כאן חיים יחד

המניעים להקמת בתי הספר המשלבים

 

״'קשת ירושלים״ - מגוון של זהויות

 

הפעם הראשונה שבה העלתה רותי להבי את הרעיון להקמת בית ספר משותף לדתיים וחילונים היתה במסגרת שאלון שמילאה בשנת 1992, כחלק מתהליכי קבלה לבית הספר מנדל למנהיגות חינוכית שהוקם באותו זמן. אחת השאלות שעליהן היא נדרשה לענות היתה: לו היתה לך הזדמנות לשנות משהו במדינת ישראל, בחינוך, מה היית עושה? להבי, שהיתה אז מנהלת צעירה של התיכון הניסויי בירושלים, כתבה בתשובתה שהיא היתה מרחיבה את החינוך הניסויי, ובנוסף לכך בוחנת אפשרות לחנך ילדים דתיים וחילונים יחד באותו בית הספר. כמי שצמחה במערכת החינוך הממלכתית-דתית אבל חינכה במערכת החינוך הממלכתית, להבי היתה משוכנעת שתלמידים דתיים וחילונים יכולים ללמוד יחד ואין סיבה שילמדו בנפרד. גם הבית הפרטי שלה גרם לה להאמין שהדבר אפשרי. כאישה דתייה בוגרת חינוך דתי הנשואה לגבר בעל השקפה חילונית, בוגר קיבוץ של השומר הצעיר, להבי סברה שההבדלים אינם מצדיקים לימודים בנפרד. היא הביטה על סביבתה והיתה משוכנעת שגם הדתיים וגם החילונים מבין בני משפחתה ובקרב חבריה יכולים לחנך יחד את ילדיהם על אותו ספסל לימודים.

מראשית המחשבה, היה ללהבי ברור שהיא אינה מתכוונת לבית ספר שבו תלמידים חילונים באים ללמוד יהדות או במילים שלה ״לקבל קצת יידישקייט״. היא לא ביקשה לראות השפעה של דתיים על חילונים ולהפך, אלא לימודים משותפים של שתי אוכלוסיות שלכל אחת מהן זהות משלה ודגשים לימודיים משלה. את הדיאלוג בבית הספר היא ביקשה לבסס על דיכוטומיה ברורה בין זהויות מובחנות. להבי רצתה ליצור סימטריה בין דתיים לחילונים גם בקרב התלמידים וגם בתכנים הלימודיים, כדי שיהיה ברור שלכל אוכלוסייה יש מטען תרבותי וערכי משלה. הרעיון לבית ספר משותף בעל תכנים שמתאימים לכל אוכלוסייה היה גם חלק מהתפיסה החינוכית הרחבה של להבי, שבית הספר אמור להתאים את עצמו לילד ולא להפך.

בראיון הקבלה שלה ל״מנדל״ שבה להבי על שני החלומות החינוכיים שלה: לחזק את החינוך הניסויי הפתוח ולבחון אפשרות לבית ספר משותף לדתיים וחילונים. אנשי ״מנדל״ ביקשו ממנה להניף דגל אחד ולהבי בחרה בחינוך המשותף. היא העדיפה ועדיין מעדיפה את המונח ״משותף״ על פני המונח ״משלב״, כי השיתופיות בעיניה היא תיאור של מציאות, ויש בה פחות יומרה מאשר זו שטמונה במונח ״משלב״.

במהלך השנתיים שבהן למדה ב״מנדל״, פיתחה להבי את הרעיון בעזרתם של פרופ' מוטי בר לב ז״ל, פרופ' אבי רביצקי ועמיתיה ב״מנדל״. באותה תקופה פעלו בתי ספר משותפים רק ביישובים המעורבים כפר אדומים, תקוע ובית חורון, ויכולת הלימוד של להבי מהם היתה מוגבלת. בתי הספר הללו השתייכו לחינוך הממלכתי-דתי, דבר שחייב אותם, לפחות באותה תקופה, להחזיק צוות מורים דתי. להבי רצתה שהשילוב של בית הספר יבוא לידי ביטוי גם בצוות המורים ולא רק בקרב התלמידים, והבינה שתוכל כנראה לעשות זאת רק במסגרת החינוך הממלכתי. בנוסף, בתי הספר של היישובים המשותפים צמחו מתוך קהילה יישובית משותפת. הקהילה היא שהצמיחה את בית הספר. ללהבי, שרצתה להקים בית ספר משותף בעיר, לא היתה קהילה כזו.

