אף מילה על אהבה

1

 

המרָאה של מטוס תמיד גורמת לי התרגשות מינית. הגוף הענק שמתרומם מעל עיר גדולה, הולך ומגביה, הולך ומגביה.

תמיד אני מופתעת לגלות איך שוב זה קורה לי, הנשימות הכבדות, האנחות, אפילו עכשיו, אחרי אחת־עשרה שנות נישואים, כשסקס הפך בשבילי להתעמלות המשעממת הזאת שאורי ואני מבצעים על המזרן האורטופדי שההורים שלו קנו לנו לחתונה. תמיד אנחנו עושים את זה בימי שישי אחר־הצהריים, כשתמר הולכת לצופים, ותמיד אני חושבת על דברים אחרים או על גברים אחרים. והרי החלטתי להתחתן עם אורי, בעיקר בגלל שלא יכולתי להפסיק לגעת בו. בסך הכול רציתי שיהיו לי יותר הזדמנויות לעשות אתו אהבה, חוץ מהזיונים החפוזים באוטוביאנקי שלי, כשההגה משאיר לי סימנים כחולים בכל הגוף.

אחרי שנתיים, כשתמר נולדה, אורי בא אלי לבית־החולים עם זר פרחי־בר ענקי. בכיתי מאושר. אחרי עוד ארבע שנים, כשאמא שלי מתה, בכיתי בפעם האחרונה. מאז לא הצלחתי לבכות, וכל הדמעות הצטברו לי בפנים והפכו לאגם קטן. אבל עדיין מצאתי נחמה בגמירות המתוקות במיטה הזוגית, ונורא התלהבתי מזה שאורי אוהב לנשק אותי גם כשאני לא מאופרת, וכשיש לי חצאי עיגולים שחורים מתחת לעיניים, ואפילו כשאני לא מצחצחת שיניים. אהבתי לאונן לידו חופשי ולפנטז אורגיות עם כושים גדולים. אחר־כך הוא היה שואל: "גמרת?" אמרתי שכן, והוא היה מחבק אותי ונרדם כמו תינוק שגמר לינוק.

בעלייה למטוס יש תור ארוך. לפני עומד זוג מבוגר. לה יש שיער כתום דליל ופנים קטנים ורעים. כל היופי שלה כבר הלך לעזאזל מזמן. כשהיא מדברת אל בעלה היא יורקת עליו את המלים שלה, הפנים שלה מתעוותות ומתכערות עוד יותר, והיא נראית כאילו תקוע לה בפה משהו מר, שהיא לא מצליחה להיפטר ממנו. בעלה הקטן מביט בה בהבעה כלבית, מנסה להשביע את רצונה, וכבר ברור לו שאין סיכוי שהוא יצליח. על הפנים של שניהם תלויה האכזבה הזאת, שאני רואה לעתים קרובות על פניהם של אנשים זקנים. היא מאוכזבת ממנו, הוא מעצמו, מהילדים, מהחברים. גם לי יהיו פנים כאלה בעוד עשרים־שלושים שנה?

תרמילאים, שני נזירים בודהיסטים דקיקים שקופי־עור בגלימות כתומות, שלושה נערים ונערה יחפה בחולצת בטן. המבט שלי נעצר על אשה מיניאטורית עם תווי פנים אסיאתיים וקרחת. בדרך כלל נשים אסיאתיות נוהגות לגדל את שׂערן המבריק, ואני לא מצליחה להיזכר שאי־פעם ראיתי תאילנדית קצוצת שיער, ובוודאי לא עם קרחת. אני בוחנת אותה. עיניים נטולות גבות קרועות לרווחה, רזון צהבהב חולני. ברור לי שהקרחת שלה היא תוצאה של טיפולים כימותרפיים. אני מכירה היטב את הסימנים מהתקופה שבה שרצתי במחלקה האונקולוגית עם אמא שלי בחודשים שבהם עדיין האמנתי שאולי הטיפולים האלה יצילו אותה. היא אוחזת בידה של בתה הקטנה בהירת השיער, ילדה חיוורת עם עיניים אחוזות אימה בערך בגיל של תמר. הילדה נאחזת בידה הקטנטונת של אימה הקטנטונת כמו מישהו שמנסה להישען על גפרור כדי לא ליפול לתהום. היא עדיין לא יודעת איך זה להמשיך ולהתהלך בעולם, כשמשהו אצלך מת. גל של חמלה מציף אותי, בא לי לחבק אותה, ופתאום אני מתגעגעת לתמר ומצטערת שלא הערתי אותה לפני שיצאתי מהבית.

העיניים שלי פוגשות את מבטה של הדיילת. היא עומדת בפתח המטוס ומחייכת אלי.

״הלו,״ אני מחזירה לה חיוך וחולפת על־פניה בדרך למושב שלי.

ואז אני רואה אותו: גבר עצוב בגיל העמידה.