גשר הדודות

פזורת הירדן

 

בתוך גומחה על פסגת גבעה, סמוך לאנדרטת זיכרון, רבץ טנדר ירוק כתנין הממתין לטרפו. במושב הנהג ישב פקח רשות שמורות הטבע שלומקי דגן.

למרגלות הגבעה התפתל כביש הבשורה הנושק לחוף הכנרת. לקראת הערב התנועה נחלשה, מכוניות ספורות חלפו, והמיית גלגליהן על האספלט נספגה בצמחייה העבותה. שלומקי ארב בשקט, בעזרת משקפת הוא סקר את השמורה. המתין בסבלנות להתרחשותן של פעולות לא חוקיות בתחום שיפוטו כדי לסכלן.

לאורך נהר הירדן, בחסות הצמחייה הסבוכה, מסתתרות חיות טרף ומסתתרים גם טיפוסים אכזריים, הנהנים מהרג לשם הרג.

קרני שמש אחרונות השכיבו חבל ארץ זה לישון. אור היום גווע לאטו. ברקיע נחו עננים כבדים כעדר פרות הרובץ בשדה.

שלומקי נדרך, רעש המולה כרעם רחוק התגלגל ממערב. להקה גדולה של עטלפים חלפה מעליו. העטלפים שייטו בנתיב שלאורך השבר הסורי־אפריקני. בצואתם נחבאים גלעיני עץ הדומים. בזכות העטלפים התרבו הדומים לאורך נהר הירדן. זו היתה שעת חילופי המשמרות. להקות ציפורים חגו באוויר לקראת מנוחת הלילה. דורסי הלילה נכנסו לכוננות, פקחו עין למזון מזדמן.

אוזניו של שלומקי היו כרויות לכל רעש. מתחת לגבעה התגלגלה יללה של תן, וחברי להקתו ענו לו במקהלה של קולות נוגים. אי־שם בחושך נשמעו קולות של אכילה מהירה, מלוּוים בנחרות ובחרחורים של חזירי בר, שנברו בשאריות מזון שהושלכו בשטח.

הלבנה עלתה ברקיע, ואורה ריצד במים כהד לאורות היישובים המקיפים את האגם. רחוק באופק הבליחו ברקים. הבהובים שסימנו את בואם של ענני גשם מהצפון.

שלומקי קינח את אפו ורכס היטב את מעילו. מנקודת התצפית הגבוהה סקר את פיתולי נהר הירדן, שיובליו נפרשו כנחשים ארוכים, הזורמים חרישית בין הענפים הסבוכים של שיחי ההרדוף, האשלים וערבות הנחלים. לילות כאלה משמשים תמריץ לעבריינים לנסות את מזלם. מלכודת וסכין אינן חלק מאורחות הטבע.

שלומקי חיפש תנוחה נכונה במושב הקר והנוקשה של הטנדר. את שעות ההמתנה המייגעת העביר בהאזנה לרדיו. עיניו ניסו לחדור את החשכה שנפלה, רק קולו המחוספס של הקריין ישגב גלילי הפר את השקט.

רוח מזרחית

חיימקה הגזלן

מאזינות ומאזינים, חברים וחברות, באולפן ישגב גלילי.

התוכנית שלי, רוח מזרחית, באה לשבור במודע את החוקים.

ראו הוזהרתם! צפוי לכם המון מלל. בחרתי לקחת סיכונים, לוותר על המתכון השבלוני והצפוי לטובת נגיעה ברגשות. המרחב מלא בתחנות רדיו המעדיפות לשדר פטפוטים ריקים ומוזיקה קליטה. אתם שהחלטתם להישאר להאזין, לכם אני אסיר תודה. יחד נצא למסע אל מחוזות הדורשים הקשבה. אם נשארתם, הנה התיאוריה שלי בקצרה: רדיו אינו פונה רק לאוזן כמקובל לחשוב. ניסחתי חוק חדש: "רדיו במיטבו פונה לעין". אני מקווה לרתק אתכם ברדיו חווייתי, בסיפורים שיעוררו סקרנות. לגרום לכם להישאר במכונית עוד קצת, גם אם כבר הגעתם לחניה.

ברוח מזרחית, התוכנית שלי, נתמקד באירועים ובסיפורים הקשורים לכאן, לאזור הכנרת. אנסה להפעיל את חוש הריח, להעביר את יפי הפריחה, לצייר תמונה רחבה שחיבור פרטיה אולי ייתן משמעות חדשה.

אם החזקתם מעמד עד כאן, עכשיו תקבלו את הפיצוי. אגדה אורבנית. אם נכונה היא או בדיה, איש לא ידע.

מאזינות ומאזינים, בכל תוכנית נשאל את השאלה: אז איך מחברים? והפעם איך מחברים — אוטובוס ורוד, שטח הפקר, איש מסתורין, עלילות גבורה וקשרים בצמרת. מי שיאזין יבין.

סיפורנו הוא על איש צללים, שנודע בכינוי חיימקה הגזלן. את התחקיר עליו התחלתי לפני שנים. רק לאחר מותו הסכימו כמה מחבריו לדבר איתי. גם מהם הצלחתי לחלץ רק מידע מועט. במותו לקח עמו חיימקה לקבר את פתרונן של פרשות אפופות מסתורין. מהו שמו האמיתי של חיימקה הגזלן לא הצלחתי לגלות. חבריו דחו אותי בתירוצים מתירוצים שונים. על המצבה שלו נכתב: "חיים ג׳ היה גיבור במחשכים". מי שדיבר איתי ביקש שלא אזכיר אותו בשמו. כל פעם שאמרתי בקול רם חיימקה הגזלן, היתה התגובה: ששש... עד כמה שידוע לי, המילה ששש... אינה כתובה במילון. העלאת שמו של חיימקה הגזלן הסגירה יראה ופחד. הנה מעט המידע שהצלחתי ללקט על איש הששש...

חיימקה נולד בפולין והגיע כנער לארץ ישראל אחרי מלחמת העולם השנייה. ככל הידוע לי, הוא התגלגל מפנימייה לפנימייה, ובגיל שש־עשרה גויס למחתרת שלימים נודעה כלח"י. חיימקה היה איש מוצק ושרירי, שניחן באומץ וביכולת אלתור במצבי קיצון. בזכות תכונותיו אלה זכה להערכה בלח"י. הוא לא היה מנהיג, איש צללים אמרנו. לוחם אכזרי הפועל לבד. תהילתו נסקה משום נכונותו לבצע מעשים שאחרים נרתעו מהם. חיימקה לא היסס להפעיל כוח כדי להשיג את מטרותיו. לחיימקה לא היו עכבות. בלח"י נהגו לומר: "החוק מתכופף כשהוא נתקל בחיימקה".

בלח"י היה תפקידו של חיימקה לתת טיפול הולם למי שנחשד כמשתף פעולה או כמלשין. זאב בודד הפועל בחשאי. חרב להשכיר למשימות מיוחדות. את הפקודות קיבל באופן ישיר ממפקדי המחתרת, ללא מתווכים.

לאחר שמדינת ישראל קמה, נפוצו חברי המחתרות לכל עבר. חיימקה גויס לצנחנים. המשמעת הצבאית לא התאימה לו. הוא הסתבך וערק מהצבא, וברח לחו"ל. מפקדי יחידה 101, ששמעו על יכולותיו המיוחדות של השור בעל הצוואר העבה והזרועות התפוחות, דאגו להחזירו לשירות. לאחר שהשתחרר, הצטרף לקבוצה קטנה של "גורילות" שעבדו במשרד ראש הממשלה.

אחרי מלחמת סיני, בשנת 1956, הוא צץ באילת. באותה התקופה קלטה העיר הדרומית טיפוסים מפוקפקים מכל רחבי הארץ. חיימקה השתלב בקלות כשומר במועדון לילה. בריונות ופשע היו חלק מהנוף הקבוע בעיר, שאליה הוגלו פושעים רבים. בקטטה אלימה שבה השתתף נפצעו קשה שלושה אזרחים. חיימקה נאלץ לעזוב את אילת. אך הוא לא נשאר מחוסר עבודה. קצין צה"ל בכיר, את שמו לא אוכל להזכיר בשידור, לקח את חיימקה תחת חסותו. אותו קצין בכיר, לאחר שפשט את מדיו, נכנס לפוליטיקה והתקדם במהירות מטאורית במסדרונות השלטון. גם שם המשיך להשתמש בשירותיו המיוחדים של חיימקה.

כנראה בשנת 1958, לא ברור מתי בדיוק, הגיע חיימקה לטבחה באוטובוס ישן, ומשם נסע בו בדרך הפטרולים לעבר הגבול. את האוטובוס עצר ברחבה לצד הדרך, בסמוך לשני עצי איקליפטוס, והתמקם בשטח ההפקר, מרחק נגיעה מהגבול הסורי. את האוטובוס החלוד צבע חיימקה בוורוד, ולידו הקים סככת צל, הניח כיסאות ושולחנות ותלה שלט גדול: "התחנה האחרונה". סיורי הגבול של צה"ל עצרו ליד האוטובוס לקנות סיגריות, חטיפים, קפה ומאפה. בזמנים ההם היו תקריות גבול עם הסורים עניין שבשגרה. אולי משום כך העלימו השלטונות עין מהפולש הלא חוקי. האוטובוס הוורוד הפך למציאות קבועה. סביב גלגליו נוצקה תשתית בטון.

חיימקה היה חובב נשים ידוע. נהג מונית מבוגר מטבריה אמר לי בשפתו הציורית: "לנסיעות של חיימקה קראנו ׳זונה ספישל׳. היה לו תעריף מיוחד וקבוע. היינו אוספים את הזונה בטבריה, נוסעים עד לאוטובוס הוורוד, הבחורה היתה נכנסת לחיימקה, שלושת רבעי שעה המתנה, ומחזירים את הסחורה."

חולשתו של חיימקה לנשים היתה לשם דבר. הוא כנראה לא בחל באף אחת. נשים נמשכו למתבודד שגר באוטובוס הוורוד ליד הגבול. למשכנו הרעוע בחוף הכנרת נהרו נשות בוהמה מתל אביב, בנות עמק הירדן ששמעו על מעלליו, ובעיקר תיירות, שלהן גם איפשר ללון באוטובוס בזמן שהותן באזור.

לפי הידוע לי, נולדו לחיימקה שלושה ילדים משלוש נשים שונות. צאצאים שמולידם מעולם לא טרח לגדלם כאב. בלילות בקע באורח קבע אור עמום מחלונות האוטובוס. לא רק בחורות באו למשכנו. מפקדי צבא ומשטרה וגם פוליטיקאים רמי דרג פקדו את האוטובוס הוורוד. המבקרים הגיעו בחשאי, לרוב בשעות החשכה. לפעמים בליווי אבטחה צבאית. קרה שהקיוסק היה נסגר, וחיימקה הגזלן היה נעלם לתקופות ארוכות. יש עדויות שחיימקה הגזלן השתתף בכמה מפעולות התגמול שבוצעו כנגד המוצבים הסוריים החולשים על הכנרת, למרות היותו אזרח. האגדה מספרת שלקראת פעולת התגמול בנוקייב, יצא חיימקה לסיור מודיעין מקדים. הוא נתקל בשני זקיפים של הצבא הסורי שהיו בפטרול שגרתי. בידיים חשופות שבר את מפרקתם וחזר כשבתרמילו שני זוגות אוזניים כהוכחה לאמיתות סיפורו.

בשנת 1961 הוקמה היאחזות הנח"ל אלמגור על גבעת כורזים. המקום היחיד בגבול עם סוריה שבו היתה לישראל שליטה קרקעית. באותן השנים מירר הצבא הסורי את חיי החקלאים והקיבוצים ששכנו סביב הכנרת ולאורך הרמה הסורית. משימתם של חיילי הנח"ל היתה לעבד את אדמות השטח המפורז ולהפגין נוכחות ישראלית. אספקת המים לשדות ההיאחזות הגיעה ממשאבה שהוקמה לחוף הכנרת. באופן לא מפתיע, חיימקה שלנו קיבל ללא מכרז את הזיכיון לתפעול המשאבה, שסיפקה לו מקור פרנסה נוסף על הקיוסק. הצורך לשמור על המשאבה מהתנכלות הסורים שימש הצדקה להקמתו של מוצב צה"לי בסמוך לאוטובוס הוורוד.

בכתבת תחקיר על הקצין הבכיר, שהתברג יפה בפוליטיקה, נכתב שבזמן שהיה אלוף פיקוד לא בחל גם בהרג שבויים. על פי הכתבה, באחת הפעולות נתפסו חמישה מסתננים ללא נשק. מפקד הכוח שאל בַּקשר מה לעשות. לשטח הגיע ג׳יפ צבאי נהוג בידי אזרח. חמשת המסתננים הועברו בפקודה לאותו אזרח. מפקד המארב מחה נמרצות, אך האזרח לא הקשיב למפקד בשטח. הוא העמיד את החמישה בשורה וחיסל אותם בעוזי עם משתיק קול. את המתים העמיס על הג׳יפ, וגופותיהם לא נמצאו מעולם. השמועה גורסת שחיימקה הגזלן היה אותו אזרח מסתורי בג׳יפ.

קצין משטרה מטבריה סיפר לי על שני שוטרים ממשטרת ראש פינה, שהגיעו לקיוסק של חיימקה ובידם צו פינוי. חיימקה כפת את שני השוטרים, הכה אותם עד זוב דם ושילח אותם קשורים זה לזה בסירת משוטים לכנרת. בעקבות טלפון אנונימי נשלחה ספינת שיטור מיוחדת לחפש את הסירה, ורק במזל נמצאו השוטרים כשהם באפיסת כוחות ועל סף התייבשות.

ימי הזוהר והתהילה של חיימקה הגזלן הסתיימו כשצה"ל כבש את רמת הגולן בשנת 1967. מחסומי הגבול הוסרו, והדרכים נפתחו לתנועת אזרחים לצפון הכנרת ולרמת הגולן. האוטובוס העלוב של חיימקה איבד את ייחודו. חיימקה אמנם ניסה להרחיב את עסקיו ופתח מעין מסעדת דרכים, אך הגופים הרשמיים פעלו לסילוק האוטובוס. לאוזני הפקידים נלחש שמדובר בגיבור ישראל שיש לו חסינות. צווי ההריסה נדחו לזמן־מה. העסק דישדש, חיימקה הזדקן, המלצריות המזדמנות, שחלקו עמו את לילותיו, עברו למקומות זוהרים יותר. המציאות השתנתה, אי־כיבוד החוק הואר באור שלילי. איש השרירים החל לאבד את אחיזתו גם אצל אנשי שלומו במשרדים החשאיים.

הקיוסק של חיימקה הגזלן נהרס לפני שנים אחדות.

באחרית ימיו עבר חיימקה להתגורר בבית האבות של המושבה. במקום שבו עמד האוטובוס הוורוד לא נותר לו זכר, רק שני איקליפטוסים מיותמים... ואולי היתה זו רק אגדה, מי ידע?

ואתם, מאזינים יקרים, אם שמעתם או הכרתם את חיימקה הגזלן, שתפו אותנו. נשמח לשמוע עוד על אותו טיפוס צבעוני.

ניפרד עם שיר ישן וטוב, "אתם זוכרים את השירים", בביצועו של חנן יובל.

שלומקי שתה קפה שחור מהתרמוס, הציץ בטלפון הנייד והניח קוביית שוקולד על לשונו. בין לבין לעס תמרים מיובשים. בחודש האחרון שלומקי לא הצליח לתפוס אפילו צייד אחד בשעת מעשה.

הוא ידע היטב שציידים מיומנים פועלים במהירות. הם מאתרים מטרה, כמה שניות של עצירת הנשימה, אחיזה יציבה ברובה וסחיטה עדינה של ההדק. מספיקה ירייה אחת מדויקת שהדהודה נבלע בין העצים כלא היה. את החיה הפצועה תופסים לפני שתיעלם בסבך. במיומנות קצבית משספים את צווארה בסכין חדה. אין רחמים. לחזיר הבר מבתרים את הבטן בזמן גסיסתו, משליכים איברים לא נחוצים, מאכל לצבועים ולתנים. לצבייה שרגליה עדיין מפרכסות פושטים את העור. את השלל עוטפים בשק, מחדירים אנקול פלדה לרגל, מעמיסים את הבשר המדמם על ארגז המכונית ונעלמים במהירות מהשטח.

אחוריו של שלומקי עיקצצו משעות ממושכות של ישיבה. מניסיונו, בעסק הזה מנצח מי שהחזיק מעמד ולא ויתר למרות הקשיים. כל צד ממתין למעשה פזיז, טעות אחת מספיקה. שלומקי אהב ובה במידה שנא את מארבי הלילה הארוכים ללא שינה. נדרשים אופי חזק, משמעת ברזל וכוננות תמידית כדי לתפוס את חורשי הרעה. אורח לרגע לא יבחין בסודות האפלים הנחבאים בינות לשיחי הפטל והקָנים בלילות השמורה השלווים לכאורה.

לכל חיה ישנה המומחיות שלה לצַיִד יעיל. לבלוע מהר ככל האפשר. להתחבא ולעכל את המזון רחוק מהעין. כל חי משמש מזון בדרכו. השפיריות והיתושים לקרפדות, הצפרדעים לאנפות, ציפורי השיר לחתולי הבר, הדגים לעופות וללוטרות, החוגלות לתנים, העכברים לנחשים, הנחשים לנמיות. הגוזלים לשועלים, הצבאים לזאבים, והנבלות לצבועים ולעוף השמים.

שלומקי ידע שבממלכה שלו אין טובים או רעים. משחר עד שקיעה, מדמדומי הלילה עד הזריחה, אין הפסקה במלחמת ההישרדות. החלש נטרף, החזק שורד.

כאשר השחר עלה, שריריו של שלומקי כאבו, שמורות עיניו היו כבדות ועייפותו רבה.

הוא הוציא את המחסנית מהאקדח, קיפל את השמיכה, הניח את התרמוס הריק בתרמיל והחזיר את המשקפת לנרתיקה. מרוּקן כוחות, נכנס השכם בבוקר לביתו.

לפני שנים, אחרי לילות של מארבים, היתה אשתו יערה מצפה לבואו על מפתן ביתם. מחבקת אותו ומגישה לו תה חם, ושניהם היו יושבים יחד לארוחת בוקר קלה. היום הוא יודע שהיא מרגישה אחרת, משוכנעת שבעלה מבזבז את זמנו במשימה מיותרת.

כשנכנס הביתה, אמרה לו יערה: "שלומקי, תפסיק לענות את עצמך. אל תבזבז את חייך בחיפוש נחש שהשיל את עורו. אתה מחפש היכן שאין."

שלומקי שתק, גופו ייחל לצנוח למיטה ולישון. נרגן, הוא השיב לאשתו: "זה אוכל אותי שהבן זונה מסתובב חופשי ולאף אחד לא אכפת. את תראי, בסוף אני אתפוס את המניאק שעשה את זה."

אוקטובר 1974 — הפקולטה לחקלאות

כל נעוריו חלם שלומקי להיות חקלאי. לאחר שהשתחרר מהצבא, הוא קיבל עזרה כספית קטנה מהוריו והתחיל את לימודיו בפקולטה לחקלאות ברחובות. יום הלימודים הראשון נפתח בהתרגשות רבה. את אולם ההרצאות גדשו כחמישים סטודנטים, שישבו בסבלנות וחיכו לתחילת השיעור. המרצה, אדם בגיל העמידה לבוש מקטורן כחול, נכנס בצעד מהיר, הניח את תיקו על השולחן הקטן וסקר את האולם במבט משועשע, "שלום לכם, טוב... אני מציע שנתחיל." זמזום המילים פסק. "נתחיל ביסודות..." אמר המרצה, ודיבורו נקטע.

דלת אולם ההרצאות נפתחה. אישה גבוהה ונאה נעצרה לרגע והביטה ביושבים.

שלומקי התפעל מהעובדה שהבחורה שאיחרה היתה אדישה למבטים שהופנו אליה. היא ירדה במדרגות בהליכה בטוחה לעבר השורה הראשונה והתיישבה בודדה במרכזה אל מול המרצה. בתנועה חדה פרעה את שְׂער ראשה, הוציאה מחברת בכריכה כחולה והישירה את מבטה לעבר הפרופסור, כמאשרת לו לפתוח באופן רשמי את שנת הלימודים.

בטון זועף פנה המרצה לסטודנטית שאיחרה: "מה שמך, בבקשה?"

"יערה ברוש," השיבה ללא שמץ מבוכה והמשיכה לחטט בתיקה.

"שיהיה ברור, זאת הפעם האחרונה... תקשיבו טוב, מי שיאחר בשיעור הבא יישאר בחוץ. אצלי אין איחורים!" קבע בכעס המרצה. מאותו הרגע נמשך מבטו של שלומקי אל יערה.

שלומקי המשיך לעקוב אחר אורחותיה. בפעמים הספורות שיערה לקחה חלק בדיונים שהתפתחו בכיתה, היא הפגינה ידע רב והעזה לשטוח תיאוריות מפתיעות, שיצרו אצל שלומקי שובל של סקרנות.

במהלך כל שנת הלימודים הראשונה התמידה יערה בישיבתה המתבדלת במרכז השורה הראשונה. בהפסקות חיפשה לעצמה מקום שקט ונמנעה מלחבור לשאר הסטודנטים, שהתקהלו בקבוצות לשיחות חולין על דשא הפקולטה. נוכחותה התבלטה בלי כל מאמץ. לא פעם שאל שלומקי את עצמו מדוע יערה מתבודדת. תשובה לתהייתו לא מצא.

באחד הקורסים נתבקשו הסטודנטים להתחלק לצוותי מחקר. יערה ושלומקי נותרו בצד עם עוד שני סטודנטים. "אנחנו שארית הפלֵטה," אמרה יערה ואיגדה את החבורה לקבוצת מחקר. שלומקי שמח על הזיווג המאולץ. משימת הצוות היתה לחקור השפעות אקולוגיות של נדידת הציפורים באזור הכנרת. במהלך המחקר נדרשו הסטודנטים לתצפיות על שטחי לינת הלילה של העופות הנודדים. עד מהרה הפכה יערה לרוח החיה בצוות המחקר הקטן. הכנרת היתה תבנית נוף מולדתה. באחת מנסיעותיהם, בדרכם חזרה לרחובות, עצר הצוות לקראת ערב בבית קפה קטן בחוף הרצליה. בשמים חלפה להקת ציפורים, שעל רקע השקיעה הכתומה ציירה ראש חץ שחתך את האוויר. "זו להקה של שרשירים שעם אור אחרון תגיע למנוחה בברֵכות הדגים של מעגן מיכאל," קבעה יערה וטבלה עוגייה בתה, מצצה לאט את טעמה, משאירה את שאר חברי הצוות פעורי פה לנוכח הבקיאות המפליגה שהפגינה.

עבודת המחקר המשותפת קירבה בין יערה לשלומקי. הם מצאו נושאים משותפים לשיחה והחלו לבלות זמן יחד, בעיקר בלימוד משותף. בימים שלא נפגשו חש שלומקי ריקנות. הוא ציפה למפגשים וחיפש סיבות נוספות לשהות במחיצתה של יערה. ערב אחד, לאחר שסיימו להתכונן לאחת הבחינות, הרהיב שלומקי עוז והזמין את יערה לצאת יחד לבלות באחד הפאבים של רחובות. יערה נענתה בשמחה. ברגעים הראשונים היה שלומקי נבוך. יערה, לעומתו, התייחסה למפגש בקלילות.

"הורי הגיעו לארץ כזוג צעיר מפולין זמן קצר לפני שמלחמת העולם השנייה פרצה," סיפר שלומקי מעט על עצמו. "לאמי קוראים אידה ולאבי אברהם. שניהם נולדו בוורשה. הוריהם היו שכנים, ושתי המשפחות חלמו על ארץ ישראל. אבא ואמא הגיעו לתל אביב בעזרת כספים שקיבלו משתי המשפחות טרם צאתם מפולין. יחד הקימו הורי את בית המסחר ׳דמסקי׳ לבדים. בחנות שנפתחה ברחוב נחלת בנימין היתה אמא אחראית לטיפול בלקוחות ואבא לחשבונות ולייבוא סחורה מאירופה. עיקר הלקוחות של בית המסחר היו תופרות שעבדו מביתן ועקרות בית. פה ושם סיפק בית המסחר בדים גם למתפרות בדרום העיר."

משפחת דמסקי גרה בדירה של שלושה חדרים וחצי בשדרות רוטשילד בתל אביב. שלומקי לא מצא עניין רב בעיסוקם של הוריו. בני גילו שנולדו בישראל זילזלו במנהגים שהוריהם הביאו מהגלות. למגינת לבם של הוריו שומרי המסורת, זנח שלומקי הנער את אורח החיים הדתי. עם בני גילו נהג לבלות בשבתות בחוף הים. בערבים יצא לפעילות של תנועת הצופים. הצבר הצעיר לא פעם התבייש בהוריו, שגעגועיהם לאירופה לא פסקו מעולם. על שאירע למשפחתם בשואה לא דיברו בבית.

"התגייסתי שנה אחרי מלחמת ששת הימים והתנדבתי לצנחנים יחד כמה חבר׳ה מהשכבה שלי בצופים. להורים שלי לא היה מושג מה אני עושה בצבא. אני יודע שאבא היה גאה מאוד שאני חייל בצה"ל. בעיני רוחו אולי ראה את הצבא הפולני על מדיו המצועצעים כחיל פרשים." באחת מחופשותיו מהצבא, מבלי שהתייעץ עם הוריו, הלך שלומקי למשרד הפנים והחליף את שם משפחתו בתעודת הזהות מדמסקי לדגן.

יערה גמעה מהבירה שלה ואמרה: "את הצבא שנאתי, רק חיכיתי שייגמר. גם ללימודים בפקולטה באתי בחוסר חשק. רציתי בעיקר להתרחק מהמושבה. אמא שלי היא בלבוסטע כזאת, תמיד הלחיצה אותי. אני תמיד העדפתי מסגרות מצומצמות. אני זקוקה לשקט... איפה שהיא נמצאת... תמיד יש רעש וצלצולים... לא חשוב... הרבה יותר כיף לי לשבת ככה, בלי ההמולה של כולם יחד."

שלומי הופתע מהאמירה האישית. חיבתו אליה התגברה. הוא עצמו חשש להביע את רגשותיו. יערה היתה שונה מהבנות שהכיר בתל אביב. מיוחדת ובלתי צפויה.

כשיצאו מהפאב, הניחה יערה כבדרך אגב את ידה על כתפו. שלומקי נבוך מעט, אך לבו ניתר משמחה. ליד דלת דירתה לא ידע שלומקי איך לנהוג. "לילה טוב," אמר. יערה נשקה על לחיו: "היה לי מאוד נחמד, מה אתה עושה בסוף השבוע?"

"כלום," השיב שלומקי.

"מה דעתך שניסע לחוף פלמחים? ניקח אוהל, קצת אוכל, ונעשה לעצמנו חופשה קטנה."

"בטח... בטח... זה... רעיון טוב... יש לי מלא ציוד מחנאות ששמרתי מהתקופה שהייתי בתנועה. אני יכול לנסוע מחר לתל אביב ולהביא אוהל וגזייה."

יערה ושלומקי התמקמו במקום מבודד על גבעה המשקיפה על הים. בשעות הראשונות רבצו, קראו ספר כל אחד והביטו בגלים. לקראת אחר הצהריים אמרה יערה: "די לבטלה. שלומקי, בוא נרד לים." הם טבלו במים, ויערה שחתה הרחק מהחוף, עד ששלומקי החל לחשוש. אחר כך טיילו לאורך החוף. לקראת ערב הדליק שלומקי את הגזייה והכין ארוחת ערב ממעט המצרכים שהביאו איתם. החושך ירד, המתרחצים הרבים עזבו את חוף הים. שלומקי ויערה פרשו את שקי השינה באוהל הקטן. בפעם הראשונה חשו שניהם מבוכה. שלומקי נישק את יערה, והיא זזה מעט. "עוד לא, תן לי עוד זמן." היא קמה, לבשה מכנסי שרוואל וחולצת טריקו דקה: "בוא... טיול לילה לאורך החוף." הם הלכו חבוקים ושותקים. כשחזרו נכנס כל אחד לשק השינה שלו. שעה ארוכה עברה עד ששלומקי נרדם. בבוקר הם קמו בשתיקה, כל אחד בהרהוריו. לאחר רחצה קצרה בים מיהר שלומקי להכין קפה וארוחה קלה. יערה אחזה בידו, "אתה לא כועס על אתמול?"

"למה... מה עשית לא בסדר?"

"כלום... חשבתי שאיכזבתי אותך."

שלומקי אימץ את יערה לחיקו בחיבוק חזק, והיא נשקה לו בחום.

סוף השבוע בחוף פלמחים הידק את הקשר בין השניים. שגרת הלימודים לא פגעה ביחסיהם. באחת מהשיחות אמרה יערה: "מעניין, קודם לכן מעולם לא חייתי בעיר. הדוחק וההמולה לא משכו אותי. אהבתי את הריחוק והבדידות שהיו לנו כאשר גרנו בבית אבן מבודד על חוף הכנרת. מבחינתי, המעבר למושבה הוותיקה היה איום. מהרגע הראשון שנאתי את המושבה. היתה לי תחושה שבוחנים אותנו בזכוכית מגדלת."

"אני תמיד רציתי לגור בכפר," אמר שלומקי ליערה.

"אל תתלהב יותר מדי... במושבה כל אחד מסתכל בחצרו של השני. מחטטים בכל דבר. מבחינות רבות, במקום קטן כמו המושבה המצב עלול להיות יותר גרוע מאשר בעיר גדולה, שבה אף אחד לא מכיר את השני." יערה ראתה את מבטו המופתע של שלומקי והוסיפה: "דע לך, תושבי המושבה עוסקים בחקלאות. אין לי הסבר טוב, אבל רובם הם אנשים רעים. הטובים הם טעות סטטיסטית."

בשיחותיהם התכופות למד שלומקי שיערה נולדה בקיבוץ קטן ליד טבריה. הוריה עזבו את הקיבוץ בהיותה בת עשר ועברו להתגורר על שפת הכנרת, במקום מוקף טבע. אורח חייה עוצב במסגרת עצמאית, ללא חינוך במסגרות ממוסדות. בילדותה התהלכה יערה יחפה על חוף הכנרת והתעלמה מחום החול, ששרף בקיץ את כפות רגליה. היא למדה להכיר כל צמח בר בשמו, כל פרח ומועד פריחתו. חיבה מיוחדת היתה לה לבעלי כנף. מצוידת במשקפת שקיבלה לאחד מימי הולדתה, עקבה אחר הדורסים בשמים ועופות המים שהכנרת היתה להם מקור חיים. שעות צפתה בציפורים, זכרה סימני היכר מיוחדים והרחיבה את ידיעותיה באשר לאורחותיהן. בתקופת הנדידה חנו להקות רבות באזור הכנרת. יערה בילתה בין השיחים והתבוננה בהשתאות בשקנאים, בקורמורנים, באנפות, בברווזים ובאגמיות. היא נצרה במוחה את ריקוד הזרזירים, הסנוניות והסיסים במעופם.

"אבא שלי חלה עוד כשהייתי צעירה. כשמצבו הידרדר, ההורים שלי התקשו לטפל באכסניה שלנו. היו להם גם הרבה בלגנים עם הרשויות. בסוף עזבנו את בית האבן על חוף הכנרת ועברנו להתגורר במושבה הוותיקה. כבר הייתי נערה וההורים שלי שלחו אותי לפנימייה. לא היתה לי בעיה עם זה, כי כבר לא הסתדרתי איתם ואת המושבה שנאתי. אמנם לפנימייה של כפר הנוער שפייה היו חוקים נוקשים, אבל המקום היה מוקף בטבע, והיו לי אפשרויות רבות ליהנות ממנו."

כשיערה הזמינה את שלומקי לבית הוריה במושבה הוותיקה, קיבל שלומקי אישור לכך שהידידות הקלילה שהחלה בשיחה על כוס בירה הפכה לרשמית.

בסוף שנת הלימודים השנייה תפסה אהבתם מקום מרכזי בחייו של שלומקי. על חתונה עדיין לא דיברו, אך נהגו זה בזה כבעל ואישה. הם התגוררו יחד בדירה שכורה ברחובות, יערה מילצרה בבית קפה סמוך ולימדה שיעורים פרטיים, ושלומקי התקבל לעבודה כמדריך בבית הספר החקלאי הסמוך. בסופי השבוע נסעו לתל אביב או למושבה. בין לבין התעניינו ברכישת משק חקלאי באחד המושבים בצפון.

פברואר 1980 — המושב

חתונתם של יערה ושלומקי נערכה באולם אירועים צנוע ליד רחובות. חיפושיהם אחר משק חקלאי לקנייה העלו חרס עד כה. הם ויתרו על אזור הכנרת ותרו אחר משקים פנויים בגליל העליון. כאשר כבר כמעט התייאשו, נמצאה נחלה למכירה במושב הקרוב ביותר למושבה הוותיקה. יערה התלבטה, הקרבה להוריה ולמושבה שעזבה כילדה הרתיעה אותה. המחיר שנדרש לקניית המשק היה גבוה מכפי יכולתם. הורי בני הזוג הושיטו סיוע נדיב לזוג הצעיר, וכמה שנים לאחר סיום לימודיהם נכנסו יערה ושלומקי לבית סוכנות ישן, שצמודים לו כמה עשרות דונם אדמה חקלאית.

שלומקי מצא מיד עבודה כאגרונום במועצה האזורית. האגרונום הקבוע יצא לשליחות של שנה באפריקה, ושלומקי קיבל את התפקיד באופן זמני. יערה ביקשה להצטרף כעובדת לחוות מחקר של משרד החקלאות, שאותה ניהל שנים רבות קודם לכן אביה, שרגא ברוש. היא הופתעה כשנאמר לה שלא נמצא תפקיד עבורה. בהיעדר פרנסה אחרת, החלה יערה ללמד כמורה לטבע בבית הספר התיכון האזורי של הקיבוצים.

הוצאות קניית הבית ותחזוקתו הכבידו על הזוג הצעיר. שלומקי ויערה היו עסוקים מאוד, ועבודתם לא הותירה להם זמן לעבד את אדמותיהם.

זוהר, בתם היחידה, נולדה שנתיים אחרי שעברו למושב, והכניסה שמחה רבה לבית הקטן. השנים הראשונות במושב לא היו קלות. שלומקי ניצל את סופי השבוע לתיקון הטיח שהתקלף מהקירות. הוא ציפה את ארונות המטבח המרקיב בטפטים שקנה בטבריה. אך לא מצא פתרון לרצפת הבטון האפורה שהשרתה תחושה כבדה בבית. יערה ניסתה לרכך את האפרוריות בכיסוי החלונות בווילונות לבנים. על רצפת הבטון פרשה מחצלות, פיזרה פופים גדולים אשר שימשו את זוהר למשחק מחבואים. בחורף הוסיף תנור נפט חמימות לבית. בלילות קרים הצטופפו יערה, שלומקי וזוהר במיטה אחת.

כעבור שנה חזר האגרונום הקבוע משליחותו באפריקה, ושלומקי נאלץ לחפש מקום עבודה חדש.

זאב ברקן, מנהל המחוז ברשות שמורות הטבע, שהכיר את שלומקי במהלך שירות מילואים בלבנון, הציע לו להצטרף לרשות כפקח אזורי: "אצלנו תואר אקדמי יעניק לך תוספת למשכורת ואפשרות לקידום מהיר," הבהיר מנהל המחוז.

שלומקי סיפר בהתרגשות ליערה על ההצעה שקיבל. יערה חשבה רגע ואמרה: "אתה ואני השקענו שלוש שנים בלימודי אגרונומיה. בלית בררה אני התפשרתי ופניתי להוראה. אתה אגרונום, אז למה אתה נלהב לקבל משרה של פקח? זה תפקיד שלא הולם את הכישורים שרכשת. לדעתי, יש לך הרבה יותר להציע. אני לא הייתי מתפשרת כל כך מהר." שלומקי השתהה בתשובתו לזאב ברקן. בהיעדר תעסוקה, שיפץ את ביתם הקטן. הגשם באותו החורף הכה בעוז. מבעד לרעפים השבורים דלפו מים אל תוך ביתם. יערה הניחה את גיגית הרחצה של זוהר כדי לאסוף את הטיפות שיצרו שלולית גדולה. שלומקי טיפס על הגג הישן והחליף את הרעפים השבורים. לשם ביטחון עטף את הרעפים ביריעות פלסטיק, והניח עליהם בלוקים כדי שלא יתעופפו ברוח. השירותים של הבית נמצאו בביתן נפרד בעל גג פח, שהודבק לבית כטלאי. הגשם שתופף על גג הפח השמיע רעש כמו אלף קטרים. הליכה לשירותים או למקלחת היתה מבצע צבאי מתוכנן היטב. חודש עסק שלומקי בתיקונים הנדרשים בביתם, ובאותו הזמן המשיך בחיפושיו אחר עבודה. משלא נמצאה לו העבודה שרצה, קיבל שלומקי את הצעתו של זאב ברקן והתחיל לעבוד כפקח ברשות שמורות הטבע.

החורף חלף, ובאביב הוקל למשפחת דגן. יערה ושלומקי עבדו שעות ארוכות, אך מצאו זמן גם להיות ביחד ולבלות עם זוהר שגדלה במהירות.

בקיץ התנהלו חיי המשפחה רוב שעות היום בחצר הבית. על הדשא התקין שלומקי נדנדה וערסל. זוהר נהגה להסתובב בחצר כגור כלבים, יחפה ועירומה. יערה פרשה על משטח הבטון בפתח הבית שטיח חבלים גדול שקנתה בעיר העתיקה של ירושלים. ארוחות הערב נערכו בחצר, מול נוף השדות והר ניתאי. צניעות ביתם של משפחת דגן לא פגעה באושרם של דייריו.

כמה שנים אחרי שעברו למושב נפטרה אידה, אמו של שלומקי, ממחלה. שנה אחר כך הלך לעולמו גם אביו אברהם. יערה החלה לקרוא לבעלה בשם חיבה: "היתום". כינוי שהרגיז את שלומקי.

דירת הוריו של שלומקי בתל אביב נשארה ריקה. פינוי הדירה מחפציהם של ההורים שנפטרו נמשך חודשים ארוכים. לאחר שהסתיימו כל ההליכים הבירוקרטיים של מימוש הצוואה, החליטו שלומקי ואחותו למכור את הדירה. שניהם היו זקוקים לכסף. הדירה הצנועה בשדרות רוטשילד, שהזוג דמסקי קנה בסוף שנות הארבעים, התגלתה כנכס אטרקטיבי שהניב פירות יפים. מחצית ערכה של הדירה איפשרה ליערה ולשלומקי לבנות את ביתם החדש במושב. הזוג הצעיר שכר קבלן מקומי ויצא להרפתקת הבנייה. שנתיים נמשכו העבודות, ובסיומן עמד בית מידות יפה. הריסת הבית הישן לוּותה ברגשות מעורבים שנשכחו עד מהרה.

ינואר 1988 — האלוף במיל׳

ביומו הראשון ברשות שמורות הטבע הוצמד שלומקי לשטיינץ, פקח ותיק ומנוסה שהיה אמור להכשירו לתפקיד. "תהיה קשוח, תגיש הרבה תלונות. תפוס מישהו על ההתחלה ותן לו תלונה," הסביר שטיינץ והוסיף: "תפגין תוקפנות ואל תעשה חשבון לאף אחד. כל שמוק יבין שבעל בית חדש הגיע. ככה זה עובד."

שלומקי התכווץ: "מה זאת אומרת? סתם תלונות בלי סיבה?" שטיינץ משך את שלומקי בשרוולו: "תקשיב לי טוב... אני חי את השטח ויודע על מה אני מדבר... פה כולם מחפשים פרצות. במיוחד כשבא מישהו כמוך חדש־דנדש. אם אתה לא תחשוף שיניים, יתנפלו עליך. שלא יהיו לך אשליות, העולם מלא קרציות, רק תן להן הזדמנות והן ישר ימצצו לך את הדם. זו כל התורה על רגל אחת. הבנת אותי?"

"נחשים ארסיים מכישים רק לשם ציד או כשהם חשים סכנה," אמר שלומקי והצליח להרגיז את שטיינץ.

"שמע, אל תהיה לי אובר־חוכם. תקשיב לי... לא תפגין כוח, יאכלו אותך פה בלי מלח." שטיינץ קרץ לשלומקי, טפח על שכמו והוסיף: "הכי חשוב, תקפיד להיות בשטח בשעות העבודה ותעביר דוחות מפורטים לרקורד. שיהיה תיעוד לכל דבר." שטיינץ בעט בצמיג הטנדר שלו ואמר לשלומקי: "יאללה, נוסעים. בוא איתי, נצא להסתובב קצת. תסתכל טוב, תראה איך מתייחסים אלי. כששטיינץ בשטח, כולם פה במתח."

שלושה חודשים היה שלומקי צמוד לשטיינץ בסיוריו. כשתקופת החפיפה וההתלמדות הסתיימה, קיבל שלומקי את האחריות לשמורת שפך הירדן. שלומקי למד להכיר את מורדות הגולן ואת עמק בית צידה כמו את כף ידו. מדי יום הסתובב בשטחי השמורה. ברכבו נסע בדרכים, ושעות עבר בשבילים הרבים של פזורות הירדן. השמורה הפכה לביתו השני.

בסוף ינואר 1988, בשעת בוקר מוקדמת, באחד מסיוריו השגרתיים בשטחי השמורה, הבחין שלומקי בתנועה חשודה בין השיחים. הוא עצר את רכבו ויצא בריצה לעבר מקום ההתרחשות.

שלומקי הופתע לגלות את הפקח שטיינץ בחברת אדם נוסף, עסוקים בביתור בטנו של חזיר בר שאך ניצוד. השניים לא התרגשו מהופעתו. "שלומקי, תתחפף מכאן, הכול בסמכות וברשות. יאללה, עוף מפה," צרח שטיינץ לעברו של שלומקי, והוא וחברו העמיסו את החזיר השחוט על רכבו של שטיינץ. שלומקי נשאר במקומו.

שטיינץ, ידיו מוכתמות בדם החזיר, התקרב לשלומקי עם סכין הקצבים בידו ואמר בטון מאיים: "שלומקי, אל תהיה אידיוט, אמרתי לך, הכול ברשות ובסמכות... דילול אוכלוסיית החזירים הוא הוראה מלמעלה. כשהם מתרבים מדי צריך לפעול. אין בררה, מישהו צריך לעשות את זה בצורה מסודרת. מקובל ברשות שכשיוצאים לפעילות דילול, אפשר להזמין מקורבים להשתתף בחגיגה. אני פה בידיעת המנכ"ל. הבחור שאיתי היה אלוף בצה"ל והוא ידיד המערכת. הפעילות שלנו תלויה בגופים רבים. לא מזיק שיש חברים, רק בזכותם הרשות מקבלת תקציבים מוגדלים. זה טוב לכולנו... גם לך. אל תשכח, זו הפרנסה שלנו... בקיצור, מדובר בפעילות כשרה, רק הבשר לא." שטיינץ הצביע לעבר הרכב של שלומקי. "נו, דיברתי יותר מדי. מה שחשוב שתסתום את הפה. יאללה, סע... אין לך מה לעשות כאן."

כששלומקי חזר למשרד, הוא רשם דוח מפורט על ציד בלתי חוקי שראה בשמורה. הדוח של שלומקי עשה גלים. זאב ברקן, מנהל המחוז, הזמין אותו לפגישה אישית במשרדו: "שלומקי, תחשוב טוב, הדוח שלך מוציא רע מאוד קולגה שלך... שטיינץ הוא לא סתם פקח, יש לו הרבה קבלות. ועם האלוף לא כדאי להתעסק. יש לו קשרים ומעמד בכל מקום. אני ממליץ לך לא למהר להסיק מסקנות. סע הביתה ותשתה מים קרים. אולי הדברים התנהלו אחרת? לא הכול הוא כמו שהוא נראה. תבין... בדוח ציינת במפורש שהיתה זו שעת בוקר מוקדמת, נכון? השמש עוד לא זרחה? ייתכן שהראות היתה לקויה? אולי המשקפיים שלך לא היו נקיים? הבנת את הכיוון? עכשיו לך הביתה, תחשוב עוד קצת ותכתוב דוח חדש." שלומקי בא במבוכה, הוא הוריד את משקפיו וניקה אותם בחולצתו. זאב ברקן הושיט לו כוס לימונדה: "אתה פקח צעיר, זה יכול לקרות לכל אחד, מותר לעשות שגיאות, מי שלא עושה לא טועה, נכון?"

שלומקי ישב ושתק. זאב ברקן אמר לו בחביבות: "זו לא בושה לטעות... הכי טוב שתכתוב דוח חדש. תבין, שטיינץ הוא פקח מצוין, יהיה הכי נכון לכולם אם נסגור עניינים כאלה בפנים. אנחנו במחוז צריכים להיות אחד בשביל השני, מאוחדים. עדיף לכולנו לא להוציא החוצה את הכביסה המלוכלכת. לגבי האלוף, זה כבר הרבה יותר מסובך. תראה, זה לא סוד, לאלוף יש פה הרבה חברים, אחד מהם הוא יאיר זיגמן שאיתו לא מתעסקים. האלוף הוא חבר של המנכ"ל. הדוח שלך מוציא גם אותי מאוד לא טוב. כולנו נצא אידיוטים. המנכ"ל ביקש ממני לארגן סיור לאלוף בשמורה כדי לקדם עניינים, האלוף בא ברצון טוב וחטף סטירה. תסמוך על המנכ"ל שהוא יודע מה הוא עושה. שמעתי שראש הממשלה מייעד את האלוף לתפקידים בכירים. זה לא זמן טוב לחולל מהומות, אתה מבין, שלומקי?"

המבוכה ניכרה בפניו של שלומקי. "מה לא ברור, שלומקי? הדוח שלך לא טוב לנו. להכפיש דווקא עכשיו אלוף שדואג לנו במשרדים החשובים? מה יצא לך מזה? זה הגיוני שהאלוף יצוד בשמורת טבע בלי אישור? שטיינץ הוא פקח ותיק ומסור. זה יכול להוביל לפיטוריו. אין לנו הרבה פקחים ברמה שלו. אחרי הכול, מדובר בשני אנשים טובים... לטובתך, תגנוז את הדוח, אני מקווה שהבהרתי את עצמי."

שלומקי עמד נכלם מול מנהלו: "כתבתי את מה שראיתי, זה הכול."

זאב ברקן השיב בקול יבש: "אתה יודע איך זה הורים בחופש הגדול... מחפשים תעסוקה לילדים. אתמול הבאתי למשרד את שלושת הברקנים הקטנים שלי. הם בנדיטים, ילדים מלאי מרץ. הם השתוללו פה קצת, שיחקו כדורגל במשרד... אחד הקופיפים בעט חזק מדי בכדור, לא בכוונה, בול פגיעה בקומקום הקפה. הכול נשפך... השולחן שלי נרטב כולו, נהייתה סמטוחה שלמה בניירת, גם הדוח שלך שתה קצת קפה... נו, דברים כאלה קורים. איזו בררה היתה לי? נאלצתי לזרוק את הדוח שלך לפח האשפה."

שלומקי החוויר ושתק.

"שלומקי, תהיה חכם, לא תמיד דחוף להיות צודק. אתה מכיר את המשפט הזה? כולם רוצים להתקדם, לא? בקרוב מתפנים כמה ג׳ובים פה במשרד. סע הביתה, תשאף קצת אוויר, שב כמה דקות עם עצמך, תחשוב בשקט, תכתוב דוח חדש, יהיה טוב לכולנו. הכי חשוב בלי מהומות, כולנו רוצים לחזור הביתה בשלום."

שלומקי קם מכיסאו, נסע לביתו וכתב דוח חדש. מפורט הרבה יותר מקודמו. העתק נוסף טמן במגירה. לזאב ברקן, מנהל המחוז, הגיש מסמך חריף המבוסס על מראה עיניו, ובו תיאור בפרטי פרטים על מעללי שטיינץ והאלוף במילואים.

כמה ימים אחרי הגשת הדוח החדש עצר שלומקי בתחנת הדלק של ראש פינה ונכנס לאכול במסעדה. להפתעתו, התיישב מולו אדון בחליפה אפורה והניח תיק עור שחור על שולחנו. הגבר הלא מוכר הוציא סיגריה "נובלס" בלי פילטר והדליק אותה במצית מוזהב, ינק את העשן ועצר בתנועה חדה את המלצר שחלף לידם: "בחורצ׳יק, תביא לי אספרסו ארוך, דאבל שוט, חזק. בכוס זכוכית." בהפגנתיות רכן לעבר שלומקי ופלט את העשן לעברו: "מר שלמה דגן, נעים להכיר, אני עורך דין בועז גושן, ממשרד דנצינגר, מצגר, גושן ושות׳. בתל אביב."

שלומקי הינהן.

"מר דגן, ברשותך, אוותר על נימוסים והליכות ואגש ישר לעניין. ההבחנה שלי משייכת אותך לטיפוסים שפרנסתם היא שיטת ׳מצליח׳. ראיתי בחיי הרבה נוכלים קטנים, המחבלים בכרמים תמורת אתנן הולם. ברם אולם, אתה נראה לי יותר מהדור הישן, מפא"יניק, עסקן קטן הבוחש בנזיד המבעבע כדי לתפוס חתיכת בשר ולטעום ממנעמי החיים הטובים. תקן אותי אם אני טועה, להורים שלך היתה חנות בנחלת בנימין, ׳דמסקי׳ קראו לה? הם היו סוחרים... נכון? זה מקרה קלאסי, מעבדות לחירות, מגלות לתקומה. מדמסקי סוחר הסוסים, סליחה... סוחר הבדים, לשלמה דגן איש המוסר והעקרונות. זה מסתדר לי מצוין. אתה מהטיפוסים האלה שקיבלו שררה והשתן עלה להם לראש. לכמותך אני מעניק טיפול מיוחד." עו"ד גושן שאף מהסיגריה ושילח טבעות עשן לחלל המסעדה.

שלומקי תלה מבט משתומם בחליפה המעשנת, שדיברה בקצב של מכונת ירייה. במאמץ כבש את זעמו: "סליחה... מי אתה? אני לא מכיר אותך, אולי תפסיק להפריע לי באמצע האוכל?"

עו"ד בועז גושן שתה את האספרסו שלו באחת, כיבה את הסיגריה ויישר את עניבתו השחורה: "דמסקי, דמסקי, סליחה, מר דגן, ׳טיפש זורק אבן לבאר וגם אלף חכמים לא יצליחו להוציא אותה׳. בטח שמעת פעם את הפתגם הזה? ואם לא הבנת, אני אסביר: אתה האידיוט שזרק את האבן לבאר, ואני תפקידי למצוא דרכים חכמות להוציא אותה. כי האבן שלך תקועה לכולם בגרון. בשביל להתיר את הפלונטר הזה, נגררתי מתל אביב עד לפה. עכשיו תקשיב מר דגן, המלצה חינם מעורך דין מדופלם: הימנע מהתענוג המפוקפק להסתופף בהיכל בית המשפט. כל בר־דעת יודע שמשפטי דיבה ולשון הרע הם לא עניין פעוט ופשוט. אבותינו נתנו למילה ׳כסף׳ שם נרדף — ׳דמים׳. אזרח מהיישוב יקיז את דמו עד שהצדק יצא לאור בהליך משפטי. משפטי דיבה עלולים להיסחב שנים רבות ועולים כסף רב לכל הצדדים, דמסקי. אתה מתעקש להכניס את עצמך למקומות שעדיף שכף רגלך לא תדרוך בהם. האם הבאת בחשבון שבבית המשפט אפשר לומר הכול, גם דברים לא נעימים, במיוחד במשפטי לשון הרע? מדוע תרצה שעורך דין כמוני יצלוב אותך ויעמיד אותך ללעג ולקלס בבית המשפט ובפני הציבור כולו?"

שלומקי התבונן בעו"ד בועז גושן והבחין בטיק קטן באפו: "תסלח לי, מה אתה רוצה ממני?"

עו"ד גושן נקש קלות בציפורן אצבע האמה בכוס האספרסו שעל השולחן: "מר דגן, זה מאוד פשוט, תפעיל שיקול דעת ושכל ישר. תגנוז את הדוח שכתבת נגד מרשי. שאם לא כן, לא יהיה לי מנוס אלא להגיש נגדך תביעת דיבה. אני עורך דינו של האלוף. ואין לנו כוונה לעבור על כך לסדר היום. זה ברור?"

הטיק באפו של עו"ד גושן בלט ביתר שאת בעת שהרים את קולו: "הדוח שלך רצוף דברי שקר וכזב. אנחנו נכחיש הכול. נוכיח שדבריך הם דברי בלע כנגד מרשי. מלבד תביעת דיבה אני מכין נגדך גם תביעת נזיקין. ואל תחשוב שזה סוף פסוק. הטרחתי את עצמי עד לכאן מתל אביב בשליחות של רצון טוב מטעמו של הלקוח המכובד שלי. אל תביא אותי לתת פקודה לירות בכל התותחים. אנחנו לא נהסס להכניס ידיים גם למקומות מלוכלכים. הצביטות שלנו יהיו כואבות, אני מבטיח לך. מונחת לפניך הצעה נדיבה, פשוטה וקלה, שיכולה למנוע את המהומה שתפרוץ. סע למשרד, כתוב דוח חדש ותחזור בך מההאשמות המגוחכות. לא יעלה על הדעת שכל זב חוטם, כל מאן דהוא, יעליל עלילות חסרות שחר על אזרח רב־זכויות, שסיכן את חייו למען מדינת ישראל."

שלומקי איבד את סבלנותו: "תשמע, אולי תפסיק לבלבל לי את המוח ותעזוב אותי בשקט?"

עו"ד גושן נקש על השולחן והדליק עוד סיגריה: "מר דגן, אל תיחפז... היזהר במסקנותיך. אתה כתבת שקרים על מרשי האלוף במיל׳. רקחת עלילה על קצין מהולל." את מילותיו האחרונות התיז עו"ד גושן בזעם רב לעבר שלומקי, שנרתע מעט לאחור בכיסאו.

"לידיעתך, אני ראיתי את האלוף שלך צד חזיר בר. לא צריך להיות עורך דין כדי לדעת שמדובר בעברה פלילית. אני פקח ברשות שמורות הטבע, זה תפקידי. כתבתי את מה שראיתי. באמת, תעזוב אותי עכשיו במנוחה."

עו"ד גושן קם ממקומו, נעמד ליד שלומקי ולחש: "דמסקי, אני מזהיר אותך, בישראל השמצות בכיכר העיר הן עברה פלילית, יש דין ויש דיין. סוד גלוי הוא שאם מחפשים היטב, ניתן למצוא קופת שרצים אצל כל אחד. תחשוב טוב, האמת תצא לאור, תצוף כמו שמן על פני המים. לפעמים... גם החרא צף."

סבלנותו של שלומקי פקעה, הוא קם מכיסאו, הרכיב את משקפיו והתכונן ללכת.

עו"ד גושן עצר אותו. "אדון דמסקי, אני מציע שלא תמהר ללכת, מה אתה צריך את כל הבלגן הזה? אפשר להסדיר את הכול ברוח טובה."

"סיימת? כי אני צריך ללכת," אמר שלומקי.

"אני רואה שאתה עקשן... תראה, מדובר בתחום שאני מומחה בו. לפני השופט יונח מקרה קלאסי של עדות מול עדות. מילה כנגד מילה. בתי המשפט לא ממהרים לחרוץ את גזר הדין. למי אתה חושב שהשופט יאמין? לפקח טירון, שבשעת שחר חשוכה בדה מדמיונו דברי הבל, או לאלוף בצה"ל שההיסטוריה האישית שלו מלאה בגבורת ישראל לדורותיה?!" עו"ד בועז גושן הוציא מארנקו שטר של חמישים שקל והניחו ליד שלומקי. הוא מחץ את הסיגריה בספל האספרסו הריק והפך אותו על הצלוחית. "דמסקי... בתי המשפט אינם נלהבים לספק הגנה למלשינים הפועלים בחוסר תום לב. הם אינם חוסכים את שבטם מבעלי תפקידים הנוהגים להתעמר באזרחים שומרי חוק. הדוח שלך דינו להיות מושלך לאשפה, ואתה תישא בתוצאות."

עו"ד גושן לקח את תיקו השחור, יצא מהמסעדה ונכנס למכונית מרצדס שחורה, שנהגהּ המתין בסבלנות לבעליה, והפליג לדרכו.

דקות אחדות אחרי המופע של עו"ד גושן בבית הקפה יצא שלומקי לעבר מגרש החניה. הפקח שטיינץ ישב במכונית שחסמה את החניה. שטיינץ חייך, נעץ את עיניו בשלומקי ועשה לעברו תנועת שיסוף בידו על הצוואר. הוא לחץ על דוושת הדלק ונסע.

למחרת קיבל שלומקי טלפון ממספר חסוי. בחורה אמרה בקול מאנפף: "מדברים ממשרד דנצינגר, מצגר, גושן ושות׳. נתבקשתי להעביר מסר אישי: עורך הדין בועז גושן ביקש שתחזור בך, והוא ימצא שביל זהב לטובת כל הצדדים."

"מה אני עושה?" שאל שלומקי את יערה.

"מה לא ברור? הם מציעים לך דמי שתיקה."

"אז מה את מציעה לי?"

"שתלך עם מצפונך. אם תשנה עכשיו את הדוח שלך, תאבד את כבודך העצמי. אתה משוכנע בצדקתך — אז תעמוד על שלך."