במהלך שנת 1994 החלה להבי בהכנות מעשיות להקמת בית הספר. ח״כ בני בגין, שהכיר את להבי שחינכה בעבר את בתו, שמע ממנה על הרעיון, התלהב ויזם פגישה בנושא בכנסת. בפגישה נכחו גם ח״כ זבולון המר, שר החינוך לשעבר זבולון אורלב שהיה אז יו״ר המרכז לחינוך דתי, הרב דני טרופר, מייסד תנועת גשר, ואליעזר מרכוס, שהיה אז יו״ר המזכירות הפדגוגית במשרד החינוך. החבורה המליצה ללהבי להציג את הרעיון בפני אהוד אולמרט, ראש העיר ירושלים. אולמרט, שגם בתו התחנכה אצל להבי, אהב את הרעיון וקצב ללהבי שנה של עבודה בתוך מינהל החינוך של ירושלים לצורך הקמת בית הספר החדש. התמיכה העירונית היתה חשובה ללהבי. היא לא רצתה להקים באופן מחתרתי בית ספר פרטי ולא מוכר, אלא בית ספר ממלכתי וציבורי שמוכר על ידי משרד החינוך והעירייה. בתמיכה של העירייה ושל קרן אבי חי גיבשה להבי צוותי הקמה ומשימה שהורכבו מאנשי חינוך והתכנסו מדי שבוע כדי לבנות את תוכנית הלימודים ואת פרופיל המורים הרצוי. בפברואר 1995 החל הרישום למסגרת החינוכית החדשה, ומייסדיה הודיעו על פתיחת גן חובה וכיתות א' ו-ב' בשנת הלימודים תשנ״ו. את שם בית הספר, קשת, תרם הפסיכולוג פנחס לייזר, שהיה חבר בצוות ההקמה שכינסה להבי. השם ביטא את השאיפה ליצור מסגרת חינוכית שתבטא באופן שווה מגוון של זהויות.

שיטת הגיוס ל״קשת״ היתה מפה לאוזן. להבי ואנשיה נפגשו בתחילה עם קבוצות של הורים דתיים וחילונים בנפרד. כל צד פחד מהצד השני. בשלב מסוים יזמה להבי מפגש משותף שאליו הגיעו כמאה איש ובסופו התקיים תהליך רישום. כדי ליצור, עד כמה שניתן, איזון בין האוכלוסיות, התבקשו ההורים לרשום לאיזה זרם היו שולחים את ילדיהם לולא קמה המסגרת המשתפת, אם לזרם הממלכתי או לזרם הממלכתי-דתי. בסוף התהליך נרשמו מאה ואחד ילדים, ובשנת הלימודים תשנ״ו נפתחו בבית הספר קשת גן חובה אחד, שתי כיתות א' וכיתה ב' אחת. מהרגע הראשון הוגדר ״קשת״ כבית ספר יסודי צומח לתיכון.

כדי להביא לידי ביטוי את הזהויות של כל אוכלוסייה, התעקשה להבי שבגן היחידי שנפתח יהיו שתי גננות כך שיישמעו שני קולות שונים. בכיתה א' היתה כיתה עם מחנכת דתית וכיתה עם מחנכת חילונית, כשבין הכיתות היה פתח שביטא את החיבור והשיתוף ביניהן. בית הספר נפתח בשנה הראשונה בגבעת רם ובשנה השנייה עבר לשכונת הקטמונים, שם הוא פועל עד היום, אך להבי התעקשה שבית הספר יהיה על-אזורי כדי לאפשר לילדים מכל העיר ללמוד בו.

