פרולוג
דניקה
נשמתי עמוק, כשפניי טמונות בחזה האלוהי ביותר בעולם. התעוררתי מזמן, אבל אפילו לא עלה על דעתי לקום. לא בטוחה אם אני עטפתי את טריסטן יותר, או שהוא אותי. נרדמנו אחוזים זה בזה, וככל הידוע לי שנינו לא זזנו מילימטר מאז.
הרגל שלי הייתה זרוקה על המותניים שלו, זרועי חובקת את צד גופו, והיד שלי אחזה את חולצתו באגרוף חזק, כאילו חיי תלויים בה. שכבתי על זרועי השנייה, והמשקל הרדים אותה. ובכל זאת, אפילו לא עלה על דעתי לקום.
זרועו הייתה מוטלת על כתפיי, רגל אחת תחובה חזק בין רגליי. הרגשתי שהחולצה שלי עולה עד הצלעות, וידו אוחזת בה ומושכת מאחורי גבי. היינו תמונת מראה זה של זה, נאחזים זה בזה בכל כוחנו, אפילו בשנתנו.
הוא התחיל לזוז קצת והרמתי את ראשי להסתכל עליו.
עיני הזהב היפות שלו מצמצו, עדיין עיוורות משינה. ראיתי אותו עובר מחוסר מודעות נעים לאימה מוחצת, כשהוא נזכר.
חשבתי לעצמי שזה בטח הקטע הכי קשה כשמאבדים מישהו, הרגע הזה שבין שינה לערות, כשאתה נזכר וצריך לקבל את האובדן שוב מההתחלה, לשחזר את הרגע שבו חייך השתנו ואיבדת משהו יקר. רק חודש וקצת עבר מאז הלווייתו של אחיו, והוא עדיין חי את הרגע המחריד הזה מדי בוקר.
יומיים אחרי ההלוויה אמו של טריסטן ביקשה ממנו לצאת מביתה ולא לחזור. מוטעה ככל שזה היה, היה לי ברור שהיא מטילה את כל האשמה במותו של ג'ארד על כתפיו של טריסטן. חשבתי שהוא התמודד עם זה לא רע בהתחשב במה שעבר עליו, ובהתחלה הייתי בטוחה שהיא תתחרט אחרי שתצא קצת מהאבל שלה, אבל עד כה היא הייתה איתנה בדעתה.
היה לי קשה מאוד לא לכעוס עליה, אבל אמרתי לעצמי שוב ושוב שהיא פשוט סובלת נורא, ושעם כל-כך הרבה כאב חלק ממנו חייב גם להישפך החוצה. היא אוהבת את טריסטן, אז היא תצא מזה.
טריסטן קיבל את הדחייה שלה בסדר, בסך הכול, אבל הוא היה צריך אותי עכשיו יותר מתמיד, והייתי נחושה בדעתי לעזור לו לעבור את זה.
בחודש האחרון הוא פחות או יותר היה מחובר אליי כמו תאום סיאמי. עדיין הייתה לו דירה, אבל הוא ישן איתי בבית של בוו כל לילה מאז שיצאנו מהבית של אימא שלו. הוא לא רצה להיות לבד אפילו שנייה, והבנתי את זה. התבודדות היא מרכיב הכרחי בהתמודדות עם אבל, אבל לא יכולתי לסרב לשום דבר שהגבר הזה ביקש.
לא יצאנו מהבית. את הימים העברנו במשחקים עם הילדים ואת הערבים בשידורים חוזרים של הסדרה האהובה ביותר על ג'רי, "משפחה בהפרעה", שוב ושוב, עד שיכולנו לצטט את כל הפרקים בעל פה. היינו עושים אהבה, נרדמים, ושוב עושים אהבה. השגרה הזאת סיפקה נחמה והסחת דעת, אהבה והימנעות.
עד היום התקופה הזאת זכורה לי כבריחה מתוקה-מרירה.
עיניו נסגרו חזק ושפתיו חיפשו את שפתיי, מבקשות נחמה באמצעות מגע. ונתתי לו אותה. הייתי מוכנה לתת לו הכול.
אצבעותיו שיחררו את אחיזתן בחולצתי, טיילו על גבי והסירו אותה מעליי בכמה תנועות מהירות וחלקות. החולצה שלו זכתה לטיפול דומה מידיי קצרות הרוח. חיככתי את החזה שלי בשלו ברגע שנוצר בינינו מגע ישיר, עור על עור. הוא הוריד לי את התחתונים ואני הורדתי את תחתוני הבוקסר שלו, ונישקתי כל חלק בגופו שהגעתי אליו. מצצתי את הפטמות שלו חזק עד שהוא נאנק בכאב ומשך אותי מהן, כשידיו בשערי.
הוא הוריד את ידיו אל מותניי ולפת חזק, התהפך על גבו ומשך אותי לישיבה עליו. "תרכבי עליי," אמר בקול צרוד, ומיקם אותי בידיו הגדולות מעל הזין הזקוף שלו.
קימרתי את גבי לאחור, יד אחת תומכת במשקלי על החזה שלו והשנייה עוזרת לכוון אותו אל הפתח. חיככתי אותו שם, שירגיש כמה אני מוכנה, ופשוט נהניתי כשהרגשתי את הקצה שלו משחק בי.
מותניו דחפו מתחתי, הרימו אותי גבוה עד שגנחתי. "עכשיו." הוא נהם עליי. "אני לא יכול לחכות."
דחפתי מלמעלה והוא במקביל הדף מלמטה והושיב אותי עליו עד הסוף. עצמתי עיניים, שמטתי את ראשי לאחור ונכבשתי בתחושה. לא זזתי, רק נהניתי מהמגע המושלם, עד שידיו תפסו את מותניי בחוסר סבלנות ודחקו בי להתחיל לנוע. נעתי במעגלים בהתחלה, תנועות מתגרות, והוא תפס את התחת שלי וגנח.
