1
עיני האברכים היו פעורות. המקום היה שרוי בדממה מעיקה. נקישות הנעליים הכבדות הסתחררו בתוך חדר האוכל. הבריון שעמד לפני שולחן ההגשה המרכזי, היה בעל חזות אלגנטית מטעה. שערו ערמוני ומקורזל, עיניו חומות, סנטרו מרובע. הוא לבש חולצה ורודה ועניבה. החוליגן נודע בשם פְרֶדי טְוֶונְטִי.
עיניו של פְרֶדי עברו על פני השולחן. "מה יש לנו כאן?" קולו מהדהד. הרים את מגש השניצלים, מחזיק בו באצבעותיו, בהבעת סלידה. נחיריו התרחבו. "ממ... מריח טוב." אצבעותיו נפתחו והמגש, שהיה בגובה ראשו, צנח כלפי מטה והתנגש בשולחן. השניצלים התעופפו והמגש התהפך בצלצול רועם.
פְרֶדי לקח כמה צעדים אחורנית, וצעק אל אנשיו שעמדו סביב בידיים שלובות. "יֶנְסִי... תכין לי כריך."
אחד האברכים קם ממקומו. הוא הפנה את ידו אל פְרֶדי. "אני לא יכול להרשות לכם לעשות את זה! האוכל הזה הוא מכספי הֶקְדֵּשׁ. הוא נועד לאברכי הכולל... אתם... אסור לכם..." קולו דעך. האברכים האחרים נראו מפוחדים, כאילו חוששים שכל דיבור רק יחמיר את המצב.
פְרֶדי פנה בצעדים אִטיים אל האברך שהתרעם. עיניו היו דבוקות לרצפת המעוינים, שפתיו מצקצקות. הוא הגיע עד אליו ונעצר. אגרופו נשלח בפתאומיות והתהדק על פיסה מחולצתו. האברך התמתח על בהונותיו כדי להימנע מחנק.
"כן?" אמר פְרֶדי. "אמרת משהו?" הוא הסתובב אל אנשיו והניד בידו. "הוא אמר משהו? מישהו שמע אותו? אני לא שמעתי כלום. מישהו שמע?" אנשיו מלמלו שהם לא שמעו דבר. "אתה רואה, איש לא שמע." הארשת החייכנית התרוקנה מפרצופו. "אתה מוכן לחזור עבורנו על הדברים?"
האברך החוויר כסיד. שיניו נקשו. כתפיו רטטו ברעד בלתי-נשלט. "לא... לא אמרתי... כלום..."
"אתה בטוח?" אמר פְרֶדי. "כי אם אמרת משהו... ובכן, כדאי שתחזור על הדברים. אנחנו לא רוצים להחמיץ שום דבר כאן. נכון, בחורים?" אנשיו הנהנו והשמיעו דברי חיוב.
"לא אמרתי כלום..."
"משהו על כספים?" אמר פְרֶדי. "מזכיר לך משהו? 'כספים'?" הוא סובב את פניו. "יֶנְסִי, בעדינות עם המיונז. תוסיף חסה. אני אוהב חסה עם השניצל שלי."
"כן, בוס." יֶנְסִי אסף חסה ירוקה רעננה והטעין את הכריך. גזרי חסה בצבצו מהצדדים. הכריך היה עבה, כמעט מחליק החוצה מתוך כפותיו של יֶנְסִי. "ארבעה שניצלים, בסדר, בוס?"
פְרֶדי ליקק את שפתיו המחוספסות והרפה את אגרופו מחולצת האברך, שצנח בחזרה אל כיסאו, רועד ומחבק את עצמו. "ארבעה שניצלים זה טוב מאוד, אבל תוסיף לי עוד ארבעה בצד, ככה שיהיה לי כתוספת. ותן לי צלוחית עגבניות."
יֶנְסִי הציב את הכריך על גבי צלחת הפוכה, והניח לידו ערימה של שניצלים. פְרֶדי התיישב מול שולחן ההגשה והרים את הכריך. הוא פתח באכילה. מלתעותיו מתמלאות מהשניצל והחסה. והוא לועס ומגרגר בשאון שממלא את חדר האוכל.
"אתם יודעים," אמר פְרֶדי תוך כדי אכילה, מפיו משתלשלת פיסת שניצל עסיסי. "אם תזמינו משטרה..." בליעה. נגיסה אדירה נוספת. פה מלא. לחייו התנפחו. "אנחנו נשרוף לכם את המקום."
מלמולי זעזוע עברו בין האברכים. פְרֶדי התרומם, הודף אחורנית את כיסא הפלסטיק, ומטיח בשולחן את הכריך האכול למחצה. "אני מקווה שזה ברור לכם." מחה את פיו בגב כף ידו והתרחק אחורנית.