שלומקי התקשר למשרד דנצינגר, מצגר, גושן ושות׳, והכתיב לפקידה: "תמסרי לעורך הדין בועז גושן ששלומקי דגן התקשר. שקלתי את הצעתו. דעתי לא השתנתה." בכך חשב שהעניין הסתיים מבחינתו.

בתלוש המשכורת החודשית של שלומקי נעלם התגמול הקבוע על השעות הנוספות. מנהלת החשבונות במחוז הסבירה: "הקיצוץ הוא הוראת שעה שהגיעה מאגף כוח אדם בהנהלה הראשית."

ערב אחד נשמעה נקישה על דלת ביתם במושב. בפתח עמד מכר ותיק של שלומקי מהצבא. הוא נכנס לביתם וחיבק את שלומקי: "חשבתי עליך היום, שמעתי שיש לך בעיות ברשות. אצלנו בדיוק התפנתה משרה. מה דעתך? משכורת יפה, תנאים נוחים, רכב צמוד, בלי כל בלבול המוח של רשות שמורות הטבע. זרוק את הדוח והמשרה שלך." שלומקי סירב בנימוס.

יושב ראש ועד המושב נתקל בשלומקי בצרכנייה, משך אותו הצידה ואמר לו: "תגיד לי, לא לימדו אותך שאי אפשר להילחם בכל העולם? הבוקר התבשרתי שמשרד הפנים דחה את הבקשה שלנו לשיפוץ בית הכנסת. לא הבנתי למה, אז הלכתי להתייעץ עם יאיר זיגמן, אתה מכיר אותו? לא חשוב... נרמז לי שאתה מקור הבעיה. למה אתה צריך את הווג׳עראס הזה? מה, אתה רובין הוד שנלחם במלכות? הבעיות שלך פוגעות בכולנו. תפעיל קצת גמישות, תעביר הילוך, כל המושב סובל בגלל העקשנות שלך. תוותר, זה לא יפגע בכבודך. דופקים אותנו בגללך. אני לא אוכל לעצור הרבה זמן את המרמור, אתה יודע..."

באישון לילה הונחה נבלת צבוע על מפתן ביתם של יערה ושלומקי. ברגל הצבוע היה נעוץ פתק במסמר: "כל כאלב ביג׳י יומו". לא נדרשו עוד סימני אזהרה להבהיר את המצב שאליו נקלע שלומקי.

זאב ברקן הזמין את שלומקי לפגישה דחופה. "הדוח שלך עבר למבקר הפנים של הרשות. חיפשת צרות? אז הן באות בצרורות. היום קיבלתי הוראה ממנהל כוח האדם בהנהלת הרשות להוציא אותך לחופשה ללא תשלום עד לסיום בירור הפרשה. זו דרך עדינה לומר לך שאתה מושעה. דע לך שיצאת בחסד. המנכ"ל חטף קריזה כשראה את הדוח שלך. הוא דרש לפטר אותך מיד. למזלך, היועץ המשפטי מנע את זה ממנו. דע לך שלמרות שלא הקשבת לי, אני נלחמתי בעדך... אני מציע שתקבל את החופשה ולא תערער. תתפלל שהבירור אצל מבקר הפנים לא יארך הרבה זמן ותוכל לחזור לעבודה. אני חושב שזה הפתרון הטוב ביותר בשבילך."

אוגוסט 1988 — חקלאים

בערב קיץ חם, אחרי שהשכיב את זוהר לישון, יצא שלומקי לחצר ביתו ובידו כוס לימונדה. רוח שרבית ליטפה את אגלי הזיעה שגלשו מעורפו. חוסר המעש והזמן הבלתי מוגבל שעמד לרשותו הפכו אותו נרגן ועצבני. את זמנו הפנוי החליט להקדיש לעיבוד אדמותיו במושב. לפי שעה הוא לא מצא את הגידול המתאים. הוא נשען לאחור בכיסא נצרים מתפורר, שריד מביתם הקודם. ריפרף פעם נוספת בין דפי העיתון וקרא בחוסר עניין את העמודים הפנימיים: "החקלאים מתלוננים — מחירי האבטיחים בשפל. ביטול המכסות הביא להצפה של השוק. החקלאים מאיימים שבשנה הבאה לא יגדלו אבטיחים עקב המחיר הנמוך. מחר תתקיים הפגנה, שבה מתכוונים החקלאים לנפץ עשרות טונות של אבטיחים מול בניין הממשלה. שר החקלאות אמר בתגובה: ׳העידן שבו המדינה קובעת מכסות ומכתיבה מה לגדל הסתיים. גידול אבטיחים פתוח מעכשיו לתחרות חופשית׳".

שלומקי שיפשף את תנוך אוזנו, רקק את ליחתו לאדמה, סיים את שארית הלימונדה שבכוסו ונכנס לביתו. מאוורר גדול הסתובב לאט והפיח חיים בווילונות: "אני חושב לגדל אבטיחים בכל השטח שלנו," אמר ליערה. היא לא ענתה, והמשיכה לגהץ חולצה לבנה על קרש ישן, שכבר מזמן נדרש לו כיסוי חדש. "בעיתון כתוב שעודף היבולים גרם להורדת המחירים. זו ההזדמנות שלנו. החקלאים מתנהגים כמו עדר, אם הפסידו השנה, לא ייקחו סיכון בשנה הבאה. מי שיגדל אבטיחים בשנה הבאה ירוויח. מה דעתך? את מקשיבה לי בכלל?"

יערה עצרה לרגע ממלאכתה, משכה באפה ואמרה: "נו יופי, השעו אותך עד לבירור העניין, וכבר אתה מחפש קריירה חדשה? אתה משוכנע שזה מה שאתה רוצה להיות, חקלאי? קצת סבלנות, תאמין בצדקתך ותפסיק להאמין לכל מה שכתוב בעיתון. לחקלאים יש אינטרס, הם זן מיוחד, עקשנים שהולכים עם הראש בקיר. מה עושה חקלאי כשהוא קם בבוקר? לידיעתך, הדבר האחרון שהוא חושב עליו הוא השדות והגידולים שלו. חקלאי קם בבוקר, וקודם כול חושב איך לדפוק את השכן שלו. זה נכון גם אצלנו במושב. הבנת את זה, שלומקי? אל תהיה אידיוט, חקלאים הם אנשים קשים, הולכים כמו פרד בתלם, לא מסתכלים ימינה ושמאלה. אל תאמין לשטויות שכתובות בעיתון."

שלומקי החזיק בעיתון ואמר: "מאיפה הוודאות הזאת? תראי מה כתוב פה." שלומקי הניח את העיתון לפני אשתו. יערה הזיזה את העיתון וגערה בבעלה: "תשאל פעם חקלאי איך היתה השנה שלו. אני מבטיחה לך שתקבל תמיד את אותה התשובה — ׳הפסדתי המון!׳"

"למה? מאיפה את יודעת מה הם יגידו?"

"שלומקי, תכניס לך לראש, החקלאים לא טיפשים, הם רק חושבים אחרת. לא תמצא במושבה חקלאי אחד שיודה שהרוויח כסף מחקלאות. השיטה בנויה על בכי וקיטורים. למרות שרובם מתפוצצים מבוכטות של שטרות, הם למדו שעדיף לצעוק ברחוב שהפסידו. את הכסף הם מסתירים מתחת לבלטות. החקלאות בישראל זה בלוף אחד גדול. בשקט מוכרים בשחור ומרוויחים בירוק. נכון, לא כולם, יש הרבה מושבים שלהם באמת קשה. האחרים... אל תטעה, הם לא פראיירים. בעיתונים מביאים דוגמאות של מושבי העולים החלשים מהדרום ואת הצרות של המשקים בצפון. שם באמת יש בעיות. מצבם של רוב המושבים טוב. סתם מייללים כמה כסף הם הפסידו, ובלילה מסתירים סטיפות של מזומנים בבורות שחפרו ליד הרפתות. לכולם נוח לנפנף כמה המצב קשה. הוותיקים רוכבים על הבעיות של העולים המסכנים. הם למדו שמשתלם לצעוק געוולד על כל שטות. נהוג לומר שלכסף אין ריח! תתפלא, שלומקי, דווקא יש לו, ריח של זבל עופות וחרא של פרות."

שלומקי נרתע מול שטף דבריה של אשתו: "תעצרי... וואו, מאיפה הכעס הזה הגיע פתאום?" יערה נעמדה בסמוך לשלומקי ורשפה את משפטיה: "מאיפה? תקשיב לי טוב, יתום שלי, אני גדלתי כאן. אם יש משהו שחקלאים שונאים זה לשלם, במיוחד מסים. קמצנים בני קמצנים. הכסף בא מהקומבינות... תרגילים על תרגילים." שלומקי נסוג עוד מעט, ועל פניו מבט תמה. "אתה חושב שאני לא יודעת על מה אני מדברת? קח לדוגמה את מגדלי הזיתים. בוכים בכל שנה שאין פרי. אותך אני לא צריכה ללמד, עצי זית מניבים פרי באופן סירוגי. יש שנים טובות ויש שנים רעות. לכל עץ פרי יש המחזור שלו. לעצי זית אין סדר מחזורי קבוע כמו לעצי פרי אחרים. לפעמים יש חמש שנים רעות ברצף. המגדלים של עצי הזית יודעים זאת ומנצלים היטב את המצב. אתה מבין למה אני מתכוונת?"

"לא, אני לא מבין, מה זאת אומרת מנצלים?"

"לא ייאמן כמה אתה תמים... זה ריטואל שנתי קבוע; מגדלי הזיתים מדווחים שהשנה לא היה יבול. גם בשנים שהיה יבול יפה הם באים לרשויות ומתבכיינים במס הכנסה על הפסדים. קשה מאוד להוכיח אחרת. הבנת? בשקט, מאחורי הגב של מס הכנסה, מגדלי הזיתים עושים את תרגיל הברטר, עסקת חליפין בלי כסף, עם הערבים מהכפרים שמסביב. זה סידור פשוט. הערבי מגיע לשטח, מסתכל על העצים, ביחד הם מעריכים כמה טונות זיתים יש על העצים ומסכמים שחלק ילך לשמן, ומשאר היבול יכין הערבי זיתים בחומץ ובמלח. האיכר הולך הביתה לנוח. עוברים כמה ימים, הערבי מביא את כל המשפחה ומוסק את הזיתים, לוקח את הפרי ונוסע. בכפר שלו שופכים את היבול בחצר, וכל המשפחה יושבת ובוררת. את הזיתים הטובים מכינים לאכילה, דופקים בפטישים, שמים בחביות עם מלח, לימון והרבה תבלינים. כל ערבי ודרך ההכנה שלו. שאר הזיתים הולכים להכנת שמן בכבישה קרה. כשהסחורה מוכנה, חוזרים לחקלאי עם דוגמאות של זיתים ושמן. זה הזמן להתחיל לריב. שני הצדדים יודעים שחייבים לריב. היהודי אומר, מגיע לי ככה, הערבי אומר, מגיע לי יותר. האיכר מתעצבן שהזיתים נמעכו ואיבדו צורה. תמיד יטען שהשמן עכור וטעמו מר. הערבי יעשה פרצוף של נעלב עד עמקי נשמתו, יאסוף את הדוגמאות ויחזור לכפר. אל תדאג, שלומקי, הכול עניין של משא ומתן, הערבי תמיד חוזר כדי להמשיך לריב. יש כמה סבבים של היעלבויות וצעקות. בינתיים שותים הרבה קפה, תה וערק. בלי זה אין הסכם. זה בגנים, נולדים עם זה. חקלאים הם אנשי מדון וכעס, לא משנה יהודים, רוסים או ערבים. שלומקי, תזכור: חקלאים אוהבים לריב. בלי ויכוח טוב אין טעם לחיים. מדובר בהצגות, אף אחד לא מתרגש, זה חלק מהטקס, הכול קומבינה. צריך להוציא הרבה עצבים, צעקות, לפעמים אפילו מכות. בסוף, אחרי שהעליבו אחד את השני, קיללו וירקו — מגיעים להבנות. כל צד אומר שדפקו אותו. מגיע שלב שיפור העמדות. זה שלב של התפרצות רגשות וקללות, ולפעמים גם הנשים מצטרפות. עוברים שבועיים, לפעמים יותר. אחרי שרבו מספיק, אפשר להיות מבסוטים. הערבי דופק על הדלת של החקלאי היהודי, תמיד בלילה. כולם יודעים, אבל חושבים שאף אחד לא רואה. הערבי פורק את הסחורה למחסן ונוסע. אל תחשוב שהערבים אידיוטים. הם בוכים, כועסים, מפעילים כל טריק אפשרי. לא משנה כמה חישובים עשה היהודי, הוא לא יודע באמת כמה קילו זיתים וכמה שמן נשארו אצל הערבי. אם סיכמו על חצי־חצי, אז החצי הגדול נשאר אצל הערבי. כולם עובדים על כולם. הסוחרים, הערבים, והכי גרועים הבדואים. לא נפוחים כמו הדרוזים, לא משכילים כמו הנוצרים, אבל אל תתבלבל, הבדואים ערמומיים, הם סוחרים יותר טובים מכולם. במחסן של החקלאי יש שמן וזיתים שצריך למכור. בנצרת, בטבריה וביישובים מסביב מופצת שמועה על משלוח חדש של שמן זית בזול. מגיעים סוחרים, בעלי מכולות, סתם אנשים. ככה המסחרה הזאת מתנהלת שנים. אין חוזים, אין תעודות משלוח. הקונים רוצים סחורה בזול ומוכנים לשלם במזומן. בלי קבלות, בלי חשבוניות, בלי מע"מ ובלי מס הכנסה. עכשיו אתה מבין למה כולם פה מגדלים זיתים."

שלומקי גירד בפדחתו במרץ: "את רוצה לומר לי שככה זה עובד והמדינה לא מתערבת?" יערה התיישבה בנחת בכיסא, בצעה אפרסק ונתנה פלח לבעלה: "חודשיים אחרי המסיק נפתחת עונת הבכי. התירוצים קבועים, כמעט לא משתנים: לא היה יבול, היו הוצאות כבדות, איזו שנה נוראה, ירד יותר מדי גשם, ירד פחות מדי גשם. תאמין לי, כולם מאכערים רמאים. אם החקלאים במושבה ובמושבים היו משלמים מסים לפי החוק, אף אחד לא היה מגדל פה זיתים. השקלים, הדולרים והדינרים שוכבים בשקט בקנייפלע. לכל חקלאי יש מטמון לעת צרה. כדי שיהיה שקט, נותנים מקדמה קטנה למס הכנסה. משלמים ועושים פרצוף של מסכנים שעשקו אותם. תשאל חקלאי מהמושבה למה הוא מגדל זיתים, והוא יספר לך סיפורי אלף ולילה. אף אחד לא יודה שהוא רמאי. לכל אחד יש את השיטות שלו, הנקמות הקטנות שלו. אף אחד פה הוא לא אמא תרזה. הנזירות היחידות שיש כאן נמצאות בכנסיות ליד הכנרת, וגם להן אני לא מאמינה. העיקר שאף אחד לא יפסיק את החגיגה הזאת. עוד כמה שנים גם אתה תבין את זה. הבעיה שאז אתה עלול להיות כמוהם."

"מאיפה ההתמצאות הזאת?" התפעל שלומקי.

"אתה גדלת בשדרות רוטשילד בתל אביב, ואני גדלתי בשדות המושבה שמייסדיה היו סבוטניקים. בעברם הם היו נוצרים שומרי שבת. רדפו אותם ברוסיה אז הם באו לפה. הסבוטניקים הם חקלאים מעולים, אצלם הכול צומח יפה, האווזים שמנים, התרנגולות מטילות ביצים, והבהמות משפריצות חלב. עשרות שנים זילזלו בהם. לסבוטניקים קראו גויים. הרבנים לחשו שהם לא יהודים. מבחינתם, עדיף שהם היו חוזרים לרוסיה. אבל סבוטניקים הם גזע חזק שצמח בתנאים של סיביר. הם הביאו איתם גנטיקה טובה. חזקים, גדולים ועם לסת מרובעת. מערבות סיביר הביאו תרבות חקלאית ומסורת שהתפתחה במשך מאות שנים. קצתם באו בעלייה השנייה, אחרים בעלייה השלישית. תראה לאן הלכו הסבוטניקים: לחדרה, יבניאל, מטולה, מגדל, יסוד המעלה, למקומות שאף אחד לא רצה להתיישב בהם. הם חיפשו להתיישב היכן שיש אדמה ואפשר לעשות חקלאות. אצל הסבוטניקים לא היו חוכמות. מהר מאוד הם הבהירו לערבים שאיתם לא כדאי להתעסק. הם הביאו תרבות קשוחה שצמחה במקומות מבודדים, בחבלי ארץ שהחוק בהם היה אגרוף ורובה. הגנב הערבי הראשון שהסבוטניקים תפסו ביבניאל, בלי חוכמות חתכו לו את הביצים. את המסכן קשרו לחמור ושלחו אותו בחזרה לכפר שלו לספר מי עשה את זה. כדי שכולם ידעו. הכפריים הערבים הבינו מיד שמדובר ביהודים מגזע אחר. גם הגיבור הלאומי, השומר אלכסנדר זייד, היה סבוטניק. פה בישראל הסבוטניקים מחקו את עברם הנוצרי, לא הסתכלו אחורה. בחרו להתבצר בין חומות של שתיקה. בתחילת המאה שלטו בארץ הטורקים ואחר כך האנגלים. החוקים לא התאימו לסבוטניקים. עם הפקידים העות׳מאנים הסבוטניקים איכשהו הסתדרו. תמורת בקשיש הפקידים הטורקים עצמו עין. הסבוטניקים לא מיהרו לשלם בקשיש, הם היו קמצנים גדולים. היתה להם שיטה פשוטה, הם גנבו מהערבים פרות ועזים, נתנו עז לפקיד המס ופרה לשוטר. הם הכירו את כל השטיקים של השלטון. ברוסיה הם נאלצו להתמודד עם פריצים, יונקרים בעלי אחוזות, פקידי ממשלה, קומיסרים, מלשינים. עובדה, הסבוטניקים שרדו את כולם. זה גזע מיוחד."

"אז... איך אתם הסתדרתם במושבה?" תהה שלומקי.

"מי אמר שהסתדרנו? ההורים שלי תמיד היו נטע זר. מלבד זה לא היה לנו משק חקלאי. תושבים ללא משק הם סוג ב׳. שלא תתבלבל, רוב תושבי המושבה נשארו פרימיטיביים, פה ושם הם למדו קצת גינונים, בכל זאת הם כאן כבר כמה דורות. עמוק בפנים הם נשארו איכרים נבערים מדעת. אני אף פעם לא הבנתי למה ההורים שלי בחרו לגור במושבה. חברים במושבה לא היו להם. מאחורי הגב צחקו עליהם. הורי נשארו בנשמתם קיבוצניקים. שלומקי, קח עצה חינם, במושבה אל תאמין לאף אחד. בסוף זה כסף, כבוד ונשים. גם לי נדרשו כמה שנים להבין את זה." יערה קמה וקיפלה את קרש הגיהוץ, ואז נעצרה לרגע: "אתה כנראה לא תבין את זה אף פעם. יש בך תמימות של תנועת הצופים. מה אתה מסתכל עלי ככה? מתי כבר תבין איפה אתה חי?"

שלומקי הניח יד מלטפת על כתף אשתו: "תגידי, בכל המושבה אין צדיק אחד?"

יערה הדליקה את הטלוויזיה וצנחה לספה: "יש כמה יוצאים מהכלל, אפשר לספור אותם על יד אחת. רוב תושבי המושבה לא מכבדים חוק ומוסר. ושלא יספרו לך שהחקלאות מתה, אל תאמין לאף אחד. את המנטרה הזאת שמעתי מאז שאני ילדה. תבדוק, לא תמצא איכר אחד במושבה שהפסיק לעבוד בחקלאות. בכל חצר חפרו בורות, מילאו בשקים של כסף, ועל מכסה הבור יצקו בטון ופיזרו חרא. קנייפלע לזמנים קשים. יש משקים שבבורות יש גם נשק ואפילו קופסאות שימורים. שיהיה לעת הצורך. הזמנים השתנו, המחשבות לא. בשנים טובות, כאשר היו יבולים טובים, האיכרים הביטו לצדדים, קרצו אחד לשני והשמידו חלק מהיבול. לשמור על מחיר גבוה. אמרתי לך, רשעות כן, טיפשות לא. הצאצאים של הסבוטניקים נראים בוקים, גדולים כאלה, מגושמים. מסתובבים בבגדי עבודה, נוסעים במכוניות ישנות, הבתים עלובים, אבל הם ישנים על מזרנים מלאים בלירות, ברובלים ובירוקים."

כאשר יערה סיימה את דבריה, הוא התיישב לידה, ושוב חיבק את כתפה: "נמאס לי, אני יושב בבית ומחכה לחזור לעבודה. אין לי מושג כמה זמן יימשך תהליך הבדיקה של מבקר הרשות. בינתיים אני מתבטל, חסר מעש. מה יש לנו להפסיד? אולי זו ההזדמנות שלנו. נראה, אולי גם אנחנו נוכל להרוויח קצת מהשטח שלנו. אני דווקא חושב שזה רעיון טוב שנגדל בשנה הבאה אבטיחים במקום קוצים."

"אני את שלי אמרתי, אתה תעשה מה שאתה חושב, רק אל תחשוב שרק אתה הגאון מווילנה. לדעתי, אין שום סיבה למהר. חכה עוד קצת, אולי הכול ייגמר יותר מהר מכפי שאתה חושב."

שלומקי קיפל את העיתון, חלץ את נעליו הכבדות, חייך לעבר אשתו, פשט את מכנסיו ונכנס למקלחת. מתחת לזרם המים פיזם לעצמו בעליצות: "הורה נח"ל... הורה כרוב..." מלא מרץ יצא מהמקלחת, ובטרם התלבש עטף את גופו במגבת, הידס למטבח, לגם כוס מים ואמר בקול רם: "יערונת, במחשבה שנייה, אולי אני צריך לומר תודה לזאב ברקן ששלח אותי לחופשה כפויה. זו ההזדמנות שלי לנצל את האדמות שלנו. בעונה אני הולך לגדל אבטיחים."

פברואר 1989 — אבטיחים

בפעם הראשונה מאז קנו את המשק החקלאי, התרונן לבו של שלומקי. הוא קם בבוקר מלא מרץ למשימתו החדשה. ימים ארוכים שוטט בספריות, ליקט מידע וחקר את סוגי האבטיחים השונים ואת התאמתם לאדמת המושב. יועץ חקלאי בתנועת המושבים המליץ לשלומקי על זן בשם "קרימזון סוויט" שפותח באוניברסיטת קנזס שבארצות הברית: "זה אבטיח נהדר, עמיד בפני מזיקים וטעים מאוד." שלומקי התאהב ברעיון. על פי הוראות המדריך החקלאי, הוא בנה ערוגות מוגבהות. על הערוגות פרש טפטפות, שחוברו למערכת השקיה ודישון משוכללת. את השטח המיועד לשתילה כיסה ביריעות ניילון שחור. בקוצר רוח חיכה לקבל את שתיליו מהמנבטה. יממה לפני מועד השתילה פתח את הטפטפות והשקה במנה יפה של מים את האדמה החומה.

ביום נאה לקראת סוף חודש פברואר החלה השתילה. שלומקי השקיף בהתרגשות על ארגזי הקלקר שנפרקו בשטח. כל ארגז הכיל עשרים שתילים. חמישה פועלים מהכפר הערבי הסמוך נשכרו למלאכת השתילה. לקראת ערב מָלְאה המקשה באלפי שתילי האבטיחים. שלומקי תמך בידיו את גבו הכואב, ואושר גדול הציף אותו. החורף תם, בחודש מרס החלה הפריחה. המקשה מלאה פרחים צהובים שביצבצו על פני הניילון השחור. אלפי דבורים פשטו על הפרחים והבטיחו הפריה טובה ויבול רב. זמזום הדבורים באוויר נשמע לשלומקי כשיר עברי יפה ומרגיע.

כשהפרחים קמלו, החלה החֲנָטָה. סימנים ראשונים של פרי הופיעו באביב. שלומקי פסע בין הערוגות ועקר עשבים שוטים. בעזרת זכוכית מגדלת בדק את עלי האבטיח ותר אחר מזיקים. בלכתו בין הערוגות נהג לנכש עשבים, לבחון את הכדורים הקטנים שצצו בכל מקום במקשה ולזמזם: "אבטיח, אבטיח, לא על עץ ולא על שיח." באין איש מסביב, דיבר שלומקי אל שתיליו ועודדם לצמוח. פרפרי לבנין הכרוב, לימונית וזנב הסנונית עופפו מעל המקשה והוסיפו צבעוניות לשדה. האבטיחונים תפחו מדי יום, וכך גם צרותיו של שלומקי. עכברי שדה נגסו בשורשי הצמחים והעמיקו את מחילותיהם. לאחר שחוסלו, התיישבו עורבים על חוטי החשמל שמסביב למקשה. העורבים ניקרו את קליפתם של האבטיחים שטרם הבשילו. שלומקי נסע לטבריה, ומאחת הנגריות בעיר קנה לוחות עץ. בחצרו התקין חמישה דחלילים והלבישם בבגדיו הישנים, נעזר באביזרים פורימיים שהעלו אבק בביתו. לדחליל אחד חבש סומבררו, לאחר מצנפת של ליצן. בימים הראשונים להצבתם של הדחלילים חש שהעורבים מהססים לנחות במקשה. כעבור כמה ימים התרגלו העורבים. החוצפנים שביניהם התיישבו על ראשי הדחלילים, ומשם עפו למלאכתם. שלומקי לא התייאש. הוא תקע יתדות סביב המקשה, לקח טבעת גדולה, השחיל אותה על חוט תיל ומתח אותו בין היתדות. הוא ליטף את עורפה של לוקה, כלבתו הנאמנה, ולוקה כישכשה בזנבה. בהגיעם לחלקת האבטיחים, קשר שלומקי את הכלבה ברצועה לטבעת. הכלבה החכמה הביטה בו בעצב והחלה ליילל כאשר התרחק. מבוקר עד ערב רצה לוקה לאורך החוט המתוח והבריחה את העורבים. כעבור ימים אחדים נמאס לכלבה. העורבים חזרו לנקר באבטיחים, ולוקה רבצה ליד המלונה. כששלומקי בא לבקרה, היא השפילה מבט וייללה, מתחננת לבעליה שיתיר אותה מהרצועה. שלומקי ליטף את כלבתו, שיחרר אותה מהרצועה, והיא ניפנפה בשמחה בזנבה ורצה חזרה לביתם, נשכבה על השטיח בסלון, הרכינה את ראשה, כשעיניה הטובות אומרות תודה, ונרדמה.

ההמתנה הארוכה להבשלת האבטיחים הדירה שינה מעיניו של שלומקי. מדי יום הוא ביקע כמה אבטיחים ובדק את טעמם. נדרשו שבועיים נוספים כדי שימתקו ויהיה אפשר למכור אותם בשוק. המדריך החקלאי יעץ לו: "אל תתעסק עם המכירה, אתה לא סוחר, תסגור עם מכלוף בצרי מטבריה שימכור לך. שמעתי שהוא סוחר אמין וטוב."

כעבור כמה ימים נעצרה מכונית הקדילאק השחורה של מכלוף בצרי ליד המקשה. הסוחר התבונן באבטיחים: "אחלה, אבטיחים יפים. הבאת אותם גדולים, כל הכבוד." מכלוף בצרי יצא מהמקשה וקרא לשלומקי לבוא אחריו: "בוא נכתוב עכשיו הסכם מסודר," אמר והוציא מהמכונית מחברת חומה, תלש ממנה כמה דפים והניח ביניהם נייר קופי כחול: "זה הסכם פשוט, בלי הרבה קשקושים. דף אחד מספיק." מכלוף רשם בראש הדף את המילה "הסכם" ומתח קו מתחתיה. "בין מכלוף בצרי (להלן הסוחר) לשלמה דגן (להלן החקלאי). הצדדים מסכימים שהסוחר ישלם לחקלאי אלף שקלים לטונה אבטיחים. המחיר הסופי ייקבע על פי מחיר השוק באותו היום". מכלוף חתם בתחתית הדף והאיץ בשלומקי לחתום. את העתק ההסכם שנצבע כחול הוא הושיט לשלומקי, וזה דחף אותו לכיס מכנסיו. "עכשיו, אחרי שחתמנו, הגיע הזמן לשתות להצלחת ההסכם שלנו," אמר מכלוף בצרי. מתא המטען של הקדילאק הוציא צידנית, ובתוכה בקבוק יין נתזים נתון בקרח. מכלוף בצרי מילא שתי כוסות פלסטיק ואמר: "לחיים, למזל ולמחירים יפים." שני הגברים שתו את היין, ומכלוף בצרי נכנס לקדילאק ונסע חזרה לטבריה.

קטיף האבטיחים החל בחודש יוני. בשעת שחר מוקדמת הגיעה שיירה קטנה למקשה. בראשה נסעה לאטה הקדילאק השחורה של מכלוף בצרי, ומאחוריה שתי משאיות ומכונית סובארו ישנה. מכלוף בצרי יצא במאמץ רב ממכוניתו, נשען עליה, הצית לעצמו סיגריה וחיכה לתחילת הקטיף. מהסובארו נפלטו תשעה פועלים טרוטי עיניים שהגיעו מהשטחים. הראיס הסביר לפועליו מה עליהם לעשות וחילק אותם בין הערוגות. שני עורבים אפורים עמדו על חוטי החשמל וצפו במתרחש. חגיגיות לא היתה במעמד זה. הפועלים המנומנמים החלו במלאכתם. האבטיחים הבשלים שנקטפו הונחו בין הערוגות. המשאית נכנסה לשטח, ושני פועלים קפצו על ארגזה. הקוטפים זרקו את האבטיחים לעבר הפועלים במשאית, שערמו אותם בצורה מסודרת. מכלוף בצרי נופף לשלום לשלומקי ונסע. בצהריים נחתמה תעודת המשלוח, ושתי המשאיות העמוסות לעייפה נסעו אל השוק הסיטונאי בתל אביב.

למחרת השכים שלומקי קום ויצא למקשה להמשך הקטיף. עברה שעה, אך הראיס ופועליו לא הגיעו. שלומקי חיכה עוד זמן־מה, וכשסבלנותו פקעה, התקשר למשרדו של הסוחר בטבריה: "אני צריך לדבר בדחיפות עם מכלוף בצרי," אמר בטון זועף. "מכלוף נסע ולא יהיה במשרד כל היום. תנסה אחר כך," אמרה הפקידה. בצהריים התקשר שלומקי פעם נוספת. הפקידה דיקלמה: "מכלוף עוד לא הגיע. מצטערת, תנסה מחר."

שלומקי נסע לטבריה ונכנס למשרדו של בצרי. הסוחר נבלע עם כל משמניו בתוך כיסא גבוה משענת. כרסו הציצה מחולצתו המקומטת, והוא היה עסוק בקילוף תפוח. שלומקי התיישב מול הסוחר הכרסתן ועשה תנועה בידו כמנסה להבין מה קורה. מכלוף בצרי הניח את קליפות התפוח בצד ובצע פלח בסכינו: "קח, זה תפוח אורלינס, יותר טעים מדבש, קטפו היום בגליל."

שלומקי נגס מעט מהתפוח: "תגיד, מה קורה? הפועלים לא הגיעו היום."

בצרי הניח את התפוח בצלחת, "לבנה... ל ב נ ה..." צעק לעבר הפקידה, "לבנה... מה קרה לך היום? את לא רואה שיש לי אורח מכובד? תכיני שני קפה שחור ותביאי גם עוגיות."

בצרי משך את חולצתו לכסות את בטנו המציצה, שיחק עם בדל סיגר כבוי במאפרה ותחב אותו לפיו: "אתה מושבניק ממזר, לא קלטתי אותך בהתחלה... הצלחת להפתיע אותי, ראיתי אצלך בשטח אבטיחים יפים, כל הכבוד, הצלחת לסדר אותי, מכרת לי סחורה בלי גרעינים? אבטיח בלי גרעינים זה כמו תרנגולת בלי ביצים. בשביל מה בני אדם קונים אבטיח אם לא בשביל הגרעינים? גרעינים, זה כל הכיף באבטיח. כל ערב יושבים בחוץ במרפסת, פותחים אבטיח גדול, קצת גבינה מלוחה, יש יותר טוב מזה? אשתי, למשל, אוספת את הגרעינים ומפזרת אותם על עיתון, שמה קצת מלח ומוציאה שיתייבשו בשמש. אם אין גרעינים באבטיח, מה אנשים יפצחו בשבת בכדורגל?" הסוחר הניח את הסיגר במאפרה, ובסכין הקילוף ניקה את ציפורניו. "האבטיחים שלך, הם סבבה, אבל בלי גרעינים? מה אני אגיד לך, אף סיטונאי בתל אביב לא רצה אותם. בקושי הצלחתי להיפטר מהסחורה. לקחתי שתי משאיות מלאות, נכון? היה לי מזל של כלב. סוחר ערבי, אחד מעאפן מנצרת, עשה לי טובה וקנה את הכול. אבל שילם לי גרושים." מכלוף בצרי המשיך ללעוס במתינות פלחי תפוח, ואז הרים את קולו: "לבנה, תביאי עוד קפה לאורח... תראה, ככה זה בעסקים, לפעמים עושים מכה ולפעמים אוכלים אותה. אם הייתי יודע שאין גרעינים באבטיח שלך, לא היינו עושים עסק. בשוק הסחורה שלך לא שווה כלום. תאמין לי, השוק קובע, ככה גם כתוב בהסכם שלנו. לא קונים, אין פרנסה. חבל על הכסף שלי."

"אז מה עכשיו? עוד הרבה אבטיחים נשארו לי בשדה..."

הסוחר משך בכתפיו, "כל השדה שלך זה בלי גרעינים? אני חושב שאתה יכול לזרוק לפח. אין בשוק מי שיקנה."

"מכלוף, באת לשדה שלי ובדקת," התרעם שלומקי.

"נו, אז מה? האמנתי לך, בגלל הכבוד שלך לא פתחתי אף אבטיח, בגלל זה אני צריך להפסיד? אני מוכן לעשות לך טובה גדולה, אני נותן לך עשרת אלפים ג׳ובות, זהו."

"איך עשרת אלפים?" התפלא שלומקי, "הובלת לשוק ארבעים טונות! מגיע לי ארבעים אלף!" מכלוף בצרי חילץ את עצמו מהכיסא, עקף את השולחן המשרדי הגדול והניח את ידו על כתפו של שלומקי: "תראה, בחור צעיר, שלושים שנה אני סוחר ירקות. אני אסביר לך, שתבין. יש חקלאי מהמושבה, אולי אתה מכיר... מכוער... טמבל כזה... אני חושב שאשתו עשתה לו בלילה הפתעה, אתה מבין? אחרי הרבה זמן הסכימה... ׳בנת אהה...? האידיוט הזה קם בבוקר, חשב שהוא גורילה ויכול לנקנק את כל העולם. דפק עם הידיים על החזה ואמר לאישה: כולם אכלו אותה השנה באבטיחים, בשנה הבאה אף אחד לא יגדל, ואנחנו נעשה בוננזה. חשב שהוא חכם גדול. היו עוד הרבה חקלאים שחשבו את אותו הדבר. מטומטמים, בנו בתים מג׳ובות שעוד לא נולדו. אבטיח מלא במים ולא בג׳ובות, יא חביבי.

היום אין מכסות, כל אחד מגדל כמה שהוא רוצה. פעם רק הבני דודים שלנו גידלו אבטיחים. היום כל דרדל׳ה מגדל אבטיח. שמעתי שאפילו בנגב ליד אילת התחילו לגדל. כשיש הרבה סחורה, המחיר בקאנטים. לפי דעתי, בשנה הבאה המחיר של האבטיח יהיה עוד יותר בקאנטים. למה? כי יבואו עוד פראיירים כמוך שלא מבינים."

שלומקי התכווץ בכיסאו: "תגיד לי, מכלוף, איך אני מכסה את ההוצאות? שלושה חודשים עבדתי כל יום בשביל עשרת אלפים שקל? רק הוצאות היו לי בערך חמישים אלף."

מכלוף בצרי ליטף את בטנו, כבר טרוד בעניינים אחרים, ומכיס מכנסיו הוציא נייר מקומט: "תראה מה כתוב בהסכם שלנו. המחיר הסופי ייקבע על פי מחיר השוק באותו היום. מה אני יכול לעשות, מכרתי בגרושים... אף אחד לא רצה את הסחורה. אתה נראה לי בחור טוב, יאללה, אני עושה לך מערוף בשביל שזה הפעם הראשונה שלך, בסדר? תקבל ממני עשרים אלף שקל פלוס המע"מ, יותר אי אפשר. גם את זה לא הרווחתי."

בשדה של שלומקי נותרו כעשרים טונות אבטיחים. שלומקי קטף עשרות אבטיחים והעמיס על עגלה, שאותה רתם לטרקטור. מהמחסן הוציא שמשייה, שולחן וכיסא מתקפל ונסע לכיוון המושבה הוותיקה. לא הרחק מתחנת הדלק עצר את הטרקטור, ליד העגלה הניח את השולחן, תקע את מוט השמשייה באדמה, ועל ערמת האבטיחים הניח שלט קרטון: "בהזדמנות! ישר מהשדה! 10 שקל לאבטיח!"

תנועת הקונים היתה דלילה. בצהריים עצרה לידו ניידת משטרה. שלומקי הושיט לשוטר חתיכת אבטיח. הוא טעם ואמר לחברו: "וואללה, אבטיח טעים..." השוטר ביקש משלומקי רישיון עסק ותעודות משלוח. בהיעדרם אמר לשלומקי: "עכשיו תעוף מכאן. היום אני רושם רק אזהרה. אי אפשר שכל אחד יפתח באסטה וימכור איפה שמתחשק לו."

האבטיחים בשדה המשיכו להבשיל. שלומקי שכר פועל, ויחד הם אספו כחמש טונות אבטיחים וערמו אותם בסככה ליד ביתו. למחרת נסע לשוק העירוני בטבריה וניסה למכור ישירות לסוחרים. הירקנים בחנו את האבטיחים, וכאשר גילו שמדובר באבטיח ללא גרעינים, ויתרו על הסחורה למרות המחיר הנמוך.

כששלומקי הבין שאין דורש לאבטיחים, הוא תלה פתק גדול על לוח המודעות של צרכניית המושב והזמין את חברי המושב להגיע לסככה שלו ולקחת חינם אבטיחים. יערה גיחכה: "לא רק שיצאת מטומטם, עכשיו כל המושב יודע את זה."

האבטיחים החלו להרקיב בסככה מאחורי ביתם. בלית בררה פנה שלומקי לאחד המושבניקים שהיתה לו רפת גדולה, שילם לו שלוש מאות שקלים והאיכר העמיס את האבטיחים כמזון לפרותיו.

כששב לביתם, אמרה יערה: "שלומקי... סוחר טוב לא תהיה אף פעם. האבטיחים היו באמת יפים... אבל מה זה שווה? בסוף תמיד יבוא איזה מכלוף בצרי כזה ויסדר אותך. זה לא עניין של שכל, צריך תכונות אחרות, אתה בחור טוב מדי בשביל חקלאות," פסקה יערה.

נובמבר 1989 — דוח המבקר

הטיפול בתלונתו של שלומקי התנהל בעצלתיים. עו"ד בועז גושן הגיש למבקר הפנים של הרשות תצהיר בשם האלוף במילואים: "אין חולק על כך שהנהלת רשות שמורות הטבע היא זו ששכרה את שירותיו של מרשי לצורך קבלת חוות דעת מקצועית על פיתוח שבילי השמורה. האלוף הסכים לקבל על עצמו את הבדיקה של הרחבת פרויקט השבילים המסומנים בשמורות הטבע ברחבי הארץ. מרשי נרתם למטרה הנעלה בכל מאודו. האלוף, פטריוט, איש ארץ ישראל, צעד במו רגליו בשבילים כדי להכירם היטב לפני גיבוש המלצותיו. במסגרת עבודתו, בשעת שחר מוקדמת, בשביל צדדי, התנפלה עליו חזירת בר שכנראה רצתה להגן על גוריה שנמצאו בקרבת מקום. לנוכח סכנת החיים שאליה נקלע מרשי, לא נותרה לו בררה אלא לירות בחיה. מדובר בהגנה עצמית. האלוף, שחש שנקלע לסכנת חיים, פעל בנחישות ובתושייה ראויות להערכה. הריגת חזירת הבר מנעה אסון בנפש."

עדותו של הפקח שטיינץ גיבתה באופן חד־משמעי את תצהירו של האלוף במיל׳. מבקר הפנים של רשות הטבע לא זימן את שלומקי להעיד, והסתפק בדוח ששלומקי כתב.

חלפו כמעט שנתיים עד שמבקר הרשות פירסם את מסקנותיו: "ביסוד הדברים אין מחלוקת על רוב העובדות. יש סתירה מהותית באשר לנסיבות שהביאו להריגת חזירת הבר. לנוכח העדויות השונות לא מצאתי שניתן לקבוע היכן נמצאת האמת," כך קבע המבקר. "הספק עומד לצדו של האלוף במיל׳. יש אפשרות סבירה שתלונתו של הפקח שלמה דגן נשענת על קבלת רושם מוטעה שהיה מדובר בציד לא חוקי." המבקר הוסיף: "התרשמתי מכנות דבריו של האלוף במיל׳. עדות הפקח שטיינץ נמצאה אמינה בעיני. בהיעדר הוכחות וראיות נוספות מלבד הדוח של הפקח דגן, ניצבתי בפני הכרעה בין שתי עמדות המנוגדות זו לזו. אני סבור שהצדק דורש הוכחה נחרצת. לפיכך אני קובע שהאלוף במיל׳ אינו נמצא אשם בביצוע העברה הנידונה."

המבקר מצא לנכון לרשום נזיפה לשטיינץ על כך שלא דיווח לממונים על יציאה לשטח עם אורח חיצוני, כנדרש בנהלים. היועץ המשפטי של רשות שמורות הטבע החליט לאמץ את מסקנות מבקר הפנים של הרשות ולא להגיש תלונה למשטרה. תלונתו של שלומקי נגנזה. האלוף במיל׳ ושטיינץ נחלצו מהפרשה.

סיומה של הפרשה איפשר לשלומקי לחזור לעבודתו. היחס כלפיו השתנה. בזמן שהבדיקה של מבקר הרשות התקיימה, התערער מעמדו של שלומקי. מרגע שחזר לעבודה, מנהל המחוז זאב ברקן נהג בו באיבה ובחשדנות. לדוחותיו התייחס בזלזול בהנחה שאמינותם מפוקפקת. ההתעלמות מקיומו של שלומקי הפכה קבועה. למרות היחס הצונן מצד מנהלו, המשיך שלומקי לבצע ללא לאות את המוטל עליו על הצד הטוב ביותר, ביודעו שמעכשיו יש המחפשים את רעתו. חריצותו ויכולותיו המקצועיות לא שינו את מצבו. ההתעלמות המופגנת הקנתה לשלומקי באופן מוזר חופש מלא בשמורה שעליה היה מופקד. השמורה הפכה לממלכתו.

יוני 1996 — מס הכנסה

"תראי מה חיכה לי היום בתיבת הדואר." שלומקי הניח מעטפה חומה על השולחן, מתוכה הוציא מכתב וקרא בקול רם: "183,322 ש״ח חובךָ למס הכנסה. התרעה אחרונה לפני הוצאה לפועל. יש לשלם את החוב בתוך שלושים ימים. אי־תשלום יגרור קנסות כבדים, עיקולים ותפיסת רכוש!" המכתב נכתב בדיו אדומה בתוספת סימני קריאה.

"יש לך מושג מהיכן צץ החוב העצום הזה למס הכנסה?"

יערה ריפרפה על המכתב ואמרה, "אין לי מושג... אבל זה נראה רציני. תיסע מחר למס הכנסה לטפל בזה. אם נצטרך לשלם את הסכום הזה, רק אלוהים יודע מאיפה נביא אותו."

למחרת לבש שלומקי מכנסיים וחולצה אשר שימשו אותו רק לחתונות. הוא הסיר מהנעליים החצאיות את האבק ונסע לטבריה, למשרדי מס הכנסה. אובד עצות, הסתובב במסדרונות הארוכים עד שמצא את החדר הנכון. המכתב צרב בכיס מכנסיו בזמן שחיכה לתורו. לבסוף התיישב מול אישה כבת חמישים. עיניים טובות הסתתרו מאחורי משקפיים גדולים במסגרת אדומה. "אדוני, במה אוכל לעזור?" שאלה הפקידה. שלומקי הניח את המכתב על הדלפק: "זה הגיע אלי אתמול. איך יכול להיות שאני חייב כל כך הרבה כסף? חוב על מה?"

הפקידה הניחה את כוס התה שלה ועיינה במכתב: "מה לא ברור כאן? זה פשוט וברור. יש מקרים שנופלים בין הכיסאות ונשכחים. אמנם עברו הרבה שנים, אבל חוב הוא חוב. השומה המקורית שלך תפחה וצברה ריבית פיגורים וקנסות. עברו כמעט שבע שנים, אבל עכשיו צריך לשלם." אצבעותיה העבות של הפקידה תופפו על המכתב שהיה מונח לפניה.

"גברתי, על איזה חוב את מדברת? אני פקח ברשות הטבע, שכיר המקבל משכורת." הפקידה עיוותה מעט את פרצופה, "אדוני לא יודע לקרוא? חובך אינו קשור למשכורת שלך, מדובר בחוב בגין מכירת תוצרת חקלאית." היא הישירה את מבטה לעבר שלומקי. "אצלנו רשום שבחודש יוני בשנת 1989, לפני שבע שנים כמעט, מכרת סחורה לחברת מכלוף בצרי ירקות ופירות בע"מ מרחוב הגליל בטבריה. קיבלת תמורה ולא שילמת מס!"

"מס על האבטיחים? אני הפסדתי את המכנסיים, למה הייתי צריך לשלם מסים?" התפלא שלומקי.

"קיבלת כסף... לא דיווחת וגם לא שילמת!"

"גברתי, אני נשבע... רק הפסדתי. בשדה שלי יש היום רק קוצים."

הפקידה חייכה, חילצה את עצמה מהכיסא והלכה לאחד החדרים. כעבור כמה דקות חזרה ובידה קלסר גדול: "הכול כתוב פה. דיברתי עם המנהל, ואם תשלם את חובך, נוכל לעצור את כל ההליכים." הפקידה משכה את הקלסר וסגרה אותו.

"גברתי, אין לי, באמת, מאיפה אני אביא עכשיו סכום כזה?"

לפי שפת גופה, ניכר שלפקידה נמאס. "אני רואה שאתה באמת לא מבין בזה שום דבר. תעשה לעצמך טובה, קח רואה חשבון שיעשה לך סדר בספרים. אני נותנת לך דחייה של שלושים ימים. תזכור — בכל יום שעובר החוב שלך צובר עוד ריבית. קאפיש?"

כשיצא מבניין המשרדים, הסתנוור שלומקי מאור השמש הקיצית ששטף את הרחוב הטברייני המאובק. הוא נשך את שפתו, והבזק של כאב חד פילח את ראשו. הוא נאחז במעקה המדרכה, שאף אוויר וניסה להתגבר על הסחרחורת שאחזה בו. הוא קנה בקבוק מיץ תפוזים בקיוסק הסמוך, לגם בשקיקה את הנוזל החמצמץ והניח את בקבוק הזכוכית הצונן על מצחו. כאב הראש לא חלף. שלומקי הלך בצעדים אטיים לרכבו, התיישב במושב, עצם את עיניו והשעין את ראשו על ההגה. עכשיו גם מס הכנסה רודף אותי. הוא שיפשף את רקותיו ונשם עמוק. התמונה הקשה עלתה מחדש במוחו. שנים חלפו, האיש שידו היתה במעשה לא נתפס מעולם. גופו של שלומקי רעד. כמה זמן הוא עוד יחכה עד שהמשטרה תפענח את המקרה? יום אחד אולי הוא, כך קיווה, ילכוד את האיש שחמק מהעונש. הוא פקח את עיניו. גבר מדובלל שיער וזקן שכותונתו מטונפת עמד ליד המכונית וביקש נדבה. שלומקי פישפש בכיסו והושיט לו מטבע.

למחרת נסע למשרד רואה החשבון ששמע עליו טובות. שלומקי הניח לפניו את המכתב ממס הכנסה וסיפר לו על שיחתו עם הפקידה. רואה החשבון גילן גולד קרא את המכתב, ובטון נוזף אמר לשלומקי: "בוקר טוב, אליהו... איפה היית עד עכשיו? יש פה ברדק שכמוהו לא ראיתי הרבה זמן. טוב, אל תעשה לי פרצוף תשעה באב, לא הכול אבוד. ראשית, נטען שהם נזכרו מאוחר מדי. לדעתי, חלה התיישנות על המקרה שלך. אנחנו נטען גם שהסכום הנדרש מבוסס על תחשיב מוטעה. החישוב של מס הכנסה מתבסס על כך שהמשכת לעסוק בחקלאות בכל השנים האלה, ואני מבין שכבר כמה שנים אתה שכיר. במס הכנסה הכול פתוח למשא ומתן. נגרור רגליים, הכלב ימות, ואולי הפריץ. תתפלא, לפעמים עיכוב הליכים הוא הדרך הטובה ביותר. הכי טוב שתיסע הביתה ותביא לי את כל תלושי המשכורת שלך, קבלות על קניית ציוד, אישורי תשלום, הוצאות על מים, רישום ימי העבודה בגידול האבטיחים וכל הוצאה אחרת. עם קצת מאמץ אפשר להסדיר הכול. אני לא יכול להבטיח לך שתצא נקי לגמרי, משהו תצטרך לשלם למס הכנסה וגם לי."

כעבור כמה ימים שב שלומקי והניח על שולחנו של גילן גולד שקית ניילון גדושה בניירות. "כמו שחשבתי, אצלך הכול ברדק. טוב, לא נורא... נושיב את הפקידה שתעשה סדר, אחר כך נראה. כבר הכנתי מכתב מנומק ובקשה לדחייה של כמה חודשים להכנת דוח הכנסות והוצאות מסודר על כל השנים. נעשה סדר, ונראה על מה כדאי לערער. אל תדאג, שלומקי, אתה בידיים טובות, יהיה בסדר. מרגע שהם הגישו לך את התביעה שלהם, טכנית יש להם זמן. מבחינתם, הם עצרו את ההתיישנות. אני לא בטוח שזה יתפוס, אבל עכשיו גם לנו אין סיבה למהר," אמר גילן גולד ושילח את שלומקי ממשרדו.

כמה שבועות אחר כך התקשר גילן גולד לשלומקי: "בדיוק כמו שחשבתי, יש לנו הרבה זמן. הם קבעו לנו דיון לעוד שנה. שלומקי, תישן בשקט, הטיעון שלהם בנוי כמגדל קלפים. הזמן משחק לטובתנו. בינתיים תעביר לי מקדמה קטנה כפי שסיכמנו. אל תשכח."

יולי 1998 — חוקר חקלאי

הדיון במס הכנסה התקיים במועדו שנה אחרי הגשת התביעה. כל צד הציג את נימוקיו. הצדדים לא הגיעו להסכמות, ונקבע דיון נוסף שנדחה ואחריו עוד דיון. תוכניתו של רואה החשבון גילן גולד פעלה לשביעות רצונו. בינתיים חלפו יותר משנתיים.

בשעת צהריים נכנסה בשער המושב מכונית פולקסוואגן צהובה, מוכתמת בשריטות ובכתמי חלודה. המכונית נעצרה ליד ביתם של יערה ושלומקי. מהמכונית השתחל החוצה גבר גבוה ורחב כתפיים. יערה העיפה מבט לעברו, ולא פסקה ממלאכת ניכוש העשבים בגינתה.

האיש מתח את זרועותיו וחבש על תלתליו הכתומים כובע שחור רחב שוליים כשל בוקר מטקסס. הג׳ינג׳י גבה הקומה הוציא תיק מנהלים מהמושב האחורי של החיפושית ופסע לכיוונה של יערה כשחיוך מוזר על פניו הסמוקות. נמשים רבים ניקדו את פרצופו וזרועותיו. הוא לבש חולצה ירקרקה ששרווליה התקשו לכלוא בתוכם את זרועותיו העבות. על ידו הימנית ענד ברישול שעון זהב, ועל עורפו נתלו בשרוך משקפי שמש. כשהתקרב, הבחינה יערה שהחיוך העקום הוא תוצאה של צלקת עמוקה בסנטרו.

"שלום, אני מחפש את מר שלמה דגן," אמר האיש. העיניים הכחולות שיוו לו מראה קשוח. קולו הגבוה הפתיע את יערה. היא נשענה על המעדר והשיבה, "שלומקי לא פה, הוא בעבודה."

הג׳ינג׳י הרכיב את משקפי השמש: "הוא בשדה?" והצביע על דרך הכורכר שהובילה לשדה. "לא, הוא בעבודה, מה יש לו לחפש בשדה? הקוצים מסתדרים מצוין בלעדיו."

"אהה, אז אני מבין שאין לך התנגדות שאני אצא לטיול קצר בקוצים שלכם," אמר הג׳ינג׳י, התכופף וקיפל מעט את מכנסי הג׳ינס עד מעל לנעלי העבודה הגסות שנעל לרגליו.

יערה הזדקפה, "סליחה, ומי אדוני שרוצה לטייל אצלנו בשדה?"

במחווה ג׳נטלמנית הוריד האיש הגדול את כובע הבוקרים מעל תלתליו: "סליחה, גברתי, את צודקת, זה באמת לא היה מנומס שלא הצגתי את עצמי. שמי אמיר שבלי," והושיט כף יד ענקית מנומשת ללחיצה. "אני חוקר חקלאי מטעם מס ההכנסה בטבריה. כפי שאת ודאי יודעת, קיים חוב גדול עבורנו. אני מבין שכרגע יש מחלוקת באשר לעוּבדות עם רואה החשבון שלכם. אז בינתיים החלטנו לראות מה אתם מגדלים השנה. חז"ל אומרים: ׳טוב מראה עיניים ממשמע אוזניים׳."

"חכה פה, אני הולכת להתקשר לבעלי. אם יהיה לי מזל, הוא גם יענה."

הג׳ינג׳י הניף את ידו ועצר אותה: "סליחה, גברתי, יום חם היום, אם לא קשה לך, בבקשה, אשמח להתכבד בכוס מים להרוות את צימאוני." הבקשה נאמרה בקול רך, ונלווה לה חיוך עקום שהתפשט על פניו של האיש המגודל.

"חכה פה, אתה לא צריך למהר, כולך אדום, אולי תשב קצת בצל, תכף אני מביאה לך משהו קר לשתות. נראה אם בעלי יכול להגיע, ואם תתעקש, תוכלו לצאת יחד לטיול שלך. שום דבר לא בוער, הדרדרים והברקנים לא יברחו לשום מקום."

אמיר שבלי הוריד את כובעו ונופף בו כמניפה, "יש היום לחות גבוהה, עומס חום כבד כמו שאומרים החזאים." הוא התיישב בחצר, ויערה הלכה בצעד מהיר לתוך הבית והתקשרה לשלומקי. "הגיע לפה חוקר חקלאי ממס הכנסה. הוא מחכה לך בחצר. אני צריכה לנסוע לקניות. אתה יכול להגיע? אני מעדיפה שאתה תדבר איתו. נראה לי חכמולוג מעצבן."

יערה הוציאה את ראשה מהדלת: "ג׳ינג׳י, בעלי יגיע בעוד עשרים דקות, אתה רוצה קפה או מים?"

אמיר שבלי גירד מעט בראשו: "מים זה מספיק, תודה רבה. בעצם... אם זה לא מסובך, קפה שחור עם כפית סוכר לא בהיריון יהיה נחמד. כשאתה אורח הזמן לא בורח."

הטנדר של שלומקי עצר בפתח ביתו. החוקר החקלאי קם מהכיסא, ניגש לשלומקי והציג את עצמו: "אני אמיר שבלי ממס הכנסה." ריח שמן מטוגן חדר לנחיריו של שלומקי, שנמהל בניחוח מתקתק של אדמה רטובה. שלומקי מדד בעיניו את הז׳לוב שתלתליו הכתומים שיוו לו מראה ליצני. אמיר שבלי לחץ בחוזקה את ידו וחבש את כובעו על פדחתו אדומת השיער: "מה דעתך, אדון דגן, שנצא יחד לסיור קטן בשדה?" מבלי לחכות לתשובה הרכיב אמיר את משקפי השמש ויצא בצעדים גדולים לעבר השטח. בהגיעם לשדה, נעצר ופנה לשלומקי: "אדוני יכול לנוח בצלו של העץ, דרושה לי שעה של שוטטות, אולי קצת יותר. ברשותך אלקט כמה ממצאים ארכיאולוגיים. לעולם אין לדעת, אולי אמצא כמה חרסים ישנים. נבחן אם לשדה שלך יש היסטוריה מעניינת."

בדיבורו של אמיר שבלי היה שמץ התנשאות שעיצבן את שלומקי: "אדוני, תחפש כמה שאתה רוצה. פה יש רק קוצים. תאמין לי, השדה הזה בשמיטה כבר כמה שנים טובות." חיוך עקום ננסך על פניו של אמיר שבלי. הוא היטיב את כובעו השחור על ראשו, משך מעט את מכנסי הג׳ינס ופילס את דרכו בין הקוצים הגבוהים. מדי פעם נעלמה דמותו, ואז צצה, מסומנת בכובע הבוקרים שעל ראשו. כעבור חמישים דקות הוא שב. שלומקי זיהה שהניחוח החרוך של השמן המטוגן התערבב בזיעה חמוצה. אדמומיות עלתה בפרצופו המנומש של אמיר: "בעל הבית, מה דעתך שנחזור עכשיו לחצר שלך, נשתה מים קרים ואז נדבר?"

