122
צליפה עזה נשמעה ברוח. ידו של אַדוֹלְפיוּס הֶמילְטוֹן הבזיקה מתוך מעילו, הוא הסתובב על צירו, אקדחו שלוף. שמוליק קופר נדחף אחורנית לצִדו, כושל, נאחז ברגליו של אַדוֹלְפיוּס.
הם ראו מעטפת שחורה דמוית נורה אדירה כבויה, מתרוממת בשלווה מעבר למצוקים הסמוכים. הֶבְהֵק קבוע נראה מהבהב בכתום, להבה, בתחתית מעטפת הבלון.
"מה זה?" אמר שמוליק, מנסה לזהות בחשכה את המתאר המלא של האובייקט המרחף. "אה... כדור פורח! זה כדור פורח..." הוא ניסה לחשוב אם יש בזה היגיון. מי מסוגל, ומי מעוניין בכלל, לנווט כדור פורח אל האלפים המושלגים ולהגיע בזמן סופה בהתהוות.
אַדוֹלְפיוּס הסתכל לצדדים. הוא הסיר את מגן הרוח מעל עיניו, ליקק את אצבעו והעביר את כרית האצבע הלחה על גבי מצחו. עתה מצמץ ופנה לכל עבר. מזהה את כיוון הרוחות הנושבות. הוא הצביע. "הכדור הזה ריק..." מפליג ברוח, הנוסע ירד ממנו כנראה לא מזמן.
מבער הפּרוֹפֶּן יגווע, במוקדם או במאוחר, האוויר החם שבתוך המעטפת יֵלך ויתקרר, והכדור יצנח כלפי מטה.
אַדוֹלְפיוּס הצמיד את משקפי השמש שלו לעיניו, נוטה קדימה, אגודלו עובר שוב ושוב על מקשי מגע נעלמים. הוא גחן, עוקב בשימת לב אחר הכדור השב ומסתתר בין צלעות ההרים. מבחין בשלוש רצועות לבנות על גבי יריעת המעטפת השחורה. לבסוף הזדקף. הוא לחש אל הרוח, "לוּציוּס רֶבֶל."
"מה? אתה יודע של מי הכדור הזה?" שמוליק הסתובב, כשלא ניתן היה עוד לראות את הכדור הפורח.
אַדוֹלְפיוּס לא ענה. הכניסה הראוותנית הזו תואמת לאופיו הסהרורי של מר רֶבֶל. שלוש הרצועות הלבנות מסמנות את האות הפותחת ושתי האותיות הסוגרות של שמו, האות אֶל. תראו אותי, אני יכול.
אַדוֹלְפיוּס פתח שוב בהליכה. בקו מתעגל, מתרחקים מבית הארחה שהוא המחסה היחיד באופק שיכול לספק להם הגנה מפני הסופה המתקרבת.
פְּתוֹתֵי השלג הנוֹצִיִּים התעבו עם כל דקה שעברה.
הקור האַלְפִּינִי נשאב יחד עמו מן החלון הפתוח. הוא נותר שפוף עוד דקה ארוכה, בוחן את הסביבה, לפני שהתרומם והגיף בזהירות את החלון הכבד. הזגוגית הכפולה, העכורה, השמיעה צלצול עמום. מסגרות העץ חרקו.
התרחק מהחלון ונצמד אל הדופן המשופעת בזווית קיצונית. הוא נמצא בעליית הגג של בית הארחה על צלע השְׁילִיהוֹרן, גג שעוצב כך ששלג לא יצטבר עליו, אלא יחליק מיד לצדדים.
מתחת לחליפת שלושה חלקים, לבנה כשלג, לבש שכבה פנימית של ביגוד תֶּרְמִי דקיק, עשוי שילוב של צמר מֶרִינוֹ משובח וגימור של חַווָּר, חומר המופק מבין שכבות סלעי מִשְׁקָע ימיים, ומשמש כשכבה עוצרת מים.
לא היה עליו שום ציוד טיפוס. לעומד מן הצד תהיה זו חידה, כיצד הגיע לכאן מבלי לטפס, ומבלי ללכלך אף לא בכתם אחד את חליפתו הלבנה.
שלף פנס דקיק והפעיל אותו בסיבוב מקביל של שתי טבעות. שורה של נוריות לֶד הפיקו קרן חדה של אור. בחן בשימת לב את תכולת עליית הגג. כלי עבודה, פחיות שמן מכונות, מצבור ברזלים ומסמרים ענקיים, חלקי ריהוט בשלבי שיפוץ. ריח עז של דבק.