פְרֶדי נעצר ליד הדלתות הפתוחות. הוא שלף עט מכיס החזה שלו והסתכל סביב. לבסוף רשם משהו על הקיר. הקיש בעט שלו לצד הכיתוב. "יש כאן את המספר שלי, תגידו למנהל הכולל להתקשר אלי." בתנועה מגושמת החזיר את העט לכיסו ומחא כפיים. "בחורים, תשמידו את המקום..."
- - -
"'תשמידו את המקום'? אוי. מה זה אומר? מה הם עשו?" בלומה קופר הניחה על השולחן קערת ירקות וגבינה בצנצנת זכוכית. היא הסתכלה אל בעלה, עיניה מלאות רחמים.
יואל קופר נשען על כיסאו המרופד בפינת האוכל שלהם. מנורה בעלת זרוע גלילית ארוכה השתלשלה מן התקרה והפיצה אור בוהק, לבן, על גבי השולחן. הוא נאנח. "השֵׁייגֵצִים האלה, הם שלפו אלות והתחילו שם לחבוט בכלים, בחלונות." ידיו של יואל קופר רעדו כאשר שִחזר את האירוע בעיני רוחו. "הם בעטו בשולחנות. הכל התהפך. צלחות נפלו. הרעש... הרצפה התמלאה פתיתים, שניצלים, סלט וזכוכיות... זה היה נורא..."
אשתו בחנה אותו. עיניו הקרינו אימה. "הרגשתי לפתע בתוך הפְּ-פְּ-פְּרעות הקשות האלה שקהילות היהודים עברו בגזֵרות שונות לִ-לִ-לפני כך וכך דורות." הוא לקח נשימה. "לראות ולא להאמין שזה קורה מטר אחד ממני ואני נשאר בחיים לספר על זה..."
"למה? מה הם רוצים? אני מבינה שההתקפות שלהם נעשות תכופות יותר. הא?" בלומה בחנה את בעלה, בעודה ממלאת את צלחתו בפיסות מלפפון חי, רענן, ובכמה כפות גבינה.
יואל היה גְּבַהּ קומה וכחוש. עיניו ירוקות-אפורות ושקועות, המבע שלהן זהיר, נבוך תמיד. שערו חלק, הולך מאפיר, שערות לבנות נראות בכל מקום, למרות שיואל לא עבר עדיין את גיל ארבעים. שיניו הקדמיות בולטות מעט, והוא סובל מגמגום קל.
"לא יודע. לא הצלחתי ממש להבין." יואל בהה בצלחתו. דבר לא בא אל פיו מאז הצהריים. האימה עדיין לא התפוגגה, משתקת. הפחד מפני הבריונים, מפני מה שהם מסוגלים לעולל. הזכוכיות המתנפצות, המזון המתעופף. "הכולל נמצא על התפר, מאזור מבנים לגיטימי, לבין שטח שהבריונים האלה שולטים בו. הם רוצים מהכולל סכום חודשי כדי להפסיק את המתקפות."
"למה באמת הכולל ממוקם שם?" בלומה הסיטה קלות את צלחתו של בעלה, רומזת לו להתחיל לאכול.
"קשיי תקציב. המָ-מָ-מָ-מקום הזה זמני, כבר כמה שנים, אבל זמני..." יואל הביט בצער על צלחת האוכל. "המבנה שהם מצאו, מעט לפני אזור התעשייה... כנראה ז-ז-ז-זול שם. לא יודע." הוא היה מודע לכך שהגמגום שלו בולט יותר בעיתות של חרדה.
"ואין מה לעשות? משטרה? משהו?" בלומה הלכה אל המטבח. חזרה עם אבקת קקאו. האריזה נפתחה ברשרושים רצופים. היא בזקה מהאבקה על הגבינה הצחה בצלחתו. ההר המושלג הפך מנומר בנקודות שחורות.
בלומה היתה בעלת מבנה מוצק, עיניים חומות קטנות ובוהקות. חבשה פאה שחורה שלא הלמה אותה. שומה בולטת עיטרה את צד סנטרה. התנהלותה נראתה אומנם נינוחה, ואולי אף עצלנית, אולם לאמִתו של דבר בלומה היתה אשה נמרצת ומלאת חיים.
"אין מה לעשות. לא יודע. לא מבין בְּ-בְּ-בְּזֶה..." יואל הרים את פניו מצלחתו. "הם אמרו שאם נדווח למשטרה או משהו, הם ישרפו את כל המקום. זה נורא. לא יכול אפילו לחשוב על זה."
אל החדר נכנסה ברנדי, הבת הגדולה. ילדה חיננית ותוססת, בקרוב בת מצווה אולם נראית קטנה בהרבה, אולי בת שמונה, וחכמה מדי. "אבא!" היא אמרה. "אתה כאן? לא ידענו שאתה כאן..." יואל חיבק אותה, משתדל להסתיר את ידיו הקרות כקרח ואת הרעד שעדיין מטלטל אותן.