חודשיים לאחר שנפתח בית הספר קשת נרצח ראש הממשלה יצחק רבין. הזעזוע שחוותה החברה הישראלית הוליד לא מעט יוזמות של מפגשים בין דתיים לחילונים וניסיון ליצירת מסגרות משותפות. להבי שמחה שבית הספר נפתח לפני רצח רבין ולא הוקם כתגובה בעקבותיו, מכיוון שהיא לא רואה את ״קשת״ כשליחות חברתית אלא כיוזמה חינוכית. ״חינוך הוא לא שליחות אלא מקצוע, והיה חשוב לי שבית הספר יהיה קודם כול בית ספר טוב מבחינה מקצועית ולא פרויקט חברתי״. ובכל זאת, להבי לא מתכחשת לזיקה הטבעית שנוצרה בין רצח רבין לבין בית הספר שהקימה. ״לאחר הרצח קיימנו טקס בבית הספר. ההורים הגיעו ולא מעט מהם בכו. הם אמרו שהנחמה פורתא שלהם לאחר הרצח היא בית הספר קשת״.

שלושת ילדיה של להבי למדו בבית הספר קשת, אבל היא מדגישה שהיא לא הקימה את בית הספר בעבור ילדיה. להבי באה מעולם החינוך ומבחינתה עשתה מעשה חינוכי שבו האמינה. הסיפור של מקימי בית הספר יחד במודיעין הוא סיפור שונה.

״יחד מודיעין״ - לשלב בלי דיכוטומיה

מויש ונילי לוי הגיעו לשכונת מליבו בעיר מודיעין בשנת 1997 מהעיר רחובות. מודיעין היתה אז עיר חדשה בת שנה והאווירה בה היתה אווירה חלוצית של יצירה ועיצוב. למרות היותם בוגרי מערכת החינוך הדתית, כשבנם הבכור עמית הגיע לגן חובה בשנת 1999 התעוררה אצל בני הזוג לוי, ובעיקר אצל נילי, התלבטות בשאלה אם לחנך את ילדיהם במערכת החינוך הממלכתית-דתית. כמה שנים קודם לכן החלה נילי לעזוב את הדת, כאורח חיים הלכתי מחייב, בתהליך הדרגתי. ״נזכרתי בחינוך החד-ערכי והחד-משמעי של החינוך הממלכתי-דתי, חינוך שרואה ומציג רק אמת אחת, ושמי שלא פועל בהתאם לאמת הזאת מוגדר כ'לא בסדר' וכ'חוטא', והרגשתי שאני לא מוכנה שהילדים שלי יתחנכו במקום שיגדיר אותי כ'לא בסדר'. לא רציתי שכשהם יביאו חברים הביתה, הם יצטרכו להסתיר את המעשים שלי ושהם יתביישו כשאבוא לבית הספר״.

תחושות דומות היו גם אצל ינקי ואפרת אילוביץ', שבנם היה בגן יחד עם בנם של בני הזוג לוי. ינקי אילוביץ' למד בחינוך הדתי והיה פעיל בתנועת בני עקיבא, אבל אביו לא היה דתי. אפרת, אשתו באותם ימים, גדלה בקיבוץ חילוני. הבית המשותף התנהל כבית דתי, והסיכום בין בני הזוג היה שבבוא היום, הילדים ילכו לחינוך הדתי. כשהרגע התקרב, ינקי התחיל להבין את הפער בין הסיכומים היבשים לבין הפרקטיקה. ״ראיתי כמה קושי זה יכול ליצור וכמה קונפליקטים. לא רציתי שהילדים יחוו קונפליקטים וייאלצו להסתיר את אמא שלהם ואת מעשיה״. כמי שגדל גם הוא בבית שבו אחד ההורים לא היה דתי, אילוביץ' ידע בדיוק מה הן התחושות שהוא רוצה למנוע מילדיו. ״הרבה שנים התביישתי להביא חברים הביתה כי לא רציתי שהם יראו שדולקת אצלנו טלוויזיה בליל שבת. הייתי מאוד פעיל בבני עקיבא, וזה מה שחיבר אותי לדת, אבל חוויתי שם את הקונפליקט בצורה הכי משמעותית. כמי שהגיע מבית שהוא לא לגמרי דתי, הרגשתי רמאי. לא רציתי שגם הילד שלי יחווה תחושות כאלו. רציתי שיוכל להביא לבית הספר את הבית שלו, כפי שהוא״.