התכופף והרים את תיק הגב שלו מתחת החלון. צעד קדימה, גחן ודחף אותו מתחת לשולחן שהותקן מעליו מסור נגרים. הוא משך שק ריק מתחתית השולחן, כזה המשמש לקבלת נסורת עץ בתהליך החיתוך, וכיסה את התיק שלו. לפני שהזדקף, ידו גיששה אל תוך כיס חיצוני בתיק, לחיצה. נשמע בִּיפּ.
הזדקף והביט בשעונו, המתין רגעים אחדים, נשמע בִּיפּ נוסף, מכיוון השעון. סנכרון התדר הושלם, עתה יוכל לדעת מיד בעת שיזיז מישהו את התיק ממקומו, או ינסה לחטט בו.
עם יד אחת בכיסו, ויד שנייה אוחזת בפנס, ובהילוך שאנן וחיוך טוב, ירד במדרגות שהלכו והתרחבו. עקף מסדרון צר ועבר אל גרם מדרגות נוסף. כיבה את הפנס, משום שלא היה בו עוד צורך. התרומם על בהונותיו ותלה את הפנס מאחורי איור מאובק שהציג ענפי עץ דובדבן מלבלבים על רקע האַייְגֶר.
המולה של דיבורים בקעה מעבר לקיר שהפריד בין החדרים לבין האולם המרכזי. הוא התעלם וירד בגרם המדרגות, שואף אל קרבו את ריחות המאכלים העולים מן המטבח. המדרגות האחרונות נעשו שומניות ודביקות.
הוא חייך. זו הכניסה האחורית. בדיוק מה שרצה.
דלפקים רחבים, עשויים לוחות מסיביים של עץ צפצפה, נמתחו לאורך קירות המטבח. חלון אחד, בעל זגוגיות כפולות, עכורות, הציג את החשכה ואת השלג היורד. סירי פח גדולים, מהבילים, ניצבו על גבי כיריים.
"אנחנו עשינו את ההחלטה הזו? הֵיי?" בעל בית הארחה, אַלְמֶר הַאטוֹן, דידה על רגליים עבות וקצרות, עובר מסיר לסיר, בוחן את ערימת קעריות העץ שסודרו על גבי הדלפק. "אנחנו עשינו הכול, כדי שהילד הזה לא יישאר כאן איתנו, וייצא לחיים הגדולים והטובים בעיר הגדולה? הֵיי?"
בעל בית הארחה על השְׁילִיהוֹרן התנודד בכובע צמר ושְׁלֵיְיקֵס מחוספסים ועבים כחבלים, קמטים עמוקים נראו בפניו, הוא דיבר בקול גרוני ובעיוות אופייני של דיאלקט מבודד, שגרם לכל מה שאמר להישמע כשאלה.
אשתו של אַלְמֶר, ג'וֹי, היתה דומה לו כמעט בכל, מלבד הזקן העבות והשְׁלֵיְיקֵס. היא שפשפה כפיות עץ מגושמות בעזרת פיסת אריג שהיתה מחוברת אל הסינר שלה. "כן, אבל האם לא עשינו את זה מאוחר מדי? יַאוֹ?"
"למה מאוחר מדי? הֵיי?" אַלְמֶר ריסק בכפות ידיו כמה קישואים מוארכים ומיובלים, עיניו מכווצות וזקנו מתרוצץ בהילוך אִטי. "אני. חושב." ריסוק עז. "שאין. דבר. כזה." עסיס ניתז. "מאוחר. מדי. הֵיי?" הקישואים הפכו לעיסה בדרכם לתוך הסירים שלפניו.
"כן. כן. נכון. אבל. האם לא משכנו את הזמן? אם היינו שולחים אותו בגיל צעיר יותר, הוא יכול היה ללמוד ולהתכונן נכון יותר. שלחנו אותו בגיל ובזמן שהוא מגיע ישר להתמודדות, בלי זמן ללמוד? יַאוֹ?"
אַלְמֶר התכופף ואסף רסיסי קישוא שהתפזרו על הדלפק. הוא חזר וביקש להשליך הכל לתוך הסיר, מבטו התמקד, והוא פלט צעקה. "הֵיי! הֵיי? מה זה? מה זה?" הוא הניח יד על חזהו, העור המחוספס של פניו הקמוטים הציג חיוורון פתע.