שני הגברים צעדו עד לחצר הבית בשתיקה. שלומקי מילא את הקנקן בקוביות קרח ובכמה עלי נענע. הוא מזג לאמיר כוס גדולה: "נו, אני סקרן... מה מצאת?"

אמיר לגם את המים בלגימות גדולות: "בעל הבית, ראשית ברור שהשדה שלך עצוב. לא סתם, עצוב על סף דיכאון. ארץ צייה. אדמה חרבה המשוועת לגדל יבולים ברחמה."

אמיר שתה מכוס המים והמשיך: "ברור שעד לפני כמה שנים היה זה שדה שמח. גדלו בו בצל, גם תירס, חמניות ובקיה. אחר כך היו אבטיחים שגאלו אותו מהשממה. ועכשיו עצוב, כבר הרבה שנים בלי גידולים. לא חבל?"

שלומקי גירד באפו, העברית החגיגית עיצבנה אותו: "על מה אתה מדבר? אני לא גידלתי בצל, לא חמניות וגם לא תירס. רק אבטיחים, וגם זה לפני כמה שנים. אחרי זה הפסקתי הכול."

אמיר שיקשק את קוביות הקרח בכוסו ולגם את שארית המים בשקיקה, "בעל הבית, השדה שלך בדיכאון. זה בדיוק מה שאמרתי. אין גידולים ואין יבולים. חבל, יש לך אדמה טובה. סופגת יפה את המים. כיום היא מוזנחת וצריכה טיפול. פעם האדמה שלך התרוננה, הביאה פרנסה יפה לבעליה. מדוע אדוני לא מגדל שום דבר?"

שלומקי התכופף, הרים רגב אדמה יבש ופורר אותו באצבעותיו: "למה? כי קיבלתי שיעור חשוב. גידלתי אבטיחים ואכלתי קש. רק הפסדתי. מאיפה אתה יודע מה צמח כאן קודם?"

הג׳ינג׳י הוציא ממחטה מכיסו וניגב את הזיעה ממצחו, הניח את כף ידו הגדולה על כתפו של שלומקי ולחץ קצת להדגיש את דבריו, "אני איש מקצוע, זה תפקידו של חוקר חקלאי, לדעת מה צמח בשדה. צמחים, בדיוק כמו בני אדם, משאירים סימנים. צריך רק לראות אותם. כל צמח ועקבותיו, כל גידול וסימניו. החמניות זורעות את עצמן מדי שנה. מספיק לזרעים קצת גשם, והם מצליחים להיאחז בקרקע שנה אחרי שנה. מצאתי בשדה שלך פה ושם חמניות בין הקוצים. בצד הדרך נשארו שרידים מיובשים של קלחי תירס מתפוררים, על הגדר שבין החלקה שלך לזו של השכן נתפסו קליפות של בצל לבן שפעם הרוח העיפה. השדה שלך מוזנח מאוד, אבל בין הקוצים נשארו קצת סימנים, והם נשארים ולא הולכים לאיבוד כל כך מהר. אתה צריך דחוף לאוורר את האדמה. היא צריכה לנשום אוויר צח. כל שדה זקוק מדי כמה שנים לחריש עמוק, לפחות שישים סנטימטר. חריש לאדמה זה כמו מסאז׳ לגוף דואב. אדון דגן, האדמה שלך צועקת: אני עצובה ועייפה." אמיר מחה את זיעתו, תלה את מבטו בשלומקי וחיכה למוצא פיו.

"בסדר, בסדר... לא באת לפה לתת לי הרצאה, הבנתי, רק תרשום למס הכנסה שבשדה שלי לא גידלתי כלום כבר הרבה שנים."

אמיר שבלי התיישב בכיסא בחצר ומילא לעצמו עוד מים בכוס: "אדון דגן."

"איזה אדון, קוראים לי שלומקי."

"מר שלומקי, זה דווקא מעניין, כי האבטיחים שגידלת בשדה שלך היו מהסוג בלי הגרעינים."

"איך אתה יודע מה גידלתי?"

"מצאתי אבטיח קרימסון אחד קטן מצומק ליד השיבר. יש לך שם נזילה, חבל על המים שמתבזבזים, צריך לתקן. אבטיח קרימסון, זן טעים מאוד, אני אוהב אותו. פה בגליל הוא עוד לא הולך, אבל בתל אביב כבר יש לו קונים. זה זן עמיד וחזק. תראה מה אני אומר לך, אדון דגן, עוד כמה שנים כולם יתרגלו שלאבטיח אין גרעינים."

שלומקי איבד את סבלנותו: "באמת? זה מה שאתה חושב? כאילו שאני לא יודע את זה. אני פשוט הקדמתי, רציתי לעשות חקלאות מודרנית ואכלתי לקרדה. לא מספיק שהפסדתי המון כסף, עכשיו אתם רודפים אחרי לשלם מסים על מה שהפסדתי. נראה אותך, תגיד להם במשרד בטבריה שאצלי בשדה יש רק קוצים. מלבד זה כלום. שיעזבו אותי במנוחה."

אמיר שבלי חבש את כובעו השחור ואמר: "כשהדין וחשבון שלי יהיה מוכן, אדון דגן, תקבל הודעה ממס הכנסה. תחשוב על השדה שלך, חבל שהוא מוזנח ככה." הוא לחץ בעוצמה את ידו של שלומקי, ניפנף לשלום, נכנס לחיפושית הצהובה ונסע לדרכו.

אוקטובר 1998 — הצהרת הון

גילן גולד דיווח לשלומקי: "אנחנו קרובים לסיכום עם מס הכנסה. לדעתי, בַּסוף התשלום יהיה נמוך בצורה ניכרת מהדרישה המקורית." הרגיעה היתה זמנית בלבד. טרם המועד שנקבע לדיון הסופי בעניינו של שלומקי, הגיעה לתיבת הדואר של משפחת דגן מעטפה גדולה. "הצהרת הון" נכתב בראש העמוד הראשון. שלומקי הכניס את הצהרת ההון לתרמילו ונסע למשרדו של גילן גולד. הוא טיפס במרץ לקומה השנייה, לא התעכב ליד המזכירה, ונכנס בסערה לחדרו של גילן גולד. על שולחנו זרק את המעטפה והתפרץ: "די, נשבר לי! למה הם רודפים אותי, הבני זונות? קודם הוצאה לפועל, אחר כך חוקר חקלאי, עכשיו הצהרת הון, עשו ממני אל קאפונה. תסביר לי מה קורה." גילן גולד עיין באדישות בטפסים וניסה לכבות את הלהבות: "החדשות הטובות הן שזה לא נורא. החדשות הרעות הן שאתה צודק, מחפשים אותך. הם מכינים לעצמם תשתית מסודרת לקראת הדיון הסופי על חובך. כשהם מחליטים לטפל במישהו, לפעמים הם נוהגים להפעיל לחץ. כמו עלוקות נדבקים ומוצצים את הדם. זאת אחת הדרכים לגרום לנישום לוותר ולשלם. זה מה שמעצבן אותי. שלחו את החוקר החקלאי לבדוק מה באמת אתה מגדל בשטח שלך. כצפוי, לא מצאו שום דבר. ייתכן שבגלל זה הם תקעו לך עכשיו הצהרת הון. אני מציע שלא תתרגש, יש לנו כמה חודשים טובים להכין הצהרת הון מסודרת. מדובר בסך הכול בספירת מלאי של כל הרכוש שלכם. הכי חשוב שבפעם הראשונה תצהיר על כמה שיותר. כמובן, אם יש לכם הסברים טובים מאיפה היה לכם הכסף. אתה מבין, אלה שאלות שגם אני רוצה לקבל עליהן תשובות ברורות. למשל, איך זוג שכירים, מורה בתיכון ופקח ברשות שמורות הטבע, הצליחו לקנות משק חקלאי ולבנות בית יפה?"

שלומקי זעם: "תגיד לי, גילן, אתה דפוק? אתה בצד שלי או בצד שלהם? אתה שואל ברצינות?"

"כן, שלומקי, אני שואל לגמרי ברצינות. כשאתה בא לרופא, אתה מספר לו איפה כואב, נכון? רק ככה הוא יכול לתת את הטיפול הראוי." גילן גולד שיחק בעט שבידו וחיכה לתשובה. "שמע, גילן, שיהיה ברור, יערה ואני לא רמאים, עבדנו קשה כל החיים. כל מה שיש לנו חסכנו או קיבלנו בירושה." גילן גולד הרים את שתי רגליו על השולחן, נשען לאחור ושילב את ידיו מאחורי עורפו, וחיוך קטן וממזרי עלה על פניו: "יפה, נניח שאני מאמין לך וקיבלתי את ההסבר שלך, יש לך תיעוד של העברות הכספים? אישור צוואה מבית המשפט? אני צריך כל נייר רלוונטי. תביא את כל הקבלות שתמצא בבית. תבין, אני כאן בשבילך כדי להכין תשובות טובות לכל שאלה שתישאל בהמשך." גילן גולד הוריד את רגליו מהשולחן והביט בשלומקי, "יש לנו מאה ועשרים יום להגיש הצהרה מסודרת. מדובר בכמה חודשים של עבודה. חייבים לדייק ולחשוב על כל פרט. בהצהרת הון ראשונה אסור לפספס, היא הבסיס לאלה שיבואו אחריה. הבנת? אבל אותי לא עשו באצבע, אני אראה להם. אתם תעשו טובה לעצמכם ותהפכו את הבית. תאספו כל קבלה, כל שטות שרכשתם במשך השנים. כל מכשיר חשמלי, שיפוצים, עלות בניית הבית — הכול. הבנת אותי? היכן שלא יהיו קבלות, נכין תצהיר הסבר. אני הולך לתת להם פטיש חמישה קילו ישר על הראש. שלומקי, הטיפול שלי, כרגיל, יעלה לך הרבה כסף, אבל בסוף תצא בזול. ללקוחות כמוך אני נוהג לומר: הצהרת הון זו מחלה כרונית, היא חוזרת לבקר אותך מעכשיו כל חמש שנים. תזכור, במס הכנסה כמו בכדורגל, ההתקפה היא ההגנה הטובה ביותר."

כעבור זמן הניח שלומקי על שולחנו של גילן גולד שקית ניילון גדולה, שהכילה את כל הניירות שאסף בביתו. רואה החשבון המנוסה ניצל את כל הזמן שניתן לו, ואף ביקש דחייה של ארבעה־עשר יום מעבר למועד שנקבע. כשסיים את הכנותיו, זימן גילן גולד את שלומקי למשרדו. "הכול מוכן ומזומן. יש כאן חמישה קלסרים המכונסים בקלסר גדול אחד. זו הצהרת ההון שלכם. הצלחנו לקבל דחייה של שבועיים, כי היה חשוב לי שתגיש את ההצהרה על היום הראשון של השנה החדשה. זה תרגיל קטן שלי, בתחילת השנה הם הכי עמוסים. מס הכנסה מפוצץ בדוחות של סוף השנה הקודמת. זה מגדיל את הסיכוי שאפילו לא יבדקו את הצהרת ההון שלך. חשוב שתגיע עם הקלסרים ותיתן להם אישית את כל החומר. אל תדאג, יש אצלי העתקים. אל תשכח לקבל אישור בכתב על ההגשה. תחזיר את הכדור למגרש שלהם. ואז נחכה ונראה."

ביום ראשון, 1 בינואר 1999, התייצב שלומקי במשרדי מס ההכנסה בטבריה והניח את הצהרת ההון כמצוות גילן גולד. בלכתו במסדרון, חמוץ פרצוף, לכיוון דלת היציאה, התגנב לנחיריו ריח שמן מטוגן מוכר. שלומקי נעצר לרגע, תלתליו הג׳ינג׳יים של אמיר שבלי התגלו בחדר שחלף על פניו. שלומקי סינן קללה חרישית. אמיר שבלי יצא מהחדר: "אדון דגן, רצית לומר לי משהו?" סומק עלה על פניו של שלומקי, ובאותו הזמן נשמעה צעקה במסדרון: "בנדוק, איפה אתה? בנדוק, אל תלך לשום מקום, אני צריכה אותך אצלי רגע."

"אדון דגן," אמר אמיר שבלי, "אודה לך אם תואיל להמתין דקתיים. אני כבר חוזר."

אמיר שבלי נכנס לאחד החדרים במסדרון והשאיר את שלומקי מופתע ונבוך. כעבור זמן חזר שחיוכו העקום על פניו: "מס הכנסה הוא כמו מפעל הפיס, מי שמחכה זוכה. אדון דגן, תזכיר לי, היה נדמה לי שרצית לומר לי משהו קודם? טוב, אני רואה שלא נוח לך, אולי שכחת. בסדר, נעזוב את זה. הנה הגיעה שעת צהריים, מדוע שלא נשב אתה ואני לסעוד יחד? לא הרחק מכאן יש חומוס משובח וקפה טוב. החמה ברקיע, ואת הבטן יש להרגיע," סיים אמיר בחרוז וסימן לשלומקי לבוא אחריו.

"אני, תראה... אין לי הרבה זמן, אני צריך לחזור לעבודה," אמר שלומקי בקול יבש.

הג׳ינג׳י הגבוה התעלם מתשובתו של שלומקי, הניח את ידו על כתפו והוביל אותו ליציאה: "העבודה כבודה במקומה מונח, היא לא בורחת לשום מקום. כל פועל צריך לאכול ארוחת צהריים. לא נאה לך שנאכל יחד? נשב, נקשקש וננשנש ותחזור לעבודה מבסוט ועם בטן מלאה." אמיר שבלי יצא מהרחוב הראשי ונכנס לסמטה צרה שבהמשכה שכנה המסעדה. הוא הצביע לעבר הכוך שהתהדר בשם: "חומוס אבו טורק", נכנס, הצביע על אחד השולחנות, ושניהם התיישבו. מלצר רזה ומקריח ניגש מלא מרץ לשולחנם: "אהלן וסהלן, יא בנדוק. כבר אני מביא את המסבחה שלך, לא שכחתי, עם הרבה בצל מטוגן והרבה חריף. הקפה כבר על האש. מה להזמין לאורח?" פנה המלצר לשלומקי.

"אבו טורק, תביא בשביל אדון דגן מנה חומוס גרגירים, בלי הרבה חריף, ושים בצלחת גם ביצה קשה. אני חושב שקלעתי בול? בטח שכן, לפי הפרצוף שלך אני יודע שאני צודק, נכון, אדון דגן?" וחיוך גדול היה שפוך על פניו.

"די, חאלס עם ׳אדון דגן׳, קוראים לי שלומקי!"

"בסדר, שלומקי," אמר אמיר שבלי בחיוכו העקום. כל אותו הזמן סבב אבו טורק סביב שולחנם בצעדי ריקוד קלילים: "סליחה, אדוני, מר שבלי נותן לך כבוד גדול. אדון זה... איש חשוב פה, הוא אוכל איתך בשביל הכבוד שלך."

אמיר שבלי שילח את אבו טורק לדרכו. "מעכשיו — רק שלומקי, אני מבטיח. אתה יודע, צריך להקפיד על חינוך ונימוס כדי שלא יבוא המנחוס."

שלומקי זז בחוסר נוחות בכיסאו: "נו באמת, די עם הגינונים המיותרים האלה, אתה מגזים... בסדר, אז צדקת, אני באמת אוהב חומוס גרגירים וביצה קשה."

אמיר הוריד את שעון הזהב ממפרק כף ידו ומתח את מנגנונו. "אבא שלי היה אומר: ׳בני אדם אוהבים כבוד׳. אבל בשביל כבוד צריך לעבוד, נכון? אז עובדים על כולם בעיניים. כשמגיע הזמן לשלם מסים, אנשים באים עם דלי מלא תירוצים. תגיד, שלומקי זה שם חיבה של שלמה?" שלומקי חש מבוכה, "כן. בתעודת הזהות כתוב שלמה." "שלומקי זה דווקא נחמד, לא שמעתי קודם. בתעודת הזהות שלי כתוב אמיר שבלי, אבל כולם קוראים לי בנדוק. נדבק לי מאז שאני תינוק. אבא שלי, זיכרונו לברכה, אם היה שומע ילד קורא לי בנדוק, היה מתעצבן כמו אבו נפחא. התרגלתי, היום כבר לא אכפת לי."

בנדוק סובב את שעון הזהב על השולחן: "תראה, שלומקי, רציתי לדבר איתך על החלקה שלך במושב... לא חבל שהשדה שלך עומד חרב סתם כך? אדמה היא החיים, בלי יבולים הקרקע נזרעת שדים. האדמה מצמיחה צרות, ובעל הבית סובל. אם אין באפשרותך לעבוד בשדה, מדוע שמישהו אחר לא יעבד אותו? במקום קוצים תרוויח קצת."

שלומקי מולל את מפית הנייר בידו: "תודה, אולי פעם כשיהיה לי זמן, בעוד כמה שנים... נשתול זיתים בכל החלקה שלנו. אשתי חושבת שזה הכי טוב."

אמיר הניח יד גדולה על שעון הזהב שהיה מונח על השולחן, חפן אותו באגרופו ואמר: "אצלכם כולם שותלים עצי זיתים. למה? זיתים זה לא יהלומים. היום יש גידולים הרבה יותר רווחיים. ככה אני חושב, אבל תעשה מה שאתה מבין. בשדה שלך יש הרבה קוצים, וזה סימן לאדמה פורייה. לא טוב להשאיר אותה ככה."

"אמרתי לך, כרגע אין לי זמן לחקלאות. אני שכיר ואשתי מורה."

"אדון שלומקי, לי דווקא יש רעיון. מה דעתך על שותפות? זה יעשה טוב לשדה שלך. אתה נראה לי בחור טוב. בשותפות זה רק איך אנשים מסתדרים. ואל תחשוב שאני עושה לך טובה, אני עושה טובה לאדמה."

שלומקי ניקה בכף ידו פירור שנשאר על שולחן הפורמייקה: "לא יודע אם אני בנוי לשותפות, אני רגיל לעשות הכול לבד."

"שיהיה ברור, שלומקי, זה לא בשבילי. אני לא רוצה כלום. לי אסור, אני עובד מדינה. חשבתי שתעשה שותפות עם אחי, הוא חקלאי מצוין." אמיר שב וענד את השעון על מפרק ידו. "אני רואה על הפרצוף שלך שאתה כועס עלי. אהה, עכשיו תן לי לנחש... זה בגלל הצהרת ההון, נכון? ידעתי. אני צודק?"

"אתה צודק שאני כועס על מס הכנסה. לא מבין, מה אתם רוצים ממני?"

"תראה, אדון דגן, אני לא מכחיש שאת הצהרת ההון קיבלת בגללי. נשלחתי לעשות ביקורת לשטח שלכם, ועל הדרך ראיתי שיש לכם בית גדול. אדם שבונה בית יפה, צריך שיהיו לו הסברים באשר למקורותיו הכספיים. אתה לא צריך להתרגז בגלל זה. זו חובתי, בית כמו שלכם לא בונים ממשכורת של פקח ברשות הטבע, שלא מגדל כלום בשדה שלו, נכון? התפקיד שלי הוא לראות את מה שאחרים לא רואים. אם יש לכם הסברים וקבלות, אז מה אכפת לך?" את דבריו אמר בנדוק בצורה נינוחה וחברית שהטרידה את שלומקי.

"תגיד לי, בנדוק, במקום להסתובב סביב הזנב, אולי תסביר לי בעברית פשוטה ולא בשפה של שבת מה אתה רוצה ממני בכלל."

"אדון דגן, אל תכעס, אני רגיל ששונאים אותנו. במס הכנסה מלמדים אותנו לגדל עור עבה. אני יכול להבטיח לך, אני לא נטפל סתם. בלי להעליב, אתם גידלתם אבטיחים ולא דיווחתם על ההכנסות. בניתם בית גדול. צריך להבין מאיפה הכסף. זה מאוד פשוט. ההתרשמות האישית שלי היא שאתם לא מבינים איך מנהלים עסק. כנראה זה כל הסיפור. אני לא אחראי לתיק שלכם. רק נתתי חוות דעת מהביקור שלי בשדה. תן לרואה החשבון שלך לעשות סדר. אחרי שהכול ייגמר, תוכל לחזור לישון בשקט. מי שהמצפון שלו נקי, ישן טוב בלילה. כל אחד יודע את זה."

שלומקי התאפק לא להתפרץ: "אז מה אתה רוצה עכשיו?"

"יש פתגם ידוע, ׳טובים השניים מהאחד׳. אחי שותף טוב, הוא ישקיע בטרקטור, יקנה זרעים ויביא פועלים. אתה לא תעשה כלום, תמשיך בעבודה שלך כרגיל. אחי יעשה את כל העבודה, וכל ההוצאות עליו. יגַדל מה שיגַדל וימכור. הוא יחזיר לעצמו את כל ההוצאות, וביתרת הרווח תתחלקו חצי־חצי. הוגן? בכל מקרה ישתלם לך, האדמה לא תהיה עצובה והארנק שלך יחייך. מה דעתך?"

אבו טורק הגיע בהליכה גמישה לשולחנם והניח לפניהם צלחות עמוסות אוכל. אמיר קירב את צלחת המסבחה לשלומקי: "תטעם קודם משלי. זהירות, חריף אש, תטעם, כן... תכניס את הפיתה, אל תתבייש. תכף תרגיש חגיגה בפה, ככה צריכה להיות מסבחה טובה. עכשיו אנחנו אוכלים ואני שותק. כשאוכלים לא מדברים, נותנים כבוד לחומוס. תחשוב בינתיים." החוקר החקלאי קרע חתיכת פיתה, פיזר את הבצל המטוגן על החומוס, יצק מנת שמן זית במרכזה, הזליף לימון סביב ואז טבל את הפיתה בתנועה רחבה בצלחת. בשתי אצבעותיו אחז בכדור פלאפל,שהגיע עם המאכלים, הוסיף חריף ולעס את האוכל בעצימת עיניים ובריכוז רב. שלומקי החזיק בפיתה וטבל אותה בחומוס, מחשבות רבות הציפו אותו. מה רוצה ממני האיש הזה ששפתו גבוהה ומנהגיו פשוטים? יש בו משהו חלקלק ולא ברור. "בנדוק". לא סתם נדבק לו הכינוי שפירושו בערבית "ממזר". שנים שלומקי מנהל מלחמת חורמה בציידי החוחיות ובסוחרי הבנדוקים. במהלך שירות המילואים בשטחים, כאשר חייליו היו בודקים חשודים בביתם, היה שלומקי תר אחר כלובים עם בנדוקים. קישוט נפוץ בבתים רבים של תושבי הגדה. הביקוש הרב המריץ את הציידים לתפוס עוד ועוד חוחיות. כשאוכלוסיית החוחיות התמעטה, עלה מחירם של הבנדוקים, והציידים פיתחו שיטות אכזריות יותר. לחוחית הפיתיון היו שוברים את אחת הרגליים. את הרגל הבריאה היו קושרים בחוט ליתד קטנה באדמה. מעל חוחית הפיתיון הפצועה היתה נפרשת רשת גדולה. ציוציה הקולניים של החוחית הפצועה היו מזמנים למקום חוחיות נוספות, ועל ראשן היתה מופלת הרשת. החוחיות היפות נלקחו להכלאה עם זכר הקנרית. ככה נולד גזע חדש, "הבנדוק המזמר". יצור כלאיים שאינו יכול להתרבות, וגם אינו יכול לשרוד בטבע. תושבי הכפרים הערביים בגדה ובישראל היו מוכנים לשלם מחיר גבוה במיוחד תמורת "בנדוק מזמר", במיוחד אם בקצה זנבו היתה נוצה צהובה, שנחשבה כמביאה מזל רב לבית.

"נו, שלומקי, מה אתה אומר על החומוס?" קטע אמיר שבלי את מחשבותיו.

שלומקי זז באי־נוחות בכיסא הפורמייקה הנוקשה: "אין תלונות, בסדר."

אמיר דחק בו: "זו החומוסייה הטובה בעיר... ואצלך זה רק בסדר?"

"חומוס זה חומוס... הכול אותו הדבר." הג׳ינג׳י ניגב ביסודיות את הצלחת שהתרוקנה: "למען הרקורד רק שתדע, אדון שלומקי, החומוס של אבו טורק זה לא סתם חומוס... זה אמנות. ואני חשבתי שאתה מבין בחומוס."

"בשבילי כל חומוס זה אותו הדבר."

"אדון שלומקי, אין שום דבר בעולם שלנו שהוא אותו הדבר. כמו בטביעת אצבע, לכל אחד יש רק את שלו. צריך לדעת רק להבחין בהבדל. בעבודה שלי למדתי לשים לב לפרטים הקטנים, להבחין בהתנהגות שבדרך כלל לא שמים לב אליה. יש נהגים שמקשיבים רק לדיבורים ולחדשות, ויש ששמים מוזיקה בפול ווליום. מה זה אומר על כל אחד מהם?"

"אין לי מושג... אבל אני שומע בעיקר דיבורים."

"מעניין... חשבתי שאתה טיפוס של מוזיקה."

"אני מכור לחדשות של רשת ב׳. לפעמים שירים ישנים... ותוכנית אחת ברדיו האזורי של סיפורים. קולטים אותה פה היטב, ׳רוח מזרחית׳, אני מקשיב לה הרבה."

"איזה סיפורים?"

"כל מיני, פשע ודברים מעניינים שקרו פה באזור. אני חושב שאותך היא תשעמם."

"למה? סיפורים טובים אני אוהב לשמוע. איך אמרת קוראים לתוכנית?"

"׳רוח מזרחית׳. תגיד... שמעתי שקוראים לך גם בנדוק?"

"כן. רצו להקניט את אבא שלי. יעני... הבן שלך ממזר. אני חושב שאתה הכרת את אבא שלי... שירתם יחד בצבא."

"איך קוראים לאבא שלך?"

"קראו לו אבו טלאל, הכרת אותו?"

"כן," ענה שלומקי.

עיניו של אמיר שבלי ברקו. "ידעתי, הייתי בטוח... אבו טלאל הוא האבא שלי," אמר אמיר שבלי בגאווה. "כשבאתי למושב שלכם, נזכרתי שפעם ראיתי אותך, גם את אשתך. הייתם באים לחנות שלנו בוואדי חמאם לקנות חומרי בנייה. תמיד דיברת עם אבא שלי."

"רגע, מה זאת אומרת... אתה הבן של אבו טלאל?" שאל שלומקי והסתכל בג׳ינג׳י כלא מאמין. אמיר שבלי צחק, ניגב את הזיעה והעביר סיבוב אחרון של הפיתה בצלחתו.

"כן, אני אמיר שבלי, הבן של אבו טלאל. עכשיו אתה מבין, שלומקי, למה בכפר קראו לי בנדוק? תסתכל עלי, אני לא דומה בכלל לאבא שלי... בגלל זה."

שלומקי כמעט השתנק.

"בחיאת, אבו טורק," צעק אמיר, "אבו טורק, תביא משהו לשתות, הגרון של שלומקי התייבש." אבו טורק הגיע עם קנקן מים: "אבו טורק, בחיאת... תעשה לנו עוד סיבוב קפה וכמה בקלאוות." נמשיו של אמיר ריצדו על פניו בזמן שחייך. "כשהגעתי למשק שלכם במושב, עוד לא הייתי בטוח. אותך בקושי זיהיתי, אבל אשתך, היא כמעט לא השתנתה." בעיניו הכחולות של בנדוק עלתה לחלוחית, "אבא סיפר לי פעם שהייתם תקופה יחד בצבא."

שלומקי הרים את ידו ועצר את אמיר בשטף הדיבור: "בנדוק, אני לא מבין כלום... אתה רוצה לומר לי שאתה בכלל בדואי?"

אמיר שבלי העביר יד בתלתליו הכתומים: "לגמרי. אני בדואי אסלי, ישר מהתנור, כמו שאומרים אצלכם. רק לא רואים עלי. אני בן הזקונים של אבו טלאל."

שלומקי המשיך להסתכל באמיר שבלי, מופתע.

"אני יודע, אף אחד לא מאמין. אבל אני בדואי. את זה אי אפשר לשנות. נעזוב את זה עכשיו, בהזדמנות תספר לי על אבא בצבא. תגיד, שלומקי, מה יהיה על השדה העצוב שלך?"

"אני באמת לא יודע, אתה בטוח שזה חוקי? לי זה מריח לא טוב... נראה כמו קומבינה."

"אל תדאג, שלומקי, זה שותפות עם אחי. כשר למהדרין, כמו שנהוג לומר. אני לא רוצה דבר בתמורה, ואל תצפה לשום הקלה במס הכנסה. אני מכיר היטב את החוק."

אמיר הידק שתי אצבעות גדולות סביב כוס הקפה, "תראה, אם זה לא מתאים לך, זה בסדר, אתה לא צריך לדאוג, חשבתי שזה טוב לכולם. אני יודע שאצלכם במושב שונאים אותנו. יש גנבה, מצביעים עלינו. לא בודקים את העובדות, הולכים למשטרה ומתלוננים שהבדואים מוואדי חמאם גנבו."

שלומקי שתק לרגע והירהר, "תשמע, בנדוק, אני באמת לא יודע, אני צריך להתייעץ עם אשתי. אולי נדבר על זה בעוד כמה ימים? ככה על רגל אחת קשה לי לקבל החלטה."

החיוך שהיה נסוך תמידית על פניו של אמיר שבלי נעלם. "אני אסביר לך משהו, שלומקי. אצלכם במושב, סביב כל בית בנו גדר גבוהה, למי זה מועיל? גנבים לא מתרגשים מגדרות. מנעול זה לאנשים ישרים. שמתי לב שרק לבית שלכם אין גדר. מבחינתי, זה סימן טוב."

אמיר נעץ את שיניו בבקלאווה ואת עיניו הכחולות בשלומקי, "חשבתי שאתם אחרים, לא קונים את השטויות האלה שכל הבדואים גנבים. משום־מה היה לי הרושם שאפשר לסמוך עליכם."

"עכשיו בילבלת אותי לגמרי... אם מבחינתך אנחנו בסדר, אז איך זה? באמת תסביר לי, למה דווקא לנו סידרת הצהרת הון?" אמיר צחק בקול רם: "פרוצדורה, שמעת על זה, שלומקי? זה הנוהל, שום דבר מיוחד. אין לך מה לדאוג. אצלנו אומרים: מי שהולך נגד הרוח הוא כמו ספר פתוח."

"די, בנדוק, באמת נמאסו החרוזים הדביליים האלה. אני לא ילד קטן, אתה מוכן לדבר איתי ברצינות?"

"תבין, שלומקי, זאת העבודה שלי. אני עובד רשות המסים. יש חקירה ויש נהלים. אני עובד על פי הספר. מעידה קטנה שלי, והופ... זורקים אותי, לא ככה? זה לא אישית נגדכם. עכשיו זה ברור? טוב... אני רואה שאתה לא יורד לסוף דעתי. תבין, שלומקי, בעבודה שלי עוד לא נפגשתי עם נישומים שמתנדבים לספק מידע לרשויות מתוך רצון טוב. אני צריך למצוא דרכים עוקפות, בסוף כל אחד מסיבותיו מסתיר משהו. אין לי בעיה עם מי שרוצה לשמור על פרטיותו, אבל את מי שמתחמק מתשלום המסים — תפקידי לגלות. אני מגיע למושב ומציג את עצמי כחוקר מס הכנסה אמיר שבלי. מושבניקים שומעים מס הכנסה ונבהלים. הם משוכנעים שאני יהודי, לא קולטים שאני בדואי. חיצונית לא רואים עלי, העברית שלי טובה כמו שלכם. עבדתי קשה מאוד על המבטא בשיעורים של המורה יעל תלמודי. בהתחלה צחקו עלי, לא ויתרתי, וזה מאוד השתלם. היום אני מדבר עברית יפה יותר מרוב הישראלים. אומרים לי שאני מדבר כמו זוהיר בהלול, אבל אצלי לא שומעים מבטא. כשהייתי קטן, אבא הסביר לי שבדואי שרוצה להצליח, חייב להיות הכי טוב בכל דבר."

שלומקי הוריד את משקפיו וחיפש מילים שלפתע אבדו לו: "אז כשהגעת לבית שלנו, ידעת מי אנחנו?"

"לא בדיוק. השם שלכם לא אמר לי כלום, אני מבצע הרבה חקירות ביישובים חקלאיים. ידעתי שיש לכם חוב ישן על מכירת אבטיחים שלא שולם וצבר קנסות וריבית גבוהה. ביקשו ממני לברר מה עוד גידלתם במהלך השנים. בחקלאות רב הנסתר על הגלוי. יש חקלאים שמרמים בשוליים. אז באתי לבדוק. אשתך מהרגע הראשון היתה מוכרת לי, לא זכרתי מאיפה. הציעה לי מים קרים. היתה אדישה. עדיין לא נפל לי האסימון. לפי ההתנהגות של הבן אדם אני מגבש השערות. כשראיתי אותך, מיד ידעתי שאתה לא עובד בחקלאות. תסתכל על כפות הידיים שלך, ככה לא נראות ידיים של פועל. כל פרט מספר לי משהו, זו העבודה שלי, ואני צריך להוציא דוח מסודר. לפעמים שווה להזיע בשביל לדעת את האמת."

שלומקי התבונן בבן שיחו והמשיך לחפש סימנים באיש שאמר שהוא בנו של אבו טלאל. "אז לא מצאת בשדה שלנו כלום, ובכל זאת דפקת לנו הצהרת הון?"

אמיר שתה את הקפה במתינות. "תראה, שלומקי, זו חובתי. אני לא דופק תלונות סתם, יש לי הרבה ניסיון, הייתי גשש בצבא כמו אבא שלי, אפילו חתמתי קבע בשביל הפרנסה. אתה צריך להבין, שלומקי, מי שבסדר, לא אכפת לו מהצהרת הון. אהבתי את זה שלא התחנפתם. כשמגיע חוקר ממס הכנסה יש דפוס התנהגות שחוזר על עצמו: החנפנים מכרכרים סביבי, קפה ועוגה, חושבים שזה יעזור. המתנשאים עומדים בשער, שואלים המון קושיות כדי להרוויח זמן. השקרנים, זה עם מיוחד. מדברים המון, מנסים לבלבל אותך. הטיפשים פועלים מהר ובחוסר שכל. קודם מנסים להסתיר וחושבים שאני לא ארגיש. כל מעלים מס ומנהגיו. לי יש סבלנות. הכול בנחת, ביטחון עצמי זה מספר אחת בעסק שלנו. לתת לצד השני להזיע, לעשות שגיאות. מול חשודים אני משחק אותה קצת טמבל, להוריד להם את החשדנות, בקשות קטנות ותמימות, מבקש מים קרים, לפעמים קפה. למס הכנסה אף אחד לא מסרב. בינתיים אני מסתובב קצת בחצר. מציץ פה, מסתכל שם. מי שאין לו מה להסתיר, מה אכפת לו? בחצר תמיד נשארים סימנים. לפעמים אני לא צריך לעשות כלום, רק לקלוט כמה פרטים חשובים שאף אחד לא טרח להסתיר. לפני שנתיים באתי לביקור במושב שלכם. בלי שמות, משק עם שער גדול וגדר גבוהה. צילצלתי באינטרקום, בעל הבית התעכב, לא פתח מיד. שאל מי אני, מה אני רוצה. אמרתי: מס הכנסה. לא פתח את השער. הוא הלך את כל המרחק מהבית עד השער. ישר חשדתי שהוא מסתיר משהו. אחרת היה פותח את השער באינטרקום ונותן לי להיכנס. בסך הכול רציתי לעשות בדיקה שגרתית בשדה. העיניים שלו התרוצצו, ראו את הפחד שלו. היו לו תירוצים והסברים למה לא מתאים לו הביקור שלי באותו היום. בזווית העין ראיתי בחצר הרבה זוגות אופניים ישנים. למה מושבניק צריך אצלו בחצר כל כך הרבה זוגות אופניים ישנים? אולי פרנסה מהצד בלי חשבוניות מס? ישר חשדתי שמדובר בגנב. אתה מבין, ככה זה עובד. אצלכם נראה לי מוזר שלא מגדלים כלום בשדה, ויש לכם בית יפה. איך מבררים? שולחים הצהרת הון, כי אצלי אין הנחות. אתה לא צריך להתרגז, כולם יודעים שמדובר בנהלים פשוטים."

שתיקה נפלה בחומוסייה. שלומקי עדיין התקשה להאמין שהג׳ינג׳י כחול העיניים הוא הבן של אבו טלאל. כששלומקי הגיע כקצין צעיר למילואים, סרן אבו טלאל היה המפקד הוותיק של הגששים בגדוד, הוא חיכה לקבל דרגת רב סרן ולפרוש מהצבא. בתוך זמן קצר נקשרה ידידות בין הקצין הצעיר לקצין הבדואי רב־הניסיון. כשיערה ושלומקי בנו את הבית החדש, הם נפגשו פעם נוספת בחנות הגדולה של אבו טלאל לחומרי בניין. אבו טלאל התרגש ונתן לשלומקי הזמנה לאירוע פתיחת המסעדה שלו בכפר. אל שלומקי הגיעו שמועות שאבו טלאל עובד בשביל השב"כ. זה היה ההסבר לכך שהצליח לפתוח שני עסקים מיד אחרי שהשתחרר מצבא קבע. במסעדה של אבו טלאל התכנסו נכבדים ופקידי מדינה. לאבו טלאל היה שולחן קבוע בפינת המסעדה. השולחן שלו היה כמו משרד שבו ניהל את פגישותיו. דרך נוחה לסגור עניינים אצל השלטונות. כששלומקי הזדמן פעם למסעדה, אבו טלאל סירב לקבל ממנו תשלום. שלומקי הירהר באבו טלאל, שהערכה רבה היתה לו כלפיו, והתבונן בבנו. עיניו היו כחולות ככנרת ביום יפה, החשדנות שלו החלה מתמוססת. הג׳ינג׳י שעיצבן אותו קודם הצטייר לו עכשיו אחרת. אך שאלות רבות עדיין הציקו לו: "תגיד לי, בנדוק, איך הבן של אבו טלאל נעשה חוקר חקלאי במס הכנסה, ולא עורך דין או רופא?"

אמיר שבלי שוב חייך את חיוכו העקום: "אחרי הצבא הלכתי ללמוד. עשיתי תואר ראשון בקרימינולוגיה באוניברסיטת חיפה. התגייסתי למשטרה וחשבתי שעם רקורד של גשש, קצין בצה"ל ותואר באקדמיה אהיה בלש. במשטרה הרגשתי שאני לא רצוי. אין לי הסבר למה, מלבד העובדה שאני בדואי. קיבלתי הצעה ועברתי לרשות המסים. שם התאקלמתי מצוין. אני חוקר בכיר ומאוד אוהב את העבודה שלי. חבל שאין לי זמן לגמור את התואר השני. כבר שנתיים אני גורר את התזה. אם אבא היה חי, הייתי מסיים את התואר רק בשבילו."

שלומקי סיים את הקפה והניח על השולחן שטר של מאה שקלים. אמיר שבלי החזיר בתקיפות את שטר הכסף לשלומקי. "תעשה טובה, אדון דגן, אני הזמנתי ואני משלם, בכבוד שלי ושל אבא שהיה חבר שלך. לפני שאנחנו נפרדים, רציתי לומר לך שאין לך מה לדאוג בקשר להצהרת ההון. רואה החשבון שלך גילן גולד הוא שחצן לא קטן, אבל יודע את העבודה. אם היה פחות מתחכם, היה יותר טוב. החומרים שהגשת ייבדקו בצורה הוגנת. מהניסיון שלי הבדיקה אצלנו תיקח הרבה זמן. הרואה חשבון שלך מנצל היטב את המצב. סחבת עדיפה מבחינתו. תן לגילן גולד לטפל בזה. הוא יודע איך לנהל משא ומתן. אני חושב שאצלנו מבינים שהיתה תקלה. אתה צריך להבין, משרד ממשלתי לא ממהר להודות בטעותו. אני מאמין שבסוף יימצא פתרון. אתה תשלם משהו, כדי שכולם יהיו מרוצים, בטח תקבל גם אזהרה, אולי קנס, ויהיה סוף לפרשה. לא צריך להיות חכם גדול כדי להבין שמדובר בשגיאה של טירונים ולא בסרבן מס סדרתי. עשית פאול טכני, כי לא דיווחת ולא שילמת מע"מ. אנחנו יודעים להבחין מתי זו מעידה חד־פעמית ומתי מדובר ברמאים שבכוונה ברורה קפצו מעל הפופיק. בזמן האחרון כולם רוצים המון ומהר. מכונית מפוארת, בית גדול, חוץ לארץ. בדרך גונבים קצת פה, קצת שם, מנסים לדפוק את השיטה. כשתופסים אותם, יש להם מיליון תירוצים והצדקות. אתה זה לא המקרה הזה. בניגוד לתדמיתם, עובדי מס הכנסה הם לא קניבלים. בינתיים תחשוב על הצעת השותפות על השדה עם אחי. תאמין לי, הכול חוקי. תגיד, מתי משדרים את תוכנית הרדיו שדיברת עליה?"

"כל ערב... לשדרן קוראים ישגב גלילי."

אמיר שבלי קם מכיסאו, לחץ בעוצמה את ידו של שלומקי: "נדבר בהמשך, קח כמה ימים לחשוב על ההצעה שלי. ישתלם לך." אמיר טפח בידידות על שכמו של שלומקי והלך לדרכו.

אפריל 1970 — אבו טלאל

דיונות, ערוצים חרבים, עצי שיטה מדברית ומרחבי אין קץ הציפו את מחשבותיו של שלומקי. בין 1969 ל־1970 שירת שלומקי תקופות ארוכות בסיני. הוא יצא לעשרות סיורים בחצי האי. הכיר כל רחוב וסמטה בעיירות ראס סודר, אבו טור, אבו רודס ואבו זנימה. כחובב טבע נלהב, הוא טיפס על ג׳בל קטרינה כמה פעמים. בכל הזדמנות הוביל את חייליו להתענג על החופים הבתוליים של שארם א־שיח׳, דהב ונואיבה. שלומקי למד להכיר היטב את הדרכים השונות בין א־נחל, ביר ת׳מדה והבסיס המרכזי של סיני בביר גפגפה. בזמנים רגועים נהג לשכב על חוף מפרץ סואץ, גופו סופג את קרירות מי הים המשתלבים בזרמים החמים של מי הגופרית שגלשו מחמאם פרעון.

כחצי שנה לאחר שהשתחרר מהשירות הסדיר, זומן שלומקי לשירות מילואים. צו המילואים הגיע מהר משחשב. שערו התארך והחזרה לאווירה הצבאית לא התאימה לאורח חייו באזרחות. עשרים ושמונה הימים שבהם נאלץ לשהות במילואים נראו לשלומקי ארוכים ומיותרים. בשעת אחר צהריים מאוחרת התייצב במפקדת חטיבת החרמ"ש בראס סודר. לפני שהספיק להניח את תרמילו, קרא לו מפקד החטיבה: "ממפקדת האוגדה נמסר לי שאתה מכיר היטב את השטח. יש לי משימה בשבילך. על הסובוח מחר, עוד לפני הזריחה, אתה יוצא לחפיפה. זה סיור בדיקת צירים שגרתי. סידרתי לך חפיפה עם הקצין שמכיר פה את השטח הכי טוב, רב סרן אבו טלאל." שלומקי חייך.

"מה אתה צוחק?" שאל מפקד החטיבה.

"סתם. תגיד, אפשר לסמוך עליו?" סנט שלומקי במח"ט.

"אל תטעה בו. אבו טלאל שקט, נראה אדיש, אבל גשש מצוין." מפקד החטיבה התרווח בכיסאו. "טוב, שניכם יוצאים מחר יחד, דע לך, הבדואי הזה מכיר את הציר הזה יותר טוב מכל אחד פה. שים לב, בזמן האחרון יש הרבה מסתננים, אי אפשר לשמור על כל רצועת חוף הים. תמיד יש מניאקים שמנסים להבריח משהו. יש לנו כמה בדואים שמדווחים לנו, אני אף פעם לא סומך לגמרי על הדיווחים האלה, הכול בעירבון מוגבל. אתה מבין אותי? אנחנו בסיני, כולם פה בני דודים. בקיצור, תפקח עיניים ותהיה זהיר."

עם אור ראשון יצא הסיור לדרכו מראס סודר לעין מוסא. רב סרן אבו טלאל הוביל את הכוח. חייליו של שלומקי איבטחו את מפקד פלוגת הגששים. השמש הפציעה, והאוויר עדיין היה קריר ולח. אבו טלאל הצליב על החזה את הקלשניקוב, חבש את קסדת הפלדה והחזיק בידו דקר ארוך. לשלומקי אמר בשקט: "אני הולך קדימה לבד, אתה והחיילים תישארו לפחות עשרה מטרים מאחורי. אל תסתכלו עלי, תסתכלו לצדדים, תהיו ערניים לסימנים שלי."

שלומקי אירגן את חייליו. הזחל"ם השתרך אחריהם בנסיעה אטית. אבו טלאל הלך לאט, עצר, בדק בעזרת הדקר והמשיך. שתיקת ההולכים בציר הופרה רק בבדיקת קשר שהתקיימה בכל חצי שעה. הבוקר נסוג, והחמה קפחה על ראשי החיילים. אבו טלאל נופף בדקר לעבר הזחל"ם לאות שיעצור במקום. הוא הוריד את קסדת הפלדה, את החגור הניח על החול, כרע בפישוק, ומכיס החולצה הצבאית הוציא משקפיים במסגרת חומה. הוא ניקה את העדשות וסקר בקפדנות את האדמה. בחוד הדקר הרים חתיכת צואה יבשה והתבונן בה כבוחן יהלום יקר. הוא נעמד וצעק: "קצין שלומקי, בוא להנה."

כששלומקי התקרב, אמר לו: "מצאתי חרא של גמלים, בפנים עוד רטוב לגמרי."

"נו, אז מה זה אומר?" הקשה שלומקי.

"הגמלים עברו פה לפני כמה שעות בחושך. נראה לי מסתננים. נעקוב אחריהם ונראה לאן הלכו." אבו טלאל סגר את חגורו, הניח את קסדת הפלדה על ראשו ואמר: "עכשיו תגיד לחיילים להיות מוכנים, לא לישון בהליכה, שהזחל"ם ייסע לאט ובזהירות."

העקבות שאבו טלאל הלך אחריהם עזבו את הציר הקבוע. הוא סימן לזחל"ם לרדת מהציר ולנסוע אחריו. לשלומקי אמר בקשר בקול סמכותי: "תדווח לחטיבה שמצאנו עקבות של מסתננים בשטח. תבקש כיתת כוננות, ואולי נצטרך מסוק. יכול להיות שאלה מחבלים."

הסטייה מהציר הקבוע עוררה דריכות בכוח הקטן. המתח עלה, רב סרן אבו טלאל הלך אחרי העקבות. כשלושה קילומטרים הם צעדו בשטח המדברי, והזחל"ם נסע מאחור עד שהגיעו לצומת כבישים. כשהתקרבו לצומת, סימן אבו טלאל בידו לכוח שיעצור. לשלומקי רמז להתקרב אליו. המתח שהיה שרוי בו נעלם. "מה מצאת?" שאל שלומקי.

רב סרן אבו טלאל התכופף לכריעה והצביע על העקבות בחול. "פה הם נפגשו. שלושה אנשים, שני גמלים." "שני גמלים... נו... אז מה?" תהה שלומקי. אבו טלאל הוריד את החגור והנשק, התיישב כמו אדם הכורע לעשות את צרכיו, הוציא סיגריה, הדליק ושאף את עשן הטבק: "לגמלים היה קשה, הם סחבו הרבה משקל על הגב."

"איך אתה יודע שלגמלים היה קשה? רק לפי העקבות?"

אבו טלאל מצץ את הסיגריה, "קצין שלומקי, תסתכל פה, אלה עקבות של גמל זקן, הרגל שלו גדולה מאוד, הוא הלך בראש. הגמל השני, יש לו דם ברגל השמאלית מאחור. תסתכל טוב, הנה, אלה העקבות של הגמל הזקן ואלה של הגמל עם הרגל הפצועה. אתה רואה את ההבדל בין העקבות? הגמל כנראה דרך על חתיכת ברזל." אבו טלאל התרומם מכריעתו, משאיר את החגור והנשק על האדמה: "עד לפה הגמלים הלכו דוך, בקו ישר, לא ימינה ולא שמאלה, כל הזמן ישר. עכשיו אתה מבין?" אבו טלאל הסתכל על שלומקי.

"או־קיי, הגמלים הלכו ישר, מה זה אומר?" אבו טלאל הוציא עוד סיגריה, הדליק ושאף עשן: "גמל, מה הוא רוצה? אוכל ומים. גשש צריך להבין את הגמל. גמל בלי עבודה, יש לו זמן, לא אכפת לו מאף אחד. הגמל אין לו על הגב שום דבר, הולך במדבר כמו נחש. פעם ימינה ופעם שמאלה... הגמל הולך לפי האוכל. עוצר ליד שיח, אוכל קצת, ממשיך ללכת ומחפש עוד אוכל. הצעדים שלו קטנים, שוואיה שוואיה. בא הבעלים של הגמל, מוריד אותו לאדמה וקושר לו שקים כבדים על הגב. בשביל הבדואי הגמל הוא כמו אוטו. הוא סוחב לאן שהבדואי מוביל אותו. הגמל, אם יש לו משקל על הגב, הולך מהר ובצעדים גדולים. רק ישר כל הזמן. לא מחפש אוכל... לא ימינה לא שמאלה... רק ישר. למה שהגמל רוצה להגיע מהר למנוחה. עכשיו אתה מבין? לפי העקבות אני יודע שהמבריחים שמו הרבה משקל על הגב של הגמלים והלכו ישר עד שהגיעו לפה."

"אז מה עושים עכשיו?" שאל שלומקי.

אבו טלאל זרק את בדל הסיגריה, "אתה רואה? פה המסתננים עצרו את הגמלים, השכיבו אותם, פרקו את הסחורה וחיכו. רואים הכול מעוך. כאן הגמלים רבצו וחיכו קרוב לכביש. הגיעה משאית קטנה לצומת. הורידו מהגמלים את הסחורה והעבירו למשאית. אתה רואה, פה יש עקבות של סנדלים מפלסטיק, בטח של הסוחר שבא במשאית. למבריחים היו כפכפים מגומי. קצין שלומקי, אני חושב שהם הביאו שקים עם הרבה חשיש, לא נשק. מצאתי קצת חשיש, נפל בבדיקה של הסוחר. המסתננים נתנו לסוחר את החשיש, והוא נתן להם כסף. חאלס, נגמר. אחר כך התיישבו פה והדליקו מדורה. בישלו תה ועישנו ביחד."

אבו טלאל הרים בדל סיגריה וקירב לאפו: "חומר טוב, חשיש שמגדלים לאורך הנילוס. הסוחר העמיס את הסחורה ונסע אולי לדהב. המבריחים בטח מבסוטים כי עשו הרבה ג׳ובות של כסף. אחד לקח את הגמל הזקן והלך בחזרה לכיוון עין מוסא, מאיפה שממנו בא. השני... תסתכל, יש פה דם, הלך לכיוון סנטה קטרינה."

שלומקי לא התאפק: "על סמך מה אתה יודע שלא הבריחו נשק?"

"חיפשתי טוב ולא מצאתי טיפות שמן בחול. את הרובים והאקדחים טובלים בשמן ועוטפים בבד. לשמור שלא תהיה חלודה. מבריח נשק לא עושה סוטול. זה מסוכן מדי. מבריחים של חשיש זה ביזנס אחר. נשק גונבים מהצבא המצרי... מפחדים מהלשנות, בגלל זה מבריחים של נשק עובדים לבד... גמל אחד, שלא ירגישו. גמל יכול לסחוב הרבה רובים ואקדחים. בחשיש פחות מפחדים. צריך הרבה סחורה בשביל להרוויח. גמל אחד לא מספיק. היום כולם חוזרים הביתה מבסוטים."

"שמעתי שאתה משתחרר?" אמר שלומקי.

"כן, כשתגמור את המילואים תבוא לבקר. אני עושה חאפלה גדולה בכפר."

"תן קודם לגמור את המילואים. אחר כך נראה."

"תבוא... אל תתבייש, קצין שלומקי, תבוא אצלי ככה. לא צריך להודיע מראש. העיקר תהיה לי בריא."

רוח מזרחית

עזיז חמידה

חברים וחברות, תוכנית נוספת של רוח מזרחית. איך מחברים רוצח סדרתי, עולה חדשה מארצות הברית, אם חד־הורית, עובדת סוציאלית וקצין משטרה בדימוס? אז איך מחברים? מי שיאזין יבין.

בשנת 1995 יצאה הנערה חנה שרתוק מביתה בטבריה ולא שבה. חנה שרתוק היתה בעלת תווי פנים עדינים ויפים. נערה שמנמונת עצמאית וחביבה. זמן קצר אחרי שנולדה, היגרו הוריה לארצות הברית. בגיל שש־עשרה חזרה הנערה לבד לישראל. העברית שבפיה היתה בסיסית.

ערב אחד נעלמה חנה שרתוק. אחת משכנותיה ראתה אותה יורדת מאוטובוס עירוני באחת משכונות העיר טבריה. המשטרה לא מצאה שום רמז לְמה שעלה בגורלה של חנה שרתוק. לא נמצאה גם שום סיבה הגיונית להיעדרותה. פרשת היעלמותה של חנה שרתוק הגיעה לכותרות והעסיקה את המדינה כולה. גם שגריר ארצות הברית בישראל התעניין בגורלה. ארגוני טרור לקחו אחריות לרצח. מגידי עתידות, ידעונים, מתַקשרים, מדיומים וקוסמי כחש אחרים הזרימו בלי הפסק מידע למשטרה. אלפי מתנדבים השתתפו בחיפושים אחר הנערה בצפון הארץ. בעקבות מידע שמסרה ידעונית אחת, הוזנקו השוטרים לחיפושים גם בדרום. כל פיסת מידע נבחנה. שנים ארוכות נמשכה החקירה ללא שום תוצאות. לא נמצא אפילו בדל רמז לנסיבות היעלמותה של הנערה היפה.

שנים חלפו מבלי שנודע מה קרה לחנה שרתוק.

ביום בהיר אחד התייצב בתחנת טבריה קצין משטרה בדימוס, ובאמתחתו פתרון אפשרי לפרשת חנה שרתוק. מתברר שהקצין בדימוס קיבל מידע מקרובת משפחה, עובדת סוציאלית בלשכה העירונית. העובדת הסוציאלית מסרה שאחת המטופלות שלה נכנסה ללשכתה מפוחדת וסיפרה לה שחברתה הטובה גלינה בשבסקי, אם חד־הורית שהגיעה לישראל כנערה מרוסיה, התפארה בפניה שהיתה עדה לרצח חנה שרתוק. דרך החתחתים הארוכה של המידע גרמה למשטרה להטיל בה ספק. מנקודת המבט של החוקרים, הסיפור נשמע כמו משחק טלפון שבור. המשטרה הציבה מעקב סמוי אחר גלינה בשבסקי, מקור הסיפור. המעקב נמשך כמה שבועות, והבלשים התרשמו שגלינה בשבסקי בדתה את העובדות רק כדי להרשים את חברתה. הבלשים עיכבו את גלינה בשבסקי בטענה שלא עצרה במעבר חצייה באור אדום. גלינה בשבסקי הוכנסה לחקירה. בתחילה לא הבינה מה רוצים ממנה. בהמשך, כאשר הוטחו בפניה האשמות בשותפות לרצח — שתקה. חברתה הובאה לעימות, וגלינה בשבסקי נשברה ומסרה לחוקרים מידע רב על הפרשה, שלא היה ידוע להם. היא סיפרה שהאירועים התרחשו כאשר היתה נערה בת חמש־עשרה. היא הכירה בחור ערבי בשם עזיז חמידה, והתפתח רומן ביניהם. יחד הם רצחו תיירת צ׳כית, רצח שקדם לרצח חנה שרתוק. על פי עדותה של גלינה בשבסקי, הם אספו טרמפיסטית בסמוך לאגם צלמון. עזיז חמידה סטה לדרך צדדית, עצר את הרכב והוציא בכוח את התיירת הצ׳כית מהמכונית. גלינה בשבסקי פרשה קרטון על האדמה, ועזיז חמידה אנס את התיירת. אחר כך חנק את צווארה בחוט דק. את גופתה של התיירת הם הטביעו בעזרת אבנים כבדות בנחל צלמון. היא סיפרה שאת המעשה הם עשו בשביל ההתרגשות שבחוויית הרצח.

על פי עדותה, שנה לאחר רצח התיירת הצ׳כית הם נסעו במכוניתו של עזיז חמידה וראו את חנה שרתוק, כשהמתינה בתחנת אוטובוס בטבריה. הם עצרו לידה, וגלינה בשבסקי שיכנעה את חנה שרתוק, שהיתה בת גילה, לעלות למכונית בתואנה שהם מחפשים מלצרית לאירוע חד־פעמי תמורת תשלום יפה. חנה שרתוק עלתה בתמימותה לרכב שעזיז חמידה נהג בו. בהמשך שניהם רצחו אותה לשם ההנאה. גופתה נקברה לא רחוק מקבר שיח׳ ידוע בגליל.

החוקרים נדהמו מהפרטים הרבים שגלינה בשבסקי מסרה להם, אבל עדיין היו סבורים שהיא מתרברבת. למרות זאת, בעקבות העדות הגיעו כוחות משטרה גדולים לוואדי חמאם ועצרו את עזיז חמידה בביתו. לעזיז חמידה היה גיליון עברות בתחום הרכוש, אך במהלך חקירתו הבינו השוטרים שעצרו את אחד הרוצחים האכזריים ביותר שנתפסו בישראל.

