הקדמה
[...] אתה חש ומרגיש בפועל כי משקלך משקל וערכך ערך, שאתה פשוט בן אדם, שוכב ולועס קנה גבעול, שמוט על גבך, והשמים ממלאים את עיניך. על פי צמרות העצים, אתה מנחש מקום המצאכם, על פי ענן בשמים [...]
(ס. יזהר)1
21 בדצמבר, היום הקצר ביותר בשנה, בין ערביים, עלים אחרונים של עץ האפרסק מתפארים בזהב מותם הקרב. בבית המולת ארוחה משפחתית, קרקוש כלים, ריחות בישולים וידיים מוזגות תבשיל מהביל מקערה.
לרגע יד אחת נעצרת, מבט משתהה, מישהו מהמסובים הבחין בעלים המוזהבים מבעד לחלון, פנה מהשולחן, פתח דלת וחרש יצא.
לאן יצא? לא לדרך ארוכה, לא לקטוף הישגים, לא לשנות את העולם. זו יציאה אל מסע קטן וצנוע, מסע אל חוויה מלאה של רגע חיים אחד.
מהם סימני הדרך במסע אל חוויית הרגע? ספר זה יציב ארבע תחנות מרכזיות בתהליך זה: כיסופים, השתהות, התבוננות והתגלות.
עד כמה רלוונטי המסע אל הרגע עבור האדם המודרני, הרציונלי? האם מסע כזה יכול להיות נחלתו של כל אדם? מתי לאחרונה חווינו אנחנו רגע חיים אחד במלואו? נשאל ונגרד פדחתנו על מנת להיזכר.
ובאשר למרכיביו של המסע - ״כיסופים״ ו״התבוננות״ נשמעות כמילים גבוהות, שנצפה אולי למצוא לעתים קרובות יותר בשירה. ״השתהות״ ו״התגלות״ נראות כקשורות לעולם הרוחני, ולכן רחוקות מהשיח היומיומי, אפילו של האדם הדתי. איננו מרבים להשתמש במושגים אלה בשפת חיינו היומיומית, בקשר שלנו עם זולתנו, באינטראקציה עם העולם. אין אלה מושגים שהוגדרו על ידי פילוסופים או מדענים באופן מדויק.
נראה, אם כן, כאילו למסע אל הרגע אין מקום אפקטיבי בחיינו. בספר זה נגלה עד כמה בכל זאת הוא טבוע בנו - בפנים רבות. חלקן סמויות, פנימיות, נטולות מילים. חוויית הרגע היא אבן תשתית בהווייתנו האנושית, גם אם מכסות אותה שכבות שכבות של אבק היומיום.
בשעת ערביים, כאשר יצאתי לטיול שגרתי עם ילדיי הצעירים, ראיתי לרגע משהו לנוכח שקיעה נפלאה בשדות הנגב הפתוחים לשמים. הייתה זו שעת דמדומים בין שמים וארץ; היה זה אזור הדמדומים של מילים הצרות מלהכיל את המראות; אור בהיר לעין הרואה בצלילות. הייתה זו נגיעה קיומית: חוויה של התמוססות גבולות בין קיום אנושי למה שמעבר. חוויה של אדם עם עצמו בעולם.
אחר כך היה רעד קיומי. הייתי כמי ששבה מ״מקום של ידיעה״.
לרגע נבהלתי. שמא הרחקתי, אפילו מילדיי האוחזים בידיי.
לא נסעתי להודו, לא הרחקתי עד קצות עולם. סמוך לבית התבוננתי במראה שגרתי בעולם.
והגעתי. לרגע.
הליכה יומית. עניין של מה בכך. אך גם זו יכולה, ברגע מקרי, להחזיר ״תחושה של נוכחות הבריאה שהיא ההרגשה הבסיסית של האדם״, כפי שניסח זאת חוקר התרבות הנודע ג'וזף קמפבל (Campbell).
כולנו זקוקים לחסדו של רגע צלול, לתחושה חזקה של קיום; לתחושת שייכות וקשר להוויית העולם הסובב אותנו. מה מעטים הרגעים האלה. אך הם העמודים המחזיקים את מקדש הנפש.
ברבות הימים קראתי את אל המגדלור2 מאת וירג'יניה וולף. כאשר מרת רמסי התבוננה באור המגדלור וחוותה את המפגש עם קרן האור הייתי אִתה, מתבוננת ויודעת, שוב, מה התרחש באותו היום אחר הצהריים בשדות הקיבוץ. שדות אלה, נוף ילדותי ובגרותי, הם הנוף ביצירתו המונומנטלית של ס. יזהר ימי צקלג,3 וגיליתי אותם מחדש כאשר ״שוטטתי״ במרחביו בעת קריאת היצירה, והפעם התעוררתי גם אל מרחבים פנימיים, רוחניים, שכנראה שקעו בי משחר חיי ועתה הונפו אל ממדים חדשים.
״אתה רואה קשר כלשהו בין כתיבתך לבין כתיבתה של וירג'יניה וולף?״, שאלתי את ס. יזהר בקיץ 1999, בתחילתו של ריאיון, כהכנה לכתיבת מחקר משווה על יצירתו ויצירתה של וולף. יזהר, ממש כרבים אחרים ששיתפתי אותם בנושא המחקר, הֵרים גבה - ״אינני חושב, הרי חיינו היו כל כך שונים. יש רק דבר אחד שאני יכול להבין - סוג המשפטים הארוכים. כל השאר לא דומה״, ענה לי. וולף, יש להניח, לא הכירה את יצירתו של ס. יזהר; יזהר הכיר, אמנם, את יצירתה של וולף, אולם היכרות זו התרחשה לאחר שכבר התחיל לכתוב וגיבש לעצמו סגנון. על פי עדותו, האנגלית שלו באותה עת הייתה דלה ורצוצה, ובכל זאת, אמר לי, הרגיש שזו ״הכתיבה הנכונה״. ברור, אם כן, ששני הכותבים לא השפיעו זה על זה באופן ישיר וכנראה גם לא עקיף, ומכאן הפתעתו של יזהר לנוכח נושא המחקר. אולם במשך שני ראיונות ארוכים ומרתקים באותו הקיץ,4 ההפתעה התפוגגה והפכה לדיון המאשר חוט מקשר בין שני היוצרים - עד שבסוף הריאיון אמר לי, בנימה חייכנית, מובסת: ״את שדכנית!״.
