החיים
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
החיים
מכר
מאות
עותקים
החיים
מכר
מאות
עותקים

החיים

5 כוכבים (4 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס

עוד על הספר

רות אלמוג

רות אלמוג (נולדה ב-15 במאי 1936) היא סופרת ישראלית.

לאחר שפרסמה את סיפורה הראשון בשנת 1967 החלה לעבוד במוסף "תרבות וספרות" של עיתון הארץ. עד היום היא בעלת טור קבוע במוסף, ומשמשת בו כעורכת משנה.

במהלך השנים כתבה ספרים רבים, לנוער ולמבוגרים. הרומן שלה "שורשי אוויר" זכה בפרס ברנר. לאחרונה יצא לאור ספר של מבחר מסיפוריה שנכתבו בין השנים 1967–1997. ספרים פרי עטה תורגמו לאנגלית, לגרמנית, להולנדית ולסינית.

פרסים ספרותיים
פרס זאב, פעמיים: לשנת 1985 ולשנת 2000.
בפרס מטעם אוניברסיטת חיפה לספרות נוער לשנת 1986.
פרס ברנר, בשנת 1989.
פרס עגנון, לשנת 2001.
פרס ניומן, לשנת 2004.
פרס ביאליק, לשנת 2006.
פרס ירושלים ופרס ראש הממשלה לסופרים עבריים לשנת 2006.
פרס גרטי ספיס הגרמני.
פרס אקו"ם למפעל חיים לשנת 2011.
פרס יד ושם, בעיטור כריסטיאן אנדרסן לספרות ילדים ונוער על ספרה "המסע שלי עם אלכס", איור אבי כץ.
על ספרה "החיים", שיצא לאור בהוצאה עצמית, מועמדת לזכות בפרס ספיר לשנת 2017.
פרס אריק איינשטיין, לשנת 2023

מספריה:
חסדי הלילה של מרגריטה, סיפורים, משרד הביטחון, תרמיל, 1969.
בארץ גזרה, עם עובד, 1971.
אחרי ט"ו בשבט, שישה סיפורים, משרד הביטחון, תרמיל, 1979.
את הזר והאויב, דו"ח על חסימה, ספרית פועלים, 1980.
מוות בגשם, רומן, כתר, 1982.
גילגיל, ציורים הילה חבקין, מסדה, 1986.
שורשי אוויר, רומן, הקיבוץ המאוחד, 1987.
נשים, שלושה סיפורים, כתר, 1988. הסיפור "הצטמצמות" הופק לסרט טלוויזיה בערוץ הראשון.
עוד חיבוק אחד, הקיבוץ המאוחד, 1990.
רקפת אהבתי הראשונה, כתר, 1991.
תיקון אמנותי, כתר, 1993.
מאהב מושלם, בלש, עם אסתר אטינגר, כתר, 1995.
בלוט הפלא של קמילה, איורים הילה חבקין, הקיבוץ המאוחד, 1999.
האגם הפנימי, הקיבוץ המאוחד, תל אביב, 2000.
אשטלינה אהובתי, רומן בלשי, עם אסתר אטינגר, כתר, 2002.
כל האושר המופרז הזה, סיפורים 1967–1999, כתר, 2003.
באהבה, נטליה, כתר, 2005.
זרה בגן עדן, זמורה-ביתן, 2008.
ציפורקסם, הקיבוץ המאוחד, 2011.
אישה בגן, כנרת, זמורה-ביתן, 2012.
החיים: שנים עשר סיפורים ונובלה, כנרת, זמורה-ביתן, 2016.

מקור: ויקיפדיה
https://tinyurl.com/2e3jutwx

תקציר

כותרת ספרה החדש של רות אלמוג, החיים, מתאימה לו ככפפה ליד. זוהי יצירה של סופרת שחוותה הרבה ויודעת לא מעט על החיים. אלה חרצו בה שריטות ילדות וחבלות בחרות ובגרות. עוני, תאווה לא מסופקת לאוכל טעים, משוגות של נערות, בגידות, ייסורי מין, קנאה, וגם מפגשים עם פליטוּת, זרוּת ומוות. אבל גם רגעים מופלאים. מגעים אנושיים לא צפויים, גילויי יופי נדירים, הזדככויות של מבט. על אלה ואלה מספרת הסופרת בלשון פשוטה, חסכונית ומדויקת.
 
החיים כולל שנים־עשר סיפורים ונובלה. הסיפורים מגוללים פרשיות מן העבר הרחוק והקרוב של הסופרת. הנובלה, ששמה כשם הקובץ כולו, "החיים", שונה באופייה מהסיפורים — בתוכן ובסגנון. מתואר בה ערב אחד שבו מתכנסת חבורה של גברים ונשים לארוחה אקזוטית בבית מפואר בפאתי מושב, רחוק מעיבורה של תל אביב.
 
זהו ערב בורגני, נהנתני, גדוש גינונים ומחוות ריקים שהסופרת מאירה באור אירוני חריף. המסגרת הבורגנית־נהנתנית נפרצת בשל פרשה לא פתורה מן העבר ואירוע אלים החותם את הערב. בין הסיפורים לנובלה, הכתובה בסגנון פיוטי לירי, נוצר דו־שיח מרתק בכמה מישורים: אישי, חברתי, פוליטי ומיסטי.
 
החיים הוא הספר האוטוביוגרפי ביותר של רות אלמוג, הגברת  הראשונה של הסיפורת הישראלית. ספר שיוצא מהלב וחודר ללב.  
 -יגאל שוורץ

פרק ראשון

חוט קרוע
 
לזכר אחי דוד מאור
 
בין שתי החצרות, שבאחת מהן, ברחוב פיק"א מספר שבע־עשרה, גרו הילדים, ובסמוכה היה מטע עצי פרי מוזנח ומכוּנם ומקלט תת־קרקעי ישן שנחפר בימי מלחמת העולם השנייה, כשהאיטלקים באו להפציץ את תל אביב, היתה גדר ברזל חלודה וקרועה. הילדים יכלו לעבור דרכה אל החצר הסמוכה, ומשם עד לרפת של משפחת כהן שגבלה בה, ובעצם נמצאה ברחוב ביל"ו המקביל.
הם אהבו ללכת להתבונן בפָּרות, או לקטוף פרחים שגדלו בין עצי הפרי מוכי השחין שלא הצמיחו עוד פירות ולא הושקו מעולם. אבל פרחי הבר — הצבעונים האדומים בעלי הלב השחור שפרחו כה סמוך לקרקע, והתורמוסים התכולים, שהיו ממתינים להבשלת פריים כדי לאכול את גרגריו הצהובים, והסביונים ושאר פרחים ששמם לא נודע, פרחו בעונתם, הגשם דאג להם ולא היה בהם מחסור.
יום אחד שיחק הילד הקטן לבדו בחצר ליד הגדר והחליט לחמוק בעדה וללכת לראות את הפרות ברפת של משפחת כהן. הוא אהב בעלי חיים, ובכל שבוע כמעט היה נוסע עם הסבתא לגן החיות בתל־אביב. אבל בעודו עושה את דרכו בחציית הגדר, נתקע בעינו הימנית חוט ברזל חלוד. קצהו של החוט הקרוע של הגדר היה מעוקל כמו קרס ונאחז בעפעף התחתון. הילד נשאר עומד קפוא על עומדו, קרס הברזל תקוע בעפעף התחתון של עינו, והוא מפחד לזוז פן תיעקר העין. "אמא, אמא," צעק הילד. ואולי צעק "מוּטי! מוּטי!" כבר אין לדעת.
האם נחפזה לבוא לעזרתו. לפי צליל הצעקה ידעה שקרה דבר־מה נורא. כשראתה אותו ניצב כך וחוט הברזל תקוע בעינו פלטה, "אוי," ולא יספה. היא כמעט קרסה, אבל נשמה נשימה עמוקה, ייצבה את עצמה לשלוט בבהלתה, התעשתה והתבוננה בנעשה בדקדקנות האופיינית לה. ואז, בזהירות רבה, תפסה בקרס הברזל והוציאה אותו מעפעף עינו של בנה הקטן. איזה מזל, אמרה לילד, זה לא פגע בעין, רק בעפעף התחתון, אבל ליתר ביטחון נלך לרופא העיניים כי יש לנו כאן סכנת זיהום. היא היתה רופאה וידעה.
רופא העיניים, ד"ר סובול, הציל את העין. בעוד אבינו חי, היה ד"ר סובול שותפו של אבי בהגשת עזרה רפואית לפלחים מן הכפרים שבסביבת המושבה. הכפרים האלה נמחקו, כמובן, מעל פני האדמה.
עין הילד נרפאה בתוך שבוע. כל השבוע טפטפה האם טיפות בבוקר, בצהריים ובערב לעינו של הילד עד שהחלים כליל. אבל משום־מה, כמו שדברים כאלה מתרחשים, לקתה בעצמה בדלקת עיניים חריפה והיו לה כאבים איומים, כפי שאמרה לבתה שהרגישה אשמה, כי אולי לא השגיחה היטב על אחיה. ואולי נדבקה האם בחדר ההמתנה של דוקטור סובול שהיה מלא תמיד בחולים?
עינו של הילד הבריאה, אבל בלבו נותרה צלקת קטנה, שאליה יתוספו במהלך הזמן צלקות נוספות, קטנות וגדולות. וכך, לאט־לאט, צריך היה הילד הגדל והולך ללמוד לראות את העולם בלא חמלה. אבל דבר זה לא צלח. אולי היה זה ההומור החשאי והשקט שלו, שמשח עליהן משחה משככת כאב. והוא היה כמלך דוד, שאת שמו נשא, המלך ששמואל משח אותו בקרן השמן. שהלוא גם הוא היה אדמוני יפה עיניים.