ג'וֹי הסתובבה ורצה לעבר בעלה. היא נעצרה לצִדו, מחזיקה באריג הניקוי ובכף עץ. היא הצביעה. "אדון, מה אתה עושה כאן? יַאוֹ?"
הברנש בחליפה הלבנה נותר כשהיה, כפוף מעט מעל אחד הסירים, מניח לאדים לעטוף את ראשו ואת פניו, בעודו נושם עמוקות. הוא זז לבסוף אחורנית, פוקח את עיניו ומפנה אליהם חיוך משובב. "מצטער אם נבהלתם."
"נבהלנו-נבהלנו! הֵיי?" אַלְמֶר התקדם אליו בצעדים מהירים. מתנפל בגופו החסון.
האיש היה הבזק מהיר של תנועה. בולם את ידו הכבדה של אַלְמֶר ובמקביל משקיע את כף ידו השנייה בתוך חזהו המוסתר בזקנו. אַלְמֶר השתנק ונעצר תחתיו, כמו התנגש בעמוד בטון.
"המטבח הוא מחוץ לתחום הכניסה של האורחים? יַאוֹ?" ג'וֹי החוותה אחורנית. "יש שלט על הדלת. ואיך לא הבחנו בך כשנכנסת לכאן? יַאוֹ?"
אַלְמֶר הרים את ידיו. "אתה ברשימת המוזמנים? רגע, אני לא זוכר את הפרצוף שלך." אַלְמֶר נגע בזקנו. "ותאמין לי, אני לא שוכח פרצוף... הֵיי?"
האיש בחליפה הלבנה הזיז מעט את ראשו, בלוריתו העבותה היורדת על מחצית מפניו נדחתה מעט הצִדה. עיניו בערו. "אני לא ברשימת המוזמנים!"
"אז אני איאלץ ללוות אותך אל הדלת? הֵיי?" אַלְמֶר לקח צעד אחורנית. "בוא, בבקשה? הֵיי?"
"אם אלווה אותך אל הדלת, אתה תהיה זה שיעוף החוצה, אדוני." האיש הסתובב והפנה את גבו, הגזרה המחויטת של חליפתו נראתה בבירור. "אני סוכן של 'המשרד הפדרלי לבריאות הציבור'." הוא הרים את קצה השרוול שלו בעזרת הזרת, הציץ בשעון ונשף. "פו, שנים שלא היינו אצלך." הוא עזב את השרוול, שעל הצד החיצוני שלו נתפרה תווית הנושאת לוגו של שלוש רצועות לבנות.
בני הזוג הַאטוֹן החליפו מבטים של חשש ואי-אמון. "לא. אל תעשה לנו את זה. לא שלחתם מכתב? לא הכנתם אותנו? הֵיי?"
"שלחנו, שלחנו. הדוורים כנראה מתעצלים לעלות לכאן." האיש חייך ושפשף את ידיו. "איזה שימוש יש לתיבת הדואר שנמצא מחוץ לדלת? קיבלתם לכאן מכתב מָתַיְשֶׁהוּ?"
"לא? יַאוֹ?" ג'וֹי הניחה את כף העץ מידה. "אנחנו משתמשים בתיבה כדי להשאיר מפתחות או כלים כשאנחנו יוצאים וחוזרים? יש לנו תיבת דואר למטה, בתחילת המסלול? יַאוֹ?"
"טוב, אם כן זו בעיה שלכם. אנחנו שלחנו לפחות מכתב אחד מדי חודש במהלך השנה האחרונה." האיש בלבן התקרב שוב אל אחד הסירים, הוא הציץ פנימה ובחש במרק בעזרת תרווד עץ. "ועכשיו, אני הולך לאכול אתכם חיים..."
"על גופתי המתה? הֵיי?" אַלְמֶר משך בשְׁלֵיְיקֵס שלו, נשמע קול חֲבִיטָה ואבק פרץ והתאבך בזקנו.
האיש בלבן הנהן. "אין בעיה, אני מוכן להתפשר ולאכול אתכם מתים..." הוא בחן אותם רגע ארוך, ולאחר מכן פרץ בצחוק, קולו עשיר ומצטלצל. באִטיות ובהיסוס, הצטרפו אליו בעלי בית ההארחה, נושאים את קולם בצחוק משחרר.
.jpg)
