מזרן האבן - תשע מעשיות

אַלְפִינְלֶנְד 

 

. . . . . . . . . 

 

הגשם הקפוא נבזק מהשמים, חופנים של אורז נוצץ שהשליך חוגג עלום כלשהו. בכל מקום שהוא פוגע, הוא מתגבש לכיסוי קרח גרגירי. הוא נראה כל כך יפה לאור פנסי הרחוב: כמו כסף פֵיות, קונסטנס חושבת. אבל לא מפתיע שהיא חושבת ככה; היא נוטה מדי להיקסם. היופי הוא אשליה, ואזהרה בצדה: יש צד אפל ליופי, כמו לפרפרים רעילים. היא צריכה לחשוב על הסכנות, על הסיכונים, על הצער שסופת הקרח הזאת תגרום לאנשים רבים; שהיא גורמת כבר עכשיו, לדברי החדשות בטלוויזיה. 

 

זאת טלוויזיית HD שטוחה שיואן קנה כדי לצפות במשחקי הוקי ופוטבול. קונסטנס היתה מעדיפה לחזור לטלוויזיה הישנה והמטושטשת, עם האנשים הכתומים המוזרים והנטייה להבליח ולדעוך: דברים מסוימים אינם מוצלחים ב־HD. היא מתרעמת על הנקבוביות, על הקמטים, על שערות האף, על השיניים המולבנות במידה בלתי אפשרית — שנתקעים לך בפרצוף, ואת לא יכולה להתעלם מהם כפי שהיית עושה בחיים האמיתיים. כאילו מכריחים אותך לשמש עבור מישהו מראת אמבטיה, מראה מגדילה: לא חוויות נעימות בדרך כלל, המראות הללו. 

 

למרבה המזל, החזאים בטלוויזיה לא עומדים קרוב מדי. הם עסוקים במפות שלהם, בתנועות הידיים הרחבות, כמו מלצרים בסרטי הזוהר משנות השלושים, או קוסמים שעומדים לחשוף את הגברת המרחפת. הסתכלו! יריעות עצומות של לובן מכסות כנוצות את פני היבשת! ראו כמה רחבות ידיים הן! 

 

השידור עובר החוצה. שני פרשנים צעירים — בחור ובחורה, שניהם במעילים מרופדים שחורים אופנתיים עם הילות פרווה חיוורת סביב פניהם — משתופפים תחת מטריות נוטפות בעוד מכוניות חולפות על פניהם בטרטור איטי, מַגבֵיהן עמלים. הם נלהבים; הם אומרים שבחיים לא ראו דבר כזה. מובן שלא, הם צעירים מדי. עכשיו עוברים לתמונות מאסונות: תאונת שרשרת של כמה מכוניות, עץ קורס שריסק חלק מבית, סבך חוטי חשמל שנגרר מטה מכובד הקרח ומהבהב בזדוניות, שורת מטוסים מכוסים גשם מעורב בשלג שקורקעו בנמל תעופה, משאית־ענק שהתקפלה והתהפכה נחה על צדה ועשן עולה ממנה. אמבולנס הגיע למקום, רכב כיבוי אש, קבוצת פועלים במעילי גשם: מישהו נפצע, מחזה שתמיד מאיץ את הדופק. שוטר מופיע, וגבישי קרח מלבינים את שפמו; הוא מבקש מהציבור בקול חמור להישאר בבתים. זאת לא בדיחה, הוא אומר לצופים. אל תחשבו שתוכלו להסתדר בחוץ! מצחו מקומט, וגבותיו העוטות כפור אציליות, כמו בכרזות המעודדות רכישת איגרות מלחמה משנות הארבעים. קונסטנס זוכרת אותן, או חושבת שהיא זוכרת. אבל אולי היא נזכרת רק בספרי היסטוריה או בתצוגות מוזיאון או בסרטי תעודה: קשה מאוד לפעמים לדייק בתיוג הזיכרונות. 

 

ולסיום, פאתוס קל: כלב אשפתות מוצג על המסך, קפוא־למחצה, עטוף בשמיכת ילדים ורודה. תינוק קפוא היה עדיף, אך בהיעדר כזה נסתפק בכלב. שני הפרשנים הצעירים עושים פרצופים של אווו חמוד; הבחורה מלטפת את הכלב, והוא מכשכש חלושות בזנבו הרטוב. "היה לו מזל," אומר הבחור. אלה עלולים להיות אתם, כך משתמע, אם לא תתנהגו יפה, רק שאתכם אף אחד לא יציל. הבחור פונה אל המצלמה וכופה על פניו להרצין, אף שברור שהוא עושה כיף חיים. זה לא נגמר, הוא אומר, כי עיקר הסערה בכלל עוד לא הגיע! המצב גרוע יותר בשיקגו, כמו שקורה לעתים קרובות. הישארו עמנו! 

 

קונסטנס מכבה את הטלוויזיה. היא חוצה את החדר, מעמעמת את המנורה ומתיישבת מול החלון הקדמי, משקיפה אל החשכה המוארת בבוהק פנסי הרחוב, צופה בָּעולם הופך ליהלומים — ענפים, גגות, קווי חשמל, כולם מתנוצצים ומבהיקים. 

 

"אַלְפִינְלֶנְד," היא אומרת בקול. 

 

"את תצטרכי מלח," יואן אומר, היישר באוזנה. בפעם הראשונה שהוא דיבר אליה היא הופתעה, אפילו נבהלה — מאחר שיואן כבר לא היה חי־במובהק לפחות ארבעה ימים — אבל עכשיו היא רגועה יותר איתו, עד כמה שהוא בלתי צפוי. נפלא לשמוע את קולו גם אם אינה יכולה לצפות לשיחה כלשהי. ההתערבויות שלו נוטות להיות חד־צדדיות: אם היא עונה, הוא אינו משיב. אבל זה תמיד היה פחות או יותר ככה. 

 

היא לא ידעה מה לעשות בבגדיו, לאחר מכן. תחילה היא השאירה אותם תלויים בארון, אבל היה מכאיב מדי לפתוח את הדלת ולראות את הז'קטים והחליפות שלו מסודרים על המתלים, ממתינים באלם לגופו של יואן שיחליק לתוכם על מנת שיוכלו לצאת לטיול. חליפות הטוויד, סוודרי הצמר, חולצות העבודה המשובצות... היא לא היתה מסוגלת למסור את הבגדים לעניים, הצעד ההגיוני לעשות. היא לא היתה מסוגלת לזרוק אותם: לא זאת בלבד שזה יהיה בזבוז, זה גם יהיה פתאומי מדי, כמו לתלוש פלסטר. אז היא קיפלה אותם ואיחסנה אותם בארגז בקומה השלישית, בנפטלין. 

 

בשעות היום זה בסדר. לא נראה שאכפת ליואן, וקולו, כאשר הוא מגיח, נשמע תקיף ועליז. קול צועד בסך, קול מוביל בראש. קול של אצבע מושטת, מצביעה. לכי לשם, קני את זה, עשי את זה! קול לעגני מעט, מקנטר, מקטין: כך הִרבּה לנהוג בה לפני שחלה. 

 

אבל בלילות העניינים מורכבים יותר. היו לה חלומות רעים: בכי מתוך הארגז, תלונות אבלוֹת, תחינות להשתחרר. גברים זרים שמופיעים על סף דלתה ומפזרים הבטחות על כך שהם יואן, אבל אינם. במקום זאת יש בהם משהו מאיים, במעיליהם השחורים הארוכים. הם דורשים משהו משובש שקונסטנס אינה מצליחה להבין, או גרוע מזה, מתעקשים לראות את יואן, נדחקים בכוח על פניה בכוונות רצחניות בבירור. "יואן לא בבית," היא מתחננת, על אף הקריאות המעומעמות לעזרה הבוקעות מהארגז בקומה השלישית. בעודם מתחילים לעלות במדרגות בהלמות צעדים, היא מתעוררת. 

 

היא שקלה לקחת כדורי שינה, אף שהיא יודעת שהם ממכרים ומובילים לנדודי שינה. אולי כדאי שתמכור את הבית ותעבור לדירה. הילדים לחצו בכיוון זה בזמן ההלוויה, הילדים שאינם עוד ילדים ושגרים בניו זילנד ובצרפת, רחוקים למרבה הנוחות מכדי שיבקרו אותה לעתים קרובות. הם קיבלו גיבוי מלא מרעיותיהם הענייניות אך מלאות הטקט, והמצליחות מאוד מקצועית, המנתחת הפלסטית ורואת החשבון המוסמכת, כך שזה היה ארבעה נגד אחת. אבל קונסטנס עמדה על שלה. היא לא יכולה לנטוש את הבית, כי יואן נמצא בו. אבל היא היתה חכמה מספיק לא לומר להם את זה במפורש. ממילא הם תמיד חשבו שהיא קצת גבולית בגלל אלפינלנד, אף שברגע שמיזם כזה מכניס הרבה כסף, הניחוח הקל של שיגעון שאופף אותו נוטה להתפוגג. 

 

"דירה" היא שפה נקייה לבית אבות. קונסטנס לא נוטרת להם על כך: הם רוצים את הטוב ביותר בשבילה, לא רק את הפשוט ביותר בשבילם, ואפשר להבין מדוע נמלאו דאגה למראה הבלגן שמצאו, הן בקונסטנס עצמה — אף שהביאו בחשבון שבכל זאת היא אבֵלה — והן, לדוגמה, במקרר שלה. היו במקרר הזה פריטים שלא ניתן למצוא להם שום הסבר שפוי. איזו בִּיצה, היא יכלה לשמוע אותם חושבים. בּוֹטוּליזם בכל פינה, מדהים שהיא לא חלתה מזה. אבל מובן שלא, כי היא אכלה מעט מאוד באותם ימים אחרונים. קרקרים, פרוסות גבינה, חמאת בוטנים היישר מהצנצנת. 

 

הרעיות התמודדו עם המצב בדרך העדינה ביותר. "את רוצה את זה? ואת זה?" "לא, לא," ייללה קונסטנס. "אני לא רוצה שום דבר מזה! תזרקו הכול!" שלושת הנכדים הקטנים, שתי בנות ובן, נשלחו למעין ציד אוצרות, לחפש אחר כוסות תה ושוקו חצי מלאות שקונסטנס השאירה פה ושם ברחבי הבית, ושהיו מכוסות כעת קרום אפור או ירקרק בשלבים שונים של צמיחה. "תראי, אמא! מצאתי עוד אחת!" "איכס, מגעיל!" "איפה סבא?" 

 

בית אבות יספק לה חברה, לפחות. והוא יסיר מכתפיה את העול, את האחריות, כי בית כמו שלה מצריך תחזוקה, הוא דורש תשומת לב, ומדוע שתמשיך להכביד על עצמה בכל המטלות הללו? זה הרעיון שהציגו הכלות בפירוט מסוים. קונסטנס תוכל לשחק ברידג', או שבץ־נא, כך הציעו. או שש־בש, אומרים שהוא שוב חזר לאופנה. לא משהו מלחיץ או שמרגש מדי את המוח. משחק חברתי נעים. 

 

"עדיין לא," הקול של יואן אומר. "את עדיין לא צריכה לעשות את זה." 

 

קונסטנס יודעת שהקול הזה אינו ממשי. היא יודעת שיואן מת. מובן שהיא יודעת! אנשים אחרים — אנשים שאיבדו גם הם מישהו לא מזמן — עברו את אותה החוויה, או חוויה דומה לה. הזיות שמיעתיות, זה נקרא. היא קראה על זה. זה נורמלי. היא לא משוגעת. 

 

"את לא משוגעת," יואן אומר כמנחם. הוא מסוגל להיות עדין כל כך כשנראה לו שהיא מתייסרת. 

 

הוא צודק לגבי המלח. היא היתה צריכה לאגור משהו להמסת הקרח מוקדם יותר השבוע אבל שכחה, ועכשיו אם לא תקנה קצת, היא תהיה אסירה בתוך ביתה שלה, כי מחר הרחוב כבר יהיה לזירת החלקה. מה אם שכבת הקרח לא תימס במשך ימים על גבי ימים? עלול להיגמר לה האוכל. היא עלולה להפוך לחלק מהסטטיסטיקה — מתבודדת מבוגרת, היפותרמיה, מוות ברעב — כי כמו שיואן כבר ציין קודם לכן, היא לא יכולה לחיות מאוויר. 

 

היא תיאלץ להעז ולצאת החוצה. אפילו שק אחד של תערובת מלח יספיק למדרגות ולשביל, וכך אנשים אחרים לא ייהרגו, ודאי שלא היא. חנות הנוחות שבפינה היא הבחירה ההגיונית ביותר: היא נמצאת במרחק שני רחובות בלבד. היא תצטרך לקחת את עגלת הקניות שלה בעלת שני הגלגלים, האדומה והחסינה למים, כיוון שהמלח יהיה כבד. יואן לבדו נהג במכונית שלהם; תוקף הרישיון שלה פג לפני עשורים, משום שברגע שהפכה מעורבת כל כך באלפינלנד, היא הרגישה שדעתה מוסחת מכדי לנהוג. אלפינלנד הצריכה מחשבה רבה. היא דחקה את רגליהם של פרטים שולִיים, כגון שלטי "עצור". 

 

סביר להניח שכבר עכשיו חלקלק מאוד בחוץ. אם תצא להרפתקה הזאת היא עלולה לשבור את המפרקת. היא עומדת במטבח, מהוססת. "יואן, מה לעשות?" היא שואלת. 

 

"קחי את עצמך בידיים," יואן אומר בתקיפות. קשה לומר שזה מועיל במיוחד, אבל כך נהג לענות כשלא רצה להתחייב. איפה הייתָ, כל כך דאגתי, קרתה לך תאונה? קחי את עצמך בידיים. אתה באמת אוהב אותי? קחי את עצמך בידיים. אתה מנהל רומן? 

 

בתום חיטוט קל היא מוצאת שקית ואקום גדולה במקרר, זורקת מתוכה את שלושת הגזרים המצומקים, הזיפניים, וממלאת אותה באפר באמצעות יעה הפליז של האח. היא לא הדליקה אש מאז שיואן חדל להיות נוכח בדמות גלויה לעין, כי זה לא נראה לה בסדר. הדלקת אש היא פעולה של התחדשות, של התחלה, והיא לא רוצה להתחיל, היא רוצה להמשיך. לא: היא רוצה לחזור. 

 

עדיין יש ערימת עצי הסקה וקצת חומרי הצתה; בתוך האח יש שני בולי עץ שרופים חלקית מהפעם האחרונה שהדליקו שם אש. יואן שכב על הספה ולצדו כוס של משקה ההזנה הדוחה ההוא בטעם שוקולד; הוא היה קירח בעקבות הכימותרפיה וההקרנות. היא הידקה סביבו את שמיכת הצמר המשובצת וישבה לצדו, אוחזת בידו, והדמעות זולגות חרש על לחייה, כשראשה מוסב הצדה על מנת שלא יראה. מיותר שהוא יתייסר מייסוריה. 

 

"זה נחמד," הוא הצליח לומר. הוא התקשה בדיבור: קולו הפך חלוש כל כך, כמו כל השאר בו. אבל עכשיו קולו שונה. עכשיו קולו חזר למצבו הרגיל: זה הקול שלו מלפני עשרים שנה, קול עמוק ומהדהד, בעיקר כשהוא צוחק. 

 

היא לובשת מעיל ונועלת מגפיים, מוצאת את הכפפות ואת אחד מכובעי הצמר שלה. כסף, גם מזה היא תצטרך. מפתחות הבית: יהיה טיפשי להינעל בחוץ ולהפוך לגוש קרח על סף ביתה. כשהיא כבר בפתח עם עגלת הקניות, יואן אומר לה, "קחי את הפנס." אז היא גוררת רגליים במגפיה אל חדר השינה למעלה. הפנס נמצא על הארונית בצד שלו של המיטה; היא מוסיפה אותו לתיק שלה. יואן כל כך טוב בתכנון מראש. היא עצמה לעולם לא היתה חושבת על פנס. 

 

מדרגות המרפסת הקדמית כבר מכוסות קרח לחלוטין. היא מפזרת עליהן אפר משקית הוואקום, תוחבת את השקית לכיס ומתקדמת בהליכה צִדית, צעד אחרי צעד, כשהיא נאחזת במעקה וגוררת את עגלת הקניות מאחוריה ביד אחת, בומס בומס בומס. ברגע שהיא מגיעה למדרכה היא פותחת את המטרייה, אבל זה לא ילך — היא לא מסוגלת להתנהל עם שני החפצים האלה בו־זמנית — אז היא שבה וסוגרת אותה. היא תשתמש בה כמקל. היא יורדת בזהירות אל הכביש — יש עליו פחות קרח מאשר על המדרכה — ומתקדמת מתנודדת במרכזו, כשהמטרייה משמשת לה לאיזון. אין מכוניות ברחוב, אז לפחות לא ידרסו אותה. 

 

בחלקים התלולים יותר של הכביש היא מפזרת עוד אפר, מותירה מאחוריה שביל שחור קלוש. במקרה הכי גרוע, אולי היא תוכל לעקוב אחריו הביתה. זה מסוג הדברים שעשויים לקרות באלפינלנד — שביל של אפר שחור, מסתורי, קוסם, כמו אבנים לבנות קורנות ביער, או פירורי לחם — רק שבאפר הזה יהיה משהו מיוחד. משהו שתצטרכי לדעת לגביו, שורה משיר או צירוף מילים שצריך לבטא על פי הסדר הנכון כדי לרסן את כוחו של האפר, שאין ספק שחורש רעות. אבל לא מעפר באת; לא משהו שקשור בטקסים אחרונים. יותר כמו קסם רוּנות. 

 

"אפר, עופר, תפר, טופר," היא אומרת בקול רם בעודה עושה את דרכה על פני הקרח. היא תצטרך לשלב את האפר בסיפור העלילה, או באחת העלילות: באלפינלנד יש גודש מהבחינה הזאת. מילְזְרֶת אדום־היד הוא המקור הסביר ביותר לאפר המכשף הזה, בהיותו בריון מעוות וערמומי. הוא אוהב לתעתע בעוברי אורח בחזיונות משנֵי־תודעה, לפתות אותם לרדת מהשביל הבטוח, לכלוא אותם בכלובי ברזל או לכבול אותם לקיר בשלשלות זהב, ואז לשסות בהם שֵדְרוּלים שעירים וציאנוֹגוֹגים וחֲזִירשוֹנים. הוא אוהב לצפות בזמן שבגדיהם — חלוקי המשי, המלבושים הרקומים, הגלימות המרופדות פרווה, הרעלות המבהיקות — נקרעים לגזרים, והם מתחננים ומתפתלים בתנועות מלבבות. היא תוכל להשלים את הפרטים כשתחזור הביתה. 

 

למילזרת יש פרצוף כמו לבוס שלה לשעבר מהתקופה שעבדה כמלצרית. הוא היה מטוֹפחֵי־הישבנים. היא תוהה אם יצא לו לקרוא את הסדרה. 

 

היא הגיעה אל קצה הרחוב הראשון. ייתכן שהיציאה הזאת לא היתה כזה רעיון מבריק: הפנים שלה רטובות ונוטפות, כפות הידיים שלה קפואות, ומי שלגים זולגים על צווארה. אבל היא כבר בדרך, עליה להמשיך עד הסוף. היא שואפת את האוויר הקר; רסיסי קרח שנסחפו ברוח מצליפים בפניה. הרוח מתחזקת, בדיוק כפי שחזו בטלוויזיה. ובכל זאת, יש משהו מאושש בהימצאוּת בחוץ בזמן סופה, משהו ממריץ: זה מפריח את קורי העכביש, זה גורם לך לשאוף עמוקות. 

 

חנות הנוחות פתוחה עשרים וארבע שעות ביממה, עובדה שהיא ויואן העריכו מאוד מאז עברו לאזור הזה לפני עשרים שנה. אבל השקים של ממיס הקרח אינם נמצאים במקומם הרגיל בחוץ. היא נכנסת פנימה, גוררת אחריה את עגלת הקניות שלה. 

 

"נשאר מלח?" היא שואלת את האישה שמאחורי הדלפק. זאת מישהי חדשה. קונסטנס מעולם לא ראתה אותה; התחלופה כאן רבה. יואן נהג לומר שבטח מלבינים פה כספים, כי לא ייתכן שהם מרוויחים משהו בהתחשב בתנועת הקונים הדלילה ובמצב החסוֹת שלהם. 

 

"לא, חמודה," האישה אומרת. "היתה התנפלות קודם. להיות מוכנים, כנראה זה הרעיון." המשתמע מדבריה הוא שקונסטנס כָּשלה בזה ואינה מוכנה, והאמת שזה נכון. זה כישלון שמלווה אותה כל חייה: היא מעולם לא היתה מוכנה. אבל כיצד תתעורר בך תחושת פליאה אם את מוכנה לקראת כל דבר? מוכנה לקראת שקיעת השמש. מוכנה לקראת זריחת הירח. מוכנה לקראת סופת הקרח. איזה קיום תפל. 

 

"אה," קונסטנס אומרת. "אין מלח. מזלי הרע." 

 

"לא כדאי שתסתובבי ככה בחוץ עם כל זה, חמודה," האישה אומרת. "חלק מאוד!" אף שיש לה שיער צבוע אדום שמגולח בעורף בסגנון חתרני, נראה שהיא צעירה מקונסטנס רק בכעשר שנים, ושמנה ממנה בהרבה. לפחות אני לא מתנשפת, קונסטנס חושבת. ועדיין, מוצא חן בעיניה שקוראים לה "חמודה". קראו לה כך כשהיתה צעירה בהרבה, ואז זה פסק לזמן רב. כיום זאת מילה שהיא שומעת לעתים קרובות. 

 

"זה בסדר," היא אומרת. "אני גרה שני רחובות מכאן." 

 

"שני רחובות זה הרבה במזג אוויר כזה," האישה אומרת. על אף גילה יש לה קעקוע שמציץ מעל לצווארון. זה נראה כמו דרקון, או גרסה שלו. עוקצים, קרניים, עיניים בולטות. "תקפא לך הצורה לגמרי." 

 

קונסטנס מסכימה איתה ושואלת אם היא יכולה להשאיר את עגלת הקניות והמטרייה ליד הקופה. ואז היא מתחילה לשוטט במעברים עם עגלת מתכת של החנות. אין לקוחות אחרים מלבדה, אף שבאחד המעברים היא נתקלת בבחור צעיר וצנום שמסדר על מדף פחיות של מיץ עגבניות. היא לוקחת את אחד העופות בגריל שמסתובבים על שיפוד מאחורי זכוכית, יום אחרי יום, כמו חיזיון מהגיהינום, וחבילת אפונה קפואה. 

 

"חול לחתולים," הקול של יואן אומר. האם הוא שופט את מה שבחרה לקנות? הוא לא אהב את העופות האלה — הוא אמר שהם בטח מלאים כימיקלים — אבל אכל אותם בשמחה אם קנתה אחד בשעתו, כשעוד אכל. 

 

"מה זאת אומרת?" היא עונה. "כבר אין לנו חתול." היא גילתה שעליה לדבר אל יואן בקול רם, כי רוב הזמן הוא אינו מסוגל לקרוא את מחשבותיה. אבל לפעמים כן. היכולות שלו באות והולכות. 

 

יואן לא מרחיב — הוא כזה קנטרן, לעתים קרובות הוא מכריח אותה למצוא את התשובות בעצמה — ואז היא מבינה: הוא מתכוון שתקנה את החול לחתולים עבור מדרגות הכניסה, במקום מלח. זה פחות יעיל, זה לא ימיס שום דבר, אבל לפחות יספק חיכוך מסוים. היא גוררת שק לעגלה שלה ומוסיפה שני נרות וקופסת גפרורים. זהו. היא מוכנה. 

 

עם חזרתה לקופה היא מחליפה דברי נימוסים עם האישה לגבי העוף המצוין — האישה אוהבת אותו בעצמה, כי מי רוצה לטרוח לבשל בשביל אדם אחד, אפילו שניים — ומכניסה את הרכישות לעגלת הקניות שלה. היא עומדת בפיתוי לשאול על קעקוע הדרקון. הנושא הזה עלול לסטות עד מהרה לכיוונים מסובכים, כפי שלמדה מניסיונה עם השנים. יש דרקונים באלפינלנד, ויש להם אינספור מעריצים עם רעיונות מבריקים רבים שהם להוטים לחלוק עם קונסטנס. איך היתה צריכה לעשות את הדרקונים אחרת. איך היו עושים את הדרקונים לו היו במקומה. תת־זנים של דרקונים. שגיאות שעשתה לגבי הטיפול בדרקונים והאכלתם, וכן הלאה. מדהים כמה מעורבים רגשית עשויים אנשים להיות לגבי דבר שאינו קיים. 

 

האם האישה שמעה אותה מדברת אל יואן? סביר להניח שכן, וסביר להניח שזה לא הטריד אותה. לכל חנות שפתוחה עשרים וארבע שעות ביממה מגיעים בוודאי אנשים שמדברים אל בני לוויה בלתי נראים. באלפינלנד, הפרשנות להתנהגות כזאת תהיה אחרת: לאחדים מתושביה יש מלווים מעולם הרוחות. 

 

"איפה בדיוק את גרה, חמודה?" האישה קוראת אחריה כשקונסטנס כבר עם רגל אחת בחוץ. "אני יכולה לסמס לחברים, לארגן לך ליווי הביתה." איזה מין חברים? אולי היא שייכת לכנופיית אופנוענים, קונסטנס חושבת. אולי היא צעירה מכפי שחשבה קונסטנס; אולי היא פשוט שחוקה. 

 

קונסטנס מעמידה פנים שלא שמעה. זאת עלולה להיות מזימה, ופתאום חבר כנופיה עם כוונות פריצה יעמוד מחוץ לדלת עם המסקינגטייפ מוכן בכיס. הם אומרים שהמכונית שלהם התקלקלה ואם יוכלו להשתמש בטלפון שלך, ומתוך טוב לבך את מכניסה אותם, ולפני שאת מבינה מה קורה את מוצמדת במסקינגטייפ למעקה, והם מכניסים לך סיכות מתחת לציפורניים כדי להוציא ממך את הסיסמאות שלך. קונסטנס יודעת הכול על עניינים כאלה: יש תכלית בצפייה בחדשות בטלוויזיה. 

 

שביל האפר כבר חסר תועלת — הוא כוסה בקרח, היא אפילו לא יכולה לראות אותו — והרוח התחזקה. האם לפתוח את שקית החול לחתולים כבר כאן, באמצע המסע? לא, היא תצטרך סכין או מספריים; אם כי בדרך כלל יש להם חוט לפתיחה במשיכה. היא מציצה עם הפנס אל תוך עגלת הקניות, אבל כנראה הסוללה כמעט התרוקנה, כי האור מעומעם מכדי לראות משהו בפנים. היא עלולה לקפוא עד העצמות אם תנסה להיאבק בשקית; מוטב למהר הביתה. אם כי "למהר" אינו התיאור המדויק. 

 

נדמה שהקרח התעבה פי שניים מאז תחילת המסע. השיחים בגינה הקדמית נראים כמו מזרקות, עלוותם הבוהקת גולשת במפלים חינניים אל הקרקע. פה ושם ענף עץ שנשבר חוסם חלקית את הכביש. כשקונסטנס מגיעה הביתה, היא משאירה את עגלת הקניות על המדרכה וגוררת את עצמה במעלה המדרגות החלקלקות על ידי היאחזות במעקה. למרבה השמחה האור במרפסת דולק, אף שהיא לא זוכרת שהדליקה אותו. היא נאבקת במפתח ובמנעול, פותחת את הדלת וצועדת למטבח ברקיעת רגליים, משירה מים. ואז, עם מספרי המטבח בידה, היא חוזרת על צעדיה, יורדת במדרגות אל עגלת הקניות האדומה, גוזרת את השקית של חול החתולים ומפזרת ברוחב יד. 

 

זהו זה. עגלת הקניות במעלה המדרגות, בומס בומס בומס, ואל תוך הבית. הדלת נעולה מאחוריה. המעיל הרטוב נפשט, הכובע והכפפות הרטובים מונחים להעלות אדים על הרדיאטור, המגפיים חונים במסדרון. "המשימה הושלמה," היא אומרת, רק למקרה שיואן מאזין. היא רוצה שיֵדע שהיא חזרה בשלום; אחרת הוא עלול לדאוג. הם תמיד השאירו פתקים זה לזה, או הודעות במשיבון, לפני כל המכשירים הדיגיטליים. ברגעים קיצוניים בודדים במיוחד היא חשבה להשאיר ליואן הודעות בתא הקולי. אולי הוא יוכל להאזין להן דרך החלקיקים החשמליים או השדות המגנטיים, או מה שזה לא יהיה שמשמש אותו להישמע מעל גלי האתר. 

 

אבל זה אינו רגע בודד. זה רגע טוב יותר. היא מרוצה מעצמה על כך שהשלימה בהצלחה את משימת המלח. והיא רעבה. היא לא היתה רעבה כל כך מאז שיואן חדל להיות נוכח בארוחות: לאכול לבדה היה מדכא מדי. אבל עכשיו היא תולשת באצבעותיה חתיכות מהעוף בגריל וזוללת אותן. זה מה שאנשים עושים באלפינלנד לאחר שהצילו אותם ממקום כלשהו — מצינוקים, מביצות, מכלובי ברזל, מסירות סחופות בזרם: הם אוכלים בידיים. רק למעמדות הגבוהים מאוד יש מה שאפשר לכנות סכו"ם, אם כי כמעט לכל אחד יש סכין, אלא אם מדובר בחיה מדברת. היא מלקקת את אצבעותיה, מנגבת אותן במגבת הכלים. אמורות להיות מגבות נייר, אבל אין. 

 

עדיין נשאר קצת חלב, אז היא גומעת אותו היישר מהקרטון ולא שופכת כמעט כלום. אחר כך היא תכין לעצמה משהו חם לשתות. היא להוטה לחזור אל אלפינלנד בגלל שביל האפר. היא רוצה לפצח אותו, היא רוצה להתיר אותו, היא רוצה לעקוב אחריו. היא רוצה לראות לאן יוביל. 

 

אלפינלנד חיה כיום במחשב שלה. במשך שנים רבות היא נפרשה בעליית הגג, שהפכה למעין חלל עבודה שלה ברגע שאלפינלנד הכניסה די כסף לממן שיפוץ. אבל למרות הרצפה החדשה והחלון שפתחו בקיר, והמזגן ומאוורר התקרה, עליית הגג נותרה קטנה ומחניקה כדרכן של הקומות העליונות בבתי הלבֵנים הוויקטוריאניים הישנים האלה. אז כעבור זמן־מה — כשהבנים כבר למדו בתיכון — אלפינלנד היגרה אל שולחן המטבח, שם נגללה במשך כמה שנים על מכונת כתיבה חשמלית, שנחשבה פעם שיא החדשנות, וכיום חלף זמנה. המחשב היה לביתה החדש, והמעבר לא היה נטול סכנות — דברים נעלמו ממנו פה ושם באופן מרתיח — אבל המחשבים השתפרו עם הזמן, וכיום היא כבר התרגלה לשלה. היא העבירה אותו לחדר העבודה של יואן אחרי שכבר לא היה דמות גלויה לעין. 

 

היא לא אומרת "אחרי שמת" אפילו בינה לבין עצמה. היא לא משתמשת במילת המ"ם כלל לגביו. הוא עלול לשמוע בטעות ולהיפגע או להיעלב, או אולי להתבלבל, אפילו לכעוס. זאת אחת האמונות הלא לגמרי מנוסחות שלה, שיואן לא מודע לכך שהוא מת. 

 

היא מתיישבת אל שולחן העבודה של יואן, עטופה בחלוק האמבטיה שלו העשוי קטיפה שחורה. חלוקי אמבטיה מקטיפה שחורה היו שיא התחכום לגברים, מתי? בשנות התשעים? היא קנתה לו את החלוק הזה בעצמה, כמתנה לחג המולד. יואן תמיד התנגד לניסיונותיה להפוך אותו לשיא התחכום, לא שהניסיונות הללו נמשכו הרבה מעבר לחלוק; היא איבדה עניין באופן שבו יואן נראה בעיני אחרים. 

 

היא לובשת את החלוק הזה לא לשם החמימות אלא לשם הניחומים: הוא גורם לה להרגיש כאילו יואן עדיין עשוי להימצא בבית באופן פיזי, ממש מעבר לפינה. היא לא כיבסה את החלוק מאז מותו; היא לא רוצה שיהיה לו ריח של אבקת כביסה במקום של יואן. 

 

אוי, יואן, היא חושבת. היה לנו כל כך טוב יחד! הכול עבר עכשיו. למה כל כך מהר? היא מנגבת את העיניים בשרוול הקטיפה השחור. 

 

"קחי את עצמך בידיים," יואן אומר. הוא לא אוהב שהיא מושכת באף. 

 

"אתה צודק," היא אומרת. היא זוקפת כתפיים, מסדרת את הכרית בכיסא הארגונומי של יואן, מדליקה את המחשב. 

 

שומר המסך עולה: זה שער שצייר לה יואן, שהיה ארכיטקט לפני שעבר לעבודה הרציפה יותר של מרצה באוניברסיטה, אף שמה שלימד לא נקרא "ארכיטקטורה" אלא "תיאוריות של חלל מובנה" או "בריאת נוף אנושי" או "הגוף המוכל". הוא נותר מוכשר מאוד באיור, ומילא את הצורך הפנימי הזה בציור תמונות מצחיקות עבור הילדים ואז הנכדים. הוא צייר לה את שומר המסך כמתנה, וכדי להראות לה שהוא מתייחס לדבר הזה שלה — הדבר הזה שבואו נודה באמת, קצת הביך אותו בחוגים האינטלקטואליים היותר־מופשטים שהשתייך אליהם — להראות שהוא מתייחס לדבר שלה ברצינות. או שהוא מתייחס אליה ברצינות, שני דברים שהיתה לה סיבה לפקפק בהם מפעם לפעם. וגם שסלח לה על אלפינלנד, על האופן שהזניחה אותו בגללה. איך שהיתה מסתכלת עליו בלי לראות אותו. 

 

יש לה תחושה ששומר המסך היה מתנה מתוך הכאה על חטא, לפצות אותה על משהו שסירב להודות שעשה. אותה תקופה של היעדרות רגשית שבמהלכה היה כנראה יואן מועסק — אם לא פיזית אז רגשית — באישה אחרת. בפנים אחרות, בגוף אחר, בקול אחר, בניחוח אחר. מלתחה שאינה שלה, על החגורות והכפתורים והרוכסנים הזרים. מי היתה האישה הזאת? חשדהּ במישהי היה מתעורר, ואז היתה מגלה שטעתה. דמות הצללים נהגה ללעוג לה חרש מהחשכה נטולת השינה של שלוש בלילה, ולהסתלק בחשאי. היא לא הצליחה לשים אצבע על שום דבר מדויק. 

 

כל אותו זמן היא הרגישה כאילו הפכה לגוש עץ מעיק. היא הרגישה משעממת, ורק חצי בחיים. היא הרגישה מאולחשת. 

 

היא מעולם לא לחצה עליו לגבי אותו פרק ביניים, מעולם לא התעמתה איתו. הנושא היה כמו מילת המ"ם: הוא נמצא שם, הוא ריחף מעליהם באיום כמו בלון פרסומת ענק, אבל לדבר על כך במפורש יהיה כמו להפר לחש. זה יהיה סופני. יואן, יש לך קשר עם מישהי אחרת? קחי את עצמך בידיים. תחשבי בהיגיון. למה שאצטרך לעשות דבר כזה? הוא היה פוטר אותה בזלזול, מקטין את השאלה. 

 

קונסטנס היתה יכולה להעלות בדעתה סיבות רבות לכך שיצטרך לעשות דבר כזה. אבל היא חייכה וחיבקה אותו, ושאלה אותו מה ירצה לאכול לארוחת ערב, וסתמה את הפה. 

 

השער של שומר המסך עשוי אבן, מקומר כמו קשת רומית. הוא קבוע במרכז חומה ארוכה וגבוהה שצריחים בראשה, משולשי דגלים אדומים מתנופפים עליהם. סורג כבד ניצב פתוח. מעבר לו נגלה נוף שטוף־שמש, צריחים נוספים מבצבצים במרחק. 

 

יואן טרח לא מעט על השער הזה. הוא הצליל בקִווקוּוים, הוא צבע בצבעי מים; הוא אפילו הוסיף סוסים רועים בשדה רחוק, אך ידע שמוטב לא להתעסק בדרקונים. הציור יפה, מאוד ויליאם מוריס או אולי יותר אדוארד בֶּרן־ג'ונס, אבל הוא מחמיץ את העיקר. השער והחומה נקיים מדי, חדשים מדי, מטופחים מדי. אף שיש באלפינלנד כיסים של מותרות, בדי משי וטפטה, אריגים רקומים ופמוטים מעוטרים, ברובה היא עתיקה ומטונפת ומתפוררת־חלקית. לעתים קרובות נזרע בה הרס, והתוצאה היא עיי חורבות רבים. 

 

מעל לשער שומר המסך ישנו כיתוב חקוק באבן, באותיות כאילו־גותיות פרה־רפאליטיות: אלפינלנד. 

 

קונסטנס נושמת נשימה עמוקה. ועוברת בשער. 

 

מהעבר האחר של השער אין נוף שטוף שמש. יש שם דרך צרה, כמעט שביל. הדרך מתפתלת במורד עד שהיא מגיעה לגשר, אשר מואר — כיוון שלילה עכשיו — באורות צהבהבים שצורתם כביצים או כטיפות מים. מעבר לגשר ישנו יער אפל. 

 

היא תחצה את הגשר ותתקדם בחשאי ביער, דרוכה לכל סימן למארב, וכשתצא מהעבר האחר היא תמצא את עצמה בצומת דרכים. ההמשך תלוי בדרך שבה תבחר. כולן חלק מאלפינלנד, אך כל אחת מובילה לגרסה אחרת שלה. אף שהיא הבוראת, אדונית הבובות, יד הגורל, קונסטנס לעולם אינה יודעת להיכן בדיוק תגיע. 

 

היא התחילה עם אלפינלנד לפני זמן רב, שנים לפני שפגשה את יואן. היא חיה בשעתו עם גבר אחר, בדירת שני חדרים בבניין נטול מעלית, עם מזרן גבשושי על הרצפה ושירותים משותפים במסדרון, קומקום חשמלי (שלה) וכירה חשמלית (שלו), שרשמית אסור היה להם להחזיק. לא היה מקרר בדירה, והם החזיקו את המזון במכלים על אדן החלון, שם קפא בחורף והתקלקל בקיץ, אף שזה לא היה כל כך נורא באביב ובסתיו, מלבד עניין הסנאים. 

 

הגבר שאיתו חיה היה אחד המשוררים שנהגה להסתובב איתם מתוך המחשבה התמימה והמתוקה שגם היא משוררת. שמו היה גאווין, שם חריג אז אבל לא כיום: הגאווינים התרבו בינתיים. קונסטנס הצעירה הרגישה שהתמזל מזלה שנבחרה על ידי גאווין, שהיה מבוגר ממנה בארבע שנים והכיר משוררים רבים נוספים, והיה רזה ואירוני ואדיש למוסכמות ונוטף סאטירה קודרת, כמנהגם של משוררים בתקופה ההיא. אולי הם עדיין כאלה, קונסטנס זקנה מכדי לדעת. 

 

גם להיות מושא לאחת מהערותיו האירוניות או הסאטיריות הקודרות — לדוגמה, שהתחת המהפנט של קונסטנס הוא חלק חשוב בהרבה בה מאשר שירתה, שאם להודות בכנות לא ממש מרשימה — היה ריגוש מעורפל עבורה. היא גם זכתה בכבוד להופיע בשיריו של גאווין. לא בשמה, כמובן: מושאי תשוקה נשיים כונו בשירים "הגבירה", או "אהובתי האחת", במחווה לאבירוּת ולשירי עם — אבל היה קסם רב ביכולת לקרוא את שיריו הארוטיים יותר של גאווין ולדעת שבכל פעם שהוא כותב "הגבירה" — או טוב מזה, "אהובתי האחת" — הכוונה אליה. "אהובתי האחת שרועה פרקדן על כרית", "קפה ראשון של בוקר שותה אהובתי האחת" ו"אהובתי האחת מלקקת את צלחתי" היו מחממי לב, אבל "אהובתי האחת מתכופפת קדימה" היה החביב עליה. בכל פעם שהרגישה שגאווין קצר רוח כלפיה, היא היתה שולפת את השיר הזה וקוראת אותו שוב. 

 

נוסף על גורמי המשיכה הספרותיים הללו היה גם הרבה סקס נמרץ, ספונטני. 

 

ברגע שקשרה את חייה ביואן, קונסטנס ידעה שמוטב לא לחשוף בפניו את פרטי חייה המוקדמים. אם כי מדוע יש סיבה לדאגה בעצם? החיים עם גאווין היו חוויה רבת־עוצמה, אבל הוא גם היה חרא קטן; כך שהוא בבירור לא היווה תחרות ליואן, שבהשוואה אליו היה האביר על הסוס הלבן. ופרק החיים המוקדם הזה נגמר רע מאוד, בצער ובהשפלה עבור קונסטנס. אז למה להזכיר בכלל את גאווין? לא היה בזה שום טעם. יואן מעולם לא שאל אותה על גברים אחרים בחייה, כך שקונסטנס מעולם לא סיפרה. היא בהחלט מקווה שאין ליואן גישה כלשהי לגאווין עכשיו, דרך מחשבותיה־שבשתיקה או בכל אופן אחר. 

 

אחד מיתרונות אלפינלנד הוא האופן שבו היא מאפשרת לקונסטנס להעביר את הפריטים היותר מטרידים מעֲבָרהּ מבעד לשער האבן ולאפסן אותם שם על פי דגם ארמון הזיכרון שהיה נפוץ מאוד בשימוש ב... מתי זה היה? במאה השמונה־עשרה? את משייכת את הדברים שאת רוצה לזכור לחדרים דמיוניים, וכשאת רוצה להיזכר באופן מלא את נכנסת לאותו חדר. 

 

ולכן יש לה באלפינלנד יקב נטוש בשטחי המבצר שמחזיק בו כרגע זימרי נחוש־האגרוף — בעל ברית שלה — אך ורק למטרות גאווין. וכיוון שאחד הכללים של אלפינלנד הוא שיואן מעולם לא הורשה לעבור בשער האבן, הוא לעולם לא ימצא את היקב הזה או יגלה מה הצפינה בתוכו. 

 

גאווין חתום בחבית עץ אלון ביקב. הוא לא סובל, אף שאובייקטיבית ייתכן שהיה מגיע לו לסבול. אבל קונסטנס השקיעה אנרגיות בניסיון לסלוח לגאווין, ולכן אסור לענות אותו. במקום זאת הוא שמור במצב של חִיוּת מושהית. מפעם לפעם היא עוברת ביקב ומעניקה לזימרי שי להידוק הברית ביניהם — כד בהט מלא קיפודי־ים קסאניים בדבש, קולר טופרי ציאנוגוגים — ומדקלמת את הלחש שפותח את מכסה החבית על מנת להציץ פנימה. גאווין נם שם בשלווה. הוא תמיד היה נאה כשעיניו עצומות. הוא לא הזדקן ביום אחד מאז הפעם האחרונה שראתה אותו. עדיין מכאיב לה להיזכר ביום ההוא. ואז היא מחזירה את המכסה למקומו ומדקלמת את הלחש מהסוף להתחלה, וחותמת את גאווין בפנים עד שיתחשק לה להציץ בו שוב. 

 

בחיים האמיתיים גאווין זכה בכמה פרסים על השירים שכתב והתקבל למשרה קבועה בלימוד כתיבה יוצרת באוניברסיטה במניטובה, אף שמאז הפרישה הוא עבר לוויקטוריה שבבריטיש קולומביה, עם נוף מקסים אל השקיעה באוקיינוס השקט. הוא שולח לקונסטנס כרטיס ברכה לחג המולד כל שנה; למעשה, הכרטיס הוא ממנו ומאשתו השלישית הצעירה ממנו בהרבה, ריינולדס. ריינולדס, איזה שם מטופש! זה נשמע כמו מותג סיגריות משנות הארבעים, כשסיגריות עדיין התייחסו אל עצמן ברצינות. 

 

ריינולדס חותמת על הכרטיסים בשם שניהם — גאווי וריי, ככה הם קוראים לעצמם — ומצרפת מכתבים שנתיים עליזים ומעצבנים על החופשות שלהם (מרוקו! איזה מזל שהם ארזו אימודיום! אף שבזמן האחרון: פלורידה! כל כך טוב לברוח מהגשם!) היא שולחת גם דיווח שנתי על מועדון הקריאה שלהם — רק ספרים חשובים, רק ספרים אינטליגנטיים! כרגע הם מתמודדים עם בולניו, עבודה קשה אבל כל כך שווה את זה אם מתמידים! חברי המועדון מכינים חטיפים ברוח הספרים שהם קוראים, אז ריי לומדת להכין טורטיות מאפס. כזה כיף! 

 

קונסטנס חושדת שריינולדס מגלה עניין לא בריא בנעוריו הבוהמייניים של גאווין, ובמיוחד בקונסטנס עצמה. וכיצד לא תגלה? קונסטנס היתה האישה הראשונה שגאווין גר איתה, בתקופה בחייו שהיה כל כך חרמן שבקושי היה מסוגל להשאיר את הרוכסן סגור כשקונסטנס נמצאה ברדיוס קילומטר ממנו. כאילו קרנה טבעת של חלקיקי קסם; כאילו הטילה לחש שאין לעמוד בפניו, כמו פֶרוֹמוֹניה תכולת־המחלפות באלפינלנד. אין שום דרך שריינולדס תוכל להתחרות בזה. היא בטח צריכה להשתמש בעזרי מין עם גאווין בהתחשב בגילו. אם היא טורחת בכלל. 

 

"מי אלה גאווין וריינולדס?" יואן היה שואל כל שנה. 

 

"הכרתי אותו בקולג'," היתה קונסטנס משיבה. זה היה נכון חלקית. למעשה היא נשרה מהקולג' כדי להיות עם גאווין, כל כך מוקסמת היתה ממנו ומהשילוב של התבדלות ושאפתנות. אבל יואן לא היה שמח במידע הזה. זה היה עלול לעורר בו עצב, או קנאה, או אפילו כעס. למה לערער אותו? 

 

עמיתיו המשוררים של גאווין — וזמרי העם ונגני הג'ז והשחקנים, שהיו חלק מקבוצה משתנה־תדיר וחסרת צורה מוגדרת של נוטלי־סיכונים אמנותיים — בילו הרבה מזמנם בבית קפה בשם "סירת הנהר" ברובע יורקוויל של טורונטו, שהפך באותה תקופה משכונת חצי־עוני פרוורית לאזור פּרֶה־היפי מגניב. מ"סירת הנהר" לא נשאר דבר כיום, מלבד אחד מאותם שלטי ברזל יצוק היסטוריים מדכאים שמציין את המקום, בחזית מלון "צ'יצ׳י" שהוקם במקומו. הכול ייעלם, מכריזים השלטים הללו, ומוקדם משאתם חושבים. 

 

לאף אחד מהמשוררים ומזמרי העם ומנגני הג'ז ומהשחקנים לא היה גרוש על הנשמה, וגם לקונסטנס לא היה, אבל היא היתה צעירה דיה למצוא זוהר בעוני. "לה בוהם", זאת היתה היא. היא התחילה לכתוב את סיפורי אלפינלנד כדי להרוויח מספיק כסף לתמוך בגאווין, שראה בתמיכה כזאת חלק מתפקידה של אהובתו האחת. היא כתבה את הסיפורים המוקדמים ההם במכונת הכתיבה הידנית הרעועה שלה, מאלתרת תוך כדי כתיבה; ואז הצליחה — להפתעתה, תחילה — למכור אותם, אף שלא בהרבה כסף, לאחד ממגזיני התרבות המחתרתית של ניו יורק, שחיפש סוג כזה של פנטזיה קיטשית. אנשים עם כנפיים שקופות על הכריכות, חיות מרובות־ראשים, קסדות ארד ומותניות עור, קשתות וחצים. 

 

היא היתה מוכשרת בכתיבת הסיפורים הללו, או לפחות מוכשרת דיה עבור המגזינים. כילדה היו לה ספרי מעשיות עם איורים של ארתור רקהם ודומיו — עצים מסוקסים, טרולים, עלמות על־טבעיות עם גלימות מתבדרות, חרבות, חגורות אלכסון, תפוחי הזהב של השמש. כך שאלפינלנד היתה רק עניין של הרחבת הנוף הזה, התאמת התלבושות והמצאת השמות. 

 

היא גם עבדה כמלצרית באותם ימים, במקום בשם "סנאפי" שנקרא על שם דמות מצוירת של בּוּר כפרי ושהתמחה בלחם תירס ובעוף מטוגן; חלק מהתשלום היה כמה עוף מטוגן שהיתה מסוגלת לאכול, וקונסטנס נהגה להבריח הביתה חתיכות עוף נוספות עבור גאווין ולצפות בו בהנאה בעודו זולל אותן. העבודה היתה מתישה והמנהל שלח ידיים, אבל הטיפים היו לא רעים, ויכולת להרוויח יותר אם עבדת שעות נוספות, כמו קונסטנס. 

 

בנות עשו דברים כאלה אז — קרעו את התחת כדי לתמוך בגבר שחשב שהוא גאון. מה עשה גאווין כדי לתרום את חלקו לשכר הדירה? לא הרבה, אם כי היא חשדה שהוא מוכר גראס מהצד. פה ושם הם אפילו עישנו קצת מזה, אם כי לא לעתים קרובות, כי זה גרם לקונסטנס להשתעל. כל זה היה רומנטי מאוד.