע בתולדות המלחמה הקרה: ניצולַת מעשי האונס רחבי ההיקף שעשו הסובייטים, המנסה לספר את סיפורה לעם שכל רצונו לשכוח; האיכר שהתנגדותו לקולקטיביזציה של הקרקעות הביאה אותו לכלא; המהנדסת שבריחתה למערב מסתיימת בניצחונה בתחרות ״מיס יוניברס״; החייל המזרח־גרמני המדלג אל החופש מעל לגדר התיל, ידו שומטת את רובהו תוך כדי הזינוק, והוא נהפך לסמל איקוני של השחרור; והחייט הנורה למוות תוך כדי שחייה אל החופש, קרבן ראשון של הפקודות שהוצאו במזרח־גרמניה ״לירות כדי להרוג״ את המבקשים לברוח.
בראשית 1961 איש לא העלה על דעתו שמשטר פוליטי יבנה חומה כדי לעצור את בריחת עמו כשם שכעבור 28 שנים איש לא היה מעלה בדעתו שאותו מחסום יתפורר בשקט ובלי שפיכות דמים, בן לילה לכאורה.
רק אם נחזור אל השנה שבנתה את חומת ברלין ונחזור אל הכוחות והאישים שהקיפו אותה, נוכל להבין את שהתרחש ולנסות לפתור כמה מהשאלות הגדולות שנותרו בלא מענה בהיסטוריה.
האם על ההיסטוריה לנהוג בבניית חומת ברלין כבתוצאה חיובית של מנהיגותו המיושבת בדעתה של קנדי - אמצעי מוצלח להימנע ממלחמה - או שמא היתה החומה תוצאה אומללה של היעדר עמוד השדרה שלו? האם הופתע קנדי מסגירת הגבול בברלין או שמא צפה אותה ואולי אף שאף אליה משום שהאמין שהיא תפיג מתחים שהיו עלולים להוביל למלחמת גרעין? האם מניעיו של קנדי היו מושכלים ומכוונים להגיע לשלום, או שמא היו אלה מניעים ציניים וקצרי ראות בימים שנתיב פעולה אחר היה עשוי להציל עשרות מיליוני מזרח־אירופים מדור נוסף של כיבוש ודיכוי סובייטי?
האומנם היה חרושצ'וב רפורמטור אמתי, וניסיונותיו להושיט יד לקנדי לאחר בחירתו היו מאמץ כן (שארצות הברית לא הבינה כראוי) להפיג מתחים? ואולי הוא היה מנהיג לא יציב, וארצות הברית לא יכלה לעשות אתו עסקים? האם חרושצ'וב היה חוזר בו מהתכנית להקים את חומת ברלין אילו האמין שקנדי יתנגד לה? או שמא סכנת הקריסה הפנימית של גרמניה המזרחית היתה כה גדולה, שהוא היה מסתכן במלחמה במקרה הצורך רק כדי לבלום את זרם הפליטים?
ננסה לשפוך אור חדש על סמך ראיות חדשות ותובנות רעננות על אחת השנים הדרמטיות ביותר במחצית השנייה של המאה ה־20 - ואגב כך ננסה ליישם את לקחיה לשנים הסוערות של ראשית המאה ה־21.