בכל יום, עם כניסתו לבית, יואל מברך לשלום את ילדיו, מעניק להם רגע של חום ויחס הדדי.
את הנקישה של אבא, הדפיקה העליזה בתיפוף המיוחד, הילדים לעולם לא ישכחו. מיד עם הופעתה, מתפתחות מריבות ברק באשר למי יפתח את הדלת ויזכה ראשון לראות את פניו הזוהרות של אבא.
יואל יושב עמם מעט, מקשיב לדברים החשובים שיש להם לומר ואז פונה לשבת עם בלומה לארוחת ערב.
גם בלומה עצמה, כאשת חיל אמיתית, מיד עם נקישת הדלת המתנגנת היא עוזבת הכל, מציצה לרגע בראי, מסתכלת שהחדר מסודר, וניגשת לקבל את פניו של יואל. עם כניסתו היא מברכת אותו במאור פנים, ורומזת בכל פעם בדרך אחרת ששווה לחכות כל היום כדי לראות פנים של בן תורה חוזר לבית. ספל משקה ממתין לו מיד בכניסה.
הפעם הוא נכנס ישירות למטבח, משאיר את הילדים בחדריהם. האירוע הטראגי מסיט אותו ממנהגיו. במתכוון דילג על נקישתו הססגונית הידועה. לא נותר בו כוח נפש להעניק, עליו למלא עתה את שקי התעצומות שלו עצמו.
הוא בחן את בתו ומשך בכתפיו. "כן. אני, אה... היו לי כמה דברים חשובים לדבר עם אמא." יואל חייך וגמגם קלות. "מה שלומך, ברנדי?"
"אבא, קרה משהו?" עיניה התעגלו ונדדו בין פניה של אביה אל צלחתו, מתמקדות בגבינה ובקקאו.
"לא קרה שום דבר מיוחד. הכל כרגיל..." יואל ניסה להעביר נושא. "אבל את, מה שלומך? איך היה בבית-הספר?"
"בסדר. היה לנו מבחן בחשבון, אני חושבת שידעתי. המפקחת היתה ו..." היא בלעה את רוקה והצביעה אל המסדרון. "רחלי שלחה אותי למטבח, כי היא חשבה שהריחה ניחוח של קקאו."
בלומה חייכה. "אני אכין לכן קקאו חם ועוגיות, ותשבו עם אבא." היא קמה והסתובבה, כך שרק יואל ראה אותה. "אתה זקוק להן..." היא לחשה. "זה ירגיע אותך." יואל חשק את שיניו, בלומה הלכה למטבח.
בלומה הניחה שמוטב להטות את יואל אל אירועי החיים הקטנים, כדי לפרוק ממנו את הטראומה שעבר.
"אז המפקחת..." אמר יואל. "מה היא רצתה?"
"היא אמרה שיש בנות שלא מכבדות מספיק את המורה. אבל אני לא מאמינה לזה. יש משהו אחר. היא חיפשה משהו. היא מסתורית כזו."
"היא אמרה לך משהו?" יואל ליטף קלות את צמתה של בתו כשזו תפסה את מקומה לידו.
ברנדי צעקה, "רחלי! בואי לכאן! ואת יכולה להזמין את שמוליק." אחר היא פנתה אל אביה. "למה אתה לא אוכל?"
בעיני רוחו ראה את השניצלים המתעופפים בחדר האוכל. מיונז ניתז על הקירות. "היו היום שניצלים בחדר האוכל..." פיקת הגרגרת שלו התערבבה בגרונו.
"שניצלים!"
"מלא שניצלים, לאן שלא הסתכלת היו שניצלים." יואל ניסה לחייך. רחלי ושמוליק הגיעו מהחדרים.
בת עשר, רחלי נראתה גדולה יותר מאחותה בת הכמעט-שתים-עשרה. שתי צמות בגוון החיטה השתלשלו מעבר לכתפיה. צמות אותן קולעת לה אחותה מדי בוקר, בטרם לכתן לבית-הספר. היא התיישבה לצד אביה.
שמוליק, בן אחת-עשרה, התיישב לצד אחיותיו. הוא דמה לאמו בתווי פניו, אולם במבנה גופו, היה גבוה ורזה, כאביו. "אבא... ברוכים הבאים! מה שלומך..."
יואל הכריח את עצמו להעמיס גבינה על הכף, ולהוביל אל פיו. "בסדר. בסדר. ברוך השם." הוא החזיר את הכף אל צלחתו. לוקח נשימה עמוקה. "משהו חדש בעניין הגמ"ח?"