למשפחות לוי ואילוביץ' חברו כמה זוגות נוספים בשכונת מליבו שחוו תחושות דומות. אורלי הרמן, אחותו של ינקי, ובעלה רונן גדלו גם הם במסלולי חינוך שונים זה מזה. אצל זוג נוסף, האישה היתה בוגרת החינוך הקונסרבטיבי בארצות הברית והבעל בוגר החינוך האורתודוקסי בארץ. אצל זוג אחר, האישה היתה דתייה לשעבר והבעל מסורתי. כולם ביקשו לחפש אלטרנטיבה למערכת החינוך הממלכתית-דתית בעיר ויצאו למסע במטרה לפתוח בית ספר חדש כבר בשנת הלימודים הבאה, שנת הלימודים תש״ס.

התחנה הראשונה שאליה הם הגיעו היתה רשת תל״י (תגבור לימודי יהדות), רשת המתגברת את לימודי היהדות במערכת החינוך הממלכתית. ממפגש ראשוני עם אחד מראשי תל״י, הם יצאו בתחושה שזה לא הדבר שהם מחפשים. ״לא ידענו מה בדיוק אנחנו כן מחפשים״, מספר מויש לוי, ״אבל חיפשנו משהו שונה״. ביקור מוצלח בבית ספר של תל״י בגבעה הצרפתית בירושלים שכנע אותם להמשיך לבדוק את האפשרות להיות חלק מהרשת, ואז הם הגיעו לפגישה עם מי שניהל באותה שנה את תחום החינוך בקרן תל״י, יוסי פניני. הפגישה עם פניני היתה מכוננת. מבחינתו של פניני, החבורה ממודיעין התפרצה לדלת פתוחה. זמן רב לפני שהגיעו אליו הזוגות ממודיעין, פניני כבר חלם על יצירת מסגרת חדשה של חינוך משלב. אחרי שנים של עבודה בתחום החינוך היהודי ואכזבה ממערכות החינוך הדתיות שבהן למד ובהן למדו ילדיו, פניני ביקש ליצור אלטרנטיבה פלורליסטית שתתאים למשפחות בעלות תפיסת עולם ליברלית שמערכת החינוך הדתית היתה סגורה ושמרנית מדי בעבורן. ״בחלק ממסגרות החינוך שבהן ילדַי התחנכו נפנפו בפלורליזם אבל הפרקטיקה לא היתה כזו״, מספר פניני. ״בשלב מסוים הפסקנו לתלות תקוות בבית הספר והתחלנו לעסוק בשיקום החינוך שקיבלו ילדינו ובהתייחסות לכל מיני מסרים שהושמעו באוזניהם במערכת החינוך ולא היו בהלימה עם השקפת עולמנו. ביקשתי ליצור מסגרת חינוכית יהודית פלורליסטית, הומניסטית ודמוקרטית. רציתי שילדַי יחיו בהלימה עם המערכות החינוכיות שבהן הם יחנכו את ילדיהם. שהיהדות בבית הספר תהיה רלוונטית, אקטואלית, פורייה, מאפשרת ומכילה, ושתקיים דיאלוג עם הבית של התלמידים״.

מבחינתו של פניני, שילוב דתיים וחילונים יחד לא היה היעד המרכזי של המסגרת החדשה אלא תוצר נלווה לחינוך הפלורליסטי. ״המסגרת הזאת משותפת לתלמידים מזהויות שונות מכיוון שאין בה נורמת התנהגות מועדפת וגם לא נורמה מחשבתית מועדפת״, אומר פניני. ״מילות הקוד המקודשות שלה הן: 'יש נוהגים, ויש נוהגים', וכל המנהגים הם לגיטימיים וראויים. הנוסחה הזאת מחזירה את האחריות החינוכית מבית הספר לבית באופן דרמטי. הילד חוזר מבית הספר ושואל 'ומה אנחנו?' מכיוון שהחבר שלו מעבר לרחוב נוהג אחרת ובית הספר משדר שזה לגיטימי, עולה השאלה למה אנחנו לא נוהגים כמוהו״. פניני היה מודע לכך שהחזרת האחריות החינוכית מבית הספר לבית היא אתגר קשה ומחייב. ״יש עבודה בבית הספר ויש עבודה בבית וזה לא פשוט״, הוא אומר. ״אם רוצים ללכת עם המסגרת האידיאולוגית הזאת את כל הדרך עד הסוף, אין ספק שהיא לא מתאימה לכל אחד״.

במישור המעשי, אישר פניני לחבורה ממודיעין לפעול להקמת מסגרת חינוכית חדשה בעיר, שתהיה חלק מרשת בתי הספר של תל״י, למרות שונותה. התחנה הבאה של הקבוצה היתה עיריית מודיעין. מחזיק תיק החינוך בעירייה לא סגר את הדלת בפני ההורים, אבל הציע להקים צוות היגוי ולדחות את הקמת בית הספר משנת הלימודים תש״ס לשנת הלימודים תשס״א. החבורה לא הסתפקה בכך. הם רצו למצוא פתרון חינוכי לילדיהם שכבר היו בגן חובה והתעתדו לעלות לכיתה א'. מויש לוי בחר ליצור קשר ישירות עם מנהל המחוז במשרד החינוך. ״היום כשאני מסתכל על מה שעשינו, זה הרי לא יעלה על הדעת שהורה ירים טלפון למנהל המחוז ויציע להקים מסגרת חינוכית חדשה. אבל זה בא אצלנו מתמימות. הייתי עורך דין. לא הכרתי את תחום החינוך ופשוט פניתי אליו״. מנהל המחוז ניאות להיפגש עם קבוצת ההורים. בפגישה נכח גם המפקח של מערכת החינוך במודיעין, והשניים העניקו להורים את ברכת הדרך.

בינתיים, ראש מינהל החינוך בעיריית מודיעין, ד״ר דליה דורון, הסכימה לבקשתם של ההורים לנסות לפתוח את בית הספר כבר בשנת הלימודים הקרובה. הרישום לבתי הספר התקיים באותה תקופה בבניין העירייה. בהסכמת העירייה, הקימו ההורים דוכן רישום והסברה על בית הספר החדש, וכדי להעניק להורים תחושת ביטחון גם למקרה שבית הספר המשלב לא ייפתח, אפשרה העירייה רישום כפול - לבית הספר המשלב ולבית ספר נוסף.

במקביל לתהליך הרישום החלו הזוגות בהליך גיוס תלמידים באמצעות חוגי בית. ״בחוג הבית הראשון שקיימנו הסברנו בעיקר מה לא טוב במערכת הממלכתית-דתית ומה לא טוב במערכת הממלכתית״, מספר מויש לוי. ״זו היתה פעם אחרונה שעשינו את זה כי אחרי החוג הרגשנו שזה לא נכון לבנות בית ספר על אמירה שלילית וצריך לדבר בשפה חיובית. לא באנו כדי להטיל דופי באיזושהי מערכת קיימת אלא להציע אפשרות חדשה נוספת. התחלנו לדבר באופן עקבי על מערכת חינוכית שבנויה על שלוש רגליים מרכזיות: יהדות ומורשת ישראל, הכלת אוכלוסיות שונות ויצירת קהילה״.

לוי אומר שמבין שלושת היעדים, היעד המרכזי בשלב הראשוני היה הכלת האוכלוסיות השונות. המטרה ליצור קהילה סביב בית הספר נוצרה רק אחר כך, תוך כדי חוגי הבית. ״יצאנו לדרך כי חיפשנו פתרון טוב לילדים שלנו, ופתאום הבנו שכדי לתת להם פתרון טוב אנחנו צריכים ליצור מסגרת קהילתית גם להורים כדי שהם לא יישארו מאחור. היתה לנו כבר קהילה קטנה של כמה זוגות חברים, אבל הבנו שצריך משהו יותר משמעותי. בהתחלה לא דיברנו על החברה הישראלית, אבל מהר מאוד הבנו שיש פה משהו גדול יותר מהקמת בית ספר. אנשים אמרו שהם רוצים שכשהילדים יגדלו, הם יגדלו יחד״. נילי לוי דיברה בחוגי הבית גם על גודל האחריות ההורית במסגרת החדשה. ״אמרנו שאולי זה יישמע מפחיד, אבל אנחנו מתכוונים להחזיר לידיים של ההורים גם את החובה וגם את הזכות לחנך את ילדיהם לאורח החיים שהם מקיימים בבית. בית הספר החדש לא יוכל לחנך לאורח חיים מסוים, כי כל תלמיד יבוא מעולם אחר. הסברנו להורים שהילדים שלהם יפגשו כל מיני עולמות בבית הספר ויחזרו הביתה עם שאלות. זה יחייב את ההורים לתשובות טובות, וכדי לתת תשובות טובות הם יצטרכו לברר לעצמם למה הם בחרו באורח חיים מסוים ולא באורח חיים אחר״.

הציבור שהתעניין בבית הספר החדש היה מגוון וחלק מהפניות הניבו סיפורים מעניינים. ״באותה תקופה היה לי משרד עורכי דין״, מספר לוי. ״יום אחד המזכירה אמרה שמישהי בטלפון מחפשת את הרב משה לוי... עניתי לשיחה ואמרתי לאישה שסבא שלי היה הרב משה לוי, אבל אני לא רב. זו היתה אישה לא דתייה. היא סיפרה שהפנו אותה אלי מהעירייה, והיא קראה לי רב מכיוון שבפעם הקודמת שהפנו אותה למישהו שקשור ליהדות, זה קרה בפנייה לרבנות לפני חתונתה. היו לא מעט הורים שאמרו לנו, באנו לגור במודיעין, רצינו לחיות יחד, דתיים וחילונים, וחיכינו למסגרת כזאת. אמנם היו גם כאלו שבאו בגלל אי-שביעות רצונם מבית ספר אחר או מסיבות של נוחות, אבל לפחות בהתחלה, רוב רובם של הפונים הגיעו מסיבות אידיאולוגיות״.

השם שבחרה החבורה ממודיעין למסגרת החינוכית החדשה היה ״יחד״. בשלב ראשון, אוית שם בית הספר כראשי תיבות: יחד חילונים דתיים. במהלך השנים, כשהתרבו הזהויות הדתיות בקהילת בית הספר, הוסרו ראשי התיבות מהמילה יחד כדי לא לצמצם את אוכלוסיית בית הספר לדתיים וחילונים בלבד.

המודל היחידי המוכר לחינוך משלב בשנת 1999 היה בית הספר קשת, שהקימה רותי להבי בירושלים. ההורים ממודיעין בחנו את המודל של ״קשת״, שבו יש שילוב של זהויות מובחנות, ובחרו לאמץ מודל שילוב אחר שבו התלמיד לא נדרש להגדיר את עצמו. ״לא רצינו שהתלמידים יצטרכו להגדיר את עצמם בכניסה לבית הספר״, מסבירה נילי לוי. ״זה בא ממקום אישי. מתוך הבית. לא רציתי להחליט בעבור הילדים שלי לאיזו קבוצה הם משתייכים. רצינו שכולם יהיו יחד, כשכל אדם מביא את עצמו כפי שהוא, בלי צורך להגדיר או לשייך את עצמו לקטגוריה מסוימת. מהחוויה האישית שלנו למדנו שזה בלתי אפשרי לבקש ממשפחה להגדיר את עצמה״. אין ספק שלעובדה, שהגרעין המייסד של יחד מודיעין התבסס ברובו על זוגות מעורבים או זוגות בעלי זהות דתית מורכבת, היתה השפעה על ההחלטה הראשונית שלא לאמץ את המודל של ״קשת״, שמבקש לשמור על זהויות מובחנות. לשאלת המודל המשלב היו כמובן השלכות מעשיות בשגרת בית הספר, כפי שיפורט בפרק הבא. בנוסף, עם השנים התקרבו זה אל זה המודל המבחין של ״קשת״ והמודל המטשטש של ״יחד״, אך גם זאת עוד יבואר בהמשך.

דוכן הרישום בעיריית מודיעין וחוגי הבית נשאו פירות. אט-אט התווספו עוד ועוד משפחות שהביעו עניין בבית הספר החדש. התוכנית הראשונית היתה לפתוח את המסגרת מכיתה א', אך בעקבות בקשות של הורים רבים, החליטו חברי הקבוצה לפתוח במקביל לכיתה א' גם גנים. בתחילת הקיץ של שנת 2000 הגישה קבוצת ההורים לעיריית מודיעין רשימת שמות של מאה וחמישים ילדים שנרשמו לגנים ולבית הספר החדש. העירייה החלה לאתר מבנים בעבור הגנים ובית הספר וההורים החלו לגייס צוות חינוכי. ״הגיעו כמה מורות שהגישו מועמדות״, מספר מויש לוי, ״ועלתה השאלה מי יראיין אותן. סיכמנו שיוסי פניני מקרן תל״י יראיין ושגם אני אהיה נוכח בראיונות. היום זה נשמע לי אבסורד שהורה ישתתף בראיונות קבלה של מורים״. את הגננות לגנים המשלבים איתר הפיקוח של משרד החינוך בסיוע אנשי תל״י ותוך מעורבות של ההורים. את המנהלת, נורית תרזה, מצאו ההורים ביישוב המעורב כפר אדומים. ״ידענו שיש בית ספר משותף בכפר אדומים, אבל אנשים שם אמרו לנו כל הזמן שבית הספר שלהם שונה כי הוא צמח מתוך היישוב. בכל זאת, אין ספק שנורית הביאה איתה לא מעט מהמודל של כפר אדומים״.

בשנת הלימודים תש״ס נפתחה המסגרת החינוכית החדשה של ״יחד״ ובה מאה ושישים ילדים בכיתות א'-ב', גן חובה ושלושה גני קדם-חובה. כיום לומדים במערכת החינוך של ״יחד״ כאלף וחמש מאות תלמידים.

״קשת מזכרת בתיה״ - בלי שיפוטיות

בסיפור של אסף הירשפלד, ממייסדי בית הספר המשלב ״קשת״ במזכרת בתיה, יש אלמנטים דומים לסיפור של הזוגות המקימים ממודיעין. גם הוא החל לפעול להקמת מסגרת משותפת מתוך צורך אישי משפחתי. הירשפלד, בוגר מערכת החינוך הדתית ברמת גן, התחתן עם מיכל, בת הקיבוץ החילוני גבעת ברנר שאותה הכיר במקום עבודתם. השניים קבעו את ביתם במזכרת בתיה. בשנת 2001, כשלוש שנים לאחר נישואיהם, נתקל הירשפלד בכתבה עיתונאית שפורסמה על החינוך המשותף. הוא גזר את הכתבה ושמר במגירה, מתוך מחשבה שבית ספר כזה עשוי להיות רלוונטי בעבורם בעתיד, כשבתו הבכורה תגיע לגיל חינוך. כשהבת גדלה, החל הירשפלד לשוחח עם זוגות נוספים במזכרת בתיה, בעלי זהות דתית מורכבת, על הרעיון להקים מסגרת משותפת ביישוב.

הירשפלד לא מתכחש לכך שהמניע העיקרי לפעילותו היה הצורך למצוא מסגרת חינוכית שתתאים לזוגיות המעורבת שלו ושל אשתו, אך הוא טוען שהבחירה בזוגיות מעורבת מבטאת תפיסת עולם רחבה יותר והיא גם זו שעומדת מאחורי החינוך המשלב. ״מי שבוחר לחיות בזוגיות מעורבת זה לא דבר מקרי אצלו, כנראה יש בסיס תפיסתי אידיאולוגי שמאפשר זוגיות כזו. גדלתי בבית שחינכו בו שהכיפה לא אומרת שום דבר ומה שחשוב הוא להיות אנשים ערכיים והגונים ותורמים לחברה. אבא שלי תמיד דיבר בהערכה על אנשי הקיבוצים ששירתו איתו בצבא, אני חייתי בסביבה שהיו בה הרבה מסורתיים, והיו לי חברים שהוריהם היו בזוגיות מעורבת מוצלחת וזה בהחלט היווה מודל. אתה נכנס לזוגיות כזו כי אתה מאמין שהבסיס הערכי המשותף עמוק יותר מההגדרה של דתי או חילוני ומהפרקטיקה והאמונות האישיות שכל אחד יכול לחיות איתן״.

בחדר הלידה כולנו נפגשים, אומר הירשפלד, אבל מהרגע שאנחנו יוצאים נרגשים מבית החולים, אנחנו נפרדים למסלולי חינוך נפרדים, מהפעוטון, דרך בית הספר היסודי ותנועת הנוער. ההסללה הזאת יוצרת שסע, וכשמגיעים לנקודות הכרעה, השסע הדתי-חילוני הופך להיות משמעותי. אם במערכת החינוך יהיה שינוי ונשבור את הדיכוטומיה באמצעות זרם מרכזי של בתי ספר משלבים, משהו טוב יקרה בחברה הישראלית והשיח ישתנה באופן דרמטי.

לזוגות המעורבים, שהחלו להתגבש סביב היוזמה של הירשפלד, חברו גם זוגות דתיים ממזכרת בתיה שחיפשו חינוך ליברלי יותר מהחינוך הממלכתי-דתי שבו הם התחנכו. יעל מונזון למשל חיפשה מערכת חינוך ליברלית יותר ושיפוטית פחות. ״ל'קשת' מגיעים אנשים שיש להם תסבוך עם הדת״, אומרת מונזון. ״מי ששלם עם העולם הדתי ושקט איתו, לא יגיע. יגיע מי שיש לו קונפליקט, ולי יש קונפליקט עם היהדות המודדת״. הקושי של מונזון עם החינוך הדתי החל כשעבדה כמדריכה בחוגי העשרה בבית ספר תורני ברמת בית שמש. ״היו שם אמירות מוחלטות שהיו לי קשות. הייתי מזועזעת איך ילדים בבית הספר משווים את הדתיות שלהם. אני זוכרת שיחה של שתי בנות בכיתה א' שהעליבו ילדה אחרת ואמרו שאי-אפשר לאכול מהכריך שלה, כי הן לא סומכות על הכשרות של הבית שלה. כאבה לי הבטן מהשיחה הזאת. אני שונאת את ההשוואות הללו וסובלת מהן. זה משהו שהיה קיים גם בקיבוץ הדתי שבו התחנכתי. החינוך שם אמנם היה מודרני, אבל סגור ולא ליברלי. היה את מה שנכון ומה שלא נכון, הכול היה מדיד, ולגודל הכיפה היתה השלכה לאן אתה שייך. אחרי החתונה התגוררנו כמה שנים בארצות הברית בגלל העבודה של בעלי, ושם עברתי התפכחות. נחשפתי לקהילות יהודיות ששינו לי את התפיסה השיפוטית שהכרתי בארץ, שבה הכול שחור ולבן. היו שם למשל אנשים שהייתי בטוחה שהם דתיים ובסוף התפילה הם נכנסו לרכב. הייתי המומה אבל עם הזמן הבנתי שיש הרבה דרכים להיות דתי, ולא רק לפי הדרך שחינכו אותי. אני חושבת שