הקדמה
רבים שאלו אותי מה דעתי על כך ש"כמעיין המתגבר" מוסיף לצאת לאור זה עשרים וחמש שנה. איני יכולה לומר שזה מעורר בי רגש מיוחד, מלבד אולי סיפוק קל. מבחינה זו הצהרתו של ויקטור הוגו: "לו היו הסופרים כותבים רק עבור בני תקופתם, הייתי נאלץ לשבור את קולמוסי ולזרוק אותו," מבטאת היטב את יחסי שלי לכתיבה.
יש סופרים, ואני בהם, שחיים, חושבים וכותבים לא למען הרגע. רומנים ראויים לשמם לא נכתבים כדי שיתפוגגו בתוך חודש או שנה. העובדה שבימינו רוב הספרים כאלה — ספרים שנכתבים, מתפרסמים ודועכים במהירות כאילו היו מגזינים — מעידה בעליל על מצבה העגום של הספרות העכשווית ומצביעה בבירור על הפילוסופיה האסתטית העומדת בבסיסה: נטורליזם עיתונאי שהגיע בקולות מגומגמים וחרדים למבוי סתום.
אריכות ימים היא יתרונה המובהק, אם כי לא הבלעדי, של אסכולה ספרותית שלמעשה כבר אינה קיימת עוד: הרומנטיציזם. אין זה המקום לתזה בנושא הסיפורת הרומנטית, ולכן הרשו לי רק לומר, לטובת אותם סטודנטים שמעולם לא זכו להיחשף אליה, שהרומנטיציזם הוא האסכולה הקונספטואלית של האמנות. הוא אינו עוסק בחיי היומיום והשגרה כי אם בבעיות של נצחיוּת, אוניברסליוּת וערכי קיום אנושיים. הספרות הרומנטית אינה מתעדת ואינה מצלמת; היא יוצרת ומשליכה. היא עוסקת, כדברי אריסטו, לא בדברים כהווייתם, אלא במה שיכול להיות או צריך להיות.
ולטובת מי מכם שמייחסים חשיבות מיוחדת לרלוונטיות של הסיפור לתקופתנו אנו, אוסיף ואומר כי מעולם לא היתה בהיסטוריה תקופה שבה נדרש האדם להרהר, יותר מאשר היום, במה שהיה ראוי שיהיה.
אין בכוונתי לרמוז כי בשעה שכתבתי את "כמעיין המתגבר" ידעתי שימשיכו להדפיס אותו עוד עשרים וחמש שנה. לא חשבתי על שום מסגרת זמן. ידעתי רק דבר אחד: הספר הזה צריך להתקיים. וכך היה.
ידעתי זאת גם לפני עשרים וחמש שנה, כשתריסר מו"לים דחו את הספר שוב ושוב בטענה שהוא "אינטלקטואלי מדי" ו"שנוי במחלוקת", ושלא יהיה לו קהל. זה היה הקושי הגדול ביותר בתולדותיו, קושי שכמעט לא יכולתי לשאתו. אני מציינת את העובדה הזאת למען מי מכם הסופרים שדומים לי במובן הזה — למקרה שתצטרכו להתמודד עם קושי מסוג זה — כדי לומר לכם שזה אפשרי.
אני לא יכולה לדבר על "כמעיין המתגבר" או על ההיסטוריה שלו בלי להזכיר את האיש שאיפשר לי לכתוב: בעלי, פרנק אוקונור.
במחזה שכתבתי בראשית שנות השלושים לחיי, הגיבורה — אַיידיל — כוכבת קולנוע, מייצגת אותי כשהיא אומרת: "אני רוצה לראות במציאות, במו עיני, ביומיום שלי, כיצד מתממשת התהילה הזאת שיצרתי כאשליה. אני רוצה שהיא תהיה אמיתית. אני רוצה לדעת שאי־שם יש מישהו שרוצה בזה כמוני. אחרת מה הטעם לעשות את זה? אין טעם לעבוד ולשחוק את עצמך למען חזון בלתי אפשרי. גם הנפש צריכה לתדלק את עצמה. היא עלולה להתרוקן."
פרנק היה הדלק. הוא העניק לי ביומיום שלי את המציאות של החיים ההם שיצרתי ב"כמעיין המתגבר", והוא עזר לי להמשיך ולטפח אותה שנים רבות, גם כשלא היה סביבנו דבר פרט למדבר אפור של אנשים ואירועים שעוררו בנו רק בוז וסלידה. אף אחד מאיתנו לא התפתה מעולם להתפשר על פחות מהעולם שיצרתי ב"כמעיין המתגבר", ולעולם גם לא נתפשר. זוהי תמצית הקשר בינינו.
אם תיעדתי ושיבצתי בספרי דיאלוגים מ"חיי היומיום", כדרך הסופרים הנטורליסטים, עשיתי זאת רק בגלל פרנק. אחת השורות החזקות ביותר ב"כמעיין המתגבר", לדוגמה, מופיעה בסוף השער השני, שבה בתגובה לשאלתו של טוּהי: "למה שלא תגיד לי מה אתה חושב עלי?" עונה לו רורק: "אבל אני לא חושב עליך." פרנק השיב כך לטיפוס שונה מאוד, אך בהקשר דומה. "את משליכה פנינים לפני החזירים בלי לקבל ולו צלע חזיר בתמורה," אמר לי פרנק בהזדמנות אחרת, והתייחס לעמדתי המקצועית. את השורה הזאת שמתי בפיה של דומיניק, במשפטו של רורק.
רק לעתים רחוקות הרגשתי שמרפים את ידי, וגם כשהרגשתי כך, זה לא נמשך יותר מלילה אחד. אבל ערב אחד, תוך כדי כתיבת "כמעיין המתגבר", שטף אותי לפתע כעס עמוק על "מצב הדברים כפי שהם". חשבתי שלעולם לא תהיה לי האנרגיה לנוע צעד אחד קדימה לעבר "מה שצריך להיות". באותו לילה פרנק דיבר איתי שעות. הוא שיכנע אותי שאין להפקיר את העולם בידי מי שאתה מתעב. כשסיים לדבר נעלמה תחושת הרפיון שלי ולא שבה מעולם באותה עוצמה.
מאז ומעולם התנגדתי למנהג של הקדשת ספרים; בעינַי ספר מוקדש לכל קורא שמוכיח כי הוא ראוי לו. אך באותו לילה הודעתי לפרנק שאקדיש לו את "כמעיין המתגבר", כי הוא הציל אותו. כעבור שנתיים חוויתי את אחד הרגעים המאושרים בחיי, כשחזר הביתה יום אחד ופניו אורו למראה ההגהות האחרונות של הספר, ובראשן המילים, "מוקדש לפרנק אוקונור", באותיות קרות, ברורות וחסרות פניות.
נשאלתי אם השתניתי בעשרים וחמש השנים האחרונות. לא, נשארתי מי שהייתי — ואף ביתר שאת. והאם חל שינוי באידיאולוגיה שלי? לא, האמונה הבסיסית שלי, השקפתי על החיים ועל האדם, לא השתנתה מאז שאני זוכרת את עצמי, אבל הידע שלי ביישומה של האידיאולוגיה הזאת התרחב והוא מדויק יותר. ומה דעתי היום על "כמעיין המתגבר"? אני גאה בו היום בדיוק כפי שהייתי ביום שסיימתי לכתוב אותו.
האם כתבתי את הספר רק כדי להציג את הפילוסופיה שלי? הרשו לי לצטט מתוך "מטרת כתיבתי", הרצאה שנשאתי במכללת לואיס אנד קלארק, באחד באוקטובר 1963:
זהו המניע וזוהי תכליתה של הכתיבה שלי: הצגתו של האדם האידיאלי. תיאורו של אידיאל מוסרי, כייעודי הספרותי האולטימטיבי, כמטרה בפני עצמה, מטרה שכל ערך דידקטי, אינטלקטואלי או פילוסופי המובעים ברומן הם רק אמצעי לביטויה.
הרשו לי להדגיש את הנקודה: מטרתי אינה להאיר את עיניהם של הקוראים שלי מבחינה פילוסופית. מטרתי העיקרית — והמניע הראשון במעלה — היא לתאר את הווארד רורק [או את גיבורי "מרד הנפילים"] כתכלית לעצמה.
אני כותבת — וקוראת — לשֵם הסיפור... המבחן הבסיסי שלי לכל סיפור הוא זה: האם הייתי רוצה לפגוש את הדמויות הללו ולקחת חלק באירועים הללו גם במציאות? האם הסיפור הזה הוא חוויה ששווה לחוות אותה, רק לשם החוויה עצמה? האם ההנאה שבהיכרות עם הדמויות הללו היא תכלית בפני עצמה?...
כיוון שמטרתי היא להציג את האדם האידיאלי, הייתי חייבת להגדיר את התנאים המאפשרים את קיומו ומחייבים אותו. מאחר שאופיו של אדם הוא תוצר של אמונות הבסיס שלו, הייתי חייבת להגדיר את אמונות הבסיס ואת הערכים שיוצרים את אופיו של האדם האידיאלי ומניעים אותו במעשיו; כלומר, היה עלי להגדיר קוד אֶתי שיש בבסיסו היגיון. מאחר שהאדם חי ופועל בקרב אנשים אחרים, הייתי חייבת להציג מערכת חברתית המאפשרת לבני אדם אידיאליים להתקיים ולתפקד, מערכת רציונלית, חופשית ויצרנית, שתובעת מן האדם הרבה ומתגמלת אותו היטב. וזו כמובן המערכת הקפיטליסטית, הדוגלת בחופש פעולה.
אבל לא הפוליטיקה, לא המוסר ולא הפילוסופיה הם תכלית לעצמה, לא בחיים ולא בספרות. רק האדם הוא תכלית לעצמו.
האם יש שינויים מהותיים שהייתי רוצה להכניס ב"כמעיין המתגבר"? לא. ולכן גם השארתי את הטקסט כמות שהוא. אני רוצה שיעמוד לעד כפי נכתב. אבל יש שגיאה אחת קטנה וגם משפט אחד מטעה שהייתי רוצה להבהיר, ולכן אזכיר אותם כאן.
השגיאה סמנטית: השימוש במילה "אֶגוטיסט" בנאומו של רורק באולם המשפט. למעשה, המילה הנכונה היא "אגואיסט". השגיאה נובעת מההסתמכות שלי על מילון שסיפק הגדרות מוטעות של שתי המילים, כך ש"אגוטיסט" נראה בזמנו קרוב יותר למשמעות שהתכוונתי אליה [המילון הוא Webster's Daily Use Dictionary, 1933]. (עם זאת, יש לציין שהפילוסופים בני זמננו אשמים עוד יותר מהמילונאים בבלבול בין שתי המילים.)
המשפט המטעה מופיע בנאומו של רורק: "מן ההכרח הפשוט ביותר ועד להפשטה הדתית הנעלה ביותר, מהגלגל ועד לגורד השחקים, כל מה שאנחנו וכל מה שיש לנו נובע מתכונה אחת של האדם — תפקודו של המוח השכלתני." המשפט עלול להתפרש בטעות כמתן גושפנקה לדת או למושגים דתיים. אני זוכרת שהיססתי בניסוח המשפט, עד שלבסוף החלטתי כי דמותו של רורק וגם האתיאיזם שלי, כמו גם רוחו הכללית של הספר, מבוססים ומובנים היטב, כך שאיש לא יטעה בפירוש המשפט, בעיקר כי אמרתי שכל הפשטה דתית היא יציר מוחו של האדם ולא של התגלות על־טבעית.
אבל אין להניח סוגיה כזאת לפרשנויות. לא התכוונתי בדברי לדת כשלעצמה, אלא לקטגוריה מיוחדת של הפשטה, הנעלה ביותר מסוגה, שבמשך מאות שנים נמצאה תחת חסותה המונופוליסטית של הדת: האתיקה — וגם לאו דווקא אתיקה דתית, אלא "האתיקה" במובנה המופשט ביותר, עולם הערכים באשר הוא, הטוב והרע הטבועים באדם כמו קוד, מושג שנלוות לו קונוטציות רגשיות של רוממות, אצילות, כבוד ופאר שקשורים לעולם הערכים של האדם, שהדת ניכסה לעצמה.
אותה משמעות ואותם שיקולים יש לייחס לפסקה נוספת בספר — דיאלוג קצר בין רורק להוֹפּטוֹן סטוֹדארד, שאפשר לטעות בפירושו אם מוציאים אותו מההקשר:
"'אתה אדם בעל אמונה דתית עמוקה, מר רורק — בדרכך שלך. אני רואה את זה בבניינים שלך.'
"'נכון,' אמר רורק."
בהקשר הנכון של הסצנה, המשמעות ברורה: סטודארד מתייחס למסירותו העמוקה של רורק לערכים, לטוב ולנעלה ביותר, לאידיאלי [קראו את ההסבר שלו לאופיו של המקדש המוצע]. בנייתו של מקדש סטודארד והמשפט שבא בעקבותיו ממחישים זאת היטב.
וזה מוביל אותי לסוגיה נרחבת יותר ששזורה בכל שורה ב"כמעיין המתגבר", סוגיה שיש להבין אותה עד תום, אם רוצים להתחקות אחר הסיבות לפופולריות רבת־השנים של הרומן.
המונופול של הדת על האתיקה כמעט אינו מאפשר להסביר את המשמעות הרגשית ואת הקונוטציות של השקפת החיים הרציונלית. ממש כשם שהדת ניכסה לעצמה את נושא האתיקה והפכה את המוסר לכלי נשק נגד האדם, כך היא גם גזלה את המושגים הנעלים ביותר בשפתנו והציבה אותם מחוץ לעולם הזה ומעבר להישג ידו של האדם. "התעלות" מתארת בדרך כלל מצב רגשי שנובע מהרהור בעל־טבעי. "סגידה" היא חוויה רגשית של נאמנות ומסירות לישות עליונה שמעל האדם. "יראה" פירושה כבוד והערצה שבאים לידי ביטוי בכריעת ברך. "קדושה" היא מושג נעלה שאין לו דבר וחצי דבר עם חיי היומיום של האדם עלי אדמות. וכן הלאה.
אבל כל המושגים הללו מתייחסים לרגשות אמיתיים, גם אם לא קיים בהם ממד על־טבעי; את הרגשות הללו ניתן לחוש כהתרוממות רוח נאצלה, גם בלי ההשפלה העצמית שמחייבת הדת. אם כן, מהו מקור המושגים הללו, ולמה הם מתייחסים? זהו כל הרובד הרגשי של מסירות האדם לאידיאל מוסרי. מלבד ההיבטים המשפילים שהוסיפה הדת, כל הרובד הרגשי הזה נותר בלתי מזוהה, בלתי מוכר, בלתי מומשג.
את הרובד העליון הזה של הרגש האנושי עלינו לגאול מן הביצה העכורה של המיסטיקה ולנתב בו בחזרה אל האובייקט הנכון: האדם.
במובן הזה, מתוך אותה כוונה ואותה משמעות, הייתי מזהה את החיים שתיארתי ב"כמעיין המתגבר" כפולחן האדם.
זהו רגש שרק מעטים — מתי מעט — חווים בעקביות; יש החווים אותו כניצוצות נדירים שבוערים לרגע ומיד כבים, בלי השלכות מרחיקות לכת; יש מי שלא מבינים כלל על מה אני מדברת; ויש גם מי שמבינים אותי ומקדישים את חייהם למאמץ הנתעב לכבות את הניצוצות הללו.
אל תבלבלו בין "פולחן האדם" לניסיונות הרבים — שאין בהם כל כוונה לשחרר את המוסר מהדת ולהחזיר אותו אל עולם התבונה והשכל — להחליף את המשמעות הדתית הגרועה ביותר וחסרת ההיגיון במשמעות חילונית לגמרי. קחו לדוגמה את הקולקטיביזם המודרני על כל צורותיו [קומוניזם, פשיזם, נאציזם וכן הלאה]: הוא משמר במלואו את האתיקה הדתית־אלטרואיסטית, שכן הוא רק מחליף את "אלוהים" ב"חברה" והופך אותה למושא לסגידה ולהקרבה. יש בפילוסופיה המודרנית אסכולות שונות שדוחות את הזהות העצמית וקובעות כי המציאות היא שטף חסר הבחנה שנשלט בידי נסים וגחמות — לא של אלוהים, כי אם של האדם או "החברה". הניאו־מיסטיקנים הללו אינם מאמינים בפולחן האדם; הם רק חילְנו את השנאה העמוקה לאדם שאפיינה את המיסטיקנים הקודמים.
גרסה גסה עוד יותר של שנאה מייצגים אותם טיפוסים אטומים ו"סטטיסטיים", שאינם מסוגלים לתפוס את גדולתו של האדם. הם מצהירים שהאדם אינו יכול להיות מושא לפולחן, כי מעולם לא נתקלו בדוגמה מייצגת הראויה לכך.
חסידי פולחן האדם, במובן שטבעתי אני, הם אלו שרואים את הפוטנציאל הנאצל שטמון באדם ושואפים לממש אותו. שונאי אדם הם מי שרואים בו יצור חסר אונים, מושחת ובזוי, ומשתדלים ככל יכולתם להוכיח זאת. חשוב לציין שלכל אדם יש גישה ישירה ויכולת התבוננות פנימה אל עצמו בלבד.
ליתר דיוק, ההבדל העיקרי בין שני המחנות הוא זה: יש המבקשים לרומם את הערכתו העצמית של האדם ולקדש את אושרו עלי אדמות, ויש הנחושים שלא לאפשר זאת. רוב בני האדם מעבירים את חייהם ומכלים את האנרגיה הפסיכולוגית שלהם אי־שם באמצע, מתנדנדים בין שני הקטבים ונאבקים להימנע מלקרוא לסוגיה בשם. אבל זה אינו משנה את טבעה של הסוגיה.
אולי הדרך הטובה ביותר להתחבר לתחושת החיים המפעפעת ב"כמעיין המתגבר" היא להציג את הציטוט שהתנוסס בראשו של כתב היד, אף שבסופו של דבר הוצאתי אותו מהגרסה הסופית שפורסמה. כעת, משניתנה לי ההזדמנות להסביר אותו, אני שמחה להחזיר אותו למקומו.
הסרתי את הציטוט בשל מחלוקת עמוקה עם הפילוסופיה של מחברו, פרידריך ניטשה. מבחינה פילוסופית ניטשה הוא מיסטיקן משולל היגיון. המטאפיזיקה שלו מורכבת מעולם "ביירוני" משהו, יקום "זדוני" מטבעו; האפיסטמולוגיה משעבדת את התבונה ל"רצון", או לרגש, או לאינסטינקט, או לדם או למידות הטבועות באדם מלידתו. אבל כמשורר, הוא מקרין לפעמים [ולא בעקביות] אמונה מופלאה בגדולתו של האדם, אמונה שבאה לידי ביטוי במונחים של רגש ולא של אינטלקט.
הדבר ניכר במיוחד בציטוט שבחרתי. לא יכולתי לתמוך במשמעות המילולית שלו: הוא מבוסס על עיקרון שאין לו הצדקה — דטרמיניזם פסיכולוגי. אבל אם נתייחס לזה כאל ביטוי פואטי של חוויה רגשית [ואם נחליף את המושג של "הנחת יסוד" נרכשת ונשתמש במקומו ב"ודאות פנימית" מולדת], הרי שהציטוט הוא ביטוי להערכה עצמית נשגבת ומסכם היטב את התולדה הרגשית של האמונה הרציונלית והפילוסופית שעומדת בלב "כמעיין המתגבר":
"לא היצירות כי אם האמונה היא כאן הצד המכריע. היא הקובעת את סדר המעלות, אם להשתמש בנוסחא דתית עתיקה, אך במשמעות חדשה ועמוקה יותר: איזו אמונת־אֹמֶן שיש לה לנפש האצילה לגבי עצמה, משהו שאינו בר־חיפוש ולא בר־מציאה ואולי גם לא בר־אבידה. הנפש האצילה יש בה יראת־כבוד בפני עצמה" [פרידריך ניטשה, מעבר לטוב ולרוע].1
1 פרידריך ניטשה, מעבר לטוב ולרוע / לגניאלוגיה של המוסר, תרגום: ד"ר ישראל אלדד, הוצאת שוקן, 1979.
השקפה זו על האדם כמעט לא מצאה ביטוי לאורך ההיסטוריה. למעשה, כיום היא אינה קיימת. ואף על פי כן, בהשקפה הזאת מחזיק מיטב הנוער בצאתו אל החיים — אם כי בדרגות שונות של כמיהה, כיסופים, להט ומבוכה מייסרת. לרובם זו אפילו לא נקודת השקפה, אלא תחושה מעורפלת ומהוססת שכל כולה כאב גולמי, מהול באושר, שקשה לבטאו. זוהי תחושה של ציפייה עצומה, תחושה שלחיים שלך יש משמעות, שהישגים אדירים צפויים לך, שדרכך סלולה לפניך.
אין זה מטבעו של האדם, ולא של אף יצור חי, להתחיל את חייו מתוך ויתור. אין זה מטבעו של האדם לירוק לעצמו בפרצוף ולגנות את עצם קיומו; זה דורש תהליך של השחתה שהקצב שלו משתנה מאדם לאדם. יש המרימים ידיים מיד עם הסימן הראשון ללחץ; אחרים מוכרים את נשמתם; יש הנמחצים תחת העומס במידה זו או אחרת ומאבדים את האש שבערה בתוכם, אף שלעולם לא יֵדעו איך ומתי הלכה לאיבוד. הכול נמוג ונעלם לתוך הבִּיצה הענקית של המבוגרים, שאומרים להם בעקשנות שבגרות פירושה ויתור על הנפש; שביטחון פירושו הפקרת הערכים, ולמעשה איבוד תחושת הערך העצמי. רק מעטים מחזיקים מעמד וממשיכים בדרכם, וזאת בידיעה ברורה שאסור להם לבגוד באש שבוערת בתוכם, שעליהם ללמוד להעניק לה צורה, תכלית, ממשות. אך יהא אשר יהא עתידם, בשחר חייהם מבקשים בני האדם את החזון האצילי של טבע האדם ושל הפוטנציאל לחיים.
יש מעט מאוד ציוני דרך שמנחים אותם. "כמעיין המתגבר" הוא אחד מהם.
זוהי אחת הסיבות העיקריות לפופולריות של הרומן גם אחרי שנים רבות: הוא מאשש את קיומה של רוח נעורים, הוא מצהיר בריש גלי על נשגבות האדם, הוא מוכיח שזה אפשרי.
אז מה אם רק מעטים בכל דור יפנימו באמת את מלוא שיעור קומתו של האדם — והשאר יבגדו בָּאמת. אותם מתי מעט הם שמניעים את העולם ומעניקים לחיים משמעות, ובין כה וכה אליהם דיברתי מאז ומעולם. כל השאר אינם מעניינים אותי. לא בי הם יבגדו, וגם לא ב"כמעיין המתגבר"; הם יבגדו בנשמותיהם שלהם.
איין ראנד,
ניו יורק, מאי 1968