ילדותו של עזיז חמידה לא יכלה לנבא את עתידו. הוא נולד למרגלות הר ארבל, הצעיר מבין ארבעה־עשר ילדים. אביו היה לוחם אמיץ, שלחם כתף אל כתף עם לוחמי הפלמ"ח במלחמת העצמאות. בדואי גאה שהקים משפחה לתפארת. בן הזקונים עזיז חמידה גדל להיות פרי באושים. בגיל חמש התייתם עזיז חמידה מאביו. אולי זו הסיבה שגדל להיות נער אלים ותוקפני. עזיז חמידה גנב ושדד ובילה חלק ניכר מנעוריו במוסדות סגורים לעבריינים צעירים. בגיל עשרים ושתיים נשלח בפעם הראשונה לכלא בוגרים. רשימת עברותיו תפחה וגדלה לאורך השנים. בקורות חייו נרשם שריצה עונשי מאסר בכלא צלמון, בכלא אשל, בכלא רמלה ובכלא אשמורת. לעזיז חמידה יצא שם של אסיר ערמומי, חזק ובעייתי. נקמן המרבה להסתכסך עם שכניו ובז לסוהרים. בין מאסר למאסר הספיק להתחתן ונולדו לו שלושה ילדים. סביר להניח שאילו גלינה בשבסקי לא היתה מפטפטת עם חברתה, מעשי הרצח של עזיז חמידה לא היו מתגלים.

מאזינים ומאזינות, אל תלכו לשום מקום, מקבץ פרסומות קצר ותכף נשוב עם פרטים נוספים על עזיז חמידה, הרוצח הסדרתי שכמעט חמק מיד החוק.

שלומקי עצר את הטנדר בצד הדרך, בסמוך לצומת יהודיה. הוא דומם את המנוע. כל משפט נוסף של ישגב גלילי העצים את מצוקתו. זיעה קרה כיסתה את מצחו. נשימתו כבדה עליו. הוא פתח כמה כפתורים בחולצתו, ובכובעו נופף כדי להשיב אוויר לריאותיו. התמונות הקשות מנשוא עלו בו ביתר שאת. הוא נזכר בדקות הארוכות של חוסר האונים.

במשך השנים הצטבר אצלו תסכול עמוק על כך שהוא אינו יכול להושיע. הוא התאכזב כשהתברר לו שחקירת המשטרה לא העלתה דבר, ונקלעה למבוי סתום. הייתכן שעזיז חמידה הוא העבריין האכזרי? חלפה מחשבה במוחו. רק מניאק כמוהו היה מסוגל לבצע את המעשה הנורא...

חברים וחברות, חזרנו. וכדי לא להשאיר אתכם במתח, נספר שעזיז חמידה לא הכחיש בחקירתו את מעשיו. יתרה מכך, הוא התפאר בפני חוקרי המשטרה שאת מעשי הרצח הוא התחיל עוד בנעוריו. הוא טען שביצע ארבעה מקרי רצח. הרצח הראשון היה של צעיר בן גילו מהכפר. לטענת עזיז חמידה, הוא השליך את גופת הצעיר שהיה מסוכסך איתו מתחת לגשר אריק. גופת הצעיר לא נמצאה עד היום. עזיז חמידה לא נשפט על רצח זה. בשנת 1996, בהיותו עצור בתא מעצר בטבריה, חשד עזיז חמידה ששכנו לתא מלשין. הוא חנק אותו במקלחת ותלה את גופתו על סורגי חלון המקלחת. מותו של האסיר התפרש כמעשה התאבדות. כל קורבנותיו של עזיז חמידה, וביניהם התיירת הצ׳כית וחנה שרתוק, נרצחו באותה השיטה — חנק באמצעות חוט דק.

עזיז חמידה הורשע בשלושה מעשי רצח ובשני מעשי אונס, נשפט לשלושה מאסרי עולם ונשלח לכלא לשארית חייו. עכשיו ניתן לכם, המאזינים, אתנחתה קצרה עם השיר הידוע "אלעד ירד אל הירדן". קו הטלפון שלנו פתוח לתגובות ולשאלות.

כשחזר לביתו, סיפר שלומקי ליערה את ששמע בתוכנית של ישגב גלילי.

"את חושבת שחוקרי המשטרה בדקו את הקשר בין מקרי הרצח של עזיז חמידה למקרה של התיירת שמצאתי? מה את אומרת?"

"אני אומרת שאתה לא צריך להתעסק בזה. לא מספיק הצרות שיש לנו במושב שלנו, אתה רוצה עסקים גם בוואדי חמאם? רק אל תתחיל עכשיו לשלוח מכתבים ולשאול שאלות. הרוצח הזה בכלא לעוד הרבה שנים. מה הבעיה בשבילו להודות בעוד רצח? שלומקי, תשחרר, זה היה מזמן, תן למשטרה לעשות את מה שהיא צריכה לעשות. תעזוב את זה, באמת, מספיק."

שלומקי התיישב לשולחן ונאנח. "אני לא מבין למה הנושא הזה מעורר אצלך כל כך הרבה התנגדות. ממך אני מצפה שלא תחשבי כמו כולם."

"שלומקי, תעשה לי טובה. אני לא רוצה לדבר על זה. יש לי את הסיבות שלי ותעזוב אותי במנוחה," השיבה יערה וסגרה את הדיון.

יום שישי, תחילת שנות התשעים

במחשבה לאחור היה זה סתם יום שישי. יום שמשי שלא ניתן לתארו כיוצא דופן. שלומקי קם מוקדם, הוא ויערה אכלו ארוחת בוקר קלה. "אני קופץ לסיבוב בשמורה. בעוד כמה שעות כבר אחזור."

יערה הרימה לרגע את עיניה מעיתון השבת: "גם בשישי אתה חייב לרוץ לשטח? אל תתעכב יותר מדי. ואל תשכח לקנות פירות וחלה. זוהר הולכת לחברות, אולי נספיק לנוח חצי שעה אחר הצהריים. אל תשכח, אמא ואבא שלי מצטרפים לארוחת הערב אצלנו."

שלומקי שתה את שאריות הקפה, קם בכבדות מכיסאו, נכנס לרכבו והפליג לדרכו. לא היתה לו שום תוכנית מוגדרת. האוטו כאילו נהג את עצמו במסלוליו הקבועים. שלומקי סטה מהכביש ונכנס לתחנת הדלק מול המושבה הוותיקה. הוא תיפעל את המשאבה ביד מיומנת, שילם לאחמד המנהל והמשיך בדרכו. בצומת כפר נחום עזב את הכביש הראשי וחנה בסמוך לכמה אוטובוסים של צליינים, לא רחוק מהקיוסק של יוסוף מחאג׳נה, בעליו של הקיוסק, שקיבל את שלומקי בחיוך רחב. "חוואג׳ה שלומקי, מה שלומך היום? תשתה איתי זע׳יר מהיר?" והניח לפניו כוס זכוכית קטנה ובה קפה שחור.

"באו הרבה אוטובוסים, אינשאללה כל יום, שיבואו כמה שיותר."

שלומקי שתה את הקפה בלגימה אחת, טפח ליוסוף על כתפו ונסע. הוא חצה את גשר אריק והמשיך לנסוע באטיות מאחורי משאית גדולה. בצומת יהודיה פנה לעבר שמורת המג׳רסה. בחניון, בצל הזיתים, חנו מכוניות ספורות. שלומקי הניד את ראשו לשלום לשומר בכניסה והלך לביתן המשרדים הקטן. אורון, מנהל האתר, צעיר נמרץ ושרירי, יצא מהמשרד. "שמעת? שוב דופקים אותנו. ברשות אמרו שאין תקציבים להרחבת מגרש החניה, והטילו את האחריות על המועצה. הדביל החדש שנבחר למועצה לא קולט שאם נרחיב את מגרש החניה, יבואו עוד מטיילים והרווח יהיה כולו שלהם. כל אחד רוצה להראות למי יש יותר גדול." העורק במצחו של אורון תפח כאשר דיבר בגנותו של ראש המועצה. שלומקי התיישב לשולחן הפיקניק, שצבעו החום דהה בשמש, ושתה בנחת כוס תה.

"אתה מסכים איתי, שלומקי?"

"זה לא חשוב אם אני מסכים או לא. אתה צריך שזאב ברקן יהיה בצד שלך."

"אז מה הפתרון? שכולנו נהיה אדישים? אנחנו עובדים כמו חמורים... אני מתפוצץ מבפנים, צריך לעשות משהו. אתה לא מתכוון לעזור לי?" אורון לגם תה מכוס ענקית.

"כמו שאמרתי לך, אתה צריך את זאביק ברקן שידחף. לצערי, אני לא יכול לעזור לך בזה. אתה יודע בדיוק מה הסיפור שלי..."

"לא, אני לא מבין למה אתה לא יכול לתמוך בי."

"כי אצל זאביק אני מחוק מאז שתפסתי את שטיינץ והאלוף במיל׳ בשעת מעשה. מבחינתו של זאביק, אני אוויר. בכל פעם שניסיתי משהו, רק חטפתי יותר."

"או־קיי, הבנתי אותך. בוא שב, תאכל משהו... אני אחשוב על משהו... אולי בסוף זה יסתדר." אורון הגיש לשלומקי ערגליות שפג תוקפן, והם לגמו מהתה בשתיקה.

"יאללה, שבת שלום. אני זז הביתה," אמר שלומקי לאורון ונסע.

מכיוון שדרכו לא אצה לו, נכנס שלומקי תחילה למושב אלמגור, ירד מהכביש ונסע לאט בדרך העפר לתל מוטילה. הוא עצר במחפורת הקבועה, הוציא את משקפתו והביט סביב על שפך הירדן. האוויר היה אביך, ושלומקי התקשה לראות למרחוק.

כיום אין לו הסבר למה התניע את מכוניתו, עקף את כרכום ונסע בכביש המשובש המוביל לעבר הירדן. הרכב קירטע במהמורות, עקף משטחי אספלט ואבני בזלת גדולות שנסחפו בגשמים. לא רחוק מהעיקול החד בכביש הבחין שלומקי במשהו, עדיין לא היה ברור לו מה.

הוא עצר לרגע והפעיל את המגבים כדי לראות טוב יותר. על הכביש היה מונח גוש מוזר. התמונה עדיין לא היתה ברורה לו. החפץ נראה כיד מושטת מונחת על הכביש. שלומקי התקדם עוד קצת, וכשהתקרב כבר הבין מה הוא רואה. לבו הלם במהירות. הוא הוציא מתא הכפפות את אקדחו ובדק שיש כדורים במחסנית. הוא דומם את המנוע והתחיל ללכת בזהירות. לרגע התלבט אם לחזור לרכב ולהזעיק עזרה. צהרי יום שישי, המשרדים כבר סגורים, וחבריו הפקחים הלכו הביתה. הוא התקרב לאט, מוכן לכל הפתעה.

בצד הכביש שכב נער רזה, חצי עירום, ודם רב סביבו. שלומקי דרך את אקדחו והביט סביב, שמא מישהו מסתתר בין השיחים. הוא דילג והתחבא מאחורי אבן בזלת גדולה שעמדה לצד הדרך ובחן את השטח. בשמים ריחף דורס במעגלים גדולים. היה שקט מתוח. הוא התקרב לעבר הנער השוכב. ידו המושטת היתה מלאה פצעים, שׂערות ראשו השחורות נדבקו אלה לאלה מרוב דם. רק כשעמד מעליו, התברר לשלומקי שמדובר באישה. במרכז הגולגולת שלה נפער פצע מכוער, עיניה היו עצומות, פרצופה מעוות, הלסת יצאה ממקומה. השיניים חתכו את עור הלחי. המראה הבהיל אותו. לשנייה אחת קפא ונשימתו נעתקה. הוא נגע קלות ברגלה של האישה כדי לבחון אם עדיין יש בה חיים. הוא הניח שתי אצבעות על מפרק היד לבדוק את הדופק. "Help, help," נשמעה לחישה, ושלומקי נרתע בבהלה. חייה תלויים בו, עברה בו המחשבה. שלומקי המשיך לדבר אליה, התחנן שלא תאבד את הכרתה. בכל אותו הזמן המשיכה הפצועה ללחוש: "Help." שלומקי רץ לטנדר, כיוון את מכשיר הקשר לרשת הכללית וזעק לתוכה: "מי שומע? צריך עזרה, דחוף! יש בחורה פצועה ליד גשר הדודות."

הפקח של נחל יהודיה נחשון חרמוני נענה לקריאתו: "מה מצבה? עשרים דקות אני אצלך."

"בוא הכי מהר שאפשר, היא גוססת," השיב שלומקי ורץ להביא מהאוטו ג׳ריקן מים. הוא שטף מעט את הפצעים הקשים והמשיך לדבר אל האישה הגונחת: "Open your eyes! Speak to me."

נחשון חרמוני הגיע במהירות. הוא הביא ציוד עזרה ראשונה שהיה ברכבו דרך קבע. במקצועיות החדיר מחט לווריד שבכף היד. את שקית העירוי ביקש משלומקי להחזיק בידו. "שלומקי, מצבה קשה... אל תפסיק לדבר איתה, אסור שהיא תאבד את ההכרה. בעצם, יותר חשוב שתיסע לכרכום ותזעיק אמבולנס."

לחץ הדם של הבחורה המשיך לרדת, ונחשון חשש שכל תנועה מיותרת תזיק לה. הפרמדיקים שהגיעו באמבולנס נלחצו לנוכח מצבה. הם השכיבו אותה על אלונקה וכיסו אותה בשמיכה. האמבולנס טיפס בנסיעה אטית במעלה הגבעה. מרחוק שמע שלומקי את הסירנה העולה ויורדת וראה את אורותיו המהבהבים של האמבולנס בדרכו לבית החולים פוריה. שלומקי ליווה את האמבולנס עד שעצר בפתח המיון של בית החולים. הפרמדיקים דחפו במהירות את האלונקה במסדרון. שלומקי החנה את רכבו וניגש לאחות התורנית. "הכניסו לפה עכשיו פצועה קשה, את יודעת איפה היא שוכבת?" האחות חסרת הסבלנות הרימה לרגע את מבטה לעברו. "היא בחדר הניתוח. אם אתה לא קרוב משפחה, אין לך מה לעשות עוד. זה ניתוח ארוך. אין טעם לחכות פה." שלומקי נסע נסער חזרה לביתו.

"קרה משהו?" נבהלה יערה ממראהו של שלומקי. "מצאתי מישהי פצועה בשטח, הבן זונה עשה סטייק מהפרצוף שלה, השיניים חתכו לה את הלחי, זוועה..." אמר בקול רועד על סף בכי.

"מה...??? תסביר לי!"

קולו בגד בו מהתרגשות: "זה היה נורא, מישהי כמעט מתה ליד גשר הדודות. שברו לה את הראש וזרקו אותה, בן זונה מניאק..." שלומקי אחז את ראשו בידיו. יערה הושיטה לבעלה כוס מים. "את לא מבינה, הרגו אותה במכות, כל הגוף שלה היה מלא דם, לקחו אותה לפוריה, לא חושב שיצליחו להציל אותה."

* * *

 

השנים עברו, הפרשה נשכחה לכאורה. שלומקי ניסה להבין מה בעצם קרה לצעירה שמצא. רוצחים כמו עזיז חמידה תמיד חיפשו קורבנות תמימים. אותה צעירה, תיירת בשם בריגיטה מילנר, היתה קורבן אידיאלי בדיוק כמו חנה שרתוק. עזיז חמידה רצח את התיירת מצ׳כיה ואת חנה שרתוק. אולי עזיז חמידה הוא זה שניסה לרצוח את בריגיטה מילנר? האפשרות הזאת גרמה לשלומקי בושה גדולה. איך הוא הרשה לעצמו לעבור הלאה? אילו היה מתעקש ולא מרפה, אולי גם הרצח של חנה שרתוק היה נמנע? אולי יתגלה משהו חדש, ומקרה בריגיטה מילנר יפוענח בדיוק כפי שרצח חנה שרתוק פוענח?

שלומקי היה משוכנע שהפושע היה גבר. האם פעל לבד? תשובות אין לו. להערכתו, המבַצע פעל כמו צייד, יצא מביתו נחוש למצוא קורבן. צורך לא בר־שליטה. אין ספק שמדובר באדם כמוהו, שהכיר היטב את האזור. הפושע יצא בחיפוש אחר מטרה קלה, שיחר לטרף כדי להשביע את יצרו. שלומקי דמיין שהפושע נסע לאטו בדרכים הצדדיות. באותם מקומות שבהם אין תנועה מרובה. שועל שחיפש חסידה שהלהקה עזבה. בריגיטה מילנר נקלעה לאזור הציד בעיתוי אומלל. תיירת תמימה שרצתה לבקר בכנסיות לחוף הימה וחיפשה טרמפ בדרך הבשורה. מי יכול להעלות על הדעת שבמקומות שבהם הצלוב חולל נסים, מסתובבים גם חורשי רעה.

שלומקי שב ושירטט במוחו בפעם המי יודע כמה את מסלול הטיול של בריגיטה מילנר: היא ירדה בתחנת האוטובוס בצומת הכניסה לטבחה. מהצומת הלכה ברגל על הכביש עד אזור חניון האוטובוסים. היא ביקרה בכנסיית הלחם והדגים וחזרה לדרך הבשורה. שם חיכתה לצד הדרך כדי לתפוס טרמפ לכיוון כנסיית כפר נחום. רכבו של העבריין פגע בה מאחור, לא רחוק מבית תמרה. מעוצמת המכה נפלה בריגיטה מילנר ונפצעה.

לחוקרים לא היה ספק שהפגיעה היתה מכוּונת. הערכת המשטרה היתה שנהג המכונית הפוגעת עצר את רכבו והושיט עזרה. בצורה זו קנה את אמונה של הנדרסת. זו היתה דרכו ללכוד אותה ברשתו. טוב הלב המזויף הקל את מלאכתו. בריגיטה נכנסה למכונית מתוך מחשבה שהנהג הפוגע יסיע אותה לבית החולים. מה קרה מרגע שעלתה לרכבו? תשובות לכך לא היו.

שלומקי שב וניסה לצייר את תמונת האירוע, צעד אחר צעד. על פי הגיונו, בריגיטה ישבה לצדו של הנהג. כדי לבסס את האמון, בתחילת הנסיעה הנהג כנראה היה מנומס, ייתכן שאפילו היה חם ודואג כלפי הקורבן, שקודם לכן דרס בכוונה. אין להוציא מכלל אפשרות שבתחילה ניסה לחזר אחרי בריגיטה בעדינות, לקבל את מבוקשו בדרך המקובלת. בריגיטה, שנפצעה קלות, היתה המומה, סביר להניח שלא חשה בסכנה. היא ודאי לא שיערה שכל מעשה הדריסה היה מתוכנן כדי ללכוד אותה. מרגע שנכנסה למכונית, מבחינת העבריין הטרף נלכד והיצר הפרימיטיבי השתחרר.

מה עבר במוחו של התוקף? שלומקי שיער שמבלי משים, כביכול, החליק הנהג את ידו על ירכה, לבדוק את תגובתה. בריגיטה נקלעה למבוכה. ייתכן שתגובה פושרת שלה עודדה את הנהג להמשיך במעשיו. ייתכן שבריגיטה נהגה בו באופן נוקשה, אולי קיללה. בתגובה עבר העבריין לאלימות. לא היו לשלומקי עובדות, רק מחשבות וניחושים. שלומקי היה משוכנע שלא כך תיכנן העבריין את סדר ההתרחשויות. מה בדיוק קרה ברכב? הנהג אנס אותה, ואז הגה את הרעיון להעלים אותה? האם הוא חיפש מקום נידח, נעזר בהיכרותו הטובה את האזור? מכל מקום, בריגיטה נזרקה מהמכונית בסמוך למעבר טבעי של חיות בר, היכן שעובר נחל זורם. העבריין סבר כנראה שהחיות שיגיעו לשתות יעוטו על הבשר המדמם, והגווייה לעולם לא תתגלה. החוקרים ידעו שמקרים דומים התרחשו בעבר באותו האזור, ובכל זאת לא נדלקה אצלם נורה אדומה. שלומקי היה משוכנע שבידי המשטרה היו ממצאים שנאספו בזירה, ובהם גם פרטים מוכמנים. הוא מצא את בריגיטה מילנר במקרה. החקירה היתה אמורה להיות מהירה ומקיפה, אך בפועל זיכרון האירוע גווע מהר. לשלומקי נראה שאף בלש לא חש צורך לפתור את פאזל העובדות.

חלפו שנים, שלומקי היה משוכנע שהעבריין הותיר עקבות, עשה שגיאות שיכלו לשמש ראיות, רק שאיש לא השקיע את המאמץ לגלותן. שלומקי לא ידע איך מוציאים חקירה כזו מקיפאונה. הוא היה בטוח שבלחץ העניינים נעשו טעויות רבות. לא נמצא קצה חוט להיאחז בו. כך לפחות הסבירו במשטרה. עכשיו הוא לא מצא מנוח, וחש אשם על עצלנותו. איך ייתכן שלא עצר כל השנים כדי להשקיע מחשבה בפתרון התעלומה? מדובר בטיפול רשלני של כל הגורמים המעורבים. כל יום שחלף הרחיק את האפשרות לפענח מה קרה באמת. הזמן מחק את שאריות הזיכרון. מבחינת המשטרה, התיק נסגר והעלה אבק. אין חשודים, אין חקירה, בעצם אין כלום.

שלומקי התנמנם במושב הטנדר. כעבור כעשרים דקות התנער, חילץ את בקבוק המים מבין המושבים, שפך מעט מים על כף ידו והעביר אותה על פרצופו, ואז הרווה את צימאונו. רוח קרירה נשבה מבעד לחלון וציננה את עורו. הוא יישר את מושב הנהג, פתח את דלת הטנדר ונעמד בחוץ כדי לחלץ את איבריו. הרוח הקרה צלפה בפניו ופיזרה את מחשבותיו למחוזות רחוקים. למה המחשבות מטרידות אותו עכשיו? באין זעקה הכול נרגע. מותו של אדם מהדהד, ולא נותן מנוח לקרוביו. יש המחפשים נקמה, הם לא מרפים עד מותם. כבוד המת תובע את שלו. רצח אינו דומה לניסיון רצח. אם הקורבן ניצל, יש אנחת רווחה. ניסיון הרצח והאונס של בריגיטה מילנר נותר יתום. שלומקי חכך בדעתו. האונס נדחק הצידה, החוקרים התמקדו בניסיון הרצח. להט החקירה נבלם כשבריגיטה מילנר הגוססת פתאום שבה להכרה, יצאה מכלל סכנה והתאוששה. שובה לחיים המפתיע של בריגיטה מילנר נשמע כצפירת הרגעה למשטרה. מרגע שהתחוור לחוקרים שאין רצח, אלא קורבן חי, אישה נושמת ומזיזה איברים, נשמטה המוטיבציה במשטרה. נשמת אפה הרפה של בריגיטה נרשמה לזכותו של הרוצח, והמשטרה נסוגה, איבדה עניין. מנקודת מבטו של שלומקי, ההתאוששות של בריגיטה מיסמסה את החקירה. האבסורד קומם את שלומקי. בריגיטה החיה היתה מעין פרס לעבריין שנכשל במשימתו. שלומקי היה משוכנע שבריגיטה מילנר ניצלה, משום שהאנס היה סבור שהצליח להרוג אותה וכי גופתה תיעלם. אך בניגוד לכל הסיכויים, בריגיטה ניצלה. למרות השברים בגולגולת, למרות אובדן הדם הרב, למרות החבלות הקשות באיבריה הפנימיים — האישה הצנומה שרדה, אולי משום שהפושע היה משוכנע שכבר נפחה את נשמתה, ועזב את המקום.

החקירה נכנסה למבוי סתום. היה נדמה שהמשטרה מסתפקת בכך שבריגיטה חיה. שלומקי האמין שהיה צריך להפוך כל אבן, לחפש בכל מאגר מים, לנבור במידע המשטרתי, להפעיל סוכנים ומודיעים. להשקיע הרבה יותר אמצעים כדי למצוא את הפושע. אין מחלוקת שמדובר באלימות מחרידה. אנס אלמוני הכה למוות והשליך גוש בשר — מאכל לצבועים ולתנים. תיק רצח לא סוגרים גם אחרי חמישים שנה. רצח מקבל חשיבות עליונה. החיים זועקים להשקיע כל מאמץ למצוא את הרוצח. פחד הקיום דורש פעולה, החזרת הסדר והביטחון. רצח מערער הכול. רצח מבדיל בין החי למת. ניסיון לרצח מאיים פחות על הסדר החברתי. ניסיון לרצח אפשר להחליק, קל יותר לכולם. הדבר מסביר מדוע חקירת המשטרה היתה נרפית. החוקרים עברו הלאה יותר מדי מהר.

ומה עכשיו? בביתו אשתו מסוגרת, את מחשבותיה היא שומרת לעצמה. והוא, בני מעיו מתהפכים משום שאין פתרון למעשה הנורא שהוא נקלע אליו. שלומקי לא הפסיק לנבור בעצמו. לנסות להבין מה קרה, איך לא נמצאו האשמים. המעשה האכזרי המשיך לזעוק מתוכו. הוא זה שהיה צריך לדרוש בעקשנות את יישום עקרונות הצדק. והוא המשיך הלאה כאילו לא כלום. אך גופו מיאן לקבל את השלווה המדומה הזאת. בתוך תוכו הוא יודע ששגה. גם הוא הדחיק ללא הצדקה את שהתרחש. בטנו הכריזה על מערבולת בקיבתו. מיצים חריפים, באושים, בעלי טעם חמוץ ומבחיל מילאו את חלל פיו. סחרחורת עטפה אותו וציירה עיגולים שחורים גדולים בעיניו. עוד רגע ויתעלף. ההרגשה הנוראה נמשכה עוד דקות ארוכות. מוחו היה מלא בזיכרון המעשה המפלצתי. זו לא בריגיטה מילנר, הוא ניסח את תחושותיו לעצמו, זו תחושת האשמה שרובצת עליו. בריגיטה היתה קורבן מקרי, באותה מידה זו יכלה להיות גם בתו זוהר. האירוע הזה השפיע על כל התרחשות בחייו. היה ברור לו שהוא זקוק לשינוי, לטלטלה שתביא משהו חדש. שלומקי שב והתיישב בטנדר, רקותיו הלמו, מוחו העביר הילוך, מחשבותיו סירבו להתפוגג. היה אסור לו לוותר, היה אסור לו להתעלם מהמעשים הנוראים. הזמן אינו עובד לטובתו. זיכרונו לעתים בוגד בו. פרטים רבים שקוטלגו במוחו נשכחו או התנדפו בשנים שחלפו. עייפות כבדה מלוּוה בלחץ בחזה אחזה בו. שלומקי הניח את זרועותיו על הגה הטנדר ושאף אוויר בנשימות גדולות. גירגר מעט מים ושטף את פניו כדי להשיב את רוחו. הוא התניע את הטנדר, ובנסיעה אטית חזר לביתו.

יערה התייצבה לצדו ותמכה בו ללא סייג לאחר שמצא את בריגיטה הגוססת. אך בחלוף הזמן, כך חש שלומקי, החלה יערה להסס. בדרכה נזהרה להיות חד־משמעית. משהו השתנה אצלה ביחס אליו. אולי בגלל זה הוא עצר ולא נאבק על עקרונותיו בעניין בריגיטה מילנר.

מועקה

שלומקי נכנס לביתו ושמע צעקות רמות. יערה וגילה חמותו רבו על איזה עניין. שלומקי מעולם לא ראה את יערה כועסת בעוצמה כזו. כניסתו של שלומקי הפתיעה את האם והבת. שקט מתוח השתרר. כעבור רגע אמרה גילה: "ביי, אני הולכת." היא הרימה את תיק היד שלה מהכורסה ועזבה את ביתם.

שלומקי ניגש לאשתו וחיבק אותה. "מה קרה?"

"לא חשוב, אני לא יודעת מה קרה לי שכל כך התרגזתי. האמא שלי משוגעת, מדברת כל הזמן שטויות ומעצבנת אותי. נשבר לי ממנה." יערה ניגבה את דמעותיה וקינחה את אפה בקול רם.

"אולי כדאי שתקבלי עזרה? אולי תלכי לטיפול? בימינו זה כבר לא בושה לבקש עזרה פסיכולוגית."

"תגיד לי, דוקטור דוליטל," התפרצה יערה, "יש לך עוד רעיונות? כי אם משעמם לך, אתה מוזמן ללכת בעצמך לפסיכולוג."

"למה את ישר מתנפלת? אני בסך הכול רוצה לעזור... קשה לי לראות אותך ככה."

"אז תתרגל! ההורים שלי ביזבזו את הירושה על השרלטנים האלה. ארבע שנים נסעתי בכל שבוע למושבה כנרת כדי לסבול אצל פסיכולוגית אטומה, שאבא אמר שהיא הכי טובה בארץ. הייתי יושבת מולה, סופרת את הכתמים על הקיר ומחכה שהסיוט הזה ייגמר. תודה לאל, היום הם כבר לא יכולים להכריח אותי כמו פעם."

שלומקי אמר בשקט, "חבל שאת מתרגזת, בסך הכול אני רוצה שתרגישי יותר טוב. נראה לי שבזמן האחרון את עצבנית וחסרת סבלנות."

"וזה מה שיש לך לומר לי כדי לשפר את המצב?"

"אז מה את מציעה?"

"אני מציעה שלא תעמוד ככה, תזוז הצידה, אתה תקוע כמו מלפפון באמצע הסלון ומסתיר לי את הטלוויזיה."

שלומקי התיישב ליד אשתו, אחז בידה כדי לפייסה ושאל ברוך: "בכל זאת, את מוכנה להסביר לי מה זה היה? על מה רבתן?"

"שלומקי, עזוב אותי. זה ויכוח ישן שלא נגמר מאז שאני ילדה. עברו כל כך הרבה שנים, והיא עדיין חושבת שהיא צודקת. על זה אני לא אסלח לה אף פעם."

"על מה לא תסלחי לה, אני לא מבין על מה את מדברת..."

"עזוב, שלומקי, זה באמת לא חשוב, אין לי כוח יותר... אני רוצה עכשיו קומדיה טובה וזהו. משהו לנקות את הראש. אם בא לך, תכין לי תה צמחים. אל תלחץ אותי, כשיתאים אני אספר לך, לא עכשיו."

הריב עם גילה ברוש העצים את השתבללותה של יערה. זמן רב חלף מאז הגיעו יערה ושלומקי למושב כזוג צעיר, מלאי מרץ להקים משק חקלאי מצליח. בתחילה היו עסוקים במציאת פרנסה, בבניית בית חדש ובגידולה של זוהר, בתם היחידה. באותם ימים היה המושב עבורם אי חמים ורגוע, מפלט מהעולם הסובב אותם.

זוהר נולדה שנתיים אחרי שהגיעו למושב, בזמן שהתגוררו בבית הרעוע שקנו. השמחה שהכניסה לביתם הקטן השכיחה קשיים ובעיות. שלומקי התמוגג כאשר זוהר החלה לזחול. הוא פרש מחצלת גדולה בחצר והניח לילדה לזחול לאן שרצתה. כשיערה חזרה מהצרכנייה, היא הרימה את התינוקת ואמרה לבעלה: "היא עוד פצפונת, אי אפשר להשאיר אותה ככה לבד בחצר. לפני שבוע מצאתי עקרב ליד המדרגות. ולך תדע מי או מה עוד עוברים פה."

שלומקי הגיב בביטול על חששותיה של אשתו. בערב, לאחר שהשכיבו את הילדה לישון, אמר לה: "באנו למושב כי רצינו מקום שקט, מקום שבו הילדים שלנו יכולים להסתובב ללא חשש. זוהר ילדת מושב וצריכה ללמוד לא לפחד מאף אחד, לא מבני אדם, לא מכלבים ולא מבעלי חיים אחרים. ממה את מפחדת? צריך לתת לה תחושת חופש מלאה. ככה היא תוכל להתפתח ולקבל ביטחון עצמי. תסמכי עליה, היא תלמד לבד להיזהר."

"שלומקי, לא גדלתי בעיר, נולדתי וגדלתי במקומות כאלה, תאמין לי... בכל מקום יש סכנות משלו. פה לא פחות מסוכן מבעיר. המושב הוא מקום קטן, אבל אני לא סומכת כאן על אף אחד. גרים פה טיפוסים, אלוהים ישמור. אל תזלזל, אני יודעת על מה אני מדברת. עודף ביטחון עצמי מביא אסונות. במושב, כמו במושבה, עוד לא הפנימו שהעולם השתנה. כמה מהתושבים פה מחזיקים במנהגים פרימיטיביים שנעלמו מחיינו."

"אולי תסבירי? כי לי לא ברור ממה את מפחדת כל כך."

"מה לא ברור? כאן זה לא תל אביב, כמה מהתושבים כאן עדיין חיים בתקופת האבן. המושבה מבחינות רבות דומה לכפר מפגר בערבות רוסיה."

"נו, באמת, את לא חושבת שאת קצת מגזימה?"

"מגזימה? שלומקי, תקשיב לי טוב, מפגרים, כמו בימי הביניים. זה אמיתי. אני יודעת על מה אני מדברת. בזמן השירות הצבאי שלי המשפחות השולטות במושבה היו חבורה של ניאנדרטלים. פעם הגעתי הביתה לחופשה. ירדתי מטרמפ בתחנת הדלק מול המושבה והלכתי ברגל לבית שלנו. עצרתי לכמה רגעים בצרכנייה לקנות שוקו. ׳מיידעל׳ה,׳ אמרה לי האלמנה בעלת הצרכנייה, ׳נו... כבר יש בחור?׳ והושיטה לי חתיכת חלווה לטעום. ׳טעים? רוצה חתיכה?׳ אמרתי לה שאני רוצה רק שוקו. היא חזרה עם שקית שוקו ואמרה לי, ׳פה בלי בחור, לא טוב... יבואו צרות. אישה לבד פה, מאוד קשה. הבחורים, הם עושים חיים. גם שהם זקנים לא אכפת להם. השערות שלהם יורדות מהראש וצומחות בגב ובאף ובאוזניים. והם... לחשוב שהם ג׳יימס דין. הכול התייבש, והם רוצים אישה צעירה עם בשר רך. מיידעל׳ה, תמצאי בחור, כזה שלא מרביץ, ותתחתני.׳ שילמתי לאלמנה מהצרכנייה ורציתי ללכת, אבל היא תפסה אותי ביד. ׳תיזהרי, מיידעל׳ה, את לבד, יתחילו לדבר מאחורי הגב שלך. אם אין חבר, ישלחו אלייך אלמן או גרוש הביתה.׳ שלומקי, במילים האלה היא דיברה, בלי בושה. לא הבנתי מה היא רוצה ולמה היא מבלבלת לי את המוח. האלמנה לקחה סכין גדולה, בצעה חריץ גבינה ונתנה לי. ׳מיידעל׳ה, תקשיבי לי, בעלי פתאום מת, היה רק בן חמישים. נפל בעבודה ולא קם. כל יום היה עובד ברפת שלנו. נו... שוין, לא הריח כמו שושנים, אבל הסתדרנו... היה איש טוב. היתה הלוויה יפה, בכיתי ובכיתי, ישבו אצלי בבית שבוע, אחרי זה נגמר. אני עוד הולכת בשמלה שחורה. בבית שקט, כולם הלכו, הבנים נסעו, רק אני לבד, ואני צריכה לטפל בפרות. אני עצובה לבד בבית. בערב היתה דפיקה על הדלת. אני פותחת, עומד מולי בחור צוציק, אני לא אגיד את השם שלו. הרבה שנים פה גרים. הילד שלהם בסדר, האבא... זה חזיר... הילד לבוש יפה, כמו הולך לחתונה. ג׳לוב כזה, עם צחוק של דביל, וביד שלו החזיק פרח צהובה. ריחמתי עליו, גוֹילם, נכנס אצלי בבית ולא ידע מה לעשות. אני מכירה אותו, צוציק, היה ילד קנה אצלי בצרכנייה קרמבו. העיניים שלו כמו עגל, הפרצוף אדום. האבא שלו, אמרתי חזיר... נעבעך שמן, האבא אמר לצילייגר שלו, לך לאלמנה. חשב זה זמן טוב... אני אלמנה לבד... עכשיו צריכה גבר, והילד צריך פעם ראשונה. את מבינה, מיידעל׳ה, האבא קוזאק, לא רצה לשלם על קורבה בטבריה. אמר לשמנדריק שלו, תתלבש חתונה ולך אליה. ישבתי בבית שבעה ימים... הם לא באו, אבל את הילד שלחו.׳

"אתה מקשיב לי, שלומקי? תבין איפה אתה חי. מושבה של פרימיטיבים. החנוונית מהמושבה דיברה ככה דוגרי בלי טיפת בושה. ׳הצוציק רעדו לו הרגליים, מסכן, הלב שלו בום בום. היה מפחד ואדום, לא היה יכול לומר מה הוא רוצה. אני בטח ידעתי. פוץ עמד בבית שלי ופרח צהובה ביד. אני לא אומרת כלום, הורדתי את השמלה השחורה והסתכלתי עליו. העיניים שלו נפלו כמו כפתורים, ראה ציצים שלי נהיה כולו יותר אדום... הזיע בכל הגוף. שכבתי על השטיח, פתחתי רגליים וחיכיתי. בן של מוז׳יק, בקושי להוריד מכנסיים כבר הכול ברח לו... כל כך מהר ברח לו בתחתונים. סמרקץ׳ נבהל, יצא החוצה. אני שוכבת עירומה על הרצפה. בעלי מת... נו, אין אף אחד בבית... נו, יש רק פרח, כן, אני לוקחת פרח צהובה ועושה קצת טוב לעצמי. מיידעל׳ה, פה לא תמצאי שנדלר, פה מוז׳יקים. את למצוא בחור מהר... פה אסור להיות לבד.׳ אמרתי לך, שלומקי, במושבה חיים עוד בתקופת האבן."

שלומקי התבונן באשתו, חיבק אותה ושתק. יערה הדליקה את הטלוויזיה והתכרבלה בשמיכה דקה על הספה.

שלומקי תלה את השינוי שחל ביערה בגיוסה של זוהר לצבא. זוהר הוצבה בבסיס רחוק, ורק פעם בשבועיים הגיעה לחופשה. ריקנות מילאה את הבית. הוא המשיך לעבוד באותו התפקיד — פקח שטח. פקחים אחרים ברשות התקדמו, קצתם עברו מזמן לתפקידי ניהול או לעבודה אחרת. כהרגלו, שלומקי הפגין נחישות שאינה נחלת הפקחים הצעירים. השנים הרבות בשטח לא שחקו אותו. אין יום שלא סרק את השמורה. מד־המרחק במכוניתו הצביע שגם השנה הטנדר שלו גמע יותר ממאה אלף קילומטר. הוא סלד מהכבישים המרכזיים והעדיף נסיעה אטית בדרכים נסתרות שמעטים נוסעים בהן. בדרך כלל בחר לנווט את הטנדר בדרכים לא סלולות. רחש הצמיגים כשהם חורצים את דרכם בחול נעם לאוזניו. גופו התאים את עצמו לשלדת הטנדר בזמן שקיפץ מעל מהמורות באדמה השחורה. הנתיבים הקשים לעבִירוּת היו אתגר מהנה מבחינתו. הוא העדיף נסיעה אטית שבה שיחרר את ההגה מאחיזה נוקשה, והטנדר מצא חופש לגלגליו, שריקדו בין אבני הבזלת שהיו פזורות בדרכי העפר. קפלי הקרקע הרעידו את רכבו כמו בימים שבהם כנער היה יוצא לשיט בחסקה על גלי הים. הטלטלות הרגיעו את נפשו.

סדר יומו של שלומקי היה נתון לשיקול דעתו ולמצב רוחו. תחומי אחריותו התמעטו, והציפיות ממנו לא היו גבוהות. הדווקאיות הזאת להמשיך מדי יום לשוטט בדרכים ובלילות להתמיד במארבים, היתה לצנינים בעיני רבים ברשות שמורות הטבע. שלומקי היה כמו עצם בגרון. אופיו לא התאים לרוחות המנשבות במדינה. הפקחים החדשים התבקשו להתרחק ממנו, במנהלת המחוז לא כללו אותו במערך ההדרכה או ההסברה של הרשות.

באחד הימים הגיע שר החקלאות לשמורה שעליה מופקד שלומקי. אל השר נלווה זאב ברקן, מנהלו לשעבר במחוז, שמוּנה למנכ"ל החדש של רשות הטבע. בתום הסיור משך זאב ברקן את שלומקי הצידה: "נו, עד מתי? תפנה מקום לצעירים, אתה כבר שנים באותו הג׳וב, לא נמאס לך? הפנסיה שלך כבר מסודרת. קח את הכסף ותיהנה מהחופש. תגדל זיתים במושב, תקים מכוורת לדבש. מה דעתך? תחשוב על זה כעל פרישה מוקדמת ופיצויים נאים."

שלומקי חשב לרגע, "תראה, זאביק, לא בוער לי כלום, אתה מכיר אותי, אני אוהב את השטח, מה רע לי?"

"זה נחמד מאוד שאתה נהנה בעבודה, אבל הגיע הזמן לרענון. אנחנו זקוקים לדם חדש, ואתה תופס תקן יקר."

שלומקי פכר את אצבעותיו, ולא התאפק: "מוזר, עם כל הכבוד לצעירים, לפני רגע שמעתי אותך מתרץ לשר שבגלל היעדר תקציבים נתפסים רק חמישה אחוזים מהציידים הבלתי חוקיים הפועלים בשמורות הטבע. אתה יודע יותר טוב מכולם שרוב הציידים שנתפסו, זה אצלי בשמורה. עם כל הכבוד לצעירים, הם לא מוכנים לשכב לילה שלם במארב כמוני. ושמעתי שהרשות הצטיידה לאחרונה במכשירים מיוחדים לראיית לילה, למה ציוד משוכלל כזה לא ניתן לי? אני לפחות אעשה בו שימוש."

זאב ברקן ענה לשלומקי בטון קשה: "אתה פרד עקשן שרוצה להוכיח לכולם שאתה יודע הכול יותר טוב. אל תתחכם, מדובר במכשירים משוכללים. שלומקי, תשלים עם זה, הדור שלך צריך ללכת הביתה ולפנות מקום לדור חדש."

שלומקי לא נשאר חייב: "זאביק, תצטרך לסבול אותי עוד כמה שנים, אני פה עד הפנסיה."

שלומקי חיפש מקום נסתר, עצר את הטנדר, יצא והתבונן בתנועת ענפי הקנה שהתערסלו ברוח הנושבת. עיניו לכדו נמייה שחצתה את הכביש בריצה מהירה. מחשבותיו לא פעם נדדו מבלי משים. הוא נזכר איך לפני המון שנים סחבה אותו יערה לפסטיבל הרוק בנואיבה. יערה רקדה על החוף, שבויה בצלילים. הלהקות התחלפו על הבמה, והיא לא הפסיקה לרקוד עד שאפסו כוחותיה. והוא עמד בצד, צעיר מגושם, התבונן בה וחש גאווה גדולה שבחרה בו מכולם. יערה היתה כל כך משוחררת בזמן שרקדה, ואולי דווקא משום כך נשארה אצלו תחושה שמשהו אפל ולא ברור עוצר אותה, עניין רגיש ועמוק בעברה, שאותו היא מסתירה ממנו. קורת הרוח הרגעית נעלמה, והרגשה רעה תפסה את מקומה. שלומקי שאף מלוא ריאותיו את האוויר. בשרוולו ניגב את הזיעה שניגרה ממצחו. הוא שתה שתי לגימות מים, נכנס בחזרה לטנדר ושמט את ראשו לאחור, עצם את עיניו, חסר כוחות, ונשען מלוא כובד גופו עמוק במשענת מושב הטנדר. זה כמה זמן שההרגשה הרעה אופפת אותו ולא מרפה. "יותר מדי סודות, הזנחה ובריחה," הוא סיכם את המצב. יערה במחשבותיה, והוא בבדידותו, והוא חושש שמשהו אבד להם, והם אינם יכולים לשוחח כמו פעם.

התלונה שהגיש לפני שנים רבות כנגד האלוף במיל׳ שיבשה את מהלך חייהם, ואולי הקלקול החל דווקא כאשר מצא את בריגיטה מילנר. האירועים החריגים נזקפו לחובתו. יערה תמכה בו ללא סייג כשפרשת האלוף במיל׳ התפוצצה. בעידודה הוא התעקש להישאר ברשות שמורות הטבע, היה חשוב לו להוכיח לכולם שצדק.

"תקבל את זה שאתה משלם את המחיר על העקרונות שלך, לא פלא שאתה עובד שקוף," אמרה לו יערה. "כמה שנים עוד תוכל להסתובב עם תחושה שנעשה לך עוול? בסוף לכולם זה נמאס."

הוא לא התאפק, וענה לה ברוגז: "אבל שום דבר לא השתנה, השחיתות נמשכת ואני יושב בשקט. מה, את חושבת שזאביק ברקן והממונים מלמעלה לא יודעים את זה? הם מעדיפים לזרוק אותי לכלבים, נוח יותר להשתיק אותי ולעגל פינות. עוצמים עין תמורת הגדלת תקציבים. והמשטרה אותו הדבר."

פרשת שטיינץ והאלוף במיל׳ סימנה את שלומקי כעושה צרות סדרתי. סוג של חושף שחיתויות, שיש להיזהר ולהתרחק ממנו. שלומקי נדהם מהקלות הבלתי נסבלת של כיפוף החוק לטובת מקורבים. השיטה מעולם לא השתנתה. מי שחושף — חוטף. במקום שיכירו לו טובה, שלומקי נמצא מושמץ. כל הזדמנות היתה יאה להכפישו ולהבאיש את ריחו. הצביעות הזאת הרתיחה את דמו. וכשפרשת האלוף במיל׳ נשכחה מעט, הגיעה הטלטלה של מציאת התיירת בריגיטה מילנר. שוב צצו נגדו האשמות כבדות, וספקות עלו מחדש באשר לאמינותו. שלומקי הסביר לעצמו את הרפיון במעשיו ואת האדישות שאחזה בו בשנים האחרונות בשני האירועים האלה. במבט לאחור הוא הבין שהתנהלותו מול שטיינץ והאלוף במיל׳ כנראה היתה קצת מוגזמת. בעניין בריגיטה מילנר אין לו חרטות. בכל מקרה, הזמן חלף והכתם שדבק בו נשאר.

באחת השיחות שלהם אמר שלומקי לאשתו: "חשבתי שהצלחתי לשכוח מבריגיטה. אני מרגיש נורא שלא עשיתי שום דבר."

"אין סיבה שתכניס את הראש שלך למיטה חולה. אתה לא שוטר ולא חוקר. מה אתה רוצה? להחליף את המשטרה? הגיע הזמן שתעזוב את זה. לך תדע איזו חבורת פושעים עומדת מאחורי המעשה. אתה את שלך עשית. התעסקות מיותרת עלולה לסכן אותך. תחשוב — מה יצא לך מזה שהצלת אותה? מה קיבלת בתמורה? תודות? בדיוק להפך — חטפת מכל הכיוונים. אז עכשיו מספיק, שב בשקט, אל תיתן לאף אחד סיבה להטריד אותך פעם נוספת. העצה הכי טובה שלי היא פשוטה — שכח מזה! תאמין לי, שלומקי, אני יודעת על מה אני מדברת."

"אולי פעם אחת תסבירי לי? מה זאת אומרת שאת יודעת על מה את מדברת?"

"אתה פקח ברשות שמורות הטבע ולא שוטר. זו לא העבודה שלך. עדיף שתטפל במדורה שהודלקה במקום אסור, תן תלונות לציידי חוחיות וחזירי בר. באמת, אני לא מבינה מה עובר עליך. אולי תסביר לי למה אתה מבזבז את זמנך במארבים בלילות? אתה הפקח היחיד שעושה את זה, בלי תשלום על שעות נוספות, בלי פרסים. מתעקש לתקן את העולם. הגיע הזמן שתשלים עם המצב."

שלומקי העביר את ידו בשׂער ראשו ותלה ביערה את מבטו.

"אל תיקח את זה קשה מדי, הצלת את בריגיטה מילנר. הצלת חיים! תפסיק לאכול את עצמך. זה מזיק לבריאות."

רוח מזרחית

ג׳וני שפיץ

חברים וחברות, תושבי הגליל והיישובים סובבי הכנרת, הנכם מאזינים לרוח מזרחית. באולפן ישגב גלילי. הפעם סיפור מהחיים, אשר קשה להאמין שאכן התרחש בארצנו הקטנטונת. בהוליווד היו עושים מזה סרט. לפני שהרוח מתחילה לנשב על פני האגם, נשאלת השאלה: איך מחברים בית קולנוע תל אביבי, מהנדס אווירודינמיקה איטלקי, פסנתרנית עצובה מגרמניה, ילד שואה הולנדי, בית ילדים בקיבוץ ונזיר ארמני מכנסיית הר האושר? איך מחברים? מי שיאזין יבין.

אומרים לי שבחוץ החל הגשם לטפטף, הכבישים סביב הכנרת חלקלקים, נמסר לי שעדיין יש ערפל כבד בעלייה לרמת הגולן. נהגים, היזהרו ושמרו מרחק. אריק איינשטיין יכניס אותנו מיד לאווירה. מאזינים יקרים, סעו לאט, או כמילות השיר: "...נוסעים במכונית הישנה לתוך הלילה הרטוב. הגשם שוב נהיה כבד, ולא רואים ממטר. סע לאט".

מבלי משים החל שלומקי לפזם את השיר: "צבי אומר שגשמים כאלה מזיקים לחקלאות, ואני חושב כמה חם בבית, ואיזה מסכנים החיילים ששוכבים עכשיו בבוץ. סע לאט, סע לאט." קולו של ישגב גלילי הידהד בטנדר הירוק של שלומקי המקרטע בכביש המשובש.

איזה שיר יפה, אולי בהמשך נשמיע שיר נוסף בקול הקטיפה של אריק איינשטיין. מתחשק להשמיע אותו פעם נוספת, אבל זמננו קצר, ולפניכם סיפור יוצא דופן. טוב, למי שהצטרף עכשיו, הפעם סיפור פיצוץ. מי שיאזין יבין.

חברים וחברות, מאזינים ומאזינות, נכתיר את סיפורנו בשם: "המזל הרע של דוקטור יעקב פיראלי".

יעקב פיראלי נולד בשנת 1907 באיטליה. הוריו האמידים שלחו אותו ללמוד הנדסת אווירודינמיקה ברומא. כשמלחמת העולם השנייה פרצה, גויס יעקב פיראלי לצבאו של הדיקטטור בניטו מוסוליני. למרות יהדותו, צורף יעקב פיראלי לצוות מיוחד לתכנון מטוסי קרב, שסייע לצבא האיטלקי במלחמת העולם השנייה. לקראת סוף המלחמה לא התחשבו בתרומתו, ויעקב פיראלי נשלח למחנה השמדה בפולין, אבל למזלו שרד. יעקב פיראלי הגיע חולה ותשוש לארץ ישראל. פעילי ההגנה ששמעו על מקצועו יוצא הדופן, גייסו אותו מיד כשירד מאוניית המעפילים. חיל האוויר הצעיר של מדינת ישראל זכה לתגבורת חשובה, מהנדס בעל ניסיון בבניית מטוסי קרב. לאחר מלחמת השחרור החל יעקב פיראלי לעבוד כמהנדס בכיר ב"בדק", שברבות הימים הפכה לתעשייה האווירית. פיראלי התאקלם יפה בארצו החדשה. הוא נשא אישה, פסנתרנית מוכשרת ילידת גרמניה, והזוג השתלב בחברה הזעיר־בורגנית של תל אביב. בערב קיץ חם והביל של שנת 1957 יצא פיראלי לראות סרט בקולנוע "צפון" בתל אביב. בית הקולנוע הזה, כמו רבים אחרים בארצנו, נהרס לפני כמה שנים, ובמקומו הוקם בית מידות רב־קומות. המהנדס יעקב פיראלי חיכה בתור לקנות כרטיס לסרט "הנידון למוות ברח". לרוע מזלו, באותו הזמן התבצע שוד של קופת המזומנים של בית הקולנוע. במנוסתו פילס השודד את דרכו ביריות אקדח ללא הבחנה. אחד הכדורים פגע בבטנו של המהנדס יעקב פיראלי, והוא הובל מיד לבית חולים. אולי הנידון למוות ברח, אבל המהנדס המסכן שלנו לא. הוא מת מפצעיו על שולחן הניתוחים. השודד שפגע במהנדס הצליח להימלט, ולא נודעה זהותו. בלשי המשטרה פשטו על עשרות בתים של בְּדוּקאים ועבריינים. למרות המאמצים הרבים לפענוח הרצח, העלו חוקרי המשטרה חרס בידם.

חלפו שנתיים, וכייס מבני ברק התייצב מבוהל בתחנת המשטרה ברמת גן והתלונן שמאיימים על חייו. הכייס תיאר איך נקלע שלא באשמתו למהלומות עם בריון מקומי, שהעיף לו סנוקרת בפרצופו, דרך על השטריימל שלו ושם אותו ללעג על היותו יהודי חרדי. היומנאי רשם בחוסר חשק את התלונה. אחד הבלשים בתחנת משטרת רמת גן זיהה את הבריון שתקף את הכייס כעבריין רב־מעללים. אותו בלש ניסה זמן רב לשים אזיקים על ידיו. תלונת הכייס החרדי שימשה עילה מצוינת לפשוט על דירת העבריין האלים. בדירה נמצא מטמון. שלל רב של אקדחים ורובים. את מציאת קצה החוט לפענוח רצח המהנדס יעקב פיראלי חייבת המשטרה לאותו כייס חרדי מבני ברק. כלי הנשק זוהו כגנובים מחנות בתל אביב שנשדדה שנים קודם לכן. הבדיקה הבליסטית של הנשק המוחרם סיבכה את בעל הזרוע. אחד האקדחים זוהה בוודאות כאקדח שממנו נורה הכדור שפגע במהנדס. האקדח המעשן קשר את העבריין האלים למעשה הרצח. הבריון מבני ברק, שעד לאותו הזמן שמר על זכות השתיקה, החל "לזמר" כדי להציל את עורו. הוא טען שאין לו קשר לפיסטול הרצחני ומסר לחוקריו את שמותיהם של שותפיו. האצבע המאשימה הופנתה אל עבריינים אחרים, שלא היו מוכרים למשטרה. מול האפשרות שיורשעו ברצח הותר קשר השתיקה של חבורת השודדים. כאיש אחד הם הצביעו על אחד מהם, צעיר בשנות העשרים לחייו, ג׳וני שפיץ שמו, כבעל האקדח שירה במהנדס יעקב פיראלי.

לג׳וני שפיץ לא היה עבר פלילי. בפני חוקריו גולל ג׳וני שפיץ סיפור קורע לב על היותו ילד יהודי מהולנד, שניצל ממוות בשואה כי נמסר כיתום למנזר קתולי. הוא הפליג בתיאורים על מסכת של התעללות מינית ועינויים שעבר בתקופת הכיבוש הנאצי בהולנד. אמו של ג׳וני שפיץ שיתפה פעולה עם הנאצים בזמן המלחמה, וכשזו הסתיימה היא לא הורשתה להיכנס לישראל. ג׳וני שפיץ הגיע לישראל כפליט שואה. בחקירה הודה ג׳וני שפיץ בשוד של קופת הקולנוע ואף שיחזר אותו. להגנתו טען שהפגיעה במהנדס פיראלי היתה בשוגג, ולא מתוך כוונת רצח. על פי גרסתו, הוא ירה באוויר כדי להפחיד, ואחד הכדורים כנראה פגע בתקרה, ניתז לעברו של המהנדס פיראלי והרגו. משפטו של ג׳וני שפיץ זכה לכותרות גדולות. עורכי דינו ביקשו את רחמי בית המשפט על היתום שניצל ממחנות המוות והידרדר לפשע. לטענתם, הוא סבל מהלם פסיכוטי, תולדה של הזוועות שעבר כילד בשואה, בדומה לגורלה של אנה פרנק. שופטי בית המשפט לא התרשמו יתר על המידה, ושלחו את ג׳וני שפיץ למאסר עולם בכלא רמלה.

מאזינים ומאזינות, ברשותכם, הפסקה קטנה ברצף הסיפור שלנו להודעה קצרה. למי שפתח את הרדיו עכשיו, נספר שאנחנו ברוח מזרחית, הרדיו הכי מקומי של אזור הכנרת. בשבוע הבא נארח כאן באולפן שלנו אורחת נכבדה, גילה ברוש. לגילה יש סיפור יוצא דופן ומיוחד שלא סופר מעולם. נלחש לי שגילה ברוש קשורה אף היא לפרשת הרוצח ג׳וני שפיץ. אתם במתח? גם אני. איזה יופי. כמה פרסומות וחוזרים.

כשהפרסומות החלו, עצר שלומקי את הטנדר לצד הכביש, לא רחוק מהכביש המוביל לכנסיית הר האושר. הוא יצא מהרכב, התרחק מעט, הטיל את מימיו על שיח כלך שצמח בסמוך וחייג ליערה. "היי, שמעתי עכשיו ברדיו שהאמא שלך תתראיין בקרוב אצל ישגב גלילי. ידעת על זה?"

"שלומקי, מה אתה רוצה ממני? זאת האמא שלי, היא ילדה גדולה, שתעשה מה שהיא מבינה. למי יש סבלנות בכלל להקשיב לכל הסיפורים שלה מלפני קום המדינה."