רות אלמוג

רות אלמוג (נולדה ב-15 במאי 1936) היא סופרת ישראלית.

לאחר שפרסמה את סיפורה הראשון בשנת 1967 החלה לעבוד במוסף "תרבות וספרות" של עיתון הארץ. עד היום היא בעלת טור קבוע במוסף, ומשמשת בו כעורכת משנה.

במהלך השנים כתבה ספרים רבים, לנוער ולמבוגרים. הרומן שלה "שורשי אוויר" זכה בפרס ברנר. לאחרונה יצא לאור ספר של מבחר מסיפוריה שנכתבו בין השנים 1967–1997. ספרים פרי עטה תורגמו לאנגלית, לגרמנית, להולנדית ולסינית.

פרסים ספרותיים
פרס זאב, פעמיים: לשנת 1985 ולשנת 2000.
בפרס מטעם אוניברסיטת חיפה לספרות נוער לשנת 1986.
פרס ברנר, בשנת 1989.
פרס עגנון, לשנת 2001.
פרס ניומן, לשנת 2004.
פרס ביאליק, לשנת 2006.
פרס ירושלים ופרס ראש הממשלה לסופרים עבריים לשנת 2006.
פרס גרטי ספיס הגרמני.
פרס אקו"ם למפעל חיים לשנת 2011.
פרס יד ושם, בעיטור כריסטיאן אנדרסן לספרות ילדים ונוער על ספרה "המסע שלי עם אלכס", איור אבי כץ.
על ספרה "החיים", שיצא לאור בהוצאה עצמית, מועמדת לזכות בפרס ספיר לשנת 2017.
פרס אריק איינשטיין, לשנת 2023

מספריה:
חסדי הלילה של מרגריטה, סיפורים, משרד הביטחון, תרמיל, 1969.
בארץ גזרה, עם עובד, 1971.
אחרי ט"ו בשבט, שישה סיפורים, משרד הביטחון, תרמיל, 1979.
את הזר והאויב, דו"ח על חסימה, ספרית פועלים, 1980.
מוות בגשם, רומן, כתר, 1982.
גילגיל, ציורים הילה חבקין, מסדה, 1986.
שורשי אוויר, רומן, הקיבוץ המאוחד, 1987.
נשים, שלושה סיפורים, כתר, 1988. הסיפור "הצטמצמות" הופק לסרט טלוויזיה בערוץ הראשון.
עוד חיבוק אחד, הקיבוץ המאוחד, 1990.
רקפת אהבתי הראשונה, כתר, 1991.
תיקון אמנותי, כתר, 1993.
מאהב מושלם, בלש, עם אסתר אטינגר, כתר, 1995.
בלוט הפלא של קמילה, איורים הילה חבקין, הקיבוץ המאוחד, 1999.
האגם הפנימי, הקיבוץ המאוחד, תל אביב, 2000.
אשטלינה אהובתי, רומן בלשי, עם אסתר אטינגר, כתר, 2002.
כל האושר המופרז הזה, סיפורים 1967–1999, כתר, 2003.
באהבה, נטליה, כתר, 2005.
זרה בגן עדן, זמורה-ביתן, 2008.
ציפורקסם, הקיבוץ המאוחד, 2011.
אישה בגן, כנרת, זמורה-ביתן, 2012.
החיים: שנים עשר סיפורים ונובלה, כנרת, זמורה-ביתן, 2016.

מקור: ויקיפדיה
https://tinyurl.com/2e3jutwx

עוד על הספר

החיים רות אלמוג
חוט קרוע
 
לזכר אחי דוד מאור
 
בין שתי החצרות, שבאחת מהן, ברחוב פיק"א מספר שבע־עשרה, גרו הילדים, ובסמוכה היה מטע עצי פרי מוזנח ומכוּנם ומקלט תת־קרקעי ישן שנחפר בימי מלחמת העולם השנייה, כשהאיטלקים באו להפציץ את תל אביב, היתה גדר ברזל חלודה וקרועה. הילדים יכלו לעבור דרכה אל החצר הסמוכה, ומשם עד לרפת של משפחת כהן שגבלה בה, ובעצם נמצאה ברחוב ביל"ו המקביל.
הם אהבו ללכת להתבונן בפָּרות, או לקטוף פרחים שגדלו בין עצי הפרי מוכי השחין שלא הצמיחו עוד פירות ולא הושקו מעולם. אבל פרחי הבר — הצבעונים האדומים בעלי הלב השחור שפרחו כה סמוך לקרקע, והתורמוסים התכולים, שהיו ממתינים להבשלת פריים כדי לאכול את גרגריו הצהובים, והסביונים ושאר פרחים ששמם לא נודע, פרחו בעונתם, הגשם דאג להם ולא היה בהם מחסור.
יום אחד שיחק הילד הקטן לבדו בחצר ליד הגדר והחליט לחמוק בעדה וללכת לראות את הפרות ברפת של משפחת כהן. הוא אהב בעלי חיים, ובכל שבוע כמעט היה נוסע עם הסבתא לגן החיות בתל־אביב. אבל בעודו עושה את דרכו בחציית הגדר, נתקע בעינו הימנית חוט ברזל חלוד. קצהו של החוט הקרוע של הגדר היה מעוקל כמו קרס ונאחז בעפעף התחתון. הילד נשאר עומד קפוא על עומדו, קרס הברזל תקוע בעפעף התחתון של עינו, והוא מפחד לזוז פן תיעקר העין. "אמא, אמא," צעק הילד. ואולי צעק "מוּטי! מוּטי!" כבר אין לדעת.
האם נחפזה לבוא לעזרתו. לפי צליל הצעקה ידעה שקרה דבר־מה נורא. כשראתה אותו ניצב כך וחוט הברזל תקוע בעינו פלטה, "אוי," ולא יספה. היא כמעט קרסה, אבל נשמה נשימה עמוקה, ייצבה את עצמה לשלוט בבהלתה, התעשתה והתבוננה בנעשה בדקדקנות האופיינית לה. ואז, בזהירות רבה, תפסה בקרס הברזל והוציאה אותו מעפעף עינו של בנה הקטן. איזה מזל, אמרה לילד, זה לא פגע בעין, רק בעפעף התחתון, אבל ליתר ביטחון נלך לרופא העיניים כי יש לנו כאן סכנת זיהום. היא היתה רופאה וידעה.
רופא העיניים, ד"ר סובול, הציל את העין. בעוד אבינו חי, היה ד"ר סובול שותפו של אבי בהגשת עזרה רפואית לפלחים מן הכפרים שבסביבת המושבה. הכפרים האלה נמחקו, כמובן, מעל פני האדמה.
עין הילד נרפאה בתוך שבוע. כל השבוע טפטפה האם טיפות בבוקר, בצהריים ובערב לעינו של הילד עד שהחלים כליל. אבל משום־מה, כמו שדברים כאלה מתרחשים, לקתה בעצמה בדלקת עיניים חריפה והיו לה כאבים איומים, כפי שאמרה לבתה שהרגישה אשמה, כי אולי לא השגיחה היטב על אחיה. ואולי נדבקה האם בחדר ההמתנה של דוקטור סובול שהיה מלא תמיד בחולים?
עינו של הילד הבריאה, אבל בלבו נותרה צלקת קטנה, שאליה יתוספו במהלך הזמן צלקות נוספות, קטנות וגדולות. וכך, לאט־לאט, צריך היה הילד הגדל והולך ללמוד לראות את העולם בלא חמלה. אבל דבר זה לא צלח. אולי היה זה ההומור החשאי והשקט שלו, שמשח עליהן משחה משככת כאב. והוא היה כמלך דוד, שאת שמו נשא, המלך ששמואל משח אותו בקרן השמן. שהלוא גם הוא היה אדמוני יפה עיניים.