נשכתי את שפתי ונכנסתי לקצב, קדימה ואחורה, קדימה ואחורה.
הוא הרים את ידו ללוש את שדי, וידו השנייה טיפסה על ירכי ובלי להתבלבל הלכה ישר אל הדגדגן וליטפה אותו במעגלים שהביאו אותי אל סף הפורקן בהנאה עצלה.
ידי הקסם מעולם לא הכזיבו.
"בבקשה," זעקתי והחשתי את הקצב.
הוא עבד עליי מהר יותר ויותר, ואני התאבנתי ורעדתי כמו בצמרמורות חום, ונתתי לגלי העונג העילאי לסחוף אותי. כשהתחלתי לרדת מההיי הממכר הזה הרגשתי אותו פולט בתוכי וראיתי את פניו מתעוותות בפורקן המשחרר שלו. אהבתי לראות אותו גומר, והשתדלתי לא לזוז, עדיין משופדת עליו, עד שעיניו נפקחו והוא מצמץ אליי. קיפלתי את גופי ונשכבתי עליו, טמנתי את פניי בצווארו ושאפתי אותו עמוק.
תמיד היה לו ריח מדהים.
"אני אוהב אותך," הוא אמר לי בקולו הצרוד. הוא אמר את זה כל הזמן. הוא לא עצר את עצמו מאז שהודה בזה בפעם הראשונה, אבל עדיין הרגשתי פרפרים בבטן בכל פעם.
"אני אוהבת אותך," לחשתי באוזנו.
הוא הידק את אחיזתו בי. "אני לא יכול לאבד אותך לעולם, דניקה. אני לא אעמוד בזה."
"אני שלך. ואני לא הולכת לשום מקום. לעולם."
התכוונתי לזה כשאמרתי את המילים האלה, אבל לחיים היו תוכניות אחרות בשבילנו.
הייתי לוחמת מטבעי, ואף אחד לא יכול להגיד שלא נלחמתי עלינו.
הייתי מקריבה את חיי במאבק הזה.
בעצם, כמעט עשיתי את זה.
כשטריסטן היה במקלחת עניתי סוף-סוף לשיחה של קני. הוא ניסה להתקשר אל שנינו כל השבוע, אבל איזה דחף מוזר מנע ממני לדבר איתו. לא היה לי נעים ממנו. קני היה בחור חמוד, ומן הסתם גם לו כאב על ג'ארד, אבל טריסטן ואני התחזקנו בעולם הפרטי שלנו, והיה קשה לי לשחרר ולצאת ממנו.
"הלו," עניתי בקול מהוסס.
"דניקה!" קולו של קני מילא את הטלפון, חם ומלא הקלה. "אני מנסה לתפוס אותך כבר שבוע. מה שלומך? ואיך טריסטן?"
נאנחתי בייסורי מצפון. "הוא בסדר. מצטערת שלא עניתי. היה פשוט...."
"אין בעיה. אני מבין. את מטפלת בו וכולנו מעריכים את זה. תודה."
זה הפתיע אותי. נכון שטיפלתי בו, אבל לא ציפיתי שהחברים שלו יודו לי על כך. "אין על מה, קני. רק רציתי לתמוך בו. אני אעשה הכול בשביל טריסטן."
"אני שמח לשמוע. אני שמח שיש לו אותך ושאת עוזרת לו לעבור את כל זה. הוא באמת צריך אותך."
בלעתי את הרוק בקושי, בגלל הגוש שעמד לי בגרון מהשבחים שלו. לא הייתי רגילה לשמוע דברים כאלה.
"אני יודע שהוא עדיין לא רוצה לדבר איתי, אבל את יכולה למסור לו משהו ממני?"
"ברור."
"הגיטרה של ג'ארד אצלי. לא נראה לי שהוא ירצה אותה עכשיו, אבל רק תגידי לו שאני שומר לו אותה. ג'ארד התחיל ללמד אותו לנגן. ידעת?"
"לא ידעתי."
"נראה לי שיעשה לו טוב להמשיך עם זה. הוא ירגיש שהוא קרוב יותר אל ג'ארד, והוא צריך את זה."
"אתה חושב שזה יכול לעזור כבר עכשיו, או שזה רק יעשה את זה יותר גרוע?" שאלתי. זאת לא הייתה שאלה רטורית. לדעתי זה היה יכול ללכת לשני הכיוונים באותה מידה.
"נראה לי שזה יעזור. הם היו כל-כך קרובים. הוא הרי לא יכול לשכוח את אחיו, ואם הוא יישאר קרוב אל הדבר שהיה הכי ג'ארד, זאת תהיה הדרך הכי טובה לזכור אותו."
שמעתי בקולו שהוא באמת מאמין בזה.
אחר כך, הרבה אחר כך, הייתי עתידה להתחרט שסיפרתי לטריסטן על הטלפון מקני, על הגיטרה. יש בתוכי חלק שאוהב להתבוסס באומללות שלי ולהתרפק על העבר, והחלק הזה עוד יאשים את הגיטרה בכל הדברים הרעים שקרו בינינו, כי היא החזירה אותו אל הלהקה ואל אורח החיים ההוא. אבל החלק ההגיוני שבי ידע שטריסטן היה חוזר לחבריו ולהרגליו הישנים בכל מקרה, ורק הוא יוכל להחליט אם לטבוע או לצוף.
עשינו בעצמנו כל צעד שגוי שהוביל אותנו אל ההרס, אבל עד היום אני עדיין שונאת את הגיטרה.