"זהו, שזה לא בדיוק ככה, ישגב גלילי אמר שהיא היתה קשורה לפושע ג׳וני שפיץ שרצח את יעקב פיראלי. את יודעת משהו על זה?"

"לאמא שלי אין שום קשר לזה, אני מקווה בשבילה שיהיה לה מספיק שכל לא לקשקש שטויות. יופי, הצלחת לקלקל לי את היום."

"אבל... מה עשיתי? אני רק אמרתי לך שאמא שלך הולכת לדבר ברדיו, למה את מוציאה את זה עלי?"

"תמיד זה אתה, הכול מתחיל ונגמר בך. תקשיב טוב, האמא הקשקשנית שלי הולכת לדבר ברדיו וזה מעצבן אותי. נקודה. בלי שום קשר אליך. זה עניין ביני לבין אמא שלי, ועדיף שאני אסתום עכשיו, כי אחרת זה יהיה רק יותר גרוע. ואל תשאל אותי למה זה כל כך מרגיז אותי, זה סתם מלחיץ ולא בגללך. בבקשה, תן לי את הזמן שלי. אולי פעם נדבר על זה... כשיתאים לי... בסדר?"

"יערה, רק שתדעי שלא התקשרתי כדי להרגיז אותך... לא לזה התכוונתי. אני מבקש סליחה, את יודעת שאני אוהב אותך..."

"טוב... לא משנה, יאללה, אני שולחת לך חיבוק... ביי."

טעם מר נשאר בפיו של שלומקי משיחת הטלפון עם יערה. שוב התחוור לו שיש סוד, שגם אחרי כל כך הרבה שנות נישואים הוא אינו יודע עליו דבר. משהו שקושר את ג׳וני שפיץ לאשתו ולחמותו. הפרסומות הסתיימו, וישגב גלילי המשיך בסיפורו:

...מיד עם כניסתו לכלא רמלה, החל אסיר העולם ג׳וני שפיץ לתכנן את בריחתו. שלוש שנים ישב מאחורי סורג ובריח, עד שהבשילה תוכנית הבריחה שלו. שותפו היה אסיר ידוע ורב־מעללים בשם קלמן ברבש, שהתפרסם כאלוף ישראל באִגרוף. הצמד חמד, קלמן ברבש וג׳וני שפיץ, חיכו למועד מתאים לבריחה. קלמן ברבש היה פושע אלים, מנהיג טבעי, יש שכינו אותו הודיני, מכיוון שהצליח לברוח כמה פעמים מבית האסורים. קלמן ברבש קבע את הבריחה למועד שבו הוקרן בכלא הסרט "באבט יוצאת למלחמה", בכיכובה של בריז׳יט בארדו. בזמן שהאסירים והסוהרים בהו בחמוקיה הנדיבים של אלילת המין הצרפתייה, טיפסו שני האסירים, ג׳וני שפיץ וקלמן ברבש, מעל גדר בית הכלא ונמלטו. בחוצפתם, גנבו השניים מכונית של אחד הסוהרים, שחנתה במגרש החניה של הכלא. כדי להטעות את הרודפים אחריהם, הם עצרו את המכונית בכביש גהה וסימנו למכוניות החולפות שהם זקוקים לעזרה בגלל תקר בגלגל. רוכב אופנוע תמים עצר ליד האסירים הנמלטים. השניים חבטו באופנוען והשליכו אותו מחוסר הכרה לצד הדרך. קלמן ברבש נהג באופנוע לדירת חברתו בעיר חולון. בדירה הם החליפו את מדי האסירים, הצטיידו בכסף והמשיכו בבריחתם. רצה הגורל, ובאותו הלילה היו תושבי חולון עסוקים רק בדבר אחד, משחק כדורסל בין הקבוצה המקומית לקבוצה מברית המועצות. אולם ה"פחים" העירוני היה מלא עד אפס מקום בקהל נלהב של אוהדי הפועל חולון. למשחק הגיעו גם אורחים רמי־מעלה מברית המועצות, שבאותם הימים של תחילת שנות השישים היתה סגורה ונצורה. במשטרה הוחלט להציב בעיר חולון כוחות גדולים כדי לשמור על האורחים שהגיעו מעבר למסך הברזל. שר המשטרה, בכור שלום שטרית, חשש מהפגנות נגד האורחים מברית המועצות, שהיו עלולות לגרום לתקרית דיפלומטית. האסירים הבורחים לא ידעו על כל זה. אופנוע הסירה, שהיה נהוג בידי קלמן ברבש, נסע בסמוך לאולם שבו התקיים המשחק, ונתקל במחסום משטרתי. קלמן ברבש חשב שהמחסום הוקם בגלל בריחתם, וניסה לעקוף את המחסום במהירות רבה. אחד מגלגלי האופנוע התפנצ׳ר מהדוקרנים והתפוצץ. קלמן ברבש איבד שליטה, האופנוע התהפך, וקלמן ברבש נחבט בראשו. ניידות משטרה רבות הגיעו למקום במהירות, והאסיר הפצוע נתפס בתוך זמן קצר. ג׳וני שפיץ שישב בסירה הצליח לצאת בשלום מהתאונה, הוא חמק בחסות החשכה, ועקבותיו נעלמו.

הוא הגיע לתחנה המרכזית של תל אביב ועלה על אוטובוס שנסע לטבריה. בשעת לילה מאוחרת הוא התגנב לאחד הקיבוצים השוכנים לחוף הכנרת ונכנס לאחד מבתי הילדים של הקיבוץ. מיד לאחר היכנסו הוא נעל את דלת הכניסה, הוציא ממקומן את כל נורות החשמל, העיר את הילדים בני העשר וריכז אותם, מבוהלים, במסדרון. הוא החזיק בידו פנס וסכין גדולה, ובקול מאיים הזהיר את הילדים שאם יצעקו או ירעישו, הוא יהרוג אותם. נוכחותו המפחידה עשתה את שלה. מבין קבוצת הילדים המפוחדים הוא משך ילדה אחת, הצמיד סכין לגרונה ואמר לשאר הילדים שהיא בת ערובה וגורלה נתון בידיהם; אם יצעקו או ינסו להזעיק עזרה, הוא יהרוג אותה מיד. את הילדים החזיר לחדרי השינה ונעל את דלתותיהם. את הילדה בת הערובה כלא באחד מתאי השירותים של בית הילדים. ג׳וני שפיץ נכנס למיטה של אותה ילדה ונרדם לכמה שעות. בארבע לפנות בוקר נמלט מהקיבוץ, ושוב נעלמו עקבותיו.

בבוקר הוזעקו כוחות משטרה לקיבוץ. הילדים זיהו בקלות את תמונתו של ג׳וני שפיץ. על גופה של הילדה שנכלאה בבית השימוש נמצאו סימנים כחולים של מכות וחתכים. מרגע ששוחררה מבית השימוש, הילדה לא פסקה לבכות. חוקרי המשטרה ניסו לדובב אותה, אבל הילדה המשיכה לבכות וסירבה לדבר, ורק אמרה כמה פעמים שהיא לא זוכרת כלום. המשטרה המשיכה לגשש באפלה, האדמה כאילו בלעה את ג׳וני שפיץ.

כעבור שלושה שבועות הגיע לתחנת המשטרה של טבריה דיווח אנונימי על דמות ההולכת בסמוך לגבול הסורי, באזור שטח ההפקר שממזרח לכנרת. חיילי משמר הגבול שהגיעו לאזור כנסיית הר האושר תפסו איש רזה, ממושקף, בעל זקן שחור, שבגדיו מטונפים ומראהו מוזנח. האיש סבל מתשישות גופנית וביקש באנגלית מזון ומים. חיילי משמר הגבול היו משוכנעים שמדובר בתייר שדעתו השתבשה עליו, ועמדו לשחרר את התייר התימהוני. מפקדם התעקש להביאו קודם השחרור לרישום במשטרת טבריה. לשוטרי טבריה התברר שנפלה לידיהם מציאה של ממש. הנווד המוזנח זוהה כלא אחר מאשר הרוצח הנמלט ג׳וני שפיץ. לחוקריו סיפר האסיר הנמלט שהגיע לטבחה, ומשם הלך בדרך עפר עד לנהר הירדן. זרם המים היה חלש ואיפשר לג׳וני שפיץ לחצות בקלות את הירדן ולעבור לצד הסורי. המעבר נעשה באור יום, לא רחוק ממוצב של צה"ל. שפיץ התחבא בסבך הנהר עד שהלילה ירד, ואז, בחסות החשכה, חמק בין המוצבים של הצבא הסורי והגיע לכביש המוליך לכיוון דמשק. בלילות ישן לצד הכביש, וכשהזדמן לו גנב אוכל מהבתים שניצבו בסמוך לכביש. במשך כמה ימים הלך ג׳וני שפיץ לצד הכביש המוביל לכיוון דמשק. ג׳וני שפיץ לא ידע ערבית, ולתושבים שפגש הציג את עצמו כתייר הולנדי. מראהו המוזנח העלה חשד אצל אחד הכפריים, וזה דיווח למשטרה המקומית. ג׳וני שפיץ נתפס בפרוורי דמשק. השוטרים הסורים חקרו אותו חקירה קשה והכו אותו נמרצות. למרות העינויים, ג׳וני שפיץ דבק בגרסתו שהוא תייר הולנדי תמים שנשדד, וכל כספו ומסמכיו נלקחו ממנו. מחוקריו ביקש שיחזירו אותו למולדתו הולנד. החוקרים השתכנעו שכנראה מדובר בתייר מטורלל, ובכל מקרה לא מצאו בו תועלת מודיעינית. אחרי כמה ימי מעצר בדמשק, ללא התרעה מוקדמת, דלת תאו של ג׳וני שפיץ נפתחה, השוטרים גררו אותו החוצה, והוא הועלה על ג׳יפ צבאי שנסע עד לשפת נהר הירדן. ג׳וני שפיץ הורד מהג׳יפ, ובאיומי נשק אילצו אותו החיילים לחצות את הירדן ולשוב לישראל. ההחזרה בוצעה ללא תיאום עם ועדת שביתת הנשק ובלי תיווך האו"ם.

בכלא רמלה לא תמו עלילותיו של ג׳וני שפיץ. סיפור בריחתו וסיפור תפיסת הרוצח של יעקב פיראלי פורסמו בהרחבה בעיתוני ישראל של אותה התקופה. בין הקוראים היתה גם גרטרוד, אלמנתו של המהנדס יעקב פיראלי. גרטרוד פנתה לשלטונות בית הכלא רמלה וביקשה לאמץ את רוצח בעלה ולהחזירו למוטב. נפלאות הן דרכי האדם, לעתים לא צפויות ולא ניתנות להבנה. האלמנה, מורה לפסנתר, ביקרה את ג׳וני שפיץ בכלא, זיהתה שיש לו שמיעה מוזיקלית טובה ופרשה עליו את חסותה. גרטרוד התמידה לבקר בכלא והעבירה לג׳וני שפיץ שיעורי מוזיקה. חבריה של האלמנה הסבירו שהכול נבע מהאמונה הבודהיסטית שאימצה לעצמה לאחר רצח בעלה.

שש־עשרה שנים ישב ג׳וני שפיץ בכלא, ואז שוחרר בשל התנהגות טובה. את שחרורו המוקדם היה חייב לגרטרוד, שמצאה לו עבודה כמורה למוזיקה. טיפולה המסור של האלמנה לא החזיר למוטב את ג׳וני שפיץ. שלוש שנים אחרי ששוחרר, הורשע ג׳וני שפיץ בביצוע מעשים מגונים בכמה מתלמידותיו והושלך בחזרה לכלא.

גרטרוד פיראלי עקרה לגרמניה שבורת לב. דיכאונה לא נרפא. עשרים שנה אחרי שבעלה יעקב פיראלי נרצח, בדיוק ביום הירצחו, קפצה גרטרוד מגשר גבוה אל נהר במדינת בוואריה וטבעה למוות.

השואה לא הניחה לשלושת גיבורי הפרשה הזאת. המהנדס יעקב פיראלי — נרצח. אשתו הפסנתרנית גרטרוד — התאבדה. ילד המנזרים, הרוצח ג׳וני שפיץ — נמק בכלא עד יום מותו.

מאזינים ומאזינות, ניתן לכם קצת אוויר, "אדוני השופט" בקולו של הרב אורי זוהר, מהתקופה שעוד נחשב לבדרן מוצלח.

שנת 1994 — משטרת ראש פינה

שלומקי החנה את רכבו לא הרחק מהתחנה המרכזית של אגד, שהיתה אסופה של כמה סככות פח סביב רחבת אספלט. בסמוך ניצב צריף עץ ששימש קיוסק. אישה מבוגרת בעלת זרועות דשנות, לבושה בשמלה דהויה, התאמצה לשרת את הממתינים בתחנה, שהרוו את צימאונם בגזוז ולעסו בייגלה או דבר מתיקה כלשהו. אוטובוס שהגיע מקריית שמונה עצר בתחנה והרים עננת אבק שנחתה על הבגדים הנקיים ששלומקי לבש במיוחד לקראת פגישתו עם השוטרים. הוא ניער את האבק וקנה לעצמו בקבוק אורנג׳דה ועוגה. הוא שתה קצת ושם פעמיו לצדו השני של הרחוב, לעבר משטרת ראש פינה.

התחנה שכנה במבנה אבן שהוקם בזמן השלטון הטורקי. תחנת המשטרה נועדה לבסס את אחיזת הטורקים בחלק זה של ארץ ישראל. חזית המבנה היתה מסוידת בלבן, אנטנה גדולה הזדקרה מראש הבניין והשתלבה בצמרות האיקליפטוסים שהקיפו את המתחם. החלונות הקטנים הצרים שיוו לתחנת המשטרה של ראש פינה מראה של מבצר.

שלומקי ניגש ליומנאי והושיט לו את תעודת הזהות שלו: "קיבלתי הזמנה למתן עדות." השוטר בחן את תעודת הזהות שלו וצעק: "פקד אלברט, הקליינט שלך הגיע."

מדלת צדדית הופיע קצין משטרה לבוש מדים מגוהצים וכובע גדול. צווארון חולצתו הכחולה היה מעומלן יתר על המידה. הקצין החליק את שפמו הדק וביקש משלומקי ללכת אחריו. הם חצו חצר מרכזית מלבנית, שאבניה היו מסוידות לבן ועץ אזדרכת התנשא במרכזה. שלומקי זכר שהופתע מגודלה של החצר הפנימית, שגדר גבוהה הסתירה אותה מעיני עוברי האורח ברחוב. בקצה החצר היה גרם מדרגות שהוביל לבניין משרדים. שניהם טיפסו במדרגות לקומה השנייה והלכו בשתיקה לאורך מסדרון ארוך, כשהקצין מוביל ושלומקי מאחוריו. בקצה המסדרון עצר הקצין, הוציא מכיסו מפתח גדול ופתח דלת ברזל של חדר בעל תקרה גבוהה. על התקרה הסתובב מאוורר בלאות. במרכז החדר ניצבו שולחן עץ ושני כיסאות. הקצין הוריד את כובע המצחייה, ועל פדחתו התגלתה קווצת שיער דליל שנמשך בקפידה מצד אחד לצד השני. הוא החליק את שפמו, העביר את ידו על שערותיו והדביקן לקרקפת, סידר את האקדח הגדול שהיה בחגורתו, הוציא מכיסו מטפחת חומת פסים וכרך אותה סביב צווארון חולצתו הזקור והיטיב את מקום המטפחת, שנועדה לספוג את הזיעה שניגרה מצווארו. עד לאותו הרגע לא הוציא מילה מפיו.

"שלום, אני פקד אלברט," אמר ובחן את שלומקי בעיניו הכהות. "אפשר לקבל תעודת זהות בבקשה?" הוא עיין בתעודת הזהות, ובטון חמור אמר: "מר שלמה דגן, אנחנו נתחיל במתן עדות פתוחה, ולאחריה תתקיים חקירה באזהרה. מרגע שאכריז על החקירה, תוכל לבחור לשמור על זכות השתיקה. מאותו הרגע כל מה שתאמר עלול לשמש כנגדך. אם תבחר לא לדבר, ישמש הדבר כנתון להחלטתו של בית המשפט. אם אין לך מה להסתיר, אני מציע לך לענות לשאלותי. האם הבהרתי את עצמי היטב?"

היחס הקר, והצגת הדברים כך שהוא למעשה נחקר כחשוד, הכו את שלומקי בהלם וגרמו לו בלבול וחוסר ריכוז. עד לאותו הרגע היה שלומקי מלא כוונות טובות לעזור למשטרה בחקירתה.

שלומקי היסס בתשובתו: "רגע, מה זה עכשיו, מתן עדות או חקירה?"

"בשלב הזה אתה מוזמן לתת עדות על התרחשויות כפי שראית אותן. בכל מקרה, מיד אחר כך תיפתח חקירה רשמית."

שלומקי שתק ולא ידע מה נכון לעשות. פקד אלברט אמר: "אני מציע שתענה לשאלות שלי, ככל שתפרט יותר, נוכל להבין מה קרה שם. לנו חשוב שתשתף פעולה. ככה מצבך יהיה טוב."

"תסלח לי, אני לא מבין... הזמנתם אותי להעיד כדי לעזור לכם למצוא את הפושע שעשה את זה. אתה רוצה לומר לי שאתם חושדים בי שאני מעורב במעשה?"

פקד אלברט הינהן בראשו.

חקירתו של שלומקי נמשכה שעות ארוכות. לקראת לילה הוא שוחרר וחזר מדוכא לביתו. למחרת אחר הצהריים עצרה ניידת ליד ביתם במושב. שוטרים נכנסו לבית, הציגו לשלומקי צו מעצר וצו חיפוש בביתו. יערה ביקשה מזוהר, שחזרה כמה דקות קודם לכן מפעילות בצופים, להיכנס לחדרה ולסגור את הדלת. זוהר הספיקה לראות את השוטרים אוספים חפצים לשקיות ניילון. יערה משכה אותה לחדרה, והיא עצמה נעמדה בסלון וצפתה בשוטרים שחיטטו בארונות וזרקו חפצים לרצפה באי־סדר. בתום החיפוש נערמו כמה שקיות גדולות, ובהן בגדים וחפצים רבים שהוחרמו. השוטרים אזקו את ידיו של שלומקי, ולפני שהובל לניידת לחשה לו יערה: "תהיה חזק, אני אחפש עורך דין." ניידות המשטרה שהגיעו ליישוב הקטן משכו סקרנים מהמושב, שזכו לראות את חבר המושב שלומקי דגן יוצא אזוק מביתו ומוכנס לניידת משטרה.

תא המעצר במשטרת ראש פינה היה חדרון צר. קירותיו צופו בלוחות שיש צהוב מהרצפה ועד התקרה. מהקיר בלטו שני משטחי בטון, שנשענו על יתדות ברזל ששימשו יחידה אחת של מיטת קומתיים. על לוח הבטון הונחו מזרן דק ושמיכה ירוקה עם סמל המשטרה. תקרת תא המעצר היתה גבוהה, ובפינות התקרה נמתחו קורי עכביש. בחלקו השני של התא היו שירותי כריעה ללא דלת, כיור נירוסטה ומקלחת בצורת צינור ברזל מכופף. ברז המקלחת כוון כך שדלפו ממנו רק מים פושרים. חדר השירותים היה צבוע בכחול בוהק. חלון קטן ומסורג הכניס מעט אור. תא המעצר הצחין מריחות צואה ושתן מעורבבים בליזול. אור צהוב דלק בתא עשרים וארבע שעות ללא הפסקה. השעות הראשונות במעצר היו לשלומקי הקשות ביותר. הוא ישב על מיטת הבטון וחשב שהוא עלול לצאת מדעתו. הריח החריף צרב את עיניו. בלילה, להפתעתו, הוא נרדם מהר על המזרן הקשה. כעבור שעות אחדות התעורר מתגרד, ולא הצליח להירדם עד הבוקר.

בתום ארבעים ושמונה שעות של מעט שינה וחקירות ממושכות, נאזקו ידיו ורגליו והוא הובל בזינזנה מסורגת לבית המשפט בצפת להארכת מעצרו. בבית המשפט חיכתה לו יערה עם עורך דין פלילי ידוע מחיפה, שיערה שכרה כדי להגן עליו. יערה ושלומקי החליפו מבטים, שלומקי חייך חיוך מאולץ והיה נבוך מהמעמד. השוטרים מנעו שיחה ביניהם. לשופט התורן הגיש התובע ראיה חסויה. השופט שמע את טיעוני שני הצדדים והחליט לשלוח את שלומקי למעצר נוסף של עשרה ימים.

חקירתו נמשכה מדי יום. השאלות חזרו על עצמן פחות או יותר, אבל הלהט הראשוני של פקד אלברט דעך: "תעשה טובה לעצמך ותודה במעשה. בכל יום שחולף מצטברות עוד ראיות, עדיף להודות עכשיו ולגמור עם זה." שלומקי שתק, ואלברט הכה בידו על שולחן החקירות: "מה אתה חושב, שאנחנו מטומטמים? אצלך זה דפוס קבוע. למזלך, יצאת בזול מהריגת הכלב של השכן. אבל זה כלום לעומת התלונה השקרית שהגשת נגד האלוף במיל׳. זה כבר מלמד על דפוס קבוע. אתה מגיע כמושיע, מציל האומה ורודף הצדק, כדי להרחיק ממך את החשדות. הפעם התרגיל הזה לא יצליח. המנהל שלך זאב ברקן הוא ידיד שלי כבר שנים. הוא לא חסך ממני את הפרטים על תלונת הסרק שלך. טפלת אשמה מטופשת על אלוף רב־זכויות כדי לזכות בתהילה מפוקפקת. ליכלכת על הקולגה שלך שטיינץ, שכולם מדברים בשבחו. עכשיו אתה מתהדר בכך שהצלת בחורה מסכנה! למה אתה חושב שנאמין לך?"

כשתמו ימי מעצרו, ביקשה המשטרה הארכה נוספת. בית המשפט קיבל את טיעוני עורך דינו של שלומקי בעד שחרורו לביתו, ואישר את בקשת המשטרה למעצר בית של שלושים ימים.

"הכי קשה היה לי הריח," אמר שלומקי ליערה כששב הביתה. "בתחילת החקירה הייתי בשוק. למזלי, לא דיברתי שטויות. לקח לי זמן להבין שמחפשים אותי. בהמשך התאפסתי על עצמי לגמרי. היה חוקר אחד קשוח, שהטיח בי האשמות מכל סוג שהוא וניסה בכל דרך לשכנע אותי שאודה במעשה. חוקר אחר היה יותר נעים, ניהל איתי שיחה חברית לכאורה וניסה להוציא ממני דברים בדרך שלו. זו השיטה שלהם."

יערה הקשיבה לדברי בעלה, ורק אמרה: "העיקר שאתה בבית."

עורך דינו של שלומקי שיכנע את המשטרה למצוא חשוד אמיתי ולהפסיק לחפש מתחת לפנס. בתום שלושים ימי מעצר הבית חזר שלומקי לעבודה ברשות הטבע כאילו דבר לא אירע. המשטרה נתקעה, גיששה באפלה, ובסוף זנחה את החקירה. תיק חקירה נוסף נזרק למדפים האחוריים בארכיון המחוז הצפוני.

רוח מזרחית

גילה ברוש

חברים וחברות, היום תוכנית מיוחדת של רוח מזרחית. כרגיל, נתחיל בשאלה איך מחברים: איך מחברים אישה שהיא אגדה, אכסניה יוצאת דופן על חוף מבודד בכנרת, גנן מדופלם שהביא את הבמבוק לארצנו ומסיבות של הבוהמה התל אביבית? אז איך מחברים? מי שיאזין יבין.

נקדים ונספר לכם שהאישה באולפן היתה מחוזרת שנים על ידי התקשורת. שנים ארוכות היא שתקה. לא דיברה ולא סיפרה את סיפורה. עכשיו, כאן אצלנו באולפן, אישה מיוחדת — גילה ברוש — בריאיון אישי ראשון.

שלומקי שמע את שמה של חמותו ברדיו, ומיד התקשר ליערה. לצערו, הטלפון של יערה היה כבוי.

"שלום לך, ישגב."

"שלום, גילה. באחת התוכניות סיפרנו כאן על המהנדס יעקב פיראלי שנרצח על ידי ג׳וני שפיץ. ציפור קטנה לחשה לי שהכרת אישית את הרוצח רב־המעללים ג׳וני שפיץ."

"מי סיפר לך את השטות הזאת... מה לי ולפושע הזה, יימח שמו!"

"בכל זאת, את קשורה לסיפור הבריחה שלו."

"שטויות במיץ עגבניות, קשקוש מקושקש, אני ובעלי זיכרונו לברכה, שרגא ברוש, לא רצינו שום קשר עם החלאה הזה. לא היה לנו שום קשר לפושע הזה. רק צרות הוא גרם. גם אלי הגיעו השמועות המטופשות האלה שהיינו קשורים לבריחה שלו. אני חושבת שאני יודעת מי הפיץ את השקר המתועב הזה."

"אז אולי תגלי לנו?"

"מה פתאום, מה יצא לי מזה? תראה מה קרה לנו. המדינה הזאת כמו סדום ועמורה. הפושעים הפכו לגיבורים. אין בושה, מזמינים אותם לטלוויזיה וכותבים עליהם בעיתונים. כל שרץ משוקץ מקבל במה ומיקרופון. זו לא המדינה שאני ובעלי שרגא חלמנו עליה. אני לא בדיוק זוכרת... אני חושבת שהמשורר הלאומי חיים נחמן ביאליק אמר פעם, ׳נהיה מדינה נורמלית רק כשיהיו לנו גנבים יהודים וזונות יהודיות׳. בחלומות הכי רעים שלו ביאליק לא דמיין שבמדינת היהודים יירצח ראש ממשלה רק בגלל דעותיו. שרים וחברי כנסת יבזזו את הקופה הציבורית כאחרוני הגנבים בשוק וינאפו תחת כל עץ רענן. במשטרה ובצבא קצינים בכירים שולחים ידיים אל בחורות בלי בושה. נעשינו אומה של חמדנים, שבה שוחד הוא מטבע עובר לסוחר. אפילו תקציבים שנועדו לניצולי שואה נחמסים בלי בושה. זו לא המדינה שנלחמנו וחלמנו עליה. והשנאה... איזו אלימות... והשפה גסה ומתלהמת. המדינה היתה חילונית וליברלית. היום סוגדים לעגל הזהב. אלוהים המשיחי הוא חזות הכול. החברה שלנו איבדה את עצמה לדעת. בכל מקום יש מקהלת צדיקים השרה בגרון ניחר מנגינה פופוליסטית, ׳הוא זכאי... הוא זכאי...׳ ובפזמון החוזר, ׳מוות לערבים׳. באמת, אני לא מבינה את זה. פושעים צריכים לשבת בכלא, לסתום את הפה ולכפר על מעשיהם. ג׳וני שפיץ הוא רוצח ופושטק, סוף פסוק. מספיק סבלנו ממנו, בגללו נאלצנו לעזוב את הקיבוץ."

"רגע אחד, גילה, מה זאת אומרת שבגללו עזבתם את הקיבוץ?"

"זה לא כל כך פשוט. הרוצח ברח מהכלא והתגנב בלילה לבית ילדים כשלא היה שם אף מבוגר. הוא איים על הילדים בסכין גדולה. אתה מתאר לעצמך? הבת שלנו יערה סבלה מאז מטראומה קשה מאוד. שנים נמשכו אצלה הסיוטים. היא בסך הכול רצתה לישון בחדר שלנו. בוועדת חינוך היה דיון, ולא קיבלו את בקשתנו. לינה משותפת היתה עיקרון קדוש בקיבוץ. מבחינתי, זה היה הקש ששבר את גב הגמל. בסוף שרגא ואני קמנו והלכנו. עזבנו את הקיבוץ ששרגא היה ממייסדיו. אני מציעה שנחזור לנושא שבשבילו באתי. גם ככה כבר אמרתי יותר מדי. אלה לא הזמן ולא המקום."

"גילה, רק רגע, זה סיפור מאוד מעניין."

"איזה מעניין? מה אתה מבלבל את המוח?"

"גילה... תרגישי כמו בין חברים, תחשבי שאף אחד לא שומע אותנו, בצחוק... אני בטוח שהמאזינים רוצים לדעת מה קרה באותו הלילה שהרוצח ג׳וני שפיץ הסתובב בבית הילדים."

"מספיק... אני מצטערת שהסכמתי לדבר על זה בכלל, עכשיו הבת שלי יערה תרצה להרוג אותי."

"למה? לא אמרת כלום, רק השארת אותנו במתח."

"תראה, קשה להסביר מה הילדה הזאת עברה. אל תשכח, מדובר באיש אלים שהחזיק את הבת שלנו לילה שלם כלואה לבד בשירותים. בוא נעזוב את זה... מדובר בעניינים פרטיים של הבת שלי. אני לא חושבת שהייתי צריכה לדבר על זה. יש מקרים שעדיף לשתוק. שום דבר טוב לא יכול לצאת מזה."

שלומקי גירד בראשו, זיעה כיסתה את מצחו והוא חש רטיבות מתחת אצילי ידיו. לבו הלם בעוצמה. הוא נזכר בריב של יערה וגילה חמותו. הפרטים התערבבו אצלו במערבולת גדולה. פעם נוספת הוא חייג לאשתו, ושוב נוכח לדעת שהטלפון שלה סגור. לא היה מענה גם מהטלפון בביתם.

"למאזינים נזכיר שבאולפן מתארחת היום גילה ברוש, חלוצה ומורדת, שבמשך שנים ארוכות היא ובעלה שרגא חיו במקום מבודד על שפת הכנרת. תרשי לי להיות לא מנומס. האם יהיה זה נכון לקבוע שכבר עברת את גיל השמונים?"

"נכון, למה להסתיר? הרווחתי את גילי ביושר."

"נולדת באירופה, מתי הגעת ארצה?"

"אתה צבר, אין סיכוי שתבין מה היתה ארץ ישראל בשבילנו. הייתי פליטת מלחמה. החלומות הכי גדולים שלי היו להגיע למולדת. אתה מבין בכלל על מה אני מדברת?"

"בערך... איפה נולדת?"

"נולדתי בפראג שבצ׳כיה. חונכתי שארץ ישראל היא גן עדן. אתה היית פעם בפראג?"

"לא."

"פראג... אוי... זאת עיר עם קלאסה, עיר יפהפייה, מכובדת כמו גבירה. הורי היו אמידים וגידלו אותי כבת זקונים מפונקת בעיר הגדולה. החגיגה שלי נגמרה בגיל חמש. אמא נפטרה ממחלה, ושלוש שנים אחרי זה אבא נרצח ברחוב. אתה מבין... בגיל שמונה הייתי יתומה. אחותי הגדולה טיפלה בי. היא התחתנה עם גוי ואצלם גרתי. הייתי ילדה יפה... בלונדינית עם עיניים ירוקות כמו שיקסע. כשהמלחמה פרצה זה עזר לי מאוד. אף אחד לא היה יכול לחשוד שאני יהודייה. עכשיו יושבת לפניך זקנה... אבל כשהגעתי לישראל, חשבו שאני פרינססה מאירופה. היום אני יודעת שיופי יכול גם להזיק. לבחורה יפה אולי יותר קל לפתוח דלתות, אבל לא מבעד לכל דלת שנפתחת צריך להיכנס, אתה בטח מבין למה אני מתכוונת."

"לא בדיוק."

"בחורים, אתה יודע איך זה... בכל מקום אותו הדבר. אתה נותן להם אצבע והם רוצים את כל היד, ואצלנו מדינה של לבנטינים... זה הכי גרוע. הבחורים פה בלי טיפת נימוס. שולחים ידיים, מלטפים את הטוסיק. אין גבולות, רוצים הכול, עכשיו אתה מבין על מה אני מדברת?"

"הממ... בערך..."

"כשהייתי צעירה, ברגע שנכנסתי לחדר, תמיד היה איזה בחור שחשב, הנה הגיעה בלונדינית טיפשה, וצריך צ׳יק צ׳ק להכניס אותה למיטה. אז נכון, אני לא הייתי בדיוק נזירה חסודה, אבל צריך גבולות... הבת שלי יערה לימדה אותי מילה חדשה... ערסים... אתה בטח מכיר את המילה הזאת. באירופה יש חינוך, גברים הם ג׳נטלמנים, כאן בלבנט הם פראי אדם. ובעניין הזה אין הבדל, בעיר ובקיבוץ אותו הדבר. במדינה שלנו יש חברמניוּת, אתה מכיר את הפתגם הזה: ׳את נשואה לי, למשק ולכל מי שיש לו חשק׳? זה לא מצחיק. אני סבלתי במיוחד, מה אני אשמה שהטבע נתן לי זוג ציצקעס? זה אומר שכל אחד יכול לגעת? שיסתכלו, זה לא הכי נעים... אבל מילא. נשים כמוני סבלו מאוד. בדרך כלל אותם הגיבורים, כשזה הגיע לתכלס כמו שאומרים, הם שיקשקו והפופיק רעד להם."

"אז היום את פמיניסטית?"

"אני לא מבינה מה זה ׳פמיניסטית׳... תשמע, צוציק, היו זמנים אחרים. הרבה ניסו להתעסק איתי... כל אישה אוהבת תשומת לב, אבל היו פעמים שזה עבר את הגבול... פעם פגשתי בחור, בקושי הכרנו, והוא אחרי שני משפטים נגע לי בשדיים ושאל אותי אם זה נעים. הכי גרועים המפורסמים... חושבים שמגיע להם."

"לא הגיע הזמן שתוציאי את זה החוצה?"

"אמרתי לך... היו מפורסמים שניסו להכניס אותי למיטה. לא ידענו אז מה זה ׳הטרדה מינית׳. כל העניין היה אז אחרת. אולי בגלל שהייתי חתיכה סבלתי יותר. היה לי מזל גדול שבגיל צעיר פגשתי את שרגא, בעלי... מיד התאהבתי בו. חשבו שאני משוגעת, לא הבינו מה מצאתי בו. שרגא היה איש יוצא דופן, איש שקט, יקה מנומס שלא נדחף. בקיבוץ זו לא תמיד תכונה טובה. אחרי שעזבנו את הקיבוץ, הלכנו לטבחה. אז זה היה מקום נידח ומבודד, רחוק מכל יישוב. חיינו בתנאים של חלוצים ליד הגבול. בכל זאת, הצלחנו לגדל בת מוצלחת ועוד כמה דברים יפים בארץ הזאת."

"גילה, אולי נתחיל מהתחלה. איך הגעת לישראל?"

"את המלחמה עברתי בצ׳כיה כגויה. לאחר שנגמרה המלחמה נסעתי ליוגוסלביה, זה היה בשנת 1946. הגענו ארצה באוניית מעפילים. העלו אותנו, קבוצה קטנה של נערות, על ספינת משא שלא התאימה לנוסעים. אנשי ההגנה פחדו שהאנגלים יגלו שהאונייה מובילה מעפילים. בשעות היום לא נתנו לנו לעלות לסיפון. רק בלילה היה אפשר לנשום קצת אוויר. ימים ארוכים ישבנו בצפיפות בבטן האונייה. תאר לך, ארבעת אלפים נוסעים, כמו סרדינים, בלי תנאים מינימליים. היה חם ודחוס. בסיפון התחתון בקושי היה אפשר לנשום בגלל הצפיפות. את הצרכים עשו מאחורי פרגוד בד. ביום השני להפלגה הריח כבר היה בלתי נסבל! ממש סירחון. היה חם, ואנשים התחילו להתפשט. הבחורים נשארו בתחתונים. כולם הסתובבו חצי עירומים. אתה מגלה שאפשר להתרגל לכל דבר."

"בת כמה היית אז?"

"את יום הולדתי השישה־עשר חגגו לי באונייה. אחד הבחורים הוציא מהמחבוא שלו בקבוק יין, נוסע אחר הביא בקבוק וודקה, והבקבוקים עברו מיד ליד, שתו ישר מהבקבוק. זאת היתה הפעם הראשונה בחיי ששתיתי אלכוהול, השתעלתי וקצת השתכרתי, רקדנו בתחתונים ובחזיות, וכולם צחקו."

"לפי התיאור שלך, זה לא היה נורא כל כך..."

"אל תדבר שטויות... זאת היתה שמחה שהנה עוד מעט אנחנו מגיעים לארץ ישראל. זה נגמר כשהאנגלים גילו אותנו. אנשי ההגנה מיהרו להתפזר ולהתמזג בין העולים. אחד מאנשי ההגנה ביקש ממני לקחת את ההגה ולהשיט את הספינה ישר לחוף. הייתי צוציקית, מלאת התלהבות, לבשתי את הבגדים הכי יפים שלי, חולצה רקומה ומכנסיים קצרים. אני החזקתי את ההגה הגדול של האונייה כאשר היא נכנסה לנמל חיפה. כתבו על זה בעיתונים. אני שומרת את עיתון ׳דבר׳ עם התמונה שלי. החיילים הבריטים שעלו לסיפון הופתעו. הם הביטו בי כלא מאמינים, אחזתי בהגה כמו רב חובל. זה היה הגה עץ גדול, ולא הסכמתי לעזוב אותו. השיער שלי התבדר ברוח, הים היה כחול מאי־פעם. החיילים האנגלים התנהגו כמו ג׳נטלמנים. קצתם התביישו להסתכל עלי. היו לחיילים כובעי פלדה ורובים, והם עמדו סביבי. קצין אנגלי גבוה, אולי שני מטרים, במדים לבנים וכל האותות על החזה, הוריד את כובעו וביקש ממני באדיבות לזוז מההגה. לא היתה לי בררה. האנגלים השיטו את האונייה מחיפה לפמגוסטה שבקפריסין וכלאו אותנו במחנה. בקפריסין נשארנו כמה חודשים, עד שקיבלנו אישור לעלות לישראל."

"סיפור מדהים."

"זה לא הכול.., בכפר הנוער מאיר שפייה הכרתי את שרגא, שהיה מדריך נערץ. אומרים שהוא היה מכוער, ואני אומרת לך ששרגא היה גבר מרשים. היו לו זקן שחור, כתפיים רחבות, בלורית וידיים של פועל. מבחינתי, הוא היה כמו הרצל חוזה המדינה. הייתי מאוהבת בו לגמרי. כשהוא עזב את הכפר וחזר לקיבוץ, השתגעתי. חיכיתי לגיל שמונה־עשרה, ואז נסעתי לקיבוץ שלו. גברים תמיד התחילו איתי, עם שרגא אני התחלתי. ברגע שראיתי אותו, ידעתי שזה הגבר שאיתו אני רוצה להתחתן."

"גילה, ניתן לך מנוחה של כמה דקות. הפסקה קלה לפרסומות ואתנחתה עם השיר הנפלא, ׳ואולי לא היו הדברים מעולם, ואולי לא השכמתי עם שחר לגן, לעובדו בזיעת אפי, אוי כנרת שלי, ההיית או חלמתי חלום׳, שירה הנפלא של רחל המשוררת בביצוע המרגש של חווה אלברשטיין. אל תלכו לשום מקום, מיד נחזור לריאיון עם גילה ברוש."

שלומקי החנה את הטנדר מאחורי עץ דומים גדול לא רחוק מכרכום. הוא דומם את המנוע וחיפש תנוחה נוחה.

שבוע אחרי שבוע, חודש אחרי חודש, שנה אחרי שנה, המשיך שלומקי לחפש נקודת אחיזה. מאות פעמים נסע במסלולים המשוערים בהם נסע הנהג הפוגע. הוא יצא מהחניון ליד טבחה, נסע על כביש הבשורה, חלף ליד בית תמרה וכנסיית הלחם והדגים והמשיך אל כפר נחום. משם לגשר אריק. יש ועצר באזור המג׳רסה, לעתים המשיך בנסיעה עד עין גב. אחר כך חזר על עקבותיו והמשיך לכיוון מושב אלמגור. כמו מגנט, נמשך לעבר הכביש המטפס לכרכום ומשם אל הכביש המשובש היורד לירדן. שלומקי משוכנע שאלה המסלולים האפשריים בהם נסע הפושע. לדעתו הוא ראה את בריגיטה מילנר לא רחוק מכנסיית כפר נחום מחכה לטרמפ. באותו הרגע התעורר בו היצר. במוחו כבר התרקמה המזימה, הוא צד כמו דורס החג במעגלים סביב טרפו. הוא תהה איך יביא לעצמו מזור ומנוחה.

בחוסר חשק פתח שלומקי את מנעול ארגז הברזל הגדול, שהכיל את כל החפצים הדרושים לו בשטח. הוציא את המשקפת והניחהּ לצדו, מישש את האקדח ובדק שנצרתו סגורה, פירק את עדשת המצלמה והבריג לחוטמה עדשה טלסקופית גדולה. את מעילו פשט ופרש על רגליו הקפואות. מהארגז הוציא זוג כפפות. קור עז חדר מחלון הטנדר הפתוח. שלומקי הוציא את ראשו ובחן את מעט הכוכבים שניצנצו בינות לעננים השחורים, וניסה לנחש מתי יפרקו את משא המים המכביד עליהם. הוא חילק למקטעים את השטח המשתרע לפניו. במשקפתו סקר לאט קטע ועוד קטע ביסודיות רבה, מתעכב על כל סימן שעשוי לרמז על תנועה או התרחשות. העמק התמלא בנצנוצי אורות. הוא תר אחר אורות פנסי הקסנון, שאורם בהיר ובוהק למרחוק, זרקורים רבי־עוצמה. בעזרתם הציידים כולאים את מטרתם לפני הירי.

בסבלנות הוא השקיף על כברת ארץ זו שנחה בשלווה בסמוך לאגם הכנרת.

עזיז חמידה וג׳וני שפיץ עלו במחשבותיו כמו זמזום טורדני. היה צריך הרבה רוע כדי לדרוס בכוונה בחורה צעירה רק כאמתלה להכניס אותה למכונית. הפסיכופת השתעשע, כל כך בנאלי. כמו חתול ועכבר. הוא דרס והושיט עזרה, הכול היה מתוכנן. אז למה הוא התעלל בה בצורה אכזרית? נקמה על התנגדותה? גם אנסים נעלבים? למה רצה להרוג אותה? אולי בשל החשש שתתלונן במשטרה?

שלומקי ומחשבותיו היו תקועים באותו המקום. הוא לא סלח למשטרה שחוקריה חשדו בו. במקום לחפש את הרוצח, מיהרו להצביע לכיוונו. כתם החשד דבק בו. דירבן אותו למצוא את מבצע הפשע שעקבותיו נעלמו. בריגיטה מילנר חזרה לניו־זילנד, המשטרה הפסיקה לחקור. שלומקי חי בתחושה שהמשטרה פעלה ללא מחשבה יצירתית. אותו הם עצרו בלי סיבה, ולאחר שנואשו ממנו, עצרו כמה חשודים ערבים שנפלו קורבן להלשנות.

מכונס במחשבותיו, ישב שלומקי מכווץ בטנדר הקפוא. אצבעותיו תופפו על ההגה לקצב השיר שברדיו, בחוץ התגבר הטפטוף לגשם חזק. סכיני אור חדות קרעו את השמים, והד הרעמים התגלגל במורד הבקעה מרחוק.

הוא התקשר פעם נוספת ליערה. יערה לא ענתה. רפיון אחז בגופו, הוא חשב לוותר ולחזור לביתו, אך נזכר שיערה אמרה לו שתחזור היום מאוחר. היא נסעה לחיפה לפגוש חברה. לביתו הריק לא התחשק לו לחזור. שלומקי ישב במכונית וחיכה לסיומה של התוכנית.

"לאלה מכם שהצטרפו עכשיו לתוכניתנו ׳רוח מזרחית׳, באולפן ישגב גלילי עם גילה ברוש האחת והיחידה. גילה, ספרי לנו על התקופה שבה גרתם על חוף הכנרת."

"מה יש לספר... כל זה כבר היסטוריה."

"זה נכון שגרתם לבד על חוף הכנרת?"

"בטח נכון... היינו חלוצים. אני בפנים נשארתי ילדה עירונית מפראג, הקיבוץ אף פעם לא היה בשבילי. שרגא אהב את הקיבוץ. הוא היה אחראי לגן הירק והנוי של הקיבוץ. הוא נחשב מומחה בחקלאות. עד היום העצים שהוא שתל בחצר המשק הם סימן ההיכר לחזון שלו. עצי דולב, ברוש, חרובים, ג׳קרנדות. מספרים לי שהיום העצים שלו ענקיים. אני לא ראיתי, כף רגלי לא דרכה בקיבוץ מאז שעזבנו. בזכותו של שרגא חצר הקיבוץ היא כמו גן בוטני. מכל הארץ באים לבקר ולהתרשם. הקיבוץ שלנו התבסס על גידול בננות ודיג בכנרת. שרגא שלי הצליח לשכנע את החברים לנטוע תמרים. היה לו חזון לגדל עצי פירות טרופיים, כמו ליצ׳י, מנגו ואבוקדו. במשק צחקו עליו. חשבו שהוא משוגע והוזה. באספת הקיבוץ ההצעה שלו לנטוע מטע מנגו נדחתה בלגלוג. רוב החברים לא הבינו כלום בחקלאות, הקיבוץ התמקד רק בגידול בננות. היום ברור ששרגא צדק, מנגו הוא גידול מרכזי סביב הכנרת. שרגא הקדים את זמנו, לעגו לו ובסוף נאלצנו לעזוב."

"למה עזבתם?"

"היו הרבה סיבות. היו חברות שהעבירו עלי ביקורת אישית, טענו שאני מופקרת ושאני גורמת להורדת המוסר בקיבוץ. הכול מקִנאה. בקיץ של עמק הירדן החום לפעמים בלתי נסבל, האוויר רותח, יותר מארבעים מעלות. עבדנו במטעי הבננות במכנסיים קצרים, וכשהיה חם, בוער, לפעמים הורדתי את החולצה. מה ההבדל בין מכנסיים קצרים וחזייה לבגד ים? אבל התחילו לרכל. שרגא היה מדריך במשרד החקלאות ונסע הרבה מחוץ לקיבוץ. מזכיר הקיבוץ בא לדבר איתי כי כמה חברות התלוננו שאני מופקרת. המזכיר בא בערב לחדר שלנו, ואחרי כמה דקות התחיל לשלוח ידיים. הוא קיבל ממני סטירת לחי מצלצלת. הפוץ הזה כנראה נבהל, וסיפר לאשתו מעשייה שלמה כאילו אני התחלתי איתו. פרצה שערורייה, והחברים לא ידעו למי להאמין. מזכיר הקיבוץ היה ניצול שואה, איש משכיל ומכובד... גם במפלגה. בן גוריון ויצחק טבנקין היו חברים שלו. הוא ואשתו נחשבו לזוג יונים, אני חשבתי שהם קרש ופומפייה. הם הפיצו בקיבוץ שאני גויה כי לא הייתי במחנות. חברים האמינו לשטויות האלה. אמרתי לך, היו לי עיניים ירוקות והייתי בלונדינית, אם כי היום כבר לא נשאר הרבה. אתה מבין? היו עלי תלונות על חוסר צניעות, והמזכיר הבוק הזה חשב שבגלל זה הוא יכול להתחיל איתי. אחרי זה הוא רץ לספר לכולם שאני ניצלתי את העובדה ששרגא היה בנסיעה וניסיתי להכניס אותו למיטה שלי. הפיצו עלי שאני נימפומנית... נו באמת. בקיבוץ לא חסרים ׳צדיקים׳, כל אחד עם הדמיון המזרחי שלו. אף פעם לא התיימרתי לטעון שאני חסודה, אבל מופקרת? ממש הגזימו... אמרתי לך, יופי לא תמיד מועיל. היו לי כמו שאומרים... נתונים טבעיים... והתייחסו לזה בצרות עין ובקנאה. הפומפייה, אשתו של הקרש, חוללה מהומה. פריצוּת... שומו שמים. מרוב צעקות גם האמינו להם. שרגא תמך בי, ולא קנה את השטויות שהם הפיצו. הוא ידע שהכול שקר וכזב.

והיה גם המקרה עם הבת שלנו יערה. אתה רואה, בלי שרציתי הצלחת לגרור אותי לאותו העניין. הרוצח הזה נעל את יערה שלנו בבית השימוש כל הלילה כבת ערובה. אתה מתאר לעצמך, ילדה קטנה לבד סגורה בתא שירותים קטן במשך לילה שלם... זה השפיע עליה קשה, היו לה דיכאונות ו... לא חשוב... הצעתי לשרגא שנעזוב את הקיבוץ. לשרגא היתה עבודה במשרד החקלאות, והמשכורת שלו הגיעה לקיבוץ. כשהודענו שאנחנו עוזבים, באו משלחות שלמות לחדר שלנו לנסות לשכנע אותנו להישאר. פתאום היינו חשובים לקיבוץ בגלל המשכורת ששרגא קיבל ממשרד החקלאות. עזבנו את הקיבוץ בלי כלום, לפחות לשרגא היתה עבודה."

"ודאי היה צריך הרבה אומץ לעזוב ככה."

"נכון, בהתחלה היה קשה, אבל שרגא כבר אז נחשב מומחה גדול בחקלאות. הוא ידע איך להרכיב וליצור זנים חדשים. במשתלה של הקיבוץ הוא עשה הרבה ניסויים. על איקליפטוס בכניסה לקיבוץ הוא הרכיב תפוח אלכסנדר. טוב, ההרכבה הזאת לא כל כך הצליחה... במשתלה שלו גילו זני תפוחים חדשים, חזקים יותר וטעימים יותר. היה לו גם חזון להחדיר לישראל גידול ירקות בצורה אורגנית. אתה יודע ששרגא היה הראשון בארץ שהבין את החשיבות של גידול ירקות ופירות ללא ריסוס, ללא הטמנת רעלים באדמה. במשרד החקלאות לא התלהבו מהשיטות שלו. חשבו שהוא תימהוני. המדינה עודדה את החקלאים להשתמש בזבל כימי ובחומרי הדברה כדי להגדיל את היבול. שרגא היה עקשן וחשב אחרת מכולם. הוא הוכיח שאפשר לגדל פירות וירקות בלי ריסוסים רעילים להדברת מזיקים. שר החקלאות היה משה דיין, שהכיר את שרגא מתקופת הפלמ"ח. בזכותו של משה דיין הקצו לשרגא כמה דונמים לביצוע ניסויים. בשטח הקטן שלו דישן שרגא ירקות רק עם קומפוסט שיצרנו לבד. משה דיין בא פעם לביקור בחווה, אכל מלפפונים ועגבניות, ולא הפסיק להתפעל. הוא אמר שיש לירקות של שרגא טעם גן עדן."

"היכן התגוררתם באותה התקופה?"

"הציעו לנו מקום מוזנח, לא רחוק מהחווה בה עבד שרגא. אני חושבת שרצו לייאש את שרגא. זרקו אותנו לפינה רחוקה בטבחה, למקום שהיה קרוב לגבול הסורי. התיישבנו באחד המבנים המוזנחים, שיפצנו לבד במו ידינו. אני הייתי פעם ג׳דעית, חברמנית כזו. לא פחדנו מעבודה מפרכת, שתלנו דשא, עצי פרי, גינה גדולה, והפכנו את המקום לגן פורח. בחלקה ליד הבית הקים שרגא גן ירקות. זה סיפור מדהים שכדאי מאוד שהמאזינים שלך ישמעו."

"למה את מתכוונת?"

"שרגא בא מגרמניה לבד, חסר כול. הוא הגיע לבית הספר החקלאי של מקווה ישראל בגיל שבע־עשרה. המנהל ראה שהוא טיפוס מיוחד והקצה לו חלקת אדמה קטנה. שרגא גידל את כל סוגי הירקות בלי זבל כימי, כי לא היה לו כסף. באחד המגזינים שהיו שולחים לו מאירופה הוא קרא שהאיכרים הסינים מזבלים את הגידולים על ידי עשיית הצרכים שלהם בשדות. אז הוא תלה פתק בחדר האוכל של מקווה ישראל וביקש מהתושבים של מקווה לבוא ולעשות את הצרכים שלהם אצלו בגן הירק. הוא למד לבד להכין קומפוסט מהזבל של הפרות והתרנגולות. צחקו עליו, אבל מה זה חשוב, העיקר שכל נשות מקווה ישראל היו באות לקנות אצלו עגבניות, מלפפונים ופלפלים. ואת הכול הוא עשה לבד, בלי עזרה. בכסף שהרוויח מהירקות הוא שילם על הלימודים בבית הספר."

"לחווה הקטנה שלכם קראו ׳נאות ירק׳. ׳העולם הזה׳ כתב: ׳גילה ברוש נסיכת הכנרת׳. למה התכוונו?"

"אני לא זוכרת שככה קראו לי. פעם היו אצלנו כתבת וצלם מ׳העולם הזה׳. הצלם תפס אותי רוכבת על סוס בבגד ים ביקיני, כשאקדח גדול חגור לי על המותניים. הם שמו תמונה גדולה בעיתון בשער האחורי, וזה עשה הרבה רעש. סתם שטויות."

"חיפשת פרסום?"

"איזה קשקוש... אמרתי לך, היינו חלוצים. את המבנים ההרוסים שיפצנו כאכסניה לתיירים נוצרים. באו הרבה תיירים. הכי מצחיקים היו התיירים מפינלנד. הם היו יורדים בשקט לכיוון החוף, פורשים מגבת ומורידים את הבגד ים בלי להתבייש מאף אחד, גברים ונשים, כולם הסתובבו עירומים. ככה הם היו רגילים. הם היו נכנסים בזהירות למים, ובמשך כל היום רובצים בשמש, עד שנעשו אדומים לגמרי. לובשים את בגד הים וחוזרים לאכסניה."

"אז אפשר לומר שהישראלים באו לאכסניה שלכם כדי לראות תיירות עירומות?"

"מה פתאום! רצו חופש ולברוח מתל אביב למקום מבודד. אצלנו היה חוף מבודד, שקט ושלווה. היו אווירה אחרת ויחס אישי. ב׳מדינה׳ של אלי אביבי באכזיב היו מסיבות, אהבה חופשית, עישנו כל מיני עשבים, שתו כל מיני כדורים... אתה יודע, חיפשו הרפתקאות, אתה מבין?"

"זה נשמע שהיה פעם מעניין בארץ..."

"אצלנו היה צנוע... לא כמו באכזיב. מי שבא, בא, אנחנו לא שאלנו יותר מדי. אולי היו בחורים שבאו בגלל התיירות. מאיפה אני יודעת? זוגות הגיעו לחופשה, לא שאלנו בכניסה אם הם נשואים. על החוף לפעמים ניגנו בגיטרה, הדליקו מדורה, שרו שירים ושתו בירה. היום יש סיפורים, נסים ונפלאות. בסך הכול זה היה מקום שקט ורומנטי, לא היתה הפקרות כפי שהיתה באכזיב."

"אני מסמיק באולפן, ואת אומרת לא סיפור גדול. גילה, למה למרות ההצלחה עזבתם את נאות ירק והלכתם לגור במושבה לא רחוק..."

"אוי... זה באמת סיפור עצוב. שרגא חלה במחלה כרונית. כבר בגיל שלושים התחילו אצלו התופעות הראשונות של ניוון שרירים. שרגא התעלם מכל הסימנים. הוא, כמו החבר שלו יגאל אלון, סחב כאבים ולא התלונן. היה קשה לראות אותם יחד, יגאל אלון עם שיתוק בחצי פה, ושרגא משותק באחת הרגליים. אחר כך גם הראייה שלו מאוד נחלשה. לא ידענו שיש קשר בין שתי התופעות. השיתוק עבר גם לרגל השנייה ושרגא התעוור. כשהכרתי את שרגא, הוא היה גבר שבגברים. זה היה עצוב מאוד לראות אותו עיוור, נכה בכיסא גלגלים ונזקק לעזרה. המחלה ייבשה אותו, הפרח הכי יפה בגינה שלי נבל. המחלה של שרגא היתה מעמסה כבדה מאוד, לא יכולתי לטפל בו וגם בילדה שלנו. אז עוד לא היו פיליפינים כמו היום. לא היתה לנו בררה, בלב כבד שלחנו את יערה שלנו לפנימייה. לבד לא יכולתי לסחוב הכול על הגב שלי. יערה גדלה להיות אישה לתפארת. היא ובעלה גרים במושב, ויש לי גם נכדה נהדרת. אפשר לומר שהצלחנו למרות הכול."

"נשמע שהיו לך חיים לא פשוטים."

"זה נכון. כשיגאל אלון נפטר בשנת 1980 נשארנו לבד. הרעים ניצלו את המצב. חיפשו תירוץ וסילקו אותנו מהמקום היפה שהקמנו על שפת הכנרת."

"מי אלה ה׳רעים׳? מי סילק אתכם מנאות ירק?"

"המועצה האזורית והכנסייה הגרמנית התנפלו עלינו כמו חיות טרף. והיו עוד מושחתים שחיפשו לנגוס במקום היפה שהקמנו. הכול מקנאה. מרגע שמצבו הרפואי של שרגא הידרדר, לא הפסיקו הבעיות. אחרי ששת הימים, בשנת 1967, הגבול נפתח ותיירים רבים זרמו לפה. גזלנים הופיעו מכל עבר. היו אצלנו המון גנבות. את המשטרה זה לא הטריד. הגיע לאזור מאכער אחד בשם יאיר זיגמן. אתה בטח לא שמעת עליו. הזיגמן הזה היו לו קשרים. הוא סידר אישור להקמת מגרש חניה לאוטובוסים לא רחוק מהאכסניה שלנו. לנהגים נתנו עמלה יפה כדי שיפנו את התיירים למלונות בטבריה ולא לאכסניה שלנו. הכול נהיה פרוטקציה, אתה מבין, הכסף סינוור את כולם. בוקר אחד חסמו לנו באבנים גדולות את הדרך לאכסניה באישור המועצה. שודדים, פתאום אחרי עשרים שנה המועצה דרשה ארנונה ותשלום על המים. שירותים לא קיבלנו מהם. את המחסום של האבנים הורידו רק אחרי ששילמנו. היה ברור שהכול נעשה בעידודו של יאיר זיגמן. נוכל מושחת שפעל נגדנו. הוא הציע שנעבוד איתו, וכשסירבנו נמשכו הצרות ביתר שאת. מה יכולנו לעשות? שרגא כבר היה בכיסא גלגלים ועיוור. סגרו לנו את החוף, ביטלו את האישורים לאכסניה. התיירים הלכו לבית ההארחה בקיבוץ גינוסר, לחוות הסוסים בוורד הגליל. בראש פינה בנו צימרים. בטלפון כל הזמן קיבלנו איומים. נסעתי לטבריה וקניתי רובה ציד כפול קנה להגנה. שכחו שכאשר הגענו לטבחה לא היה פה אף אחד, רק חוף עזוב עם שני מבנים הרוסים. במשך שנים חיינו ליד הגבול הסורי בלי הגנה. עשינו טובה למדינה ששמרנו על המקום כל כך הרבה שנים. כמה שבועות אחרי שקניתי את הרובה, מישהו כנראה הלשין. בלילה הופיעו שוטרים לעשות חיפוש אצלנו בבית. מצאו קצת חשיש באחד החדרים, ביג דיל. את הרובה החרימו כי לא היה לי רישיון. אני באמת לא מבינה... שני זקנים... למי זה הפריע?"

"היו לכם רישיונות? מדובר בקרקע מופקעת?"

"הכול פוליטיקה. בגלל זה נאלצנו לעזוב."

"שמעתי שקיבלתם הרבה כסף, פיצוי בסכום עתק על שהסכמתם לעזוב."

"מי שאומר את זה הוא שקרן. לא קיבלנו כלום, רק הבטחות שלא קוימו. זרקו אותנו... ממש ככה, בקושי הצלחנו להוציא את הרכוש שלנו. נאלצנו לעבור למושבה. גם שם לא קיבלו אותנו יפה, היינו זרים. באו ימים קשים שהשכיחו את תחילת דרכנו."

"אני מקשיב לדברייך, ואני חייב לציין שלמערכת שלנו הגיעו הרבה סיפורים. נטען שהשתלטתם על המקום ללא אישור מהרשויות. סיפרו לי שניהלתם את האכסניה ביד קשה. יש אצלנו עדויות לכך שבעלך גירש את כל מי שלא מצא חן בעיניו."

"שטויות, המצאות והשמצות, הכול מצוץ מהאצבע... תגיד לי, איך עיוור בכיסא גלגלים יכול לגרש מישהו? עלילות... לא באתי לכאן לאולפן כדי שיכפישו אותי ואת שרגא."

"זה נכון שבשטח האכסניה הסתובבו שני כלבי דוברמן מאיימים?"

"שני דוברמנים? סתם כלבים, כישכשו בזנב והסתובבו בחצר ליד כולם, מעולם לא נשכו אף אחד."

"סופר לי על מקרה שבו בעלך איים על מישהו באקדח."

"אקדח... ענתיקה מתקופת הטורקים. בא גנב, מה אתה רוצה שנעשה? נשב בשקט? אני לא מוכנה אפילו להתייחס לכל ההאשמות המטופשות האלה. הקנאה מדברת מפי המתלוננים. שנאו אותנו בלי סיבה. האזור הזה מלא שנאה."

"מהמשטרה נמסר לי שבעלך ירה לעבר אנשים שנראו לו חשודים, שהסתובבו במגרש החניה."

"שרגא ירה באוויר רק כדי להפחיד. הוא היה עיוור, לא ראה כלום, שמע רעש, צעק בקול רם ׳עצור!׳ לא עצרו, אז ירה באוויר. מה לא בסדר? גם אם הוא היה מכוון, אין סיכוי שהיה פוגע. ואחרי זה החרימו לו את האקדח. חבל שלא הייתי איתו. כדור בישבן היו מקבלים ממני. לא רחוק מכאן גר אחד גדליה גרוס, טיפוס אלים שהשתלט על בית היסטורי של המתיישבים היהודים הראשונים פה בתחילת המאה. יושב לו בשקט בלי אף תלונה, למה? כי יש לו קשרים."

"במועצה האזורית אמרו לי שפיזרתם רעל סביב האכסניה וגרמתם להרעלה של חיות בר."

"הם מדברים? למועצה האזורית יש קופה של שרצים. תאמין לי, אם היינו משלמים ליאיר זיגמן הנוכל, לא היו זורקים אותנו מהחוף היפה שטיפחנו בעמל רב. סירבנו לשלם ואז התחילו הצרות. אתה יודע מה זה פרוטקשן? כאלה שמציעים לך הגנה מפני צרות תמורת תשלום. אנחנו מטומטמים, הלכנו להתלונן במשטרה על יאיר זיגמן. הקצין צחק לנו בפרצוף."

"גילה, אלה האשמות כבדות מאוד, יש לך הוכחות למה שאת אומרת?"

"מי צריך הוכחות? כולם יודעים... זה לא סוד שהמשטרה פה מושחתת. אני לא מפחדת מאף אחד. קדימה, נראה אותם שיבואו ויעצרו אותי, אישה שעברה את גיל שמונים. סילקו אותנו, זו ההוכחה הכי טובה שלי ליושר שלנו. בגלל העקרונות שלנו, סירבנו להתכופף, לכן התנכלו לנו. לא היינו מוכנים לקחת חלק בשחיתות. לא מעל השולחן ולא מתחת לו. הכול עשינו ביושר."

"הטענה הקשה ביותר נגדכם היא שהפכתם חוף ציבורי לחוף פרטי. שמתם שער בגדר לחוף, ומי שלא היה מוכן לשלם על מגורים באכסניה, נמנעה ממנו הכניסה לחוף. בעצם, גביתם כסף על החדרים, כדי שלא יטענו שאתם דורשים כסף על הרחצה בחוף. זה נכון?"

"אנחנו היינו חלוצים, באנו למקום מסוכן, שומם, שורץ יתושים וקדחת. אף אחד לא רצה להתקרב לשם. בטאבו היה רשום שזה רכוש נטוש... בעבודה קשה טיפחנו ושיפצנו, ירקנו דם... באנו לבד לאזור ספר מסוכן. אחרי ששת הימים כולם נהיו פתאום חכמים. אנחנו לא היינו נחוצים עוד. אמרו שאנחנו נטע זר. שני אירופאים עם תרבות, קלאסה. שרגא היה איש משכיל, בעל מקצוע מדופלם. הוא דיבר לטינית ועוד חמש שפות וזכה להערכה בכל העולם. רק כאן לא העריכו אותו. אתה יודע ששר החקלאות של גרמניה שלח נציג מיוחד מטעמו להלוויה שלו? אולי הכול בגללי... אישה יפה עם פה גדול שמצפצפת על כולם. בטח שזה הרגיז... זרקו אותנו כמו שהאנגלים זרקו את הטמפלרים, שהיו מרגלים ובוגדים מטעם הגרמנים. אנחנו הפרחנו את השממה במו ידינו, בלי פרוטקציה, בלי קליקה, בלי עזרת השלטונות. הכול בגלל שסירבנו לתת בקשיש ומתנות למי שצריך לתת. היום אני מצטערת שלא ידענו כמה חשובה פרוטקציה."

"מספרים שהתקיימו אצלכם מסיבות חשק, בליינים מכל הארץ באו למסיבות הפרועות שנערכו לחוף הכנרת. לא רק בוהמיינים, גם טיפוסים מפוקפקים נהגו להגיע לאותן המסיבות, סקס חופשי וסמים. בקיצור, היה שמח אצלכם?"

"איך אתה לא מתבייש? אנחנו שני קיבוצניקים חלוצים, לנו אתה קורא עבריינים?! השיחה הזאת לא מוצאת חן בעיני, כל הזמן אני צריכה להתגונן בפני האשמות. אני מצטערת שבאתי לכאן בכלל. שרגא היה במחלקה הגרמנית בפלמ"ח, התנדב לצנוח מעבר לקווי האויב. אני ניצולת שואה. היינו חלוצים. כל זה לא עזר לנו. עובדה, אצלנו גם קצינים וגם הבוהמה שילמו. מחיר זול אחיד בלי הנחות. היינו קיבוצניקים ישרים כמו סרגל. אחרים, שמוסר וחוק לא בדיוק חשובים להם, ידעו לקבל מתנות והטבות שאנחנו מעולם לא קיבלנו. כל מיני גיבורים מפוקפקים של פעולות התגמול זכו לפיצוי, כי היו להם חברים מושחתים. הם זכו לחסות מאנשים בחלונות הגבוהים, דאגו להם. שמעת על החווה בהר? על האוטובוס הוורוד? המסעדה בכפר נחום? ויש את הטיפוס המפחיד הזה, גדליה גרוס, שלא מדבר עם אף אחד. נטע מטעים איפה שהיום זה שמורה. מישהו מעז לגעת בו? מצפצף על כולם. בריון שמטיל אימה על כל מי שמתקרב לאזור. והוא לא היחיד, יש פה חבורה של מוז׳יקים, חברים לנשק מפעולות התגמול. ביחד הם עשו כמה דברים שאף אחד לא דיבר עליהם. כולם קשורים בטבור למוסדות הביטחון שאסור לדבר עליהם. כל אחד והגנרל שלו. תסלח לי שככה אני אומרת ברדיו, הגברים האלה, הלוחמים הגדולים, מגרדים אחד לשני בביצים. פיני כחלון, מוישל׳ה חץ, חיימקה הגזלן והחברים שלהם. המאכער שלהם הוא יאיר זיגמן, חלקלק, תמיד בחליפות, מדבר יפה ויודע לנצל קשרים במקומות הנכונים. אני לא מבינה גדולה באנשי צבא, אבל זה נראה לי כמו ברית של פראי אדם. הגנרלים בחשו איפה שצריך לבחוש. סידרו מתנות לחברים שלהם. מתנות תמורת שתיקה. כל הגיבורים האלה הולכים עם תחת מכווץ כדי שבטעות לא ייפתח להם הפה."

"אני מקשיב לכל מילה שלך, גילה, אלה האשמות קשות מאוד."

"שיקפצו לי... החוצפן הזה, איך קוראים לו, חיימקה הגזלן, משהו כזה, היה טרוריסט בלח"י, לא כמו שרגא שהיה פלמ"חניק עקרוניסט. החיימקה הזה קנה אוטובוס ישן מאגד, הסיע אותו עד קצה דרך הפטרולים, איפה שעבר הגבול עם סוריה עד מלחמת ששת הימים. איפה שהיום גשר אריק. הסיורים של צה"ל היו מגיעים עד לנקודה הזאת. הוא ניכס לעצמו את השטח. הוא ישב שם משנת 1958, אף אחד לא גירש אותו למרות שזה היה שטח הפקר. אמרו שהוא מתבודד, גיבור ישראל שקצת השתגע. ליד האוטובוס הוא בנה בוטקה לקיוסק. בידיעת הצבא הוא בנה משאבה והתחיל לשאוב מים מהכנרת. את המים שגנב סיפק לצבא ולחקלאים של כורזים. הוא עשה כסף ממים של הציבור. חיימקה לא היה טיפש, הוא הניח את האוטובוס בדיוק איפה שאפשר להרוויח פרנסה טובה. עד ששת הימים זה נחשב מקום מסוכן, אבל היתה לו הגנה של הצבא. לא כמו אצלנו. משמר הגבול, החיילים והשוטרים ישבו אצלו מהבוקר עד הלילה. קנו סנדוויצ׳ים, סיגריות, טמפו וארטיקים. קיוסק בלי רישיון, וכולם שתקו. אפילו על הניידות של השק"ם נאסר להתקרב לאזור. הצבא אירגן לחיימקה מכשירי קשר באוטובוס, והחיילים שמרו עליו. אתה יודע למה? כי הוא היה החבר הכי טוב של המושבניק מהצנחנים, הקמצן שחנק ערבים בידיים הגדולות שלו, ולאף אחד אין הסבר איך עלה לגדולה. יאיר זיגמן טיפל בכל בעיה, והמשטרה ישבה בשקט למרות שהאוטובוס היה בורדל. מתי בפעם האחרונה ראית שסוגרים פה בורדל? יותר חוקי מהתנחלות בשטחים."

"אני מבין שזה מכעיס אותך, אבל אולי את קצת מגזימה?"

"אני מגזימה? תראה מי החבר׳ה שתפסו פה שטחים כאילו שזה רשום על שמם בטאבו... הגנרלים סידרו פה יפה מאוד את החברים שלהם. יאיר זיגמן טיפל בשבילם בכל דבר. גנרל אחד, איכר בור ועם הארץ, לא להאמין שנתנו לו דרגות. חברים סיפרו לי שהוא בקושי ידע לקרוא ולכתוב, ובסוף נהיה שר בממשלה. גנרל אחר התפאר שהוא מבין גדול בתנ"ך ובידיעת הארץ. החברים שלו היו רוצחים מכרם התימנים. נו, זה הפריע למישהו כשהוא נהיה יועץ לשר המשטרה ואחר כך שר בממשלה? השוויצר הזה רצה להראות לכולם כמה הוא גיבור והעיף את השומרים שלו. הערבים ניצלו את הטיפשות הזאת והרגו אותו. המדינה שלנו נפלה על הראש, לגיבור המפוקפק הזה המדינה עורכת בכל שנה צעדות וחגיגות זיכרון על חשבון משלם המסים. והיה עוד גנרל שמאוד אהב לאכול, שני חברים שלו קיבלו שטחים להקמת חוות בקר במקומות הכי יפים בארץ. מוישל׳ה חץ גידר שטח ענקי של אדמות ציבור בשביל הפרות שלו. החבר שלו פיני כחלון, נדמה לי שפתח מסעדה בלי פיקוח ורישיונות. בשם אחוות הלוחמים הם קיבלו מתנות, ומה הם נתנו בתמורה? מישהו בדק? המדינה נפלה על הראש. אני אגיד לך משהו... פה כולם יודעים שזה נכון, החבר׳ה האלה לא סתם קיבלו מתנות, הם המשיכו להתעסק בשליחויות מלוכלכות בשביל הגנרלים שלהם. יד רוחצת יד, הכול בידיעת המשטרה והשי"ן־בי"ת. זו הסיבה לכך שהעסקים הלא כשרים שלהם פרחו. הקיוסקים נהיו מסעדות. בתי הזונות לצימרים. שדות נטושים למרעה בקר. מישהו העז לפתוח את הפה? מוישל׳ה חץ הקים חוות בקר במדרון הכי יפה של הירדן. בעיתונים נכתב שהוא חלוץ הגואל את הקרקע. יאיר זיגמן הוא גביר, נוסע במרצדס שחורה, תמיד עם סיגר בפה, מלא חיוכים, ומבלי שמרגישים מסובב את המועצה על האצבע הקטנה. הוא משתין בקשת לברֵכה, מחלק שוחד ומסדר רישיונות שלאף אחד אחר אין סיכוי לקבל. אתה מאמין שאת זה הוא עושה חינם? פיני כחלון צולה דגים במסעדה שלו בלי רישיון, בלי להניד עפעף. החבורה הזאת שולטת כאן, עושה צחוק מכולם. גיבורים מתבודדים, אנשי שו־שו מפחידים. פה כולם מעדיפים להשתיק ולהסתיר. פוליטיקה ושחיתות הולכות טוב יחד, כמו פיצה וזיתים."

"מה זאת אומרת?"

"דע לך, פה זה מאפיה כמו בסיציליה. שמעתי שעכשיו יש לזה שם חדש, הון ושלטון. אני לא מבינה בדיוק את המושגים האלה... המאזינים שלך צריכים לדעת, באזור הזה הרוע שולט. אין תמימות. בין האשלים, בסבך הקנים, הוחבאו הרבה דברים. במקום לטפול על בעלי המנוח האשמות חסרות יסוד, אולי תבדוק כמה מעשי רצח מוזרים התרחשו כאן באזור? תבדוק אם יש לך אומץ."

"גילה, אלה דברים חמורים ביותר הדורשים בדיקה מעמיקה. אם אין הוכחות ברורות לטענות שלך זה בגדר שמועות, ויש שיטענו שהוצאת דיבה בלי עובדות."

"אז מה? שיתבעו אותי, נראה אותם גיבורים גדולים על זקנה ניצולת שואה, שחיה מקצבת זקנה ומפיצויים מגרמניה. מה יעשו, יהרגו אותי? לי כבר אין מה להפסיד, בגלל זה אני אומרת את האמת. הרשויות גיבורות על חלשים. פחדנים כאשר מדובר בבריונים שחברים של כולם. הם השתלטו פה על כל חלקה טובה. מסתובבים פה בעלי חזקות בלי שם משפחה. אנשי צללים, חורשי מזימות ותככים. הם לא מדברים הרבה, והם יודעים למה. מטילים אימה סביבם, זה חלק מהשיטה. להפחיד ולאיים על מי שמתקרב קרוב מדי לחקור ולהבין. זה מועדון חברים של נותני חסות. הפקידים מפחדים מזרועו הארוכה של יאיר זיגמן. הראייה שלי כבר לא משהו, אבל אני רואה מצוין שהמדינה שלי התקלקלה. איך יכול להיות שיש רחובות על שם גנרל שהיה חבר של רוצחים? בתי ספר על שם מוז׳יק שהיה מוחץ ג׳וקים באגודל ומוכר שמן זית מחורבן? במדינה שלנו לא מתביישים לחלק מלגות לזכרם של פושעים בטקסים רשמיים. אל תתפלא אם אחרי השידור הזה תקרא שפרצה שרפה אצלי בבית. מחר יכתבו שאני מטורפת וזונה ושצריך לגרש אותי מהארץ. נו, הנה, תגיד גם אתה שאני הזויה והכול שמועות."

"גילה, זה באמת נשמע הזוי."

"אתה רואה... ככה זה מתחיל... המאזינים שלך יחליטו בעצמם... אל תחשוב שאתה תצליח להתחמק מזה. כבר מחר, אולי עוד כמה דקות, גם אתה תקבל השמצות. ימצאו תירוץ לסגור לך את התוכנית. חסרים מטומטמים שיגידו שאני זקנה משוגעת שממציאה סיפורים? שיגידו, התרגלתי. אם אני משוגעת, אז מה הם?"

"טוב, גילה, אל תתרגשי כל כך, זה לא בריא."

"תעשה לי טובה, אל תדאג לבריאות שלי. המדינה שלנו חולה. מחלקים צל"שים למי שהרגו זקנים וילדים בפעולות התגמול? מאז ומעולם היד היתה קלה על ההדק. גם בפלמ"ח. אחר כך התפארו בחבורה של פראים שקראו להם 101, ועוד יחידות עם שמות משונים, כמו דובדבן, מגלן ושלדג... אני באמת לא מבינה בזה. כולם חברמנים שאוהבים לזלול יחד חזירי בר, לספר צ׳יזבטים, להפליץ ולצחוק על כולנו. ויש את החבורה של המשוגעים הדתיים. אלה שניסו לפוצץ את אל־אקצה. פושעים שבקושי ישבו כמה שנים בכלא, והיום הם מנהלים את המדינה. בנו מטיחים האשמות? תראה, שוטרים יורים למוות בגנבי מכוניות. חיילים יורים בנערים שזורקים אבנים, ומקבלים אותות הצטיינות. זה נורמלי? הכול עטוף בתירוצים של ביטחון. ואיפה יש ביטחון? מי ימלל גבורות ישראל. לנו לא היו קשרים כאלה. אני ושרגא היינו פליטים מאירופה ובאנו לארץ להיות חלוצים. שרגא שלי התנדב לבריגדה הבריטית. הוא לא עשה מזה עניין גדול. מלבד זה הוא היה צמחוני, והקצינים הגיבורים של הצבא אוהבים בשר. הרבה בשר, במיוחד בשר שצדים באופן לא חוקי. אתה מבין, היינו עצם בגרון של כולם. בסוף מיררו לנו את החיים, ונאלצנו לעזוב. אני מציעה לך, אל תאמין פה לאף אחד. שקרנים לא חסרים. יספרו לך בובע מייסעס. קשה למצוא באזור הזה אנשים טובים. אם אתה טוב וישר, אין לך סיכוי לשרוד כאן. החופים האלה ראו יותר מדי דם, קברו יותר מדי גופות. אני יודעת. היום אני אפילו לא גרה במושבה, ברחתי משם למצפה רחוק בגליל המערבי, מקום שרואים ממנו את הים. אוויר טוב ושקט. אני כבר זקנה, הספיק לי. כשהייתי צעירה, היו לי כוחות להילחם, היום אני בקושי הולכת, הברכיים כבר לא משהו. למזלי, הראש עוד עובד. כמה שנים אפשר לשחות נגד הזרם? סליחה, אפשר לקבל כוס מים?"

"כמובן, קחי הפסקה קטנה. אפשר לשים שיר."

"ביקשתי כוס מים, לא שתפסיק אותי עכשיו בשירים. בכל מקרה, אחרי התוכנית הזאת אני אקבל שטיפה מיערה על שדיברתי יותר מדי. לא הספקתי לספר בכלל למאזינים על המקום המיוחד הזה נאות ירק. איך כאן על שפת הכנרת הצליח שרגא לגדל שיחי במבוק, עצי אנונה, מנגו, אבוקדו, ליצ׳י. שרגא שלי היה איש חזון, הוא הגשים חלום גדול. בכניסה לבית שלנו הוא שתל עץ אשכולית, ועל כל ענף הרכיב פרי אחר. דמיין לך את העץ הזה: ענף אשכוליות, ענף קלמנטינות, ענף לימונים, ענף פומלות וענף תפוזים. אתה מבין מה זה לנטוע עצים במקום שנמוך ביותר ממאתיים מטר מפני הים? שרגא רצה לעשות היסטוריה, להצמיח על חוף הכנרת את ארז הלבנון. להוכיח שאפשר לגדל כאן הכול. הוא ניסה ליצור זן מיוחד של ארז ארץ־ישראלי. עץ שיהיה הוכחה לנחישות האדם. שרגא חלם על עץ ארז לבנון גבוה ויפה לשפת הכנרת. לצערי, הארז ששתל נקלט לאט מאוד. בקושי הגיע לגובה של מטר וחצי. בינתיים שרגא התעוור לגמרי, ואני המשכתי לספר לו שארז הלבנון שלו ממשיך לצמוח גם לאחר שכבר התייבש ומת. שרגא גסס בהוספיס, ובכל יום הזכיר לי לא לשכוח להשקות את ארז הלבנון שלו. לא יכולתי לצער אותו. אוי, כמה עצוב זה היה. סליחה שאני בוכה... אני ממש מתביישת... אילו הייתי יודעת שאתרגש כל כך, לא הייתי באה."

"גילה ברוש, תודה שהיית איתנו בתוכנית ושיתפת אותנו בסיפור חייך המרגש. אנחנו מקווים שנהניתם. במהלך התוכנית הגיעו תגובות וטלפונים רבים לאולפן. אקרא רק את תגובתו של עורך הדין בועז גושן בשמו של יאיר זיגמן: ׳גילה ברוש היא עבריינית מורשעת. דברי הבלע שלה הם שקרים חסרי שחר על אנשים ישרים שהגנו בגופם על המדינה.׳ זהו, עד כאן תוכניתנו, להתראות בתוכנית הבאה."

יערה

דבריה הנוקבים של גילה ברוש ברדיו העבירו בשלומקי צמרמורת. דמותה של חמותו נגלתה לשלומקי באור חדש, מלאת אומץ. עד כה הצטיירה אצלו חמותו כאישה מרירה ונרגנת, שאינה מפסיקה להטיף מוסר לסובבים אותה. הצדקנות שלה עלתה לו על העצבים. כאשר היתה מגיעה אליהם, שלומקי נהג לפרוש הצידה.

לפני שזוהר נולדה, נהגו הוא ויערה להגיע לביתם של שרגא וגילה לארוחות שישי במושבה הוותיקה. שרגא ברוש בדרך כלל ישב בפינת הסלון, מכונס בכיסא הגלגלים שלו, והאזין למוזיקה קלאסית, כשאוזניות גדולות מסוככות על אוזניו. רק כשעלו הקולות בבית, היה שרגא מוריד לרגע את האוזניות כדי לשמוע מדוע צועקות אשתו ובתו. באחת הפעמים הוא שמע את יערה אומרת לאשתו: "אמא, די כבר, מתי תפסיקי למחזר את סיפור בית השימוש? כמה אפשר, עוד פעם ועוד פעם? זה יותר מסריח מהזבל שאבא היה מפזר בגן הירק שלו."

שרגא הזדקף בכיסאו, עיניו המתות בהו בחלל: "זה לא יפה לדבר ככה, לקומפוסט שלי היה ריח נפלא," נשמע קולו הרועם.

"אבא, תעשה לי טובה ואל תתערב, אלה עניינים ביני לבין אמא."

"אני לא מוכנה שתדברי ככה לאבא שלך, קצת כבוד, הגיע הזמן שתתבגרי," גערה גילה ביערה. "אף אחד לא טוען שלא סבלת, יערה, אבל כמה שנים אפשר לנגן על הטראומה הזאת?"

שתיהן השתתקו, והשתררה דממה מעיקה. כל אחת התכנסה בתוך עצמה. הפוגה זמנית עד להתפרצות הזעם הבאה.

כשזוהר נולדה, התייצבה גילה מיד במושב כדי להושיט עזרה. יערה התקשתה לקבל את הרצון הטוב המופגן של גילה. הביקורים של שרגא וגילה ברוש היו טעונים ומלאי מתח.

רק לאחר מותו של שרגא התפוגג מעט הכעס בין האם לבת. גילה עברה להתגורר במצפה בגליל המערבי. המרחק הפשיר מעט את מערכת היחסים. גילה נהגה לבקר פעם בשבועיים במושב, לאסוף את זוהר לסוף שבוע ולהחזירה במוצאי שבת. הסידור הזה התאים לכל הצדדים. גילה היתה מגיעה בצהריים למושב ומחכה שזוהר תחזור מהגן. זוהר היתה מתרפקת בשמחה על סבתא שלה ונוסעת ברצון רב לביתה של גילה במצפה.

כשזוהר היתה לנערה, התהדק יותר הקשר שלה עם סבתא גילה. זוהר נהגה לבלות את חופשות הלימודים במצפה הגלילי. היחסים הקרובים בין הסבתא לנכדה התקבלו אצל יערה ברגשות מעורבים.

"את בקושי בת חמש־עשרה, מי נתן לך אישור לעשן?" גערה יערה בזוהר כשראתה אותה מעשנת בחצר ביתם.

"אמא, מה קרה? בסך הכול סיגריה. אצל סבתא אני מעשנת חופשי. לפני שבוע עישנו ג׳וינט ביחד והיו אחלה צחוקים."

כששלומקי שב בערב, אמרה לו יערה: "אתה לא תאמין, זוהר מעשנת עם אמא שלי. היא אישה חסרת גבולות. אולי תדבר עם שתיהן? רק זה חסר לי, שזוהר תגדל להיות כמותה." שלומקי הבטיח לשוחח עם זוהר.

בעיני שלומקי, יערה נשארה ייחודית ואחרת. הוא תמיד היה מוקסם מיכולתה של אשתו להתעלם מרחשי הציבור סביבם. מיכולתה לנהוג בדרכה העצמאית, שאינה מונעת מאופנות או מלחצים חברתיים. לא פעם הוא חש צורך לחבקה סתם כך. לאכזבתו, הקלוּת ששררה ביחסים ביניהם הפכה מסורבלת.

במהלך השנים התקדר מצב רוחה של יערה. זוהר התגייסה לצבא ושירתה רחוק מהבית. היעדרה של זוהר מהבית במשך ימים רבים לא היטיב עם יערה. בהגיעה לגיל חמישים, היא עברה ללמד רק בחצי משרה. כעבור כמה שנים התפטרה ממשרד החינוך והפסיקה לעבוד בהוראה. בתחילה לא מצאה את עצמה. היא בילתה שעות בסידור כפייתי של הבית. היא שתלה גינת ירק קטנה וטיפחה אותה. בשעות היום שהתה בחצר וחיפשה קרן שמש בקור החורף שהקדים. בערבים ישבה בבית, ובמשך שעות צפתה בטלוויזיה.

היא מצאה חוג קדרות שהעבירה אמנית מקריית טבעון במתנ"ס האזורי. התחביב החדש מילא את זמנה. הממ"ד בביתם של יערה ושלומקי הוסב לסטודיו. יערה קנתה אובניים והחלה ליצור כלי נוי להגשה ופעמוני רוח. שעות רבות בילתה בסטודיו הקטן שלה. על מדפי העץ, שניצבו לאורך קירות הסטודיו, הצטברו שורות של כלים כהים וקודרים, שהשמש הישראלית נעדרה מהם. כוסות, צלחות וקערות שלא היה להן דורש.

בשנה הראשונה לאחר שזוהר התגייסה הקפיד שלומקי להגיע בזמן לארוחות הערב במהלך השבוע. לא פעם התקיימו הארוחות בשתיקה הדדית. בסיומן היתה יערה מתיישבת מכורבלת בסווטשרט הפליס, בידיה כוס תה גדולה, אל מול הטלוויזיה. שלומקי פירש את מצבה של אשתו כדיכאון. השיחות ביניהם באותה התקופה היו קצרות. שלומקי נזהר, הילך על קצות האצבעות, נמנע מריב מיותר. הִרבה להתבודד עם מחשבותיו. חוסר סבלנותה, והשתיקות הארוכות שיערה גזרה על עצמה, שלחו את שלומקי לשעות ארוכות של שהייה מחוץ לבית. הוא כפה על עצמו המתנות ארוכות בטנדר הירוק. ידו צרובת השמש ליטפה את ההגה בתנועה מעגלית כפייתית, ליטוף לא רצוני שעזר לו להתרכז בלילות הארוכים שבהם היה ספון בטנדר, רואה ואינו נראה. הקלילות שבה היו נוהגים יערה ושלומקי זה בזה איבדה מגמישותה. עכירות הגדירה את מצב רוחם. אך עדיין שררה ביניהם אהבה.

למשפחת דגן היו מעט חברים במושב. יערה ושלומקי השתייכו לגרעין קטן של משפחות שהגיעו מרחוק ולא היו להן קרובי משפחה במושב, כפי שהיו לרוב תושבי המושב הוותיקים. למרות השנים שחלפו, הם נשארו זרים. הוותיקים קיבלו את הנחלות עם קום המדינה. החדשים, כדוגמת משפחת דגן, נתפסו כפולשים לא רצויים. בניגוד להוריה, לזוהר היה מעגל חברתי שוקק של בני גילה. בסופי השבוע היו בני הנוער מתארגנים ויוצאים לפעילויות ביישובים הסמוכים. הבית של משפחת דגן תמיד המה מבני גילה של זוהר. כשזוהר התגייסה, פסקה התנועה. עכשיו גם חבריה של זוהר נוהגים בהם כמקובל במושב. צינה נשבה מכל עבר.

"תעשה לי טובה, תזרוק את נעלי הבית שלך לזבל. עשרים שנה אתה נגרר בהן, אני אקנה לך חדשות." שלומקי הביט באשתו והינהן. יערה קמה, חלטה תה ירוק משקיק נייר בתוך כוס זכוכית גדולה. הוסיפה מעט חלב וכפית סוכר חום. שברה קוביית שוקולד מריר, הניחה בצלוחית וצירפה עוגיית גרנולה. "התה שלך מוכן, בדיוק כמו שאתה אוהב," אמרה בקול מתפנק ונשקה לו על שפתיו. ריח הבושם על עורה חולל מהומה בגופו.

"שלומקי, מה...? אתה בוהה בי, תתעורר ולך כבר למקלחת," אמרה וחיוך סמוי על פניה. שלומקי שתה במהירות את התה, שטף את עצמו מטרדות היום, בלע את מנת הכדורים היומית שלו להורדת לחץ דם וכולסטרול, ציחצח בקפידה את השיניים, הזליף מעט אפטרשייב, וטיפות מים קטנות נשארו בשערו. בתחתוניו דילג למיטה. "אני במיטה," הכריז בקול רם. יערה כיבתה את הטלוויזיה, ציחצחה שיניים ביסודיות ופרעה את זנב הסוס, הסתרקה ואספה אותו מחדש בגומייה. היא נכנסה לחדר השינה, הטפיחה את הכריות, יישרה אותן ומתחה את הסדינים. סובבה את גבה ופשטה את חולצתה. במיומנות פתחה את קרסי החזייה, רועדת מקור לבשה חולצת טריקו דקה. שלומקי הגניב מבט אל שדיה, שמעולם לא הפסיק להתפעל מהם.

"אני יכול לספר לך משהו?"

"שלומקי, נו..."

"היום לקראת ערב התחיל הגשם. אני חושב שהציפורים ידעו זאת. בצהריים הרקיע היה מלא בלהקות ציפורים. ראיתי סיסים, ברווזים וזרזירים. כאילו ניצלו את הזמן הנעים לבילוי."

"שלומקי, אולי תפעיל את החימום? מי יכול לחשוב על ציפורים בקור הזה?"

"את לא מבינה, ממש לפני השקיעה, לפני שהגשם התחיל, מעל הבּטיחה, ראיתי להקה של סנוניות שריחפה בקלילות. איזה תיאום, כדור שחור של סנוניות. הן נתנו מופע בלט בשמים, עפו ימינה ושמאלה ואז למטה, כולן יחד בתיאום מושלם. המון ציפורים קטנות שהתאגדו ויצרו בכל פעם צורה חדשה, שונה בתכלית. בלי יד מכוונת, אין לדעת מי הציפור המובילה. סנונית אחת פונה שמאלה, והלהקה בקול פנימי, במשמעת ברזל, כהרף עין, זורמת עם תנועת היחיד. סנונית אחרת לוקחת ימינה ולמעלה, ושוב נוצר כדור שחור של ציפורים, המתפצל ומתחבר לצורות חדשות. מכונה משומנת היטב הפועלת בתיאום מושלם של כל הלהקה. לדעתי, זו תופעה שלא נחקרה. איך הן עושות את זה בקלילות שכזו? ישבתי בטנדר וחשבתי שכוח המשיכה אבד. תארי לך שכולן יחד יחליטו לעצור ממעופן, הן ייפלו מהשמים כמו אבנים. צניחה חופשית של סנוניות."

יערה כיבתה את האור: "טוב, שלומקי, בוא כבר, גם הציפורים הלכו לישון. אני צריכה לקום מוקדם." היא הצטנפה בחיקו: "עד שאתה זז... אתה מדבר ומדבר, חושב על הציפורים ואני מחכה... אף פעם אתה לא מבין סימנים." היא פשטה את החולצה והצמידה את ירכיה ושדיה לגופו, "תמיד... כשכבר כל כך מאוחר, אתה נזכר, אני כמעט נרדמתי... מתי תבין אותי? עכשיו כבר כמעט קילקלת, כל כך רציתי... אבל עוד רגע אני נרדמת... אל תיעלב לי, בוא אלי. כן... ככה." היא דחקה בו, כרכה את רגליה סביבו בתנועות ארוכות, השמיעה אנחה, הזיזה אותו קצת כדי למצוא תנוחה נוחה, והם שכבו. לאחר מכן היא ליטפה את ראשו ולחשה: "אתה מתוק... סורי, אני כבר ישנה, לקחת לי את כל השמיכה, קר לי ואני מתה לישון."

נשימתה היתה רגועה, ידה נשמטה על כתפו.

שלומקי נאחז בזיכרון התעלסותם, ותשוקתו גאתה בו שוב. הוא ליטף ברכות את גבה העירום. יערה לחשה: "שלומקי, לך לישון... אולי בבוקר... כשנקום, טוב?"

שלומקי התהפך ולא נרדם. אוח השמיע בחוץ קריאת קרב. הוא גישש מתחת לשמיכה, ואצבעותיו נגעו לא נגעו בירכה של אשתו. "אני כבר ישנה..." לחשה.

שלומקי תלה את מבטו בפס אור צר שפנס הרחוב הטיל על התקרה. לפני שנים רבות הם נהגו לבלות הרבה יחד, אך בשנים האחרונות רוב הזמן כל אחד לעצמו. פעם בכמה שבועות הם הלכו יחד לסרט. לפעמים נסעו לתל אביב. רגעים קסומים חלפו במוחו של שלומקי.

הוא נזכר בנסיעה לפסטיבל ישראל שהתקיים בעיר הבירה בסוף שנות השמונים. שנים אחדות לפני שחייו השתנו. באותו הבוקר צילצל השעון המעורר מוקדם. יערה התארגנה בזריזות והאיצה בבעלה: "אין לנו הרבה זמן, אנחנו צריכים לעשות קניות של מוצרים בסיסיים. אני לא נוסעת לירושלים ומשאירה מקרר ריק."

שלומקי התנער מקורי השינה והתיישב במיטה בתחתוניו.

"נעשה סידורים יחד, ככה נגמור יותר מהר. אחר כך אני רוצה שתבוא איתי לטבריה. אתמול מדדתי שמלה חדשה. תגיד מה דעתך לפני שאני קונה."

שלומקי הינהן, מתפעל מהיעילות של אשתו ומהמרץ שלה. לאוּת רבה אחזה בגופו. התחשק לו להישאר במיטה עוד קצת. "יאללה, אנחנו יוצאים בעוד רבע שעה, תזיז את עצמך, קדימה." יערה פתחה את המים במקלחת, וכעבור כמה דקות יצאה עטופה בחלוק רחצה, ומגבת מלופפת על שערה: "השארתי את המים זורמים בשבילך, שלומקי... נו, בזריזות, עוד מעט הבוקר נגמר." היא הדגישה את עיניה הירוקות באיפור קל וקלעה את שערה הארוך לצמה. בזמן שעמד מתחת למים הזורמים, פתחה יערה את דלת המקלחת. "שלומקי... כמה פעמים אתה חופף את הראש? חייבים לצאת, לא נספיק כלום היום. אתה חייב להזדרז, היום בורח לנו!"

"יערונת, אני בקושי התעוררתי," אמר כשהמים זורמים על ראשו.

"בסדר, תקבל קפה בטבריה. קדימה, צריכים לזוז. סידרתי לנו הזמנה לפתיחה של פסטיבל ישראל."

שלומקי סגר את המים במקלחת והתנגב. "את יודעת שאני שונא חגיגות המוניות."

"אז אתה לא רוצה לבוא?" תהתה יערה.

"אני דווקא ממש רוצה לבוא בגלל איש הציפור."

"מי זה איש הציפור?" מבט של תמיהה ניבט מפני אשתו.

"נו, המשוגע הזה שהולך בשמים. קראתי עליו בעיתון ואני חייב לראות את המופע הזה. את יודעת שלפני הרבה שנים הוא הלך על כבל שנמתח בין מגדלי התאומים בניו יורק בלי רשת ביטחון? ברחובות למטה נאספו אלפים, ומשטרת ניו יורק לא ידעה מה לעשות. כמו בסרט ההוא שמשחקים שחמט עם מלאך המוות. את זוכרת? ראינו את הסרט הזה יחד בפקולטה."

"אתה מתכוון ל׳חותם השביעי׳," קבעה יערה.

"כן, כן, הסרט הזה. בתוכנייה נכתב שהוא ילך על הכבל המחבר בין הסינמטק לחומה, מעל גיא בן הינום. זה אותו הכבל שחיבר בין ירושלים לנצורים במלחמת העצמאות."

"התמימות שלך, אתה כזה נאיבי, זה הכול פוליטיקה."

שלומקי לבש מכנסיים ורכס את כפתורי חולצתו.

"איזה פוליטיקה? אמן הולך על חבל התלוי בשמים, ואת רואה פוליטיקה..." יערה צחקה, "שלומקי, תתבגר, לפעמים אני משתגעת ממך."

"תהרגי אותי, איך זה קשור לפוליטיקה?"

"ומה אתה חושב יגיד ראש העיר? הכבל המחבר בין חלקי העיר, סמל לבירת ישראל המאוחדת, ניצחון הרוח של עמנו, בלה בלה בלה. מה לא ברור? פוליטיקה צבועה. רק אתה והתמימות שלך לא רואים את זה. בגלל זה אני כל כך אוהבת אותך." יערה התבוננה בבן זוגה במבט אוהב, והוא החזיר לה חיוך מחבק.

בערב רחבת הסינמטק בירושלים המתה אדם. דוכנים למכירת בגדים וחוברות אמנות. קהל גדול התאסף על הדשא. שלומקי הגניב מבטים אל שמלתה החדשה של יערה והתפעל מגזרתה. אשתי יפה, ואני בר־מזל, הוא הינהן לעצמו והשפיל מבט לחולצתו, שכיסתה את תחילתה של כרס קטנה. מסביב השמיעו רמקולים מוזיקה חזקה, ומלצרים זריזים, סטודנטים שנשכרו במיוחד לערב זה, הסתובבו בין המוזמנים והציעו ירקות חתוכים ובורקסים זעירים. המוזיקה פסקה לפתע, והקריין הכריז: "המופע יתחיל בעוד חמש דקות בדיוק." על החומה בצד המערבי נדלקו פנסים רבי־עוצמה. התאורה שצבעה את הדשא בחגיגיות התעמעמה לאטה. תרועת חצוצרה פילחה את החלל. רעם התיפוף התעצם. זרקור חזק הציף באלומת אור אדם שנעמד על קצה הכבל המתוח. האיש היה לבוש בגדי ליצן, חולצה לבנה שבשרווליה קפל סגול, ופס אדום לאורך מכנסיו. בידיו החזיק מוט ארוך. החצוצרה השתתקה, הלמות התופים גוועה, אך המולת קהל האלפים נשמעה מכל עבר.

"המופע מתחיל עכשיו, הקהל מתבקש להיות בשקט מוחלט. תכף יופיע האמן הבינלאומי פיליפ פטי," הכריז הכרוז. הקהל הרב עצר את נשימתו. הליצן התחיל לצעוד בצעדים קטנים על הכבל בגובה של עשרות מטרים באוויר. שום רשת ביטחון לא נפרשה תחתיו. יערה אחזה ביד בעלה: "תגיד לי שיהיה בסדר..." הקשיחה את אחיזתה ונעצה בידו את ציפורניה.

"יהיה בסדר," הבטיח שלומקי.

צעדיו של פיליפ פטי היו אטיים, הוא הניח את כף רגלו בזהירות על הכבל, אחז היטב במוט הארוך וייצב את שיווי משקלו. כאשר הלוליין הגיע לאמצע הדרך, קיבל הכבל המתוח בטן הריונית, ערסל של חוט אחד. פיליפ פטי התקשה בהליכתו, צעדיו היו מהוססים. הכבל רעד מצד לצד, רחש של התרגשות עבר בקהל, נראה שדונג כנפיו של איקרוס נמס. איש הציפור התנדנד על הכבל, ועוד רגע מעד. הכרוז לחש: "הקהל מתבקש לשמור על השקט. אנחנו מבקשים לאפשר לאמן להתרכז במשימתו."

שקט מתוח פילח את האוויר. פיליפ פטי התנדנד על הכבל, עד שעצר וייצב את עצמו. קריאות רווחה נשמעו בקהל. פיליפ פטי הוציא משרוולו כקוסם יונה צחורה, החזיק אותה כמה שניות ושיחרר אותה. היונה חגה סביב עד שנעלמה. פטי המשיך לצעוד באטיות. את המטרים האחרונים על הכבל עבר בביטחון רב. כשכף רגלו דרכה על החומה בצדה השני, פרץ הקהל הגדול בקריאות בראבו ממושכות, מלוות במחיאות כפיים סוערות.

בלילה, בחדרם במלון ירושלמי קטן, פתחה יערה בקבוק יין אדום, הדליקה נר ריחני וחיכתה שהמים ימלאו את הג׳קוזי. מבלי שנדברו, פשטו את בגדיהם ונכנסו עירומים למים המבעבעים. שעה ארוכה התעלסו בתשוקה. "מה את אומרת?" שאל שלומקי והשיב: "אחרי הכול, היה מופע מקורי משולב בעבודה קשה ובכישרון. זה מה שמבדל אותו. את לא חושבת ככה?"

"אני לא בטוחה בכלל, לא היו פה הרבה דמיון או יצירתיות. טכניקה ובזה נגמר העניין."

"אני דווקא חושב שזה היה מטלטל ומרגש."

יערה סיבנה באטיות את גב בעלה, ניסתה למשוך עוד קצת את הרוגע הנעים הנסוך עכשיו בגופה. שלומקי הביט באשתו היפה, פטמה ורודה הציצה מדי פעם מהמים. הוא לא התאפק וחיבק אותה, ממולל את שׂער ראשה בידו. יערה הניחה את כוס היין, עיניה עצומות, שמה את אצבעה על פיה, רומזת לבעלה שדי דיבורים. מה שהתחיל כליטוף עדין, עבר להתגפפות. כל אחד מהם התרכז בגופו כדי להשיג הנאה מרבית. לכמה רגעים התחולל קסם הממלא הנאה את הגוף. במים, זה לצד זה, רגליהם נוגעות, לחשה יערה: "בסוף, מכל הנאום הארוך שלך, לא הבנתי מה אתה חושב."

"אני חושב שאני אוהב אותך..." אמר שלומקי בביישנות. יערה התיזה מים לכיוונו: "יצאנו? המים כבר קרים." שלומקי הזדקף, יצא מהג׳קוזי, הביא חלוק לבן ליערה ועטף את עצמו במגבת. יערה הכינה את עצמה לשנת הלילה אל מול המראה. שלומקי התיישב על קצה המיטה והביט בגב אשתו: "ציפורים יודעות לעוף. זה פלא. אני חושב על האומץ להתגרות כך במוות. מהמופע יזכרו שהיה פה מישהו שרקד בשמי התכלת של ירושלים, ריקוד שלא נראה כמותו בעבר." יערה מרחה על פניה שכבת קרמים, התיישבה על המיטה, בידה אחזה מברשת שיער והסתרקה. "אני דווקא חשבתי שזה מוזר לפתוח ככה את פסטיבל ישראל. בוא נודה על האמת, כפי שאמרתי, פוליטיקה בגרוש וצביעות. זו לא היתה ציפור אנושית. מדובר במופע המבוסס על מתח, הנוצר מהאפשרות שבן אנוש עלול ליפול אל מותו."

"זה באמת מה שאת חושבת? שהקהל בא לראות אסון?"

"בדיוק בשביל זה," קבעה יערה בנחרצות. "מהות המופע היא הסיכוי לראות מוות בשידור חי. תחשוב על זה, שלומקי, ישבה חבורה של ציניקנים, ואנחנו ביניהם, לראות תעלול מסוכן שהיה עלול להסתיים באסון. זו החלטה מצמררת. כל ה׳תרבותניקים׳ של המדינה התאספו בקולוסאום המודרני של ירושלים למשחק של ליצן עם המוות."

שלומקי נאנח, ויערה הוסיפה: "התעייפתי. עכשיו לישון." ומשכה את השמיכה על גופה. "לדעתי, את טועה, הצופים מבינים שאלו חוקי המשחק. הוא רק התגרה במוות, לא יותר." יערה התכרבלה בשמיכות: "טוב, אז הוא גלדיאטור מודרני בפעולה. לחם ושעשועים... ואם חס וחלילה הוא היה מועד, זה היה עולה לו בחייו. אבל עכשיו אני מתה לישון." יערה כיבתה את האור.

"את יודעת שהוא כתב ספר: ׳אני לא מתגרה במוות, אני כותב בשמים׳, וקראתי שפול אוסטר שאל פעם את פיליפ פטי על מה הוא חושב, בעודו מהלך ככה בין שמים וארץ. ופטי השיב: ׳הדבר היחיד שמעסיק אותי הוא איך אני אגיע לצד השני׳." כשסיים את דבריו, יערה כבר נרדמה.

שלומקי שכב ליד אשתו, חיבק אותה ונזהר לא להעירה. תנועות נשימתה פעמו אל גופו, שמורות עיניו היו כבדות. מבלי משים ליטפה ידו את שׂער ראשה והמשיכה לטייל בעדינות לאורך גופה. יערה התנערה לרגע: "אהוב, לך לישון." והסתובבה לצד השני. שלומקי הירהר בכך שהיא אולי צודקת, היא רואה דברים אחרת, אין אצלה מובן מאליו, תמיד לא צפויה. במקום זיכוי הכול מתהפך להרשעה.

* * *

 

כשהתעורר, השמש כבר היתה ברקיע. יערה לא היתה בבית. הוא קם בעצלתיים. על השולחן מצא פתק קטן: "נסעתי לסידורים". שלומקי הכין לעצמו ארוחת בוקר, ולא מיהר לעבודתו. הוא התניע את הטנדר ויצא לכיוון השמורה. לקראת ערב התקדרו השמים.

"שלומקי, יורד מבול, אתה בא הביתה?" שאלה בטלפון יערה.

שלומקי התחבט עם עצמו: "אני חושב שאני נשאר הלילה בשטח," ענה לאשתו. "תאמין לי, בגשם הזה אף צייד לא חושב אפילו לצאת מהבית. הגנבים צוחקים עכשיו מתחת לשמיכות."

דבריה של יערה צרבו לשלומקי יותר מהקור: "הציידים לא טיפשים, הם חושבים הפוך על הפוך. זה בדיוק לילה לצאת לצוד. מה את חושבת, שאין להם נשים שמבקשות שיישארו בבית? ומה עושה צייד חכם? נותן נשיקה לאשתו ויוצא לשטח, בהנחה שאף פקח לא יהיה אידיוט מספיק ויקפא מקור כשבבית נעים וחם. תגידי, את מכינה משהו? שמעתי קרקוש סירים?"

"חבל שאתה לא יכול להריח, הכנתי מרק גולאש כמו שאתה אוהב. אבל אתה רוצה לסבול, זו זכותך החוקית. תפסיק להיות עקשן ובוא הביתה, מה יש לך להפסיד?"

"יערה, תקשיבי, זה לא נגדך, באמת שלא. את חושבת שאני נהנה לשבת ככה כל הלילה? תביני, הלילה יש סיכוי. אני מרגיש, תפסתי עמדה נהדרת."

אנחה כבדה נשמעה בצדו השני של קו הטלפון. "בחייך, עזוב... בשביל מה אתה צריך את זה? מספיק, לא נמאס לך מהשוויץ הגברי הזה לתפוס ציידים בגשם?"

"טוב, אל תכעסי..."

"לא כועסת, פשוט לא מבינה. אצלכם לא מחלקים פרסים למי שעושים את עבודתם נאמנה. את זה אתה יודע יותר טוב ממני. די, שלומקי, בוא הביתה, לא נמאס לך מהשטויות של שוטרים וגנבים? בבית מחכה לך מרק גולאש חם, נראה קצת טלוויזיה ונתחבק במיטה, מחר יום חדש."

"בסדר... ניצחת... אני כבר בא. שמעת במקרה את הריאיון עם האמא שלך?"

"לא... מה פתאום? אבל קיבלתי כמה טלפונים. נודניקים... דורה המזכירה של קופת חולים התקשרה ראשונה ושאלה אם באמת היה רוצח שסגר אותי לילה שלם בבית שימוש. אחר כך התקשר איזה כתב ממקומון מטבריה וביקש לראיין אותי ואת אמא ביחד. טרקתי לו את הטלפון. בקיצור, אמא פתחה את הפה, ועכשיו לא מפסיקים לנדנד לי. תגיד, שלומקי... שמעת אותה?"

"כן. דווקא דיברה מעניין."

"הבעיה עם האמא שלי היא שכשהיא מתחילה, אי אפשר להפסיק אותה. לועסת ולועסת ואף פעם לא בולעת, תמיד נשאר עוד קמצוץ שאפשר לדוש בו פעם אחר פעם. כמה אפשר? הגיע הזמן לשים לזה סוף. אני באמת לא מבינה למה היא היתה צריכה את זה עכשיו."

"היא דווקא ניסתה להגן עלייך. אבל השדרן משך אותה בלשון."

"טוב, בכל מקרה חרא לי... זה המצב. אתה בדרך לכאן?"

"כן. אני מגיע בעוד כמה דקות."

רגלו לחצה בחוזקה על דוושת הדלק והדהירה את הרכב בנסיעה מהירה לביתו השוכן למרגלות ההר. שלומקי התיישב על המדרגות ופרם את שרוכי נעליו הכבדות, תלש את גרבי הצמר הרטובים והשליכם לעבר דלת הכניסה. אוויר קר חדר אל בין אצבעות רגליו והרעיד את גופו. את כובעו המטפטף תלה על קולב בכניסה. יחף, שיניו נוקשות מקור, נכנס לביתו, השליך את המפתחות על השולחן והתיישב באנחה. יערה הניחה שני בקבוקי בירה ומזגה כוס גדולה לבעלה. בצלחת קעורה מילאה חתיכות בשר ותפוחי אדמה, שרבצו כהיפופוטמים בתוך ביצה שמנונית בצבע חום כהה. היא הסתכלה בהנאה בבעלה שהתרכז כולו בתאוות האכילה. לגמה לאט, ישר מבקבוק הבירה הצונן. "תגיד לי, בעלי היקר, גם מחר יהיה גשם?"

"נראה לי שכן."

"אז למה דווקא הלילה?"

שלומקי הרים את ראשו מהצלחת: "למה? כי הנבלות האלה רק מחכים לימים כאלה." הוא קרע פרוסת לחם שחור וטבל במרק.

יערה עיוותה את פרצופה: "תסתכל על עצמך, אתה זולל כמו חזיר."

שלומקי חייך והמשיך לגמוע את המרק בשקיקה: "את מבינה... זה עניין של תחושת בטן, אין להם סבלנות לגנבים האלה. לילה ראשון עם גשם בלי הפסקה, זה בול בשבילם. בסופו של דבר, כולם חוזרים למקום הפשע. אני רק צריך להיות שם ולתפוס את הבני זונות."

"אשרי המאמין. פראיירים לא נעלמים, רק מתחלפים," סנטה יערה בבעלה.

"יערונת, אפשר לנדנד לך על הריאיון של אמא שלך?"

"חשבתי שסגרנו את זה... לא?" יערה קמה מהשולחן, לקחה את המעיל הרטוב של בעלה שהיה מונח על הכיסא ותלתה אותו על הקולב. "תראה, אמא שלי יכולה לומר מה שהיא רוצה, אני מזמן התייאשתי, היא חוזרת שוב ושוב על אותן שטויות שלה, למי יש כוח. אני מעדיפה לא לעסוק בזה. אגדות בלי פואנטה."

שלומקי מתח את איבריו, שתה את שאריות הבירה בבקבוק, ואת חתיכת הלחם השחור שנותרה השליך לעבר לוקה, כלבת הלברדור הנאמנה שהמתינה בסבלנות לכל פירור. "את לא חושבת שהגיע הזמן לשתף אותי? למה אני האחרון שצריך לדעת מה קרה שם עם ג׳וני שפיץ?"

יערה שתקה. היא קמה בזעף מהשולחן, הלכה לסלון והדליקה את הטלוויזיה.

"יערה, תגידי משהו... למה את שותקת עכשיו?"

"כי לא בא לי לדבר עכשיו, מה לא ברור?"

"תעזבי רגע את האמא שלך... למה את מתחמקת ממני?"

"שלומקי, כי אין לי כוחות לפתוח את זה מחדש... באמת, אני מבקשת. אתה לא קשור לכל העניין הזה. כל מה שאני צריכה עכשיו זה קצת שקט."

שלומקי הלך למטבח והכין לעצמו כוס קפה. הוא הביט ביערה שישבה על הספה בסלון.

"את רוצה תה? להכין לך?"

"עזוב, אני הולכת לישון. הספיק לי להיום."

"בלי להעליב, לאמא שלך יש ביצים. היית צריכה לשמוע אותה, פתחה את הפה על כולם, שפכה את הזבל ישר על הראש בלי חשבון. אף אחד לא יצא נקי ממנה," אמר שלומקי בזמן שפינה את הכלים לכיור. "תגיד לי, שלומקי, מה אתה רוצה ממני? זאת אמא שלי, היא כועסת על כל העולם, עדיף שתוציא את זה ברדיו ולא עלי."

שלומקי נעמד מאחורי אשתו, ריחה העדין באפו, וליטף את שערה: "אני חושב שכדאי שתדברי איתה, כמה זמן עוד תהיו ברוגז? את הבת היחידה שלה... מה דעתך שתרימי לה טלפון מחר ותזמיני אותה לסוף השבוע?"

יערה קמה בעצבים מהספה. "אין לי כוח אליה, היא ממש מעצבנת, על כל שטות היא מספרת לכל העולם. אצלה אין גבולות, אין שום פרטיות, ישר צריך לתקוע בשופרות."

"האמא שלך בת שמונים ושלוש... כנראה כבר לא תשני אותה. תנסי לדבר איתה בלי כעס, אולי זה יעזור. מה את אומרת?"

"טוב. אני אחשוב על זה. עצוב לי..."

"עצוב לך בגלל מה שאמא שלך אמרה?"

"כן, היא היתה צריכה לשתוק."

"את מוכנה לדבר איתי על זה?"

"מה כל כך חשוב לך לדעת?"

"סליחה... לא התכוונתי, מה, את כועסת עלי? האמא שלך דיברה כל כך הרבה על ג׳וני שפיץ, וחשבתי... שגם אני..."

יערה כיבתה את הטלוויזיה ונעמדה קרוב לשלומקי: "אתה רוצה באמת לדעת? אז תפסיק לברוח לטנדר שלך בכל פעם שקצת קשה לי. תישאר כאן איתי ותתמודד."

"מה עשיתי שאת כועסת עלי?"

"נמאס מכל הצביעות הזאת... גם שלך. כן. אני כועסת כי העולם מחורבן והמדינה שלנו מחורפנת. הכול פתאום נפל עלי יחד ואין לי כוחות."

"על מה את מדברת? מה נפל עלייך?"

"כלום. רציתי לחסוך לך... לא רציתי להכניס אותך למערבולת המיותרת הזאת. חשבתי שמחקתי את מה שקרה לי כילדה. אני לא בטוחה שאם תדע, לא תצטער אחר כך. תאמין לי, שלומקי, שנים התייסרתי בלי שום סיבה. היום אני יודעת שלי אין במה להתבייש, היה מה שהיה, אני שלמה עם עצמי. ניסיתי לשכוח ואמא שלי... היא התעקשה בכל פעם להזכיר לי. על זה הוויכוחים שלנו. רק בגלל העניין הזה אנחנו רבות כל הזמן. מאז שהייתי ילדה היא לא הבינה אותי, ועכשיו את הרעל שלה היא הצליחה להחדיר גם לזוהר."

"הכי טוב שלא תלחיצי אותה. תנסי להיות אדישה."

"אדישה... איזו שטות. זה בדיוק מה שאמרו לי כשהייתי ילדה תמימה. תפסיק להסתכל עלי ככה כמו כלב מוכה... כולם ביקשו ממני, ׳תשכחי ותעברי הלאה׳, ׳קחי את זה בקלות׳. את השטויות האלה כבר ניסיתי, לא עבד אצלי. רציתי להדחיק... בסוף ויתרתי, כי יש דברים שלא ניתן להדחיק. באמת שאין לי מה להסתיר ממך, אין לי שום סיבה להתבייש, מה שעבר עלי כשהייתי ילדה לא היה באשמתי. נשאר רק כאב, מין כאב כזה שאתה לא יכול לדמיין. דקירות בכל נקודה בגוף. הלוואי שיכולתי להסביר, זה משהו שכנראה לא תוכל להרגיש אף פעם."

שלומקי פסע צעד קטן לעבר יערה, והיא נסוגה לאחור. "אבל אם אתה מתעקש, אני אגיד לך. ג׳וני שפיץ סגר אותי בבית שימוש ועשה בי מעשה מגונה, ככה קוראים לזה. הנה, אמרתי לך... אתה רוצה עוד פרטים? אין שום בעיה... תקבל. רוצה תיאור מפורט מה גבר מבוגר עשה לילדה בת עשר? רק תגיד לי, אני לא אסתיר ממך אף פרט... תשאל מה שאתה רוצה, מה בדיוק קרה? מה הוא עשה? כמה זמן ואיך? אין בעיה, זה כבר לא משנה." דמעות נקוו בעיניה של יערה. "בעברית מכובסת יש המון מילים לתאר את מה שהוא עשה. תאמין לי, זה הרבה יותר גרוע ממה שאתה חושב, זהו... עכשיו אתה יודע. מבסוט? וההורים שלי, גילה ושרגא ברוש, החלוצים, מלח הארץ, הם התנהגו בדיוק כמו כולם בקיבוץ, נתנו לי להבין שמה שקרה עם ג׳וני שפיץ היה באשמתי, כי לא צעקתי ולא התנגדתי. אני הייתי פסיבית. התכווצתי מפחד, נדחקתי בין האסלה לקיר, חיפשתי פינה להסתתר בה. שאלו אותי, אז למה לא צעקת? למה נתת לו לפגוע בך? מטומטמים, לא צריך הרבה שכל כדי להבין. אני הייתי רק בת עשר, מולי עמד רוצח עם סכין גדולה. אני פחדתי. אבל בקיבוץ... כולם פתאום נהיו גיבורים גדולים, הטיפו לי מוסר, באו אלי בטענות שלא התנגדתי, שלא צעקתי, אז בעצם הסכמתי... אני הייתי אשמה. כן, בלי בושה האשימו אותי במה שקרה. בקיבוץ היתה ציפייה שאנהג אחרת, ואני איכזבתי אותם... חבורה של דבילים. הייתי ילדה בת עשר שלא התגברה על הטראומה. אז בלילות ברחתי מבית הילדים והתגנבתי לחדר ההורים. המחנכים בקיבוץ לא אהבו את זה. אבא ואמא עמדו מהצד, ואפילו לרגע לא חשבו שהם צריכים להגן עלי. הקיבוץ היה יותר חשוב ממני, הילדה שלהם לא עמדה בציפיות של החינוך הכי טוב בעולם. חברים בקיבוץ ציחקקו, עשו מכל האירוע הזה בדיחה. לא מספיק מה שעברתי, גם נתנו לי להרגיש חרא, כאילו לא היה לי מספיק משלי. במקום לחבק אותי, התנפלו עלי כמו עורבים על חתיכת לחם. שלומקי, תפסיק לנעוץ בי עיניים. מה, עכשיו אני כבר לא טהורה בעיניך? בלעת את הלשון? אין לך מה לומר? מה אתה חושב כל כך הרבה? האמת? עדיף שתשתוק."

שלומקי התקרב ליערה לחבקה, והיא הניפה את היד ועצרה אותו: "בבוקר אחרי שהוא ברח... חשבתי שנגמר... המטפלת באה לבית הילדים, היא הושיבה אותי על כיסא, וכל ילדי הקבוצה ישבו מסביב... והמטפלת, בהמה מטומטמת, שאלה אותי בנופת צופים: ׳יערה, תספרי לי בפרוטרוט מה ג׳וני עשה לך בשירותים.׳ והיה לה חיוך כזה, כאילו זה היה כיף. וכמה מהילדים צחקו כל הזמן. מה יכולתי לספר? שלילה שלם ישבתי מקופלת, דביקה, מטונפת ומסריחה על הרצפה בשירותים? בקושי יכולתי לדבר, התאמצתי להיות גיבורה ולחנוק את הבכי שלא הפסיק. והמטפלת המטומטמת המשיכה לומר לי לפני כל הילדים, ׳יערונת, לא צריך לבכות, בכי לא עוזר...׳ ועוד שטויות... ואני, כל מה שרציתי היה שיחבקו אותי, שמישהו יגונן עלי, ובעיקר שיעזבו אותי במנוחה. אבל המחנכים הדגולים של הקיבוץ לא הרפו ממני. לילה שלם רעדתי מפחד בכל פעם כשהוא נכנס. הייתי הכי לבד בעולם, התכווצתי בפינה ליד האסלה וחשבתי איך לברוח. רציתי שיצמחו לי כנפיים, הייתי בטוחה שאני צריכה להאמין חזק, ואז אוכל לעוף החוצה דרך החלון הגבוה של בית השימוש. אתה רואה, לא צמחו לי כנפיים, וכנראה כבר לא יצמחו." יערה התפרצה בצעקה: "המפגרים בקיבוץ אמרו לי שחשוב להוציא את הכול. לספר הכול, וככה זה ייעלם. חכמי הדור. וההורים שלי, שני בוקים, עמדו מהצד, חברי קיבוץ ממושמעים. להם לא היה מספיק אומץ להפסיק את הפיאסקו הזה. שרגא ברוש, שניהל מלחמות נגד כל העולם על גידולים בזבל אורגני, והאמא השוויצרית שרוכבת על סוסים בביקיני ויורה ברובי ציד... שניהם שתקו כמו גלמים במקום להגן עלי. בשתיקתם הם הצדיקו את מוסדות הקיבוץ. הם לא עשו כלום! אפילו תלונה במשטרה הם לא הגישו. שלומקי, מה אתה מסתכל עלי עכשיו בעיני עגל?"

שלומקי ניסה שוב לחבק את אשתו, "עזוב אותי, עכשיו אני כבר לא צריכה חיבוקים. גם לא ממך. כל השנים לא ניסית להבין אפילו מה קורה לי. היה לך הרבה יותר חשוב להיות צדקן ולתקן את העולם. אתה זוכר שבאת אלי בטענות שאני מגוננת מדי על זוהר, שאני לא נחמדה לזרים ושאני מבזבזת יותר מדי מים? הפריע לך שאני מתקלחת שלוש פעמים ביום!"

"אבל לא אמרת לי כלום," ניסה שלומקי להתגונן.

"כי מה זה היה עוזר? בקיבוץ לא היה חבר אחד שנתן לי להרגיש שאני בסדר. כולם, המטפלת, המחנכים והפסיכולוגים, התנהגו כמו בבונים אטומים. עדה של רכלנים במסווה של רגישות סופר־דופר. כן, ההורים שלי איכזבו אותי יותר מכולם. לא סלחתי להם אף פעם, וגם לא אסלח. ואל תצפה ממני שאהיה אדישה כשאני רואה שהילדה שלנו אימצה את עקרונות החופש הבלתי מוגבלים של אמא שלי! עכשיו אמא שלי הכניסה לה לראש את הרעיונות המטופשים האלה שהיא צריכה להסתובב לבד בעולם. יש לנו אחריות כהורים, אדישות היא לא גישה מספיק טובה בעיני. אמא שלי כבר הרסה את החיים שלי, אני לא אתן לה להרוס גם את החיים של הבת שלנו. ואתה, אל תטיף לי מוסר, פשוט תהיה איתי, תעזור לי, כי אני שילמתי את מלוא שכר הלימוד."

יערה הלכה בצעדים מהירים לחדר השינה. שלומקי ניסה לעצור אותה, ויערה פרצה בבכי: "אידיוט! לא עכשיו, תן לי להיות לבד, אתה והאמא הדבילית שלי. תעזבו אותי במנוחה."

תחילת שנות התשעים — בריגיטה מילנר

נהג האמבולנס דומם את הסירנה כשנכנס בשערי בית החולים פוריה. רחבת הכניסה שידרה עליבות מרוב שנים. צמוד לקיר הכניסה לחדר המיון עמדו שתי פקידות צבאיות, שיצאו להפסקת עישון קצרה והתבוננו באדישות בתנועת האמבולנסים הנכנסת ויוצאת ברחבה. דגל ישראל מלוכלך ומצולק התנפנף ברוח הקלה מתורן חלוד שניצב על גג הבטון האפור. הפרמדיקים הוציאו את בריגיטה מילנר מהאמבולנס והעבירו אותה במהירות לחדרי הניתוח. בריגיטה מילנר סבלה מאיבוד דם רב. מצבה הוגדר אנוש. רופאים נוספים הוקפצו בבהילות מביתם. הצוות הרפואי נדהם לנוכח המראה הקשה. הגולגולת של בריגיטה נופצה בכמה מקומות. הקרקפת נתלשה ממחצית הראש. הלסת נשברה, פרצופה של בריגיטה הפך לעיסת בשר חסרת צורה. היא הורדמה כדי לייצב את מצבה. תחילה עברה סדרה של ניתוחים דחופים כדי להציל את חייה. הניתוחים נמשכו שעות רבות. כשמצבה התייצב מעט, הובא מנהל המחלקה הפלסטית כדי להיות שותף להחלטות הרבות שעמדו בפני המנתחים. בתום שלב זה העבירו אותה מורדמת לאגף טיפול נמרץ להשגחה סביב השעון.

מדי כמה ימים היא הובאה בחזרה לחדר הניתוח כדי להשלים טיפולים נוספים. יותר מחודש ימים היתה בריגיטה מילנר מורדמת, כדי לאפשר לגופה להתאושש. כששבה להכרתה, היא התקשתה לזכור את שאירע לה. תחבושות עטפו את ראשה, ורק עיניה הציצו מבעד להן, מוקפות בנפיחות סגלגלה. בגלל השברים הרבים בכל חלקי גופה היא נקשרה למיטה מיוחדת, ובכל כמה שעות הזיזו האחיות את המיטה כדי לאפשר זרימת דם ולמנוע פצעי לחץ. כל תזוזה הסבה לה כאבים עזים. מינונים גבוהים של תרופות לשיכוך כאבים הוזרמו באופן קבוע לגופה. על שני העמודים שליד המיטה נתלו אשכולות פלסטיק ושלל צינוריות, שנשזרו אלה באלה והובילו נוזלים דרך ורידי ידיה לשאר חלקי הגוף.

כמה ימים לאחר שבריגיטה התעוררה, הוכנסה לחדרה שוטרת לתשאול ראשוני. בריגיטה לא זכרה דבר. היא אמרה כמה משפטים ונרדמה. למחרת עברה ניתוח נוסף, והוחלט להרדימה לעוד זמן. כאשר התאוששה, הגיע לחדרה צוות חקירה נוסף. הרופא אישר לחוקרים לשהות חצי שעה במחיצתה.

"הנהג שאסף אותי למכוניתו דיבר אנגלית במבטא הולנדי." זו היתה העובדה הראשונה שסיפקה לחוקרים. שאלות רבות נותרו ללא תשובה. בריגיטה זכרה עוד פרט חשוב: "מכונית פגעה בי מאחור בעת שהלכתי לצד הכביש. נפלתי וקיבלתי מכה קשה ברגל. הנהג שפגע בי אסף אותי למכוניתו ואמר שייקח אותי לבית חולים." יותר לא זכרה. הבלשים רשמו כל מילה. אחד החוקרים ניסה לחלץ מבריגיטה מילנר עוד פרטים, והיא, למרות מאמציה, לא הצליחה לשחזר מידע נוסף.

הלן ורון מילנר, הוריה של בריגיטה, הוזעקו בסיוע משרד החוץ מניו־זילנד. הם הגיעו לבית החולים הצפוני, לאחר מסע שארך יותר מעשרים וארבע שעות. כשנכנסו למחלקה הפלסטית כירורגית של בית החולים פוריה, הם לא זיהו את בתם. שלומקי, שישב ליד המיטה של בריגיטה, זז הצידה ופינה את מקומו לאביה. רון נעמד ליד המיטה בפישוק, וזרועותיו שלובות על חזהו. שיבה כבשה את שערו המקורזל שאיבד מחיוניותו. גופו המוצק וסנטרו המרובע שיוו לו מראה קשוח של בוקר מסרטי המערב הפרוע. שלומקי הופתע מקומתו הנמוכה לעומת זו של הלן, אשתו. הלן ירדה על ברכיה ונישקה את בריגיטה, ולא הפסיקה לבכות, בעודה אוחזת ביד בתה המורדמת.

משפחת מילנר התגוררה בוולינגטון. הוריו של רון, אביה של בריגיטה, היגרו לניו־זילנד מישראל כשרון היה ילד קטן. לשלומקי סיפר, "הייתי בן שלוש כשעזבנו את ישראל. חזרתי פעם אחת לטקס הבר־מצווה בירושלים. העיר זכורה לי כצפופה, מכוניות צופרות ולכלוך ברחובות." מביקורו הקצר זכר בעיקר את הטיפוס למצדה: "היה חושך בחוץ כשהתחלנו לטפס בשביל מפותל, וכשהגענו לפסגה זרחה השמש. זה מראה שלא אשכח לעולם." שלומקי ורון מצאו שפה משותפת. בזמן ההמתנה למד שלומקי מרון מילנר מעט על משפחתה של בריגיטה: "הורי נהרגו בתאונת דרכים כשבריגיטה היתה בת שבע," סיפר רון ביובש. רון נולד בישראל, אך לא ייחס חשיבות למוצאו היהודי. הוא התחתן עם הלן שבאה ממשפחה קתולית. הדת לא היתה מרכיב חשוב בחיי המשפחה. בריגיטה גדלה כקתולית. אחרי מות הוריו נותקו קשריו של רון עם קרובי משפחתו בישראל.

החדר שבו אושפזה בריגיטה הוכרז כסטרילי, המבקרים נתבקשו ללבוש חלוק ירוק ונעלי בד על נעליהם. במהלך הימים למדו בעלי החלוקים הירוקים להכיר איש את רעהו. מסגרת חברתית חדשה נוצרה ליד המיטה. בריגיטה היתה הדבק שחיבר בין הזרים, אף שלא נטלה חלק בהווי שהתפתח סביב מיטתה. שלומקי הגיע מדי יום לבקר וניהל שיחות ערות עם רון והלן. כך התקבלה אצלו תמונה רחבה על מעשיה של בריגיטה מילנר עד שהותקפה.

בין המבקרים היתה גם נחמה יודילביץ׳, בת הדוד של רון מילנר, שאצלה התארחה בריגיטה בימיה הראשונים בישראל. קרובת המשפחה הגיעה נסערת לבית החולים. ידיה היו מלאות בשקיות עם מזון וממתקים, והיא נעמדה ליד המיטה, תוהה מה תעשה בכמויות המזון שהביאה לבריגיטה המורדמת. היא הוציאה ספר תפילה וקראה בקול רוטט קטעי תהילים.

בריגיטה, ראשה מכוסה בתחבושות, היתה מורדמת. עץ שקיות העירוי הצטמק, וכמה שעות אחר כך העלה עלווה חדשה של שקיות. בועות האוויר גלשו בצינורות השקופים כמיצג אמנותי. נחמה יודילביץ׳ ליטפה בעדינות את היד הלא חבושה. כמה דקות אחר כך נכנסו לחדר הלן, רון ושלומקי. נחמה לא הכירה את רון. בני הדודים התראו לאחרונה כילדים קטנים, ולא זיהו זה את זה. עברו כמה רגעי מבוכה של חידוש ההיכרות. רון הושיט את ידו ללחוץ את ידה של נחמה, והיא נרתעה במבוכה: "אסור לי," אמרה, והוא משך את ידו שנשארה תלויה באוויר. נחמה הוציאה טבלת שוקולד והניחה אותה על הארונית הסמוכה למיטה של בריגיטה. האנגלית של נחמה התערבלה בגמגום מגושם. רון חילץ במאמץ שברי מילים בעברית ללא קשר תחבירי. שיח חירשים המלווה בתנועות ידיים, שלא קידם תקשורת רבה, למעט הרבה דמעות משותפות.

"נסיעתה של בריגיטה לישראל נבעה מהרצון לחפש את שורשיה," הסביר רון לבת דודו. סקרנות ששולבה בחופשה ארוכה לאחר שנים של לימודי וטרינריה. חופשת התאווררות, אתנחתה לקראת שנת מבחנים והסמכתה של בריגיטה כרופאה וטרינרית. כשבריגיטה החליטה לנסוע לישראל, נרתם רון מילנר לטובת העניין. בעזרת זוג קשישים נחמדים, חברי ילדות של הוריו בישראל, אותרה בת הדוד נחמה יודילביץ׳. האפשרות לשהות תקופה במחיצת הקרובים מישראל הוסיפה קורטוב של עניין ותמריץ לנסיעה לארץ הרחוקה. בריגיטה הגיעה לישראל אחרי טיסות ארוכות. מנמל התעופה נסעה לתחנה המרכזית בתל אביב, ומשם לחצור הגלילית. המפגש בין הווטרינרית לעתיד מניו־זילנד לקרובת משפחתה נחמה יודילביץ׳ החרדית הפתיע את שני הצדדים. נחמה סיפרה, ושלומקי תירגם את דבריה להוריה של בריגיטה. התיירת מניו־זילנד משכה מיד תשומת לב בשכונה החרדית של חסידות גור. בריגיטה הגיעה לבושה מכנסי ג׳ינס, נעלי אולסטאר וחולצת טריקו, שבמרכזה ציור של שפתיים אדומות ולשון משורבבת. שלומקי שיער שמדובר בחולצה של להקת הרולינג סטונס. על גבה נשאה תרמיל גדול. השכנים נעצו בה מבטים כשטיפסה במדרגות לקומה השלישית של הבניין הטורי. הופעתה החריגה עוררה סקרנות וחשדנות. נחמה יודילביץ׳ קיבלה את קרובת משפחתה בסבר פנים יפות. המשפחה מרובת הילדים נאלצה להצטופף עוד יותר. בריגיטה קיבלה את המרפסת שנסגרה בתריסולים. כשהתברר לנחמה שבריגיטה מילנר קתולית, היא נתקפה חרדה. קרובת המשפחה הנוצרייה גרמה למשפחת יודילביץ׳ מבוכה. אריה לייב יודילביץ׳, שרוב היום נעדר ושקד על לימודיו בישיבה, חשש שקשר הדם של אשתו לגויה יהווה כתם העלול לפגוע במעמדו בקהילה הסגורה של החרדים בחצור. בשיחה מלווה בהרבה תנועות ידיים הסבירה נחמה לבריגיטה שעליה לנהוג כפי המקובל בקרב הקהילה החרדית. כאשר לא נמצאו לה המילים הדרושות להסביר את כוונתה, היא אחזה בעדינות בידה של בריגיטה והובילה אותה אל ארון הבגדים שלה. נחמה ביקשה מבריגיטה להוריד את המכנסיים ונתנה לה כמה חצאיות וחולצות ארוכות שרוול. בריגיטה מדדה שתי חצאיות שהיו גדולות מאוד למידותיה הצנומות. נחמה לא התעצלה, הביאה סיכות, סימנה היכן צריך להצר ולקצר. התיישבה ליד מכונת התפירה ועמלה על התיקונים, עד שהחצאיות תאמו את מותניה הצרים של בריגיטה.

נחמה סיפרה לרון שלקראת סוף השבוע בריגיטה הודיעה לה שהיא יוצאת לטיול של כמה ימים. נחמה, שחשה אחריות כלפי קרובת משפחתה, ניסתה לברר איפה בריגיטה מתכוונת לטייל. בריגיטה הוציאה מתרמילה את מפת ישראל, הצביעה על אגם הכנרת וסיפרה לנחמה שהיא רוצה לראות את המקום שבו הלך ישו הנוצרי על המים, לבקר בכמה כנסיות ואולי לישון בקיבוץ. נחמה ניסתה להסביר לבריגיטה שאסור ליהודים לטייל במקומות האלה, אבל לא מצאה את המילים המתאימות. היא ליוותה את בריגיטה לתחנת האוטובוס. בסיוע של אחת השכנות הסבירה לבריגיטה שהאוטובוס יביא אותה עד לתחנה המרכזית של ראש פינה, ומשם צריך לקחת אוטובוס שנוסע לטבריה, שבה גם כדאי לה לישון. בריגיטה הבטיחה שתתקשר למחרת, אך נחמה יודילביץ׳ חששה שקרובת משפחתה עלולה לפגוע בקדושת השבת, ולכן השכנה אמרה לבריגיטה שאסור לה להתקשר ביום שישי והציעה שתתקשר רק במוצאי שבת, אחרי שתראה שיש הרבה כוכבים בשמים.

בצהרי יום ראשון, כשנחמה לא שמעה דבר מבריגיטה, היא התמלאה דאגה. היא נקשה על דלת ביתה של הרבנית ונועצה בה מה לעשות, ואם היא צריכה להודיע למשטרה. הרבנית חשבה שנחמה לא צריכה לדאוג, אבל היא בכל זאת התקשרה למשטרה. השוטרת במוקד הסבירה לנחמה שמכיוון שבריגיטה אינה קטינה, המשטרה לא מטפלת במקרים כאלה, אלא אם כן מוגשת תלונה. ביום שני נסעה נחמה לתחנת המשטרה בראש פינה ואמרה ליומנאית שהיא בטוחה שלקרובת המשפחה שלה קרה משהו. השוטרת רשמה בסבלנות את פרטיה של בריגיטה מילנר ושילחה את נחמה המודאגת חזרה לביתה בחצור.

כמה שעות לאחר ביקורה של נחמה יודילביץ׳ בתחנת המשטרה עצרו ניידות משטרה מול השיכון הקטן. דפיקות עזות על הדלת הריצו את הילדים של נחמה לפתוח את הדלת. השכנים התגודדו בחוץ, תוהים מה הזעיק כוחות משטרה לשכונתם. את החקירה ניהל פקד צעיר עם שפם שחור דק, שהתמקד בשאלה מדוע דיווחה נחמה על היעלמותה של בריגיטה. מרוב התרגשות התקשתה נחמה לתת לשוטרים מענה הולם. כעבור זמן הגיע אחד השכנים לדירת משפחת יודילביץ׳ וסיפר ששמע שמצאו תיירת פצועה קשה ליד הכנרת. בחצות, זמן רב לאחר שבני המשפחה כבר עלו על יצועם עייפים מתלאות היום, נשמעו דפיקות חזקות על דלת דירתם. קצין המשטרה בעל השפם השחור הגיע מלווה בשוטרת צעירה. בכמה משפטים קצרים תיאר בפני משפחת יודילביץ׳ את מצבה הקשה של בריגיטה. הקצין ביקש לקבל פרטים על משפחתה של בריגיטה בניו־זילנד. הפרסום בתקשורת הישראלית לא הוסיף נחת וכבוד למשפחת יודילביץ׳. בחצור הגלילית צצו שמועות שונות ומשונות. באחד הפשקווילים, שהודבק בחצרות ועל עמודי חשמל, נאמר: "שומו שמים, אזהרה חמורה, כל אישה היא בת מלך. יהודים זעקו את כבוד בנותינו. אל תעמדו מנגד. בת ישראל הנך בת לעם סגולה, אנא אל תטמאי את עצמך, אל תמיטי קלון על עמך".

נחמה סיפרה שהיתה שמועה שבריגיטה נמצאה עירומה. עובדה זו רק הגבירה את התסיסה בשכונה החרדית של חצור הגלילית. היו מי שחשבו שאלוהים העניש את בריגיטה משום שנהגה באורח חיים מופקר. משפחת יודילביץ׳ נסחפה בעל כורחה לתוך מערבולת השמועות. הרב של חצור הגלילית ביקש להרגיע את הרוחות.

בשעות הארוכות שנחמה יודילביץ׳ ישבה בבית החולים היא לא פסקה מלדבר ולספר.

בשלב מסוים איבד שלומקי את סבלנותו, יצא מחדרה של בריגיטה כדי לקנות לעצמו כוס קפה. כשחזר, הוא מצא את רון מילנר מנמנם בכיסאו, ונחמה ממשיכה לספר לו על הקהילה החרדית של חצור.

כשמצבה של בריגיטה השתפר מעט, היא הועברה מהאגף לטיפול נמרץ לחדר ובו שתי מיטות במחלקה הפנימית. שלומקי המשיך לבקר את בריגיטה מילנר כמעט מדי יום.

באחת הפעמים הביאה נחמה יודילביץ׳ כמה מילדיה לבית החולים לשמח את בריגיטה. בפתח החדר שבו שכבה בריגיטה אספה נחמה את ילדיה ואמרה להם: "ראו מה כוחו של אלוהים. הוא לא סולח, ומעניש את כל מי שעזב את הדת היהודית ובחר להמיר את דתו. ולמרות זאת אני מתפללת לשלומה ומרחמת מאוד עליה."

שלומקי וגם הקשישה ששכבה במיטה הסמוכה שמעו את הדברים. "איזה שטויות," אמרה הזקנה לנחמה, "למה להעניש אישה טובה שרוצה להקדיש את חייה לטיפול בבעלי חיים? אין אלוהים. תאמיני לי, אני יודעת, תשכבי פה קצת ותביני לבד."

נחמה שתקה, והחולה הקשישה לא נרגעה: "אין תועלת בתפילותייך. מוץ ברוח. מה הן שוות אם ככה את חושבת עליה. מסכנה, לאף אחד לא מגיע שיתנהגו אליו ככה."

כשחזרה להכרתה, התברר לבריגיטה ולהוריה שהיא תיאלץ לשהות עוד ימים ארוכים בבית החולים. הכאבים לא פסקו, ומדי כמה זמן נלקחה בריגיטה לניתוח נוסף. הלסת השבורה התאחתה לאט, ובריגיטה נאלצה לאכול מזון נוזלי בלבד; כמה מהתחבושות על ראשה הוסרו; החצילים שהקיפו את עיניה הנפוחות שינוי את צבעם מסגול כהה לחום ואחר כך לצהוב עכור; הנפיחות, הצלקות המגלידות ושטפי הדם שיוו לפרצופה מראה מוזר.

הלן ורון הקפידו לשהות שעות ארוכות ליד המיטה של בריגיטה בבית החולים. כאשר בריגיטה יצאה מכלל סכנה, חזר רון לניו־זילנד, והלן נשארה עם בריגיטה לתקופת ההחלמה. כשמצבה של בריגיטה התייצב מעט, איפשרו הרופאים את המשך החקירה. קצין המשטרה שמוּנה לעמוד בראש צוות החקירה בקושי דיבר אנגלית. משום מצבה התקשתה בריגיטה בדיבור. לכתוב לא היתה מסוגלת. גם מסיבות אלה התנהלה החקירה בעצלתיים ולא התקדמה לשום מקום.

שלומקי נהג לקפוץ לביקורים קצרים. פעם הניח פרחים בתוך כוס פלסטיק כדי לשוות לחדרה אווירה ביתית, ופעם הביא לה עיתון אוסטרלי שמצא בחנות ספרים בתחנה המרכזית של טבריה. עיתון מניו־זילנד לא היה בנמצא. שלומקי הרבה לספר לבריגיטה על עבודתו בשמירת הטבע. "כשאחלים, יערה ואתה צריכים לבוא לבקר אותי בניו־זילנד," אמרה לו בריגיטה. שלומקי הביט בפצעים הקשים בפניה, ולרגע רצה ללטף את שערה: "כשזוהר תגדל, אני מקווה שנמצא זמן לבוא לבקר," השיב. זמן קצר אחר כך בריגיטה נרדמה.

שלומקי סידר מעט את חדרה, זרק את הפרחים שהחלו לנבול והתכוון לצאת מהחדר.

"אדון, חכה רגע," שמע את הקשישה ששכבה במיטה הסמוכה: "תודה שאתה בא לבקר אותה, תודה לך."

שלומקי לא היה בטוח שהזקנה מדברת אליו. היא הזדקפה מעט במיטתה: "סליחה, אדוני, אתה מוכן להישאר עוד קצת? אני פה שלושה שבועות לבד."

"את רוצה משהו?" שאל שלומקי.

חיוך קטן זרח לרגע על פניה: "מה אישה זקנה כמותי יכולה לרצות מלבד את מותה?" שלומקי ניגש למיטתה, על קולב גופה נתלה עודף העור שהתרפה עם השנים. הידיים שהיו פעם מלאות בשר ושרירים נותרו עטופות עור מלא כתמים סגולים. הקשישה החליקה את קמטי החלוק הבלוי שלבשה. עיניה הושפלו, ובקולה היה עצב עמוק: "מה יש לי פה? אני שוכבת כאן ללא תועלת ומחכה למותי. אף אחד לא מדבר איתי. פה חושבים שאני כבר לא מבינה כלום, שאני כבר לא קיימת, סתם גוף. אבל הלב עוד דופק, העיניים עוד רואות, והמוח עוד לא ריק. הרופאים מדברים מעל הראש שלי, אבל אני מבינה טוב מאוד על מה הם מדברים. אני יודעת, מפה יוצאים רק לבית הקברות. אין שום דבר יפה בגילי, זקנה היא עצב ללא תקנה! מי צריך חיים שכאלה."

שלומקי אחז בכף ידה הקטנה של האישה ולחש: "יהיה טוב, אני מבטיח לך."

"תזכור מה אני אומרת... בסוף כל אחד לעצמו, גלמוד, לבד, רק עם הקירות האפורים... בלי ציור, בלי נוף, בחדר שמסריח מזקנים שלא מכירים את עצמם. איזה חיים אלה? מי צריך את הזִקנה הזאת? אי אפשר להיפטר ממנה. הספיק לי, אפילו כדורי שינה הרופאים מסרבים לתת לי." שלומקי ליטף את ידה והלך לדרכו, שקוע במחשבות.

הרפואה והמדע הצליחו להאריך יתר על המידה את חיינו, חלפה במוחו מחשבה. האם באמת זה טוב לאנושות? מי צריך חיים ארוכים שכאלה? אנחנו בוחרים להיאחז בחיים גם לאחר שמעיין ההנאה כבר יבש והתרוקן. הקשישה אולי היתה פעם יפה ותוססת, ועכשיו היא נאלצת לגרור את מזוודת חייה בצער ובכאב. המחשבות לא נפסקות, זיכרונות באים וחולפים. בת צחוק נמהלת בבכי, הכול לפי רחשי הגוף ומגבלותיו. הרפואה הצליחה, הגוף חי ומחזיק מעמד, אך צלם אנוש אבד. יש והחיים נמשכים עוד ועוד ואין חמלה.

אמבולנס שנשכר מחברה פרטית הסיע את בריגיטה לתחנת המשטרה בראש פינה לצורך מסדר זיהוי של החשודים במעשה. בריגיטה לא הצליחה לזהות אף אחד מהחשודים כקשורים למעשה. שלומקי המשיך לפקוד את בית החולים, עד שנעצר. לאחר ששוחרר ממעצרו, נאסר על שלומקי כל מגע וקשר עם בריגיטה. בריגיטה נשארה בישראל עוד כמה חודשים כדי להשלים ניתוחים וטיפולים, ולקראת הקיץ חזרה לניו־זילנד. שלומקי שלח לכתובתה כמה מכתבים וקיבל תשובות מנומסות ולקוניות. מדי שנה המשיכה משפחת דגן לשלוח לבריגיטה מילנר ברכות לחג המולד ולשנה החדשה. בריגיטה לא ענתה לברכות שנשלחו אליה.

שגרה

כשבריגיטה מילנר נמצא זרוקה לצד הדרך ביום שישי בצהריים, רבים מתושבי ישראל ישבו בבתי הקפה, עילעלו בעיתוני השבת, ניצלו את תחילתו של סוף השבוע לסידורים אחרונים לפני כניסת השבת.

מציאת התיירת הגוססת ליד נהר הירדן דוּוחה כמה שעות אחר כך במהדורות החדשות בתחנות הרדיו השונות, ובהן גלי צה"ל. ידיעה רחבה יותר התפרסמה ביומן של רשת ב' בשבת. למקרה ניתן אזכור נוסף בתחילת השבוע בעמודים הפנימיים של כמה עיתונים. במקומון טברייני, שרובו מודעות פרסומת ומעטים הם קוראיו, זכה האירוע לתשומת לב רבה. שבוע לאחר שהמקרה התפרסם, צוטט מפקד המחוז הצפוני של המשטרה במקומון: "המשטרה תעשה הכול כדי למצוא את הפושע. צוות חקירה מיומן בודק את כל האפשרויות". הקצין הבכיר הוסיף: "עדיין לא ניתן לקבוע אם מדובר באירוע פלילי או במעשה טרור על רקע לאומני". בין השיטין נרמז לכתב המקומון שהרקע הוא פלילי. בשבועון המיועד למגזר החרדי בצפת נכתב: "תיירת מניו־זילנד תפסה טרמפים במכנסיים קצרים ובחולצה לא צנועה. הופעתה הפרובוקטיבית היא שעודדה את הפושע למעשה". ההתעניינות התקשורתית דעכה מהר. המשטרה לא מצאה מספיק ראיות לפענוח מהיר. באותו הזמן היתה בריגיטה מורדמת, וחקירת המשטרה נתקעה. השב"כ משך את ידיו מהחקירה לאור הערכות שאין מדובר באירוע לאומני. בהמולה החדשותית הרגילה של ישראל ניתנה עדיפות לעניינים אחרים. הזעזוע הראשוני התנדף כאוויר חם.

במשטרה לא מיהרו להכריז על סגירת התיק. החוקרים הגיעו למבוי סתום, וצוות החקירה המיוחד התפרק. צוות חקירה חדש בושש לקום. משפחת מילנר התגייסה לטיפול בבת שהיתה מאושפזת בבית החולים. המשפחה לא הרימה קול צעקה כמקובל במקומותינו. באף מהדורת חדשות לא התייצבה אם בוכייה המחזיקה את תמונת הבת שנאנסה. למצלמות הטלוויזיה לא ניתנה ליטרת הבשר המדמם. בהיעדר רוח גבית מהתקשורת, נפחה החקירה את נשימתה. חוקרי המשטרה מיהרו הלאה למקרה קל יותר, כזה שאפשר להציג בו תוצאות ולזכות לכותרות ולמחמאות. מבחינת המשטרה, היה זה עוד מקרה שנכנס לסטטיסטיקת המקרים שלא פוענחו. היו מקרים כאלה בעבר ויהיו גם בעתיד.

כשנה אחרי שבריגיטה מילנר עזבה את הארץ, אמר דובר המחוז לכתב המקומון הטברייני שלא הרפה מהמקרה: "תיק התיירת מניו־זילנד לא נסגר, המשטרה ממשיכה לאסוף ראיות בעבודת נמלים בתקווה למצוא את הפושע ולהביאו לדין."

זו היתה התייחסות חד־פעמית, המקרה לא הוזכר עוד. שלומקי קרא את תגובת הדובר המשטרתי, חרק שיניים והמשיך בחייו.

ניסיון הרצח של בריגיטה צץ ועלה מחדש אצל שלומקי בעקבות פרסום הכותרות, אשר בישרו על פענוח הרצח של חנה שרתוק ועל תפיסת הרוצח עזיז חמידה. התקשורת עסקה ארוכות בפרשת הרצח של חנה שרתוק. לאולפני הטלוויזיה נהרו בלשים בדימוס וקציני משטרה, ולא חסכו פרטים על עזיז חמידה ועל מעלליו. בפנים חמורות סבר התייצב מפכ"ל המשטרה במסיבת עיתונאים והסביר את הקשיים שעמדו בפני החוקרים: "תחילה מצאנו את גופת התיירת הצ'כית, וזמן קצר אחר כך נמצאה גם גופתה של חנה שרתוק מטבריה וזוהתה בוודאות. מדובר בהישג מרשים, שנבע מנחישות של צוותי החקירה שעמלו שנים על פיצוח הפרשה."

טבריה, עיר בתרדמת ארוכת שנים, זכתה לביקורי עיתונאים וצוותי טלוויזיה. פרשת חנה שרתוק זכתה להד ציבורי רחב. המהומה בעקבות חשיפת מקרי הרצח המזעזעים עוררה מחדש את זיכרונו של שלומקי. דמותה של בריגיטה מילנר, השוכבת בשלולית הדם על הדרך, לא רחוק מגשר הדודות, צצה במחשבותיו. המראות של גולגולתה הרצוצה חזרו ביתר שאת. חייו נמשכו כרגיל לכאורה, והנה הגילוי המאוחר של הטראומה שאשתו עברה בילדותה, והצפת האירועים סביב מעשי הרצח של עזיז חמידה, גרמו לשלומקי מועקה גדולה. שנים חשב שהצליח להדחיק את שאירע. בכל כוחו נלחם להעלים את רגשותיו. ככל שנאבק, כך עלתה מתוכו זעקה הדורשת פתרון לשאלות שעדיין אין להן מענה הולם.

שלומקי גמר אומר בלבו — הוא צריך לפענח את התעלומה ולהעניש את האחראי. מגיעות לבריגיטה מילנר תשובות. בריגיטה בחרה להתעלם ממכתביו. לעצמו הוא הסביר את החלטתה כנובעת מפחד שנולד בעקבות מעצרו כחשוד במעשה. מדי פעם נבעת שלומקי מהאפשרות שאולי גם בריגיטה מילנר מאמינה שהוא היה מעורב במעשה. המחשבה הזאת עוררה בו פלצות. היו ימים שבהם קם בבוקר נחוש לפתור את התעלומה, נחישות שנבלמה בקשיי היומיום. מדי פעם אמר לעצמו, אני אוכיח לבריגיטה וגם ליערה שאני לא אשם בשום דבר. כעבור זמן הזעם נרגע, והוא, כמו כולם, המשיך הלאה.

שלומקי שיכנע את עצמו שאילו היתה מתנהלת חקירה יסודית מיד לאחר שמצא את בריגיטה, היה אפשר לפענח את המקרה. לא התקבל על דעתו שלא נמצאו ראיות, והוא סבר שהתיק נסגר מהר מדי. שלומקי לא היה מוכן לקבל את העובדות כפשוטן. לא ייתכן שמי שביצע את המעשה הנפשע פשוט נעלם. בריגיטה מילנר ניצלה במזל. מדי פעם הוא חזר ואמר לעצמו, רק במקרה הגעתי לגשר הדודות. אילו הייתי נוסע ישר הביתה, בריגיטה מילנר היתה מדממת למוות. אחרי זמן־מה אולי היתה מתפרסמת ידיעה קטנה על תיירת מניו־זילנד שלא חזרה מטיול ועקבותיה נעלמו. אילו לא היו מוצאים את גופתה, סביר להניח שהעניין היה דועך מהר. תיירת זרה, לא יהודייה. למי אכפת? בינתיים הצבועים, התנים, הנברנים והדורסים היו מעלימים כל זכר לגופתה. היו עוברות שנים, והתיירת שנעלמה היתה נשכחת. אחת לכמה זמן אולי היה שגריר ניו־זילנד מפנה שאלה למשרד החוץ, מקבל תשובה מאולצת ומעביר אותה למשפחה. בסוף ייתכן שמטייל אקראי היה מוצא שרידי גולגולת מרוצצת, ובכך היה העניין מסתיים.

שלומקי ישב בטנדר שלו ואכל את עצמו מבפנים. עליו למצוא קצה חוט שיאפשר את פיצוח התעלומה. המשטרה גייסה את כל כוחותיה לחקירת עזיז חמידה מיד כשקיבלה עדות מפלילה. לא כך המצב במקרה של בריגיטה. השב"כ משך את ידיו במהירות, המשטרה חיפפה. כמה עברייני מין הובאו לחקירה בנוהל הרגיל, יותר לצורך יחסי ציבור.

שלומקי היה משוכנע שהמודיעין המשטרתי כשל. גם אחרי חודשים רבים לא נמצא בידי החוקרים בדל ראיה משמעותי. החקירה, שהחלה במשטרת ראש פינה, עברה למשטרת העמקים, נבלמה ונעצרה. התיק נשלח לארכיון, נמחק מהזיכרון.

לשלומקי היתה תחושה שזה לא במקרה. מישהו דאג לכך שהפשע הזה ייעלם מתודעת הציבור. הבן זונה הזה, כלב שמסתובב חופשי בלי רצועה, סינן לעצמו, מפלצת שהאדמה בלעה אותה.

פעם שמע שלומקי את שטיינץ אומר לשני פקחים חדשים, שרק התקבלו לעבודה: "ממנו תתרחקו, הוא נראה תמים, אבל כדאי שתדעו שבעבר הוא נעצר כחשוד באונס ובניסיון רצח. היה לו מזל גדול. שיחררו אותו מחוסר הוכחות, אל תתרשמו יתר על המידה מהנחמדות שלו. הוא טיפוס תחמן ומסוכן." מאז היה שלומקי משוכנע שכולם מתלחשים מאחורי גבו. כל השנים המשיכה עננת החשד לרחף מעל שלומקי כצל אפל. מעצרו והחשד שנפל עליו צצו ועלו בכל פעם מחדש. הטריף אותו שהוא נדרש להסברים ולתירוצים כדי להסיר את הכתם שדבק בו. שלומקי ידע שכל עוד לא יימצא האנס האלים, הוא לא ינוקה לחלוטין.

היו ימים שבהם התפרץ הכעס אצל שלומקי כגייזר של מיצי קיבה, העולים מבטנו ומחוללים אי־שקט בנפשו. השנים חלפו, ופתרון לתעלומה — אין. באותם הימים שבהם המחשבות הציפו אותו, עברו שעותיו אפורות וחסרות משמעות. בימים שכאלה הוא הסתובב במרחבי הטבע והעלה גֵרה, לעיסה ומחשבה וחוזר חלילה. רק שריקת הרוח ופכפוך המים בנחלים הקלו את המעמסה. שעות ארוכות של התבודדות, שכן רק כוחות הטבע יכלו להרגיע את רוחו הנסערת של שלומקי.

בביתו היה שלומקי חסר מנוחה, בלילות התקשה להירדם. לפעמים גרר את עצמו למקלחת ועמד דקות ארוכות מתחת למים. אחרי המקלחת התנגב היטב, לבש תחתונים נקיים וחמק בשקט לספה בסלון לנסות לישון ולתת מנוחה לעיניו.

ערב אחד לקראת חצות נכנס בזהירות למיטה. יערה כבר ישנה. נשימותיה ניסרו חרישית בחלל החדר. זרועותיה היו פרושות, חזהּ התרומם לאט, שערה הארוך נשפך לצדו. אילו היתה יערה מוכנה לעזור לו, יחד הם היו מצליחים למצוא נקודות אחיזה. הוא האמין שליערה יש חשיבה מיוחדת וחושיה חדים. היתה לה יכולת ליצוק עובדות ולחברן לכדי משמעות. בשוכבו ער, הן חזרו בכל פעם, כדרכן של מחשבות, לאותו יום שישי, לאותו יום יפה שבו מצא את בריגיטה והציל את חייה. ואז כמו תמיד הגיעו הזבנג, ההכרה שאותו יום שישי היה ארור, יום ששינה את חייו. מאז שמצא את בריגיטה הוא נשאר ספקן, כעוס וממורמר ולא נתן אמון באיש. שלומקי פקח את עיניו, הושיט יד וליטף את ירך אשתו, החליק את אצבעותיו לאורך עורה הנעים בזהירות פן תתעורר. חשק רב עלה בו להתחבק איתה ולהתכרבל בתוכה. היא זזה, ונשימתה חזרה לקצב רגוע של שינה עמוקה.

השעות הקטנות של הלילה נמתחו כמסטיק. כשנרדם סוף־סוף, היתה שנתו קלה ומיוסרת. בין חושך לאור הקיץ מיוזע. חלום בלהות טרף את שנתו, ולבסוף הוא התעורר מקריאת שחרית של תרנגול מאחת מחצרות השכנים. בבוקר הוא קם מעוך ועייף.

"שלומקי, מה קורה לך? אתה נראה נורא. אתה רוצה קפה למיטה?" שאלה יערה.

"לא, תודה... הבן זונה, זה שעשה את זה, לא נותן לי לישון. אני חייב לדבר עם בריגיטה," השיב בלאות. "די, תעזוב את הבחורה המסכנה. מה אתה רוצה ממנה? תן לה לחיות את חייה רחוק מכאן. האמן לי, הדבר האחרון שהיא צריכה זה שאנחנו נבלבל לה את המוח."

שלומקי הזדקף מעט במיטה: "אל תתעצבני, אבל קראתי מאמר על הזיכרון. פרופסור אחד מהטכניון אמר שמחקרים מוכיחים שהזמן מקהה את הזיכרון רק לכאורה. גם אחרי שנים רבות, גירוי נכון יכול לגרום לפעולת שרשרת. אוד עשן פוגש רוח קלילה המפיחה אש בענף יבש, וכהרף עין פורצת שרפת יער שאין בה שליטה. מספיק גץ קטן, ובאופן נדיר אירוע שנמחק מהזיכרון צף ועולה מחדש. במוח הכול נחקק ונצרב לעד."

"אז הפרופסור אמר," סגרה יערה את הדיון. נמרצת, מיהרה לענייניה. היא יצאה מהמקלחת עטופה בחלוק ישן המסתיר את חמוקיה היפים. מדדה שמלה שחורה והחזירה לארון, לבשה מכנסי ג'ינס, חולצה מבד רך, והוסיפה לצווארה צעיף תואם. במגפיה טופפה בחזרה לחדר האמבטיה. הרעש של מכשיר ייבוש השיער קדח בראשו, התערבל בנמנום הזיותיו עד שנדם. יערה פתחה את הדלת, פניה זהרו, וחיוך רחב היה על פניה, "אני לא מאמינה. שוב נרדמת? חשבתי שאתה קם. בוקר טוב, הגיע הזמן לקום. אני חייבת לרוץ, יש לי פגישה בטבריה." היא ליטפה את כתפו ונישקה את שערו המתארך: "אתה צריך להסתפר, הג'ונגל על הראש שלך איבד שליטה." עיניו עדיין היו עצומות. מעבר לדלת הוא שמע את עקבי מגפיה נוקשים בסלון, ואז את טריקת הדלת. מנוע מכוניתה השתעל, השאיר שובל של געגוע ונעלם.

שלומקי קם בעצלתיים, נכנס יחף לחדר האמבטיה, בהה בפרצופו במראה, בלע את כדוריו, ציחצח שיניים ושטף את פניו במים קרים כקרח. שוב הוא התבונן בפנים הניבטות אליו במראה, גילה שגבותיו מלאו שיבה ושמתחת לעיניים הצטבר עור מיותר. בידו סירק את שערו, מרח קצף על פניו והתגלח לאט כאילו כל זמנו בידו.

בעשר בבוקר, עדיין מנומנם, עצר את הטנדר מול השער האחורי של מושב אלמגור וחיכה שאחד המושבניקים יפתח את השער. אף פעם לא היתה לתושבי האזור חיבה גדולה לשוטרים, לפקחים ולאוכפי חוק אחרים. לפני שבוע, בחסות החשכה, נזרקה אבן לעבר הטנדר שלו בזמן שחלף באחד מכבישי המושבה הוותיקה. היותו אישיות לא רצויה הופגנה לא פעם במגעיו עם ציידים ומפרי חוק אחרים. הוא החנה את הטנדר מול הסופר המקומי ונכנס לקנות לחמנייה ושתייה. כשחזר לאוטו, מצא על השמשה פתק: "פקחים מניאקים — אין כניסה". שלומקי הביט סביב ולא ראה איש. הוא התניע ונסע, נשאב לשיר שהתנגן ברדיו. הטנדר שלו חלף בנסיעה אטית בין בתי המושב, עיניו בוחנות ומחפשות הפתעות לא צפויות. בקצה המושב נהג את רכבו אל דרך צדדית. מכשול אבנים הוצב לרוחב הדרך, כנראה פעולה של החקלאים שהניחו מחסום כדי להקשות את מעברם של אורחים לא רצויים. שלומקי ירד מהטנדר, במאמץ רב פינה כמה אבנים, חזר למושב הנהג, והטנדר שלו דילג במאמץ מעל למכשול. חריצי גלגליו של הטנדר התמלאו אדמה כבדה ספוגה במים. גושי אדמה ניתזו על הכביש כאשר יצא מדרך הקיצור והתחבר חזרה לכביש, שנמתח בפיתולים חדים עד הכנרת. ההגה רעד בעדינות בכפות ידיו, וגלגלי הטנדר מצאו בעצמם את המסלול הנכון.

לקראת צהריים הוא החנה את הטנדר בחניה של שמורת המג'רסה. סביב שולחן עץ ישן התאספו כמה מעובדי השמורה ואכלו יחד סלט וחומוס מקופסה. בעודם אוכלים, התפתחה ביניהם שיחת חולין. "שמעתם? עזיז חמידה חטף שלושה מאסרי עולם," אמר אורון, מנהל השמורה. "היו צריכים לחתוך לו את הביצים לחרא הזה," הכריז אחד הפקחים. "לשים לו את הזין בתוך הפה," הוסיף אחר. "די... חבר'ה, לא מדברים ככה ליד בחורות," אמר אורון וחייך לאורנית, שהגיעה עם פינג'אן קפה שעלה על גדותיו והפיץ ניחוח נעים מסביב. שלומקי מזג את הקפה לכוסות הקטנות וטבל בו עוגייה יבשה שנשכחה במטבחון של העובדים. מכונית עצרה בחניית השמורה, ולשולחן הצטרף איש הקרן הקיימת: "חבר'ה, תגמרו את הקפה, יש לנו היום עוד הרבה עבודה. צריך להוריד כמה איקליפטוסים."

שלומקי לא התאפק: "האיקליפטוס מייבש ביצות, פתאום הוא עץ פולש? הקרן הקיימת הכריזה מלחמה, ובכל המדינה כורתים איקליפטוסים. מה נזכרתם עכשיו?"

"שכחת שלפני שנה נשבר כאן ענף גדול ומחץ למוות מטיילת מירושלים?" השיב האיש לשלומקי.

"אני מבין אותם, כולם דואגים לכיסוי תחת, פוחדים שיפילו עליהם את האחריות, בגלל זה כורתים איקליפטוסים," אמר אורון.

"צריך לזוז..." התעלם איש הקרן הקיימת מההערה. החבורה כולה קמה מהשולחן, והאיש סימן בצבע אדום את גזעי העצים שאישר את כריתתם. "חברים, קדימה לעבודה. כדאי לגמור עכשיו כשאנחנו בתקופה רגועה." על הכביש עצר מנוף כחול של קבלן הגיזום. צרצור הציקדות נבלע ברעש הניסור. עץ איקליפטוס נוסף נפל והעלה אבק. פועל עטוי אוזניות אדומות הפעיל מסור קטן וחתך את גזע העץ בן מאה השנים לערמה של חתיכות קטנות המוכנות להסקה.

בערב, בביתו במושב, חתך לעצמו שלומקי מלפפון ועגבנייה, ועל פרוסת לחם מרח שכבה נדיבה של חמאה. הוא נבר בכפית בגביע יוגורט ובלע את ארוחתו המאולתרת בלעיסות מהירות. הטלפון צילצל. "אני מתעכבת בטבריה, אני הולכת לסרט עם חברות," דיווחה יערה.

"זה בסדר, אני יוצא למארב עד הבוקר."

אנחה נשמעה בקולה של יערה. "שלומקי, כל אחד והסרטים שלו. שמור על עצמך. ביי."

צינה עמדה באוויר. שלומקי העמיס את הציוד לקראת עוד ליל מארבים. הוא בדק פעם נוספת שיש לו את כל הנחוץ. מתל מוטילה הוא השקיף על פזורת הירדן בואכה האגם. ממלכתו היתה רגועה, רבצה בשלווה מטעה. תרבויות שונות חלפו פה והשאירו את חותמן. בעצם, כמעט דבר לא השתנה פה. הבקעה אוצרת היסטוריה ארוכה של סכסוכים, מריבות, מעשי רצח, מלחמות ומאבקים שמעולם לא נפסקו. בתקופות קדומות נרקמו אגדות וסיפורי נסים על הכנרת וסביבותיה. לוחמים וקבוצות של מורדים מצאו מסתור בין הנחלים והנהרות, שכולם מובילים לעבר האגם הגדול של חבל ארץ זה. כפרים קטנים שהיו פזורים מסביב נעלמו, יישובים אחרים קמו. שבטים באו והלכו. קסם המקום, עוד מימי בראשית, הילך על אמנים, משוררים, הוזים ומשוגעים. כך אלפי שנים רובצת הבקעה היפה הזאת, קיץ וחורף, אביב וסתיו, צוברת את סודותיה שאיש אולי לא יגלה לעולם. שמורה פראית, לא מתוכננת, שהזאכי והירדן חורצים בה את השטח.

כיום יש סביב הכנרת חקלאות מודרנית. מטעי הבננות מכוסים ביריעות ענק של רשת חוּמה, בדומה לעבודותיו של האמן כריסטו. מסביבם ניצבים מטעי תמרים, מנגו ואבוקדו. עדרי בקר רועים באזורים מגודרים בתיל. הג'מוסים, מלכי הביצה, נעלמו. כך גם העז השחורה, שהחוק אוסר את גידולה.

שלומקי המשיך בנסיעתו עד כרכום. הוא פנה לכביש צר והחנה את הטנדר במקומו הקבוע מאחורי עץ הדומים. מהטנדר השקיף לעבר גשר הדודות. הגשמים והקור הבריחו את המטיילים. קרקס המטיילים הישראלים, שגדש את מתקני השמורה בקיץ, נדד למקומות אחרים. ללא הנופשים היה ניתן לשמוע את ציוץ הציפורים, לצפות בחיות הבר ליד מקווי המים. השמורה היתה יפה בעיניו בימים של ראשית החורף. שלומקי התפעל מהשלכת, המוות היפה בטבע. הנשירים מאבדים את כסותם. פה ושם נשארים כמה עלים ירוקים עקשנים הממאנים לנשור. בחופשת חנוכה מפתיעים את השמורה אברכים צעירים. רחוק מעין צופייה הם מורידים את החליפות השחורות, תולים את החולצות הלבנות ואת המגבעות על ענף זקור, מעלים את המכנסיים עד הברכיים, ובחשש טובלים רגליים במים הקרים.

מבטו של שלומקי חלף כמניפה שנפרשה על תוואי נחל קלע, ומשם עבר אל ערוץ הזאכי. ההרים ממול התכסו ירוק. חופיו המזרחיים של האגם מלאו צמחייה עבותה, שהתמזגה עם צמחיית פזורות הירדן. האדמה הפורייה הצמיחה איקליפטוסים גבוהי צמרת, ערבות נחלים, עצי אזדרכת, מיני שיטה, אשלים ועצי דולב. לאורך הנחלים גדלים עצי תאנה, שיחי פטל והרדופים. הקנה צפוף, והשטח כולו ביצה סבוכה רוחשת חיים. שפעת המים זורמת בנחל המשושים, בנחל הדליות, בזאכי ובירדן. המים מחפשים את דרכם אל הכנרת, לאורך מסלולם, מקומות מסתור ומחבוא. הכול יכול להתרחש באין רואים ובאופן לא צפוי. השלווה זמנית, הרוצח עדיין מסתובב חופשי ואין מי שרודף אחריו.

השנים הרבות של שלומקי בשבילי השמורה לימדו אותו שהמובן מאליו הוא המסוכן ביותר. עדיף להיות חשדן המטיל ספק. הסכנה אורבת קרוב ובכל מקום. בכל פעם שאסון מתרחש, צצים הרבה חכמים: "אילו הייתם מקשיבים לנו, הכול היה נגמר אחרת." שלומקי שונא את המתלהמים האלה שיודעים הכול בדיעבד. לדעתו, אסור להקשיב לחכמי בדיעבד. אילו היו פועלים כפי שאמרו, זה היה נגמר גרוע יותר. שלומקי שונא את בעלי הביטחון עצמי, היודעים תמיד מה היה צריך להיעשות.

בימים הראשונים אחרי מציאת בריגיטה מילנר, היה ראשו של שלומקי טרוד רק במצבה. במשך אותו הזמן היא עברה כמה ניתוחים, וכדי להקל את החלמתה היא הורדמה לזמן ארוך. כשהתעוררה נחקרה על ידי המשטרה. עד אז שלומקי לא הבין שהוא החשוד המרכזי. תחילה הופיע שמו בעיתון כמציל ומושיע, ואחר כך כרוצח ואנס לכאורה. "לכאורה", פטנט חדש, ניסוח קסם משפטי המאפשר לזרוק בוץ ומדמנה ללא חשש. הוא הופתע מהיחס כלפיו, שהתהפך. עובדה זו עירערה אותו לחלוטין. עצם המחשבה שהמשטרה חשדה בו זיעזעה אותו. העובדה שהציל את בריגיטה מילנר התקבלה לפתע בספקנות. בתמימותו נדרש לו זמן להבין שעליו להתגונן כדי להציל את עורו.

עד היום שלומקי לא עיכל את העובדה שעיקר החקירה התמקד בו. הצלתה של בריגיטה ממוות סיבכה אותו בחשד לרצח. חסכונות משפחת דגן הוצאו על שכר הגנתו. עד היום אין לו מושג מדוע נעצר ומדוע שוחרר.

שלומקי הירהר באותם הימים, התרוממות הרוח של מעשה ההצלה נמחקה במחי יד עם מעצרו כחשוד במעשה. נימוק ההצלה לא עמד לו להגנתו. להפך, הוא התקשה להפריך את ההאשמות. המאבק על חפותו הפך אותו לזהיר וחשדן. מצב הביש שנקלע אליו הוביל להדחקה, לבריחה מהמקרה עצמו. אותם הימים היו קשים מאוד למשפחת דגן. במיוחד סבלה זוהר מהיחס העוין של חבריה במושב.

כשהשוטרים הגיעו לעצור אותו בביתו, נעצה בו יערה מבט קשה בעת שידיו נאזקו. רק אחרי כמה דקות התעשתה. היא נעמדה מול השוטרים בסלון ביתם ומחתה על המעצר. כשהובל לעבר הניידת, לא פסקה לעודד אותו והבטיחה לו שהיא תדאג לשחררו. הוא לא סלח למשטרה על הדרך שבה עצרו אותו. כששלומקי חזר לביתו אחרי החקירה בראש פינה, הוא סיפר ליערה את כל שעבר באותם הימים. היא הקשיבה ורק הנידה בראשה בהבנה, ולא מיהרה לעודדו. זמן־מה חש שהיא מתחמקת ממנו. האינטימיות הקלילה נעלמה. מערכת היחסים עם אשתו נפגעה. באותם הזמנים הוא הבחין ברעד קטן בשריר העין של יערה בזמן שליטף את שערה. מבלי משים השתררו זרות וקור ביחסיהם. מגעה של יערה היה מהוסס. מבלי שהתייעצה איתו, שלחה יערה את זוהר להתגורר אצל הוריה במושבה. שלומקי לא התקומם, אך משהו בתוכו נשבר לרסיסים. הוא סירב להשלים עם המחשבה שייתכן שיערה חוששת ממנו. הם מעולם לא דיברו על כך. ספק זה נשאר תלוי ועומד, שלומקי התקשה להאמין שיערה מסוגלת לחשוב שהוא עלול לפגוע בבת שלהם. קיומה של אפשרות כזו ריסקה אמון הדדי יציב שאינו תלוי בדבר שחיבר ביניהם.

הוא מיהר לסלוח ליערה על יחסה העוין בתחילת הפרשה. אך בכל זאת נשאר משהו שאת טיבו לא היה יכול להסביר. כשסיפרה לו מה עבר עליה בילדותה, הבין מה התחולל בראשה ולאילו כוחות היא נזקקה. שלומקי היה אסיר תודה לאשתו על כך שפעלה בכל כוחה כדי לחלץ אותו מהצרה שאליה נקלע. השנים הרבות שחלפו מאז איחו את השבר הקשה שהתחולל במערכת היחסים בינו לבין יערה. הרגישות גברה, ולא פעם הרגיש שהקרקע כבר אינה יציבה כפי שהיתה. אחרי כל ויכוח קטן היבהבה נורת אזהרה במוחו. גם מסיבה זו היה שלומקי נחוש לטהר את שמו, משוכנע שרק מציאת הפושע שפגע בבריגיטה תחזיר ליערה את האמון העיוור שהיה לה בו כמו בשנות אהבתם הראשונות.

שלומקי לא קבל על חקירות המשטרה, גם לא על השהות הלא נעימה בתא המעצר המעופש של משטרת ראש פינה. ברשות הטבע מיהר שטיינץ להזכיר לכולם את התלונה של שלומקי נגדו ונגד האלוף במיל'. המידע על תלונת העבר הודלף לעיתונים כהוכחה לחוסר אמינותו. פעם נוספת הוצג שלומקי כשקרן. צדיק מתחזה שיש לפשפש במעשיו.

שלומקי היה פרש בודד ועצמאי, ללא מסגרת ומרות. היעדרויותיו התכופות מישיבות ברשות הפכה קרדום לחפור בו בידי שטיינץ. אחד הפקחים סיפר לשלומקי שבישיבת הצוות האחרונה השמיץ אותו שטיינץ בשפתו המיוחדת: "השמוק הזה שלומקי ירד מהפסים. לפני שבוע ראיתי אותו עומד ליד גשר אריק כמו טמבל וצופה ברוח הנושבת בענפים. אני אומר לכם, האיש לא בסדר בראש. הוא מסוכן, כלב שוטה בלי רצועה."

כעבור כמה ימים נתקל שלומקי בשטיינץ ליד צומת יהודיה. שטיינץ ניגש אליו בתנועה מאיימת ואמר: "אל תחשוב שהחשבון בינינו נסגר. אני לא שכחתי... סבלנות... מתישהו תחטוף ממני." שלומקי התעלם מדברי ההתגרות של שטיינץ והלך לדרכו.

המנכ"ל זאב ברקן זימן את שלומקי לשיחה: "נתקבלה אצלנו תלונה של שטיינץ. אני מבין שימים שלמים אתה נעדר מהשמורה בשעות היום. זה לא אחראי מצדך לא להימצא בימים שבהם השמורה מלאה מבקרים. שטיינץ טוען שבמקום להיות בשמורה, אתה עסוק בפעילות לילית שמטרתה לא ברורה. מה יש לך לומר על זה?" "באמת, זאביק, אני לא מאמין, מה הקשקוש הזה? ברור לך ששטיינץ מבלבל את המוח. בגלל זה זימנת אותי?"

"שטיינץ הוא לא העניין. אם טענתו נכונה, הרי אתה עוסק בפעילות העומדת בניגוד גמור למדיניות של הרשות. נוכחות בשטח היא גורם מרתיע למניעת נזקים. מצדי תבלה בלילות איפה שאתה רוצה. אבל זה לא תחליף למשימות שצריכות להתבצע ביום. תביא בחשבון שההסתובבות שלך בלילות רק מגבירה את החשדנות כלפיך. ויש כאן עובדים עם זיכרון ארוך. ראה את דברי כאזהרה ופעל בהתאם." שלומקי נפגע עד עמקי נשמתו מחוסר האמון בו. אך גם אם המנכ"ל הטיל דופי במעשיו, ברשות ידעו ששלומקי הוא איש מקצוע נאמן לעבודתו. פקח השולט במתרחש בשמורה שבפיקוחו. מדענים מהאוניברסיטה העברית נהגו להתייעץ עמו בנוגע לזרימת המים בנחלים המובילים לכנרת, ביררו אצלו על להקות ציפורים חדשות, על סימני פריחה ונושאים אחרים. לפני זמן־מה הוא אסף פלמינגו אפור שנפצע ברגלו והביאו לטיפול אצל וטרינר הרשות. בהזדמנות אחרת דיווח למדען הראשי על פריחת תורמוסים במקום לא צפוי. למרות כל השנים, נותרה בו התלהבות לנוכח כל תופעת טבע חדשה.

המרחב שעליו היה שלומקי אחראי השתרע מאזור קיבוץ עמיעד עד הכנרת. שלומקי התאהב בבקעת בית צידה שופעת העצים, הצמחים, הזוחלים, היונקים, הציפורים והחרקים. מבחינתו, פזורות הירדן הן נוף בתזוזה, המשתנה על פי עונות השנה. פעם אמר ליערה, "בני האדם הם זן מיוחד של פולשים. יותר גרועים מהדררות והמיינה."

תפקידו היה לשמור על הקיים כמו שהוא, שכן מטיילים עלולים להזיק לטבע ולפגוע בו. בשיטוטיו הוא לא הפסיק לבחון ולבדוק שלא החמיץ דבר. פנקסו התמלא בהערות ובמשימות: לתקן גדר תיל שנקרעה, שער בקר שלא נסגר כראוי. לגזום עץ איקליפטוס שענפיו עלולים לסכן את המטיילים. אוזניו היו כרויות, ועיניו חיפשו רמזים לפעילות אסורה. כל סימן חדש היה חשוד. היה לו נוח בשבילים הצרים המוקפים צמחייה רחוק מעיני המטיילים. שרידי ילדותו העירונית של שלומקי נעלמו לחלוטין. עבודתו חידדה את חושיו שהיו עכשיו כחושיה של חיית שטח.

מנקודת מבטו של שלומקי, היה תפקידו להפתיע את פורעי החוק. לצוץ בהפתעה ולהעמידם במקומם. אקדחו נמצא דרך קבע בחגורתו. העבריינים זכו ממנו ליחס קשוח. בכל עונות השנה הוא נסע כשחלונות הטנדר שלו פתוחים. בקיץ היתה הרוח השרבית מלטפת את גופו. בחורף היה הקור מצליף על פניו. כל יציאה למארב נעשתה בחשאי. את מקומות התצפית הוא שמר בסוד. למקום המארבים הגיע לבד, את הטנדר החביא בסמוך בקפל קרקע. על הקרקע פרש שמיכה ישנה והתמקם לשהייה ארוכה. שלומקי צפה במשקפתו ותר אחר כל סימן חדש. מצלמתו מוכנה עם עדשת טלסקופ. לידו דף נייר עם שרטוט תא השטח המשתרע לפניו. במארבים נדרשה ממנו סבלנות רבה. הוא היה דרוך לקול משק כנפיים, לרעש מנוע רחוק, לקולות ירי ולצעקות. כל סימן היה אות אזהרה. עשן מיתמר היה איתות למעשה לא חוקי.

כשסיים מארב, פעל שלומקי על פי תרגולת שלמד בצבא. קבר את שאריות האוכל באדמה, טישטש את הסימנים של גלגלי הטנדר בעזרת ענף שתלש מאחד העצים, ואת צרכיו כיסה מבלי להשאיר סימן.

במרוצת הזמן הבינו החקלאים שהוא תמיד בסביבה. היו מי שדאגו להעביר לו מידע על עברות שנעשו בהיעדרו; הלשנה מודעת, שבסיסה נקמה שהתבשלה על אש קטנה עד שהתבשיל רתח. אצל שלומקי הכול קוטלג, לעולם אין לדעת מתי יזדקק לפרט מידע הנמצא אצלו. היכן ששלומקי נתקל בעברה שנעשתה ביודעין, הוא היה קשוח ולא ויתר. מבחינתו, שמירת החוק אינה סובלת גמישות. יש שנטרו לו על כך; לא פעם הוא שמע קללה כשהטנדר שלו חלף במושבה הוותיקה. עמוק בלבו הוא היה גאה על היותו השריף של השמורה.

את מצלמתו המשוכללת הוא עירסל בעדינות. הוא רכש אותה במיטב כספו ליום הולדתו השישים. מצלמה מקצועית לצילום ציפורים וחיות בר. תמונות טובות הוא נהג לשלוח לאגודת הצפרים, בתוספת כיתוב מדעי קצר.

לפני זמן־מה, לא הרחק מגשר אריק, הבחין שלומקי בעוף דורס בדאייה מלכותית. הוא מיהר לטנדר, הוציא את מצלמתו וחיפש זווית טובה. השמש נטתה מערבה, קרניה האחרונות ליטפו את הדורס שחג במעגלים גדולים. האור נחלש, עננים שחורים בישרו על גשם. שלומקי חייג ליערה: "אני רואה דורס בשמים דואה במעגלים גבוהים."

"בטח עקב עיטי מחפש מזון לפני החושך."

שלומקי לא התאפק: "את לא פה, איך את יודעת?"

"אני מנחשת. תתמקד בכנף, אתה רואה כתם שחור?"

"כן," ענה לה.

"בהמשך לבן?"

שלומקי הציץ במשקפתו: "כן, יש לו כתם שחור ובהמשך לבן."

"אז צדקתי, עקב עיטי. יש תקופות שהם שולטים בשמים. ביי, תבוא מוקדם," אמרה יערה וניתקה. שלומקי בלע את רוקו, היטיב לכוון את עדשת המצלמה, שאף שאיפה ארוכה, עצר את נשימתו ולחץ על כפתור המצלמה. באותה השנייה נפער חריץ בין העננים השחורים, ואור שמש פרץ ושטף את צמצם המצלמה. שלומקי התאכזב, התבונן בעקב שדאה במעגלים גדולים, ולפתע צלל במהירות. שלומקי רדף במצלמתו אחרי צלילת הדורס, מצלם עוד ועוד תמונות. באחת התמונות לכד את העיט כשנוצותיו זוהרות באור השקיעה. מרוצה מהצילום היפה, צעד במרץ לעבר הטנדר.

חוסר מנוחה עיקצץ בגופו כאלרגיה התוקפת בימי הפריחה האביבית. גירוד שמביא לחוסר מנוחה ועצבנות. פנסי הטנדר היו כבויים, האור פינה את מקומו לחושך שהחל עוטף את המרחבים. שלומקי לחץ בעדינות על דוושת הדלק, והטנדר קירטע בדרך מלאת המהמורות היורדת לעבר הירדן. אורות הטנדר ריצדו על פני אבני הבזלת ולכדו תן מבוהל, שנעצר והביט מסונוור לעבר שלומקי בעיניו הבורקות.

"זירה", כך מכנים השוטרים את המקום שבו נמצאה בריגיטה. כוח המשיכה של הזירה קרא לשלומקי פעם ועוד פעם. הוא נסע ונמלא כעס. מין רוגז כללי לא מוגדר. מי הבן זונה שהיה יכול לעשות מעשה אכזרי שכזה? הוא שב וניסה למצוא פתרון לחידת ההיגיון שעדיין לא פוענחה. הוא עצר את הטנדר בסמוך לעץ הדומים.

"דבר, ספר משהו..." צעק באופן לא נשלט לעבר העץ. האם היה אפשר לדובב את העץ הזה? לנער את ענפיו ולדלות שמץ מידע? כיצד נראה אותו חסר רחמים שאנס, הכה ללא רחם והשליך אישה תמימה כחפץ חסר ערך, מאכל לטורפים?

כדור הלבנה עלה בוהק במזרח, שלח קרני אור על הכנרת. רוח חזקה נשבה לפתע בין ענפי ערבת הנחלים בתנועות השתחוויה של רקדנים. אור כתום נצבע בין העננים הכבדים של דמדומי הערב. בסמוך לגשר הדודות יצא שלומקי מהטנדר ועמד כמה רגעים. גשם פתאומי הרטיב אותו עד לשד עצמותיו. הוא הרים גזיר עץ ארוך והשליכו בכוח לירדן. הוא עקב אחר מעוף המקל בתקווה שבמסלול מעופו יגלה לו דבר־מה חדש. הוא רקק ליחה שהצטברה בגרונו לאדמה הרטובה, וכשכולו רועד מקור, נכנס חזרה לטנדר. טיפות גשם כבדות צנחו על שמשת הטנדר. להקה של קורמורנים עפה בדרכה לעבר האיקליפטוסים שליד גשר אריק לחניית לילה. הכול החשיך במהירות. הגשם התגבר. שלומקי שיפשף את ידיו, פתח את מכסה התרמוס ושתה בלגימות גדולות קפה שחור. דקות ארוכות ישב שלומקי עטוף במעילו. ברדיו הפר "בלוז כנעני" את השקט. מילותיו של אהוד בנאי פצעו את נפשו. עייפות כבדה עטפה אותו. לילה ארוך מזומן לו. הוא מזג לעצמו עוד כוס קפה מתוק מהתרמוס, והקפה החזק נסך בו הרגשה טובה לרגע.

ייתכן ששינתה את כתובתה, בגלל זה היא לא ענתה לי, חשב. אילו זה היה חשוב לה, היתה שולחת לו את כתובתה החדשה. המחשבה העציבה אותו. אני הצלתי אותה, אמר לעצמו, אי אפשר למחוק לי את זה. בלבו טיפח תקווה קטנה שבעתיד יצליח לחדש את הקשר עם בריגיטה מילנר, שגורל החיים חיברם יחד למפגש טראומתי.

"את חושבת שבריגיטה מאמינה שפגעתי בה?" שאל פעם את יערה.

"הגיע הזמן שתרפה. עזוב את זה, תקבל את זה ככה. היא לא רוצה קשר ולא חשובה הסיבה."

"ככה את חושבת? אני משוכנע שהיא לא קנתה את השטויות של השוטרים. ראיתי בעיניים שלה שהיא מאמינה לי."

"נו, אז הכול בסדר, למה אתה מוטרד?"

"סתם, חשבתי ש..."

"מה חשבת? שאתה מרכז העולם שלה? תבין, עבר עליה מכבש, תנסה לדמיין את השעות שהיא שכבה שם לבד, פצועה בכל הגוף. זאת טראומה, משוק כזה לא מתאוששים אף פעם. מנגנון התמימות שלה ניזוק לעולמים ולא ניתן לתקנו עוד. אל תשפוט אותה, לך תדע מה עובר אצלה בראש."

עמוק בסתר לבו הלין שלומקי על בריגיטה, על כפיות הטובה. "יערונת, מה את אומרת? אולי ניסע לניו־זילנד לראות מה שלומה?"

"טוב, עכשיו ממש הגזמת, באמת. עד כאן. אם בריגיטה היתה רוצה שנבוא, היא היתה מוצאת אלף דרכים כדי שנדע על כך. עובדה, היא לא שלחה שום הזמנה!"

שלומקי ישב בטנדר, עיניו פקוחות, בוהות בחשכה. הנושא בער בו. נותר בו געגוע לא מוסבר, צורך אבהי מהול בדאגה. בריגיטה הפנתה לו כתף קרה. איפה טעיתי? שאל את עצמו. אם ימצא פתרון, אם יגלה עובדות חדשות, תהיה לו סיבה לבקר את בריגיטה.

ביושבו עסוק בזיכרונותיו, צץ אצל שלומקי רעיון, אולי אמיר שבלי? הוא ממזר אמיתי, בנדוק, לא סתם חוקר חקלאי, יש לו ניסיון כבלש במשטרה, חושים של בדואי ומיומנות של גשש. שווה לשאול אותו, מה יש לי להפסיד? הירהר שלומקי. אולי בנדוק יצליח להסביר מה קרה לבריגיטה מילנר?

ספטמבר 2000 — הקיוסק של יוסוף

"בנדוק, זה שלומקי... יש לך דקה?"

"אהה, שלומקי, יופי... מה פתאום נזכרת בי?"

"התגעגעתי... האמת, רציתי לדעת אם התקדם משהו עם הצהרת ההון שלי?"

"למה... אתה דואג?"

"כבר מזמן לא שמעתי מכם כלום."

"בשביל זה יש לך את גילן גולד."

"חשבתי שאולי אתה יודע משהו."

"תראה, בעניינים האלה אני לא הכתובת. תבקש מרואה החשבון שלך שיתקשר למשרד שלנו. הוא יודע עם מי צריך לדבר אצלנו."

"בנדוק, יש בעיה? זה מריח לי לא טוב, אתה יכול לדבר איתי דוגרי."

"אין שום בעיה. כפי שהבהרתי, אני לא הכתובת לשאלות בנושא הזה. לדעתי, תקבל הודעה רשמית בעוד כמה שבועות."

"תגיד, איך אצלך בעבודה? אתה עסוק?"

"שלומקי, מה בדיוק אתה רוצה ממני?"

"אני צריך לדבר איתך, אבל לא בטלפון. אנחנו יכולים להיפגש?"

"אז למה כל ההקדמות המיותרות? תבוא מחר בשתים־עשרה לחומוסייה של אבו טורק."

"בנדוק, זה עניין חשוב."

"אם זה בקשר לעניינים שלך במס הכנסה, אז לצערי הפה שלי נעול כמו רב בריח. בנושאים אחרים, אין בעיה."

"זה לא קשור לעבודה שלך. אפשר שניפגש עוד היום?"

"חכה רגע, תן לראות מה יש לי פה. אתה שומע? אני מתפנה בעוד שעתיים, ניפגש באבו טורק?"

"אני מעדיף מקום אחר. אתה מכיר אולי את הקיוסק של יוסוף מחאג'נה בטבחה?"

"אתה מתכוון לזה שליד חניון האוטובוסים? קצת רחוק, לא?"

"בוא לשם מתי שנוח לך, גם בעוד שלוש שעות. אני אחכה לך שם."

"בסדר, שלומקי. קבענו."

שישה אוטובוסים של תיירים רבצו זה ליד זה בחניון טבחה בשעת אחר צהריים. אוטובוס תיירים נוסף נכנס ונעצר בקצה מגרש החניה. קבוצה של צליינים מאיטליה ירדה בקולניות מהאוטובוס. מדריך תיירים גוץ ונמרץ נופף לעברם בדגלון סגול תוך כדי צעקות רמות, וניסה להתגבר על המהומה ולהקהיל את צאן צלייניו. אחר כך הובילם כמשכוכית בראש העדר לעבר הקיוסק של יוסוף. אוטובוס נוסף נכנס בנהמה, האגזוז שלו פלט עשן שחור. קבוצת תיירים סינים בכובעי בייסבול אדומים הסתדרו בשלוש שורות כבמסדר צבאי ליד האוטובוס. מדריכה צנומה וממושקפת עמדה מולם ודיברה בקול גבוה, כשהיא מלווה בתנועות ידיים רחבות את דברי ההסבר שלה. הקבוצה, שהורכבה ברובה מקשישים, האזינה בשקט מופתי. כשהמדריכה סיימה את דבריה, הסתדרו התיירים הסינים בטור ארוך, והמדריכה הצעידה אותם לעבר שביל הגישה המוביל לכנסיית הלחם והדגים.

שלומקי חלף על פני השיירה הסינית ונכנס לקיוסק. יוסוף מחאג'נה נע בתזזית לשרת את קבוצת הצליינים מאיטליה, שמילאו את המקום בשיחות בטונים גבוהים. הוא התיישב וחיכה ליוסוף. "אדיימו... אדיימו..." שאג המדריך בקול רם והאיץ בצליינים לחזור לאוטובוס.

כעבור רבע שעה שב השקט לשרור במקום. על השולחנות המלוכלכים בשאריות האוכל והשתייה הסתערו זבובים וצרעות. יוסוף ניגב במהירות את השולחנות וניגש לשלומקי.

"אני כבר מביא לך קפה ומים," קבע בוודאות של בעל בית המכיר היטב את הלקוח שלו, וטפח לשלומקי על שכמו. שלומקי הינהן והתרווח בכיסא.

חוקר במס הכנסה לא יכול להיות תמים. לא סתם הוא הציע לי אז שותפות בעיבוד השטח. זה כנראה תרגיל לקבלת מידע. פיתוי קטן לראות את התגובה שלי. עדיף שהשדה יצמיח קוצים ולא קומבינות, ניסח לעצמו את מחשבותיו בזמן שחיכה לאמיר שבלי.

שלומקי הבחין בחיפושית הצהובה כשנכנסה לחניון טבחה. הג׳ינג׳י בעל העיניים הכחולות יצא מתוכה בגמלוניות, חבש את כובעו השחור, ובצעדים גדולים פסע לעבר הקיוסק. כשנכנס, הוריד את הכובע ומחה את זיעתו. כתמיד, הביא עמו ארומה משונה של שמן מטוגן.

יוסוף ניגש לשולחנם: "אהלן, יש היום הרבה עבודה. שלומקי, רוצה פיתה עם חביתה? ומה בשבילך?" פנה יוסוף לאמיר שבלי.

"רק קפה," אמר אמיר. "יוסוף, תביא לו פיתה עם חביתה, עלי. אתה רואה, שלומקי, גם יוסוף חושב שאני יהודי."

נער צעיר ניגש לשולחנם והניח צלחות ובהן פיתות וחביתות. אמיר שבלי נגס בפיתה: "אתה רואה... כרגיל צדקתי, יוסוף הכין לי חביתה בלי חריף. קח, שלומקי, לא בא לי עכשיו."

אמיר הוציא שקית טבק וגילגל לעצמו סיגריה. "תכף נראה איך הקפה שלו, בטח הוא עושה קפה של תיירים." הנער חזר לשולחנם והניח שתי כוסות קפה, "זה על חשבון הבית, מיוסוף."

אמיר שבלי שתה את הקפה בלגימה אחת. "לפחות הקפה בסדר." אמיר סימן לנער ואמר: "תביא לי עוד אחד."

שלומקי נגס מעט בפיתה. "תראה, בנדוק, רציתי לדבר איתך בקשר לשדה במושב. היה לי הרבה זמן לחשוב. זה מקור לצרות, ככה אני מרגיש. בהתחלה יש התלהבות גדולה, ובהמשך לא זוכרים על מה התחיל הריב. אני מעדיף להישאר עם הקוצים שלי. אולי בעוד כמה שנים כשאהיה בפנסיה אני אגדל משהו. אל תכעס, אבל יש לי רעיון אחר."

שלומקי זז באי־נוחות בכיסאו. "סיפרת לי שהיית גשש בצבא ובלש במשטרה. חשבתי על משהו, אולי תוכל לעזור לי."

"שלומקי, דבר, אל תתבייש."

"זה עניין רגיש, משהו מסובך... אני יכול לסמוך עליך?"

אמיר כיבה את הסיגריה ונשען לאחור בכיסאו. "לסמוך עלי? את זה אתה תחליט לבד, שלומקי."

"תגיד, לא מרגיז אותך שגם ערבים משוכנעים שאתה יהודי?"

"אין לי שום בעיה. כל עוד אני יודע בדיוק מי אני. אני רואה שמשהו מציק לך, דבר, אל תתבייש, חכה שנייה..."

אמיר קם מהשולחן וניגש ליוסוף. "יא חוואג׳ה יוסוף, בחיאת, תעשה עוד קפה, אבל חזק ממש, ודיר באלק, רק כפית סוכר קטנה. ותן לנו כמה בקלאוות. שוכראן." אמיר חזר לשולחן, הניח רגל על רגל ונתן לשלומקי להבין שהוא מחכה לו.

"זה עניין ישן. היה איזה מקרה... משהו שקרה מזמן. אני חושב שתמצא בו עניין, מה דעתך?"

אמיר שבלי לקח שאיפה עמוקה מהסיגריה: "שלומקי, אני לא חוקר פרטי. אם אתה רוצה למסור מידע לרשויות, תעשה את זה באופן מסודר. יש, כמובן, חיסיון. בשביל זה יש לנו יועץ משפטי."

שלומקי תופף בעצבנות על השולחן, "בנדוק, אתה ממש לא בכיוון. אני צריך מישהו שאני יכול לסמוך עליו. מישהו שיודע לשמור על חשאיות ומידור."

"אני יכול להבטיח לך, מה שאומרים אצלנו בחדרי החקירות נשאר נעול בכספת. אין לך מה לדאוג."

"אני מדבר על חקירה חשאית, שרק אתה ואני יודעים עליה. משהו פרטי. עם כל הכבוד, אני לא סומך על רשות המסים ובוודאי שלא על המשטרה. אמרתי לך, זה עניין פרטי."

אמיר שבלי גירד בתלתליו האדמוניים, "שלומקי, אני מקווה שאתה מבין אותי. אין אצלי עבודות מהצד. אם תיתן לי קצת פרטים, תסביר לי במה מדובר, אוכל לתת לך עצה למי לפנות."

"בנדוק, אתה לא קולט אותי... זה סיפור סוּפֶּר מסובך, אני חייב להיות זהיר. מעורבים בזה הרבה אנשים, ואסור ששום דבר ידלוף לאף אחד. אז מה אתה אומר?"

"לצערי, אני נאלץ לדחות את הבקשה שלך על הסף. אני עובד ציבור. אבל תן לי כמה ימים לחשוב על זה."

"אני צריך תשובה עכשיו, כן או לא. השאלה שלי אם אני יכול לסמוך עליך."

אמיר גילגל לעצמו עוד סיגריה, "תראה, שלומקי, עניין האמון — זה בידיים שלך. אם זה במסגרת החוק, הפה שלי יישאר נעול. האם אתה יכול לסמוך עלי? תצטרך להחליט בעצמך. שמע, אני יודע שיש לכם דעה קדומה ביחס לבדואים. אתה הכרת את אבא שלי אבו טלאל. אבא היה משבט שבלי. זה שבט בדואי נחשב. הם חיים פה בגליל כבר דורות רבים. הרבה זמן לפני שאתם הגעתם לפה. אמא באה משבט ערב אל–ע׳וארנה. זה בערך כמו שאבא שלך בא מגרמניה והאמא נולדה באיזו עיירה נידחת בגליציה. לאבא שלי היה ייחוס, אתה מבין?"

"למה אתה מספר לי את כל זה?"

"כדי לעזור לך להחליט. תקבל קצת רקע כדי שתוכל להחליט אם אני ראוי לאמון שלך. נהוג לומר אצלכם ׳גילוי נאות׳, נכון? אז חשוב לי שתדע שרוב התושבים בכפר שלנו הם משבט אל־ע׳וארנה. אלה בדואים של הביצות. הם היו שבטים נודדים שבאו מאזור סוריה. בכפר שלנו יש זקן אחד... שלומקי, איך יותר נכון לומר בעברית קשיש או ישיש?"

"לדעתי, אין הבדל."

"לא חשוב... בכל אופן החתיאר מהכפר שלנו, היום הוא בטח בן יותר ממאה. הוא נולד בסלחייה, ליד אגם החולה. זה אזור שבתחילת המאה היה בשליטת הטורקים. כשהאנגלים התקרבו לגבולות הארץ, הטורקים היו משוכנעים שהבדואים מרגלים נגדם. משפחות רבות מסלחייה ברחו לאזור עין תינה, ליד ביצת החולה. הנגישות הקשה מנעה מפקידי השלטון הטורקי לאכוף שם את החוק ולגבות מסים. הבדואים תמיד התייחסו לשלטון בעירבון מוגבל. שלטון בא ושלטון הולך, אבל הבדואים לעולם נשארים. כשיש שליט חזק, הבדואים מכופפים את הראש. מחכים לזמנים טובים יותר. הנאמנות תמיד זמנית. זה עניין פרגמטי, שהוכיח את עצמו לאורך מאות בשנים."

"אז מה אתה מנסה לומר לי, בנדוק, שהנאמנות שלך תהיה זמנית לפי המצב?"

"מי דיבר על זה? אני מספר לך קצת על ההיסטוריה שלנו. נותן לך רקע. שתבין עם מי יש לך עסק. לא משנה. בשנת 1948 הבדואים של הביצות עברו מאזור סלחייה ומופתחרה לוואדי חמאם ולג׳סר א־זרקא. שבט אל־ע׳וארנה הוא שבט של בדואים כהי עור. אבות אבותינו כנראה התערבבו עם סודנים מוסלמים שהגיעו עם הצבא האנגלי. הבדואים הכהים תמיד נחשבו נחותים, גם בקרב הבדואים האחרים."

"אז תסביר לי, איך אתה יצאת ג׳ינג׳י כזה?"

"אומרים שהגנטיקה משתגעת לפעמים, זה ההסבר היחיד. אתה מבין איזה ווג׳עראס היה? אבא שלי נחשב בדואי מודרני. הוא היה רב סרן בצה"ל. אמא שלי, אללה ירחמה, כבר היתה מבוגרת, היה צריך הרבה מזל מאללה ללדת בגילה. אמא נלחמה על כבודה. רופא הילדים הידוע, פרופסור פתחי סלאח, בא לכפר עם שר המשטרה שלמה הלל. הם דיברו עם הנכבדים ושיכנעו את אבא לעשות בדיקה מיוחדת שתקבע אבהות. אל תחשוב שזה עבר בקלות. שלושה חודשים חיכו לתשובות. בזמן הזה אמא ואני גרנו אצל פרופסור סלאח בחיפה. אמא ואבא לא דיברו אחד עם השני. כדי לבשר את התוצאות, הגיע פרופסור סלאח עם ד"ר יוסף גינת, יועץ ראש הממשלה לענייני ערבים. הם אמרו לנכבדים שאין ספק שאבו טלאל הוא האבא."

שלומקי התבונן בעורו האדמדם של בן שיחו, ולא התאפק:

"זה נשמע סיפור ממש מטורף."

אמיר עצם את עיניו והחליק את ידו הגדולה על זיפיו האדמוניים שלא גולחו כמה ימים: "זה היה הרבה יותר מורכב מכפי שאתה חושב. אבא לא רצה שאני אשאר בכפר. הייתי שונה מאוד והילדים הציקו לי. כשהייתי בן ארבע, אבא החליט לשלוח אותי לנגב. אמא שתקה, מה היא היתה יכולה לעשות? יצאנו בבוקר ונסענו עד שהגענו למאהל ליד מצפה רמון. אבא אמר לי שלום והשאיר אותי אצל אחד השיח׳ים משבט אל־עזזמה שהיה חבר שלו. בלי שום הכנה התחלתי חיים חדשים עם משפחה חדשה. הילדוּת שלי עברה במאהל בדואי. את כל מה שאני יודע על גששות למדתי במדבר. את ההורים ראיתי פעם בשנה כשבאו לביקור קצר. בגיל אחת־עשרה אבא הופיע, דיבר בצד עם השיח׳, נכנסנו למכונית והחזירו אותי לוואדי חמאם. הכפר השתנה, את הבית לא הכרתי, אבא בינתיים הסתדר, אפילו התעשר. הוא שיפץ והרחיב מאוד את הבית שלנו. פתח מסעדה וחנות לחומרי בניין. האחים והאחיות שלי כבר היו גדולים, קצתם עם משפחות. אני בקושי הכרתי אותם. חזרתי הביתה והייתי זר. כל המנהגים שלי היו של הבדואים בנגב. דיברתי ערבית בניב של הר הנגב. וידעתי גם קצת עברית. הערבית של הכפר נשמעה לי משונה. אבא לא שאל אותי הרבה, והכניס אותי ללמוד בבית ספר של הקיבוצניקים. לאבא היו קשרים עם כל האנשים החשובים בגליל, במיוחד עם יגאל אלון. בשנה הראשונה ישבתי בכיתה כמו גולם, לא הבנתי כלום. תנסה, שלומקי, לדמיין את המצב שלי. מגיע ילד בדואי לכיתה של קיבוצניקים. ילד שלא יודע לכתוב ולקרוא בעברית. השנה הראשונה היתה הכי קשה, הייתי צריך להשלים פערים גדולים מאוד בכל המקצועות. אבא כבר היה איש עסקים מבוסס, ובכל יום אחרי בית הספר חיכו לי מורים פרטיים. מהבוקר עד הערב רק למדתי. אבא רשם אותי לבית הספר החקלאי ׳כדורי׳. הוא רצה שיהיה לי מקצוע. ב׳כדורי׳ הייתי תלמיד טוב. סיימתי עם תעודת בגרות. הלכתי לפי המקובל אצלנו במשפחה, והתגייסתי לצבא. אני רציתי להיות בצנחנים, אבל הצבא התעקש שאהיה בגדוד של בני מיעוטים. גששות היא מסורת אצלנו במשפחה. הסבא שלי היה הגשש הכי טוב במשפחה. הוא היה עקשן, ולא ויתר גם בתנאי שטח קשים ביותר. בעונת ההמלטה נטרפו אצלו כמה גדיים. סבא הוציא מהמחבוא רובה ציד ישן, שם כמה פיתות בתרמיל והלך אחרי העקבות של הזאבים, עד שגילה איפה הם מסתתרים. כדי שלא ייבהלו מהריח שלו, הוא אסף בדרך את החרא שלהם, מרח על הבגדים שלו והתחבא בין השיחים. לקראת בוקר הם חזרו, והוא הצליח לירות בזאבה שהיתה מנהיגת הלהקה. העור שלה נמצא עד היום אצל האח הבכור שלי. הגששות עברה אצלנו מדור לדור."

שלומקי התבונן באיש הגדול, שעיניו הכחולות משדרות תום ילדותי. "וואו... בנדוק... איזה סיפור. ואיך מכל זה הגעת להיות חוקר חקלאי?"

אמיר שבלי צחק וסימן ליוסוף להביא את החשבון. "חתמתי קבע שלוש שנים וסיימתי קורס קצינים בהצטיינות. הכסף שחסכתי בצבא שימש אותי בזמן הלימודים באוניברסיטת חיפה. לא הסכמתי לקחת כסף מאבא. עשיתי תואר ראשון בקרימינולוגיה והתגייסתי למשטרה. רציתי להיות בלש. בהתחלה הכול היה טוב. עברתי את כל הקורסים הבסיסיים והוצבתי ביחידת בילוש במחוז הצפוני. שם לא נתנו לי להתקדם. לא הבנתי למה. במיוחד הרגיז אותי שאף פעם לא ציוותו אותי לחקירות חשובות. לדעתי, זה לא היה במקרה. ברור שזה נבע מהעובדה שאני לא יהודי, אבל זה אף פעם לא נאמר. התייחסו אלי כקישוט, מפקד היחידה הקפיד לציין בכל הזדמנות שיש ביחידה גם בלש בדואי. לא באמת סמכו עלי. ההזדמנות שלי הגיעה כשהוקם צוות חקירה גדול משולב של המשטרה ורשות המסים בנוגע לחשדות למעשים פליליים בפרויקט תחבורתי גדול בצפון, שהיו מעורבים בו חברה קבלנית ידועה מירושלים וקבלן דרוזי. צירפו אותי בזכות השליטה שלי בערבית. הקבלן הדרוזי זכה במכרז, אבל בפועל ביצעה את העבודה החברה מירושלים. לבעלים של החברה הירושלמית היה אח בתפקיד בכיר במשרד התחבורה. מבלי להיכנס לפרטים, הקבלן הדרוזי שימש רק כיסוי. למעשה, היה כאן תרגיל של מתן שוחד סיבובי. העבודה הצמודה עם חוקרי רשות המסים פתחה לי דלת. בסיום החקירה קיבלתי הצעה לעבור למחלקת החקירות של רשות המסים בצפון. לא היתה לי התלבטות בכלל. התפקיד שלי הוגדר אמנם בתחום החקלאי, אבל מהר מאוד השתלבתי גם בחקירות הכי חשובות במחוז. מסתם בלש חסר משמעות במשטרה ניתנו לי שיקול דעת וחופש פעולה. זהו בערך סיפור חיי. עכשיו תחליט אתה אם אתה יכול לסמוך עלי במאה אחוז. אבל רק אם זה עניין חוקי... אם זה לא חוקי, אני מעדיף לא לדעת."

שלומקי קם, ניגש לדלפק הקיוסק, שילם את החשבון ואמר לבנדוק: "בוא ניסע קצת, יש לך זמן?"

"אני פנוי להובלה," השיב אמיר שבלי.

"אז בוא ניסע בטנדר שלי. הוא כבר מכיר את הדרך. תשאיר את הגרוטאה שלך פה בחניון, אני צריך לבדוק משהו איתך." שלומקי התניע, ומיד פתח את הרדיו והתחיל לפזם: "הן אפשר, הן אפשר, שיהיה זה פשוט כבר מחר. הן אפשר ובג׳יפ שעבר שאגו בחורים כי נגמר." רבע שעה הם נסעו בלי לדבר זה עם זה, שלומקי פיזם מנגינות עבריות, ואמיר שבלי היה שקוע עמוק במחשבותיו.

אנשים נוטים לעשות שטויות כאשר הם נקלעים למצוקה והאדמה מתחילה לרעוד מתחת לרגליהם. השלב הראשון הוא שלב ההכחשה, חיפוש של דרכי מילוט ללא הרבה מחשבה. בקלות משבשים ראיות, מנסים להסיט את החוקרים לכיוונים אחרים. הלשנה היא פתרון זמין וקל. נחקרים נוטים לחשוב שהעברת מידע מפליל על עבריינים אחרים ייטיב את מצבם. סגירת חשבון עם יריבים ואויבים היא נשק שנשלף בקלות. אמיר שונא את רודפי הבצע, אלה שמלשינים תמורת כסף. סקרנותו של אמיר גברה, לאן לוקח אותו המושבניק החביב? אם שלומקי הוא מלשין, אז כל התיאוריה שגיבש עליו שגויה.

"שלומקי, אולי תגלה לי לאן אנחנו נוסעים?"

שלומקי הביט באמיר, הגביר מעט את עוצמת הקול ברדיו ואמר: "סבלנות, יא חביבי. כל הסיבוב יימשך בערך שעה. אחרי זה, בנדוק, תבין הכול. עכשיו תהיה קצת בשקט, נשמע מה יש לישגב גלילי לספר הפעם."

רוח מזרחית

תל מוטילה

שלום, חברות וחברים, הפעם קצת היסטוריה. אז איך מחברים שטח הפקר, עדר פרות, תקרית גבול אומללה, מפקדים שעלו לגדולה ועשרות הרוגים ופצועים שנשכחו? אז איך מחברים? מי שיאזין יבין.

נרחיב הפעם על "תל מוטילה", או בשמו העברי "מוצב דמות". בחודש מאי שנת 1951, שלוש שנים לאחר שמלחמת השחרור הסתיימה, התחוללה תקרית אש קשה עם הסורים. חמישה ימי קרב עקובים מדם, שבהם נהרגו ארבעים ואחד חיילים ועוד שבעים נפצעו. את הקרב הזה היו מי שרצו להעלים מהתודעה. לפרנסי המדינה הצעירה היו סיבות טובות לכך. בואו נודה על האמת: את מה שהתרחש בתל מוטילה אפשר להגדיר פשלה נוראה. מחדל. איש מהמעורבים לא רצה ששמו ייקשר לטרגדיה הנוראה. זו גם הסיבה לכך שמעטים מכירים את סיפור הקרב הזה. באתוס הצה"לי לא נמצא מקום לקרב, שבו ארבעים ואחד חיילים קיפחו את חייהם ועוד שבעים נפצעו. בתל מוטילה היו יותר הרוגים מאשר בפעולה בכראמה, יותר אבדות מאשר בגבעת התחמושת, ואפילו יותר ממבצע ליטני בלבנון. אתם שומעים נכון. למרבה האירוניה, בצה"ל הוגדר קרב תל מוטילה כתקרית גבול. עד היום יש חילוקי דעות באשר לעובדות המדויקות הנוגעות לקרב הזה. רוב החיילים שנקלעו לקרב בתל מוטילה היו עולים חדשים. חיילים חסרי הכשרה צבאית, שרבים מהם אפילו לא דיברו עברית. כשחפרתי קצת על הקרב הזה, מצאתי עדות של אחד הקצינים הזוטרים שנטל חלק בקרב, והוא סיפר: "המפקדים העדיפו להשכיח את הביזיון. היו שמועות רבות, קצתן הופרכו, קצתן קשה לאמת. גורמים ממלכתיים העדיפו לרומם את פעולות התגמול במבצע כנרת וכיבוש מוצבי תאופיק ומוצב נוקייב. קרב תל מוטילה נדחק מהתודעה הלאומית, גומד לתקרית אש אומללה."

לפני כמה שנים התארחתי אצל אחד מוותיקי המושבה יבניאל. שתינו ערק וירקנו חרצני זיתים. אני לא זוכר איך הגענו לתל מוטילה. מכל מקום, האיכר סיפר שהכול התחיל בעדר פרות סוריות שחצו את הירדן הרדוד ונכנסו לשטח המפורז בחלק הישראלי. הצבא הסורי שלח חיילים בלבוש אזרחי, שחצו את הירדן ותפסו עמדות בגבעות הישראליות כדי לאבטח את הכפריות שרעו את עדר הפרות. בשיטת הסלמי פלשה פלוגה שלמה של חיילים סורים לאזור השטח המפורז.

במאי 1951 קיבלה חטיבת גולני פיקוד על הגזרה. המפקד החדש יצא עם חייליו לסיור והחליט, כנראה על דעת עצמו, לגרש את הפרות שחצו את הירדן בחזרה לצד הסורי. ברוח הפלמ"ח ובטיפשות גדולה, החליטו חיילי הסיור להחרים לעצמם פרה אחת. אחד הלוחמים העיד אחר כך שהמפקד שלהם רצה את הפרה לקומזיץ כדי להרשים את מפקד הגדוד רחבעם זאבי, גנדי. פרה או לא פרה, החיילים הסורים פתחו באש על הסיור. ארבעה חיילים נהרגו ממכת האש, והאחרים נפצעו. הסיור נסוג כשהוא משאיר את הרוגיו בשטח. ככה התחיל קרב תל מוטילה, הסביר לי אותו האיכר מיבניאל.

אגב, סיפור הפרה נראה להיסטוריונים מצוץ מהאצבע.

באחד הספרים שפורסמו על הקרב הזה, נכתב שהיו לוחמים שהעידו כי מפקד החטיבה מאיר עמית וגם מפקד הגדוד רחבעם זאבי, למרות שזכו לשבחים רבים על פועלם במערכה, לא השתתפו בקרב כלל. החלטתי לבדוק עובדה זו באופן אישי. זכרתי שאבא שלי סיפר לי, שיש לו חבר טוב שגר באחד מקיבוצי עמק הירדן, אשר השתתף בקרבות בתל מוטילה. לא התעצלתי ונסעתי לדובב אותו. הקיבוצניק החביב, שגם בגילו המופלג עדיין נוהג בחברמניות פלמ"חניקית, סיפר לי שהוא וחבריו לקורס מפקדי הכיתות של גולני נקראו באמצע הקורס לשמור על המפקדה של גנדי, שמוקמה על גבעה רחוקה ממקום הלחימה. לטענתו, גנדי לא יצא לשטח הקרבות, ונשאר בסמוך למפקדה בכל חמשת ימי הלחימה. מתברר שגנדי קיבל צל"ש על הקרב, שבו כנראה אף כדור לא שרק ליד אוזנו ושום פגז לא התפוצץ בקרבתו. הפיאסקו לא הסתיים בזה. כשהמח"ט מאיר עמית הבין את גודל הביזיון, הוא שלח פלוגה נוספת להכריע את הקרב. ערב קודם לכן הכין הטבח הפלוגתי לחיילים סיר גדול של חמין. חיילי הפלוגה זללו, ורובם קיבלו קלקול קיבה. לקרב הם הגיעו אחרי הליכה ארוכה ברגל עם ציוד רב, שחלקו הועמס על חמורים ופרדות. חיילים רבים סבלו מכאבי בטן, משלשולים ומתשישות.

בכינוס לוחמים שהתקיים שנים אחר כך, טען אחד המפקדים שמחצית ההרוגים בתקרית נפגעו מפגזי מרגמות שלנו בכלל. מפקד יחידת המרגמות התקומם ואמר שאלה דברי הבל. אחת הסברות היתה שבקרב עצמו היו פחות הרוגים משפורסם. עלתה טענה שעשרה חיילים, שנהרגו כמה ימים קודם בתרגיל של חטיבת גולני ברמות מנשה, צורפו להרוגי מוצב הדמות כדי למנוע חקירה של מקרה התאונה.

אוסף הפשלות מתגמד לנוכח הפרק המסיים שעולה על כל דמיון. ביום החמישי לקרבות חלפו בשמים ארבעה מטוסי ספיטפייר של חיל האוויר. על הקרקע היה במקרה קצין קישור אווירי שהבחין בהם. הוא יצר קשר אלחוטי עם הטייסים וביקש במילים נרגשות ממפקד המבנה, שיפציץ את הסורים שנמצאו בשטחנו. מפקד טייסת הספיטפיירים סירב לבקשה. כמה ימים קודם לכן נתן ראש הממשלה דוד בן גוריון למפקד חיל האוויר פקודה מפורשת, שאסרה תקיפות של חיל האוויר על מדינות ערב. בן גוריון, בניגוד למקובל בימינו, סבר שחימום הגבול עלול לפגוע בסיכוייו לזכות פעם נוספת בבחירות שמועדן התקרב. הטייס שהוביל את ארבעת מטוסי הספיטפייר דרש מקצין הקשר האווירי שישיג אישור תקיפה מפורש של מפקד חיל האוויר. הוא הציע שמטוסיו יפחידו את הסורים בצלילות "יבשות" מבלי לפתוח באש. כשהמטוסים צללו באופן "יבש", נפגע אחד מהם מאש מקלעים שנורתה מהקרקע. מפקד הטייסת דיווח לקצין הקישור האווירי שאחד המטוסים נפגע. הקצין השיב לו: "אני לא מצליח להשיג אישור ירי ממפקד חיל האוויר." הקשר בין הקרקע למטוס היה משובש, וטייס הספיטפייר שמע רק את חלקו השני של המשפט: "...אישור ירי ממפקד חיל האוויר." הטייסים שבו ותקפו, והפעם פתחו באש מקלעים לעבר הכוחות הסוריים. הצרורות שנורו ממטוסי הספיטפייר כנראה הכריעו את גורל הקרב. מפקד החטיבה הסורי שפיקד על הקרב נהרג. החיילים הסורים נבהלו מהתקפת המטוסים וברחו בחזרה לסוריה. צה"ל הצליח לכבוש מחדש את מוצב דמות. הבחירות עמדו בפתח, וראש הממשלה דוד בן גוריון העדיף להשתיק את הנושא. הרמטכ"ל יגאל ידין, כשנשאל על תל מוטילה, הדף את העיתונאי החטטן בשאלה: "למה להעיר שדים מרבצם?" מפקד חטיבת גולני דאז, מאיר עמית, המשיך לקריירה צבאית כאלוף, שימש ראש המוסד ושר בממשלה. המג"ד בשטח, רחבעם זאבי, גנדי, העדיף להשמיט את חלקו בקרב מקורות חייו. לימים הוא נהיה אלוף פיקוד ושר בממשלה. כתם תל מוטילה לא דבק באף אחד מהמעורבים. הכישלון המחפיר שהתרחש שם לא הותיר אפילו שריטה קטנה בתדמיתם של מפקדי הקרב. תל מוטילה נשאר פרונקל מוגלתי שאף אחד לא קיבל עליו אחריות ולכן הוזנח.

עד כאן התוכנית שלנו להיום, נסיים בשיר העצוב "דודו", שהנציח קרב אחר — כיבוש מצודת נבי יושע, או בשמה העברי מצודת כ"ח, לזכר עשרים ושמונה חיילי פלמ"ח שנפלו בקרב על המצודה, ובראשם מפקדם דודו צ׳רקסקי.

מוצב דמות

שבר ענן רגעי הוריד גשם מפתיע שהכה בעוז בשמשת הטנדר הירוק. שלומקי, בעקבות השידור של ישגב גלילי, שינה את כיוון הנסיעה בהחלטה ספונטנית ונסע לעבר מושב אלמגור. מכביש המושב סטה לדרך עפר צדדית. הוא האט את נסיעתו, גלגלי הטנדר הטביעו סימנים בבוץ. ברחבה מוקפת איקליפטוסים נעצר הטנדר מול מוצב ישן ותעלות קשר.

"הגענו למוצב דמות, זה המקום שעליו דיברו עכשיו בתוכנית. אני בטוח, בנדוק, שעד עכשיו מעולם לא שמעת את הסיפור של תל מוטילה," אמר שלומקי לאמיר שבלי, שלא ענה.

שלומקי דילג מעל אחת התעלות ונעמד על אחת מתלוליות המוצב. "תסתכל מפה למטה. תראה איזה יופי, מפה הכנרת פרושה כמו פיתה עיראקית. עד שנת 1967 נהר הירדן היה הגבול עם סוריה." שלומקי הצביע לעבר ההר שמולו. "אתה רואה את האפיק הצפוני ביותר בהר? זה נחל המשושים. קצת מדרום־מזרח רואים את אפיק נחל דליות, עוד דרומה את נחלי יהודיה ואת הזאכי. כל הנחלים מובילים את מי הגשמים לכנרת. כשעומדים פה מבינים מיד מדוע היו כל הזמן סכסוכים בנושא השליטה במים בין ישראל לסוריה."

"סליחה, שלומקי, מה עכשיו? הבאת אותי לכאן כדי לתת לי הרצאה היסטורית לתיירים?" שלומקי הרים מהאדמה שקית ניילון וקופסה ריקה של סיגריות. "לפה לא מגיעים תיירים, תל מוטילה לא מעניין אף אחד. אלה שזרקו פה אשפה באו לעשות פיקניק. סתם חארות, שני מטרים מכאן יש פח אשפה, למה לזרוק וללכלך?" שלומקי השליך את האשפה לפח ומיד המשיך: "בנדוק, מי שיושב על הגבעה הזאת חולש על כל השטח." שלומקי נעמד על גג העמדה והצביע לעבר האנדרטה. "האנדרטה נבנתה לזכרם של הרוגי קרב תל מוטילה. בנו אותה באיחור של ארבעים ושש שנים. זה לא במקרה, כי כידוע לך אצלנו מאוד אוהבים פסטיבלים של הנצחה. המדינה זרועה מצבות לחיילים שנהרגו בתאונות אימונים ובתאונות דרכים."

אמיר נשא את מבטו לשמים. השמש שזרחה בבוקר נעלמה, ענני גשם התחשרו ונעו באטיות מעליהם: "כדאי שתמהר עם ההסברים, עוד רגע ירד גשם חזק," אמר אמיר ובטש בנעליו באדמה.

"גם גשם חזק לא ימחק את העקבות כאן."

"שלומקי, אולי תפסיק ללכת סחור־סחור ותגיד לי דוגרי מה מטריד אותך? הגיע הזמן שתדבר לעניין." שלומקי הוריד את משקפי השמש והכניס אותם לכיסו. "בלי לחץ, אז נירטב קצת, מה קרה? אתה לא עשוי מסוכר. תבין, כל מי שהיה מעורב בקרב הזה רצה להדחיק אותו מהתודעה הציבורית. יש עוד כמה סיבות אפשריות לתקרית הזאת. מומחים סבורים שהבעיה היתה כבר בניסוח המעורפל של הסכמי שביתת הנשק עם סוריה לאחר מלחמת העצמאות. ההסכם נתן פתח לאינספור פרשנויות. קו הגבול בין ישראל לסוריה סומן במפות כעובר באמצע נהר הירדן. הכנרת נרשמה במפות כשייכת כולה לישראל. הסורים לא השלימו עם תוכן ההסכם ותבעו זכויות דיג בכנרת ובעלות על מימי הירדן. הנה לך מרשם בדוק להתלקחות בין הצדדים. איתני הטבע לא התחשבו בהסכמים ובסימונים במפות. בחורפים זז קו הגבול לפי עוצמת זרימת המים בירדן. גובה פני המים בכנרת עלה וירד לפי עונות השנה, וקו הגבול השתנה בהתאם. המלחמה הסתיימה רשמית בשנת 1948, אבל הסכסוך המשיך לרחוש ולגעוש. יציבות לא שררה אף פעם בגבול הסורי. בהסכם נכתב שהאזור יהיה שטח מפורז מכוחות צבא של שני הצדדים. השטח המפורז היה לשטח הפקר. הגבול המתעתע היה תירוץ מצוין לפתיחה באש ולליבוי סכסוכים."

אמיר עצר את שטף דיבורו של שלומקי: "שלומקי, אני מחכה שתדבר תכלס, יצאנו מהקיוסק של יוסוף במטרה מסוימת. בשביל מה הבאת אותי לתל מוטילה? תגיד לי מה יושב לך על הלב."

שלומקי חייך, ירד מגג העמדה והתיישב על אחד הספסלים הפזורים בשטח. "סבלנות, הסיפור של תל מוטילה זה רק הספתח. בהמשך אתה תבין. תראה, זה לא סוד, יהודים אוהבים פלפול, דשים ומגבבים, זורעים סימנים, עוטפים ברמזים, מתבלים במשלים ומוסיפים ציטוטים. נדרש מסלול חתחתים, טיפוס במעלה ההר. וכל המרבה הרי זה משובח. הגעה בקלילות לגרעין עצמו מחמיצה את העיקר. יש חשיבות לדרך. אתה צריך לספוג את הריחות, להבין את רוח הדברים ולהתמצא בפרטים הקטנים."

אמיר תמך את ראשו עטור התלתלים הכתומים בין ידיו ופלט: "או־קיי, שלומקי, הבהרת את עצמך היטב, אתה נודניק אמיתי."

"סיימתי כאן, בוא ניסע לגשר הדודות."

הם נכנסו לטנדר. שלומקי יצא מהמושב ונסע לכיוון כרכום. "תל מוטילה הוא משל לפצע שעד היום לא הגליד," אמר שלומקי. "אתה צריך להבין, נשארה צלקת שלא מפסיקה להציק, וזה עניין חשוב. אתה יודע, כחודשיים אחרי קרב תל מוטילה התקיימו בחירות בישראל. הביזיון הזה, שנהרגו בו כל כך הרבה חיילים, לא היה אפילו על סדר היום הציבורי. היום הרוג יהודי אחד בשטחים, והמדינה גועשת. אבל אז הפוליטיקאים הצליחו להצניע ולהסתיר. קרב תל מוטילה לא זכה לכותרות של פעולות התגמול. קשה להנציח כישלון שמפקדים וחיילים מצאו בו את מותם בגלל גנבת פרה! יאללה, ממשיכים. הייתי חייב להראות לך את המקום המקולל הזה. רק שתדע, תל מוטילה זה רק המתאבן, המנה העיקרית מחכה לך בגשר הדודות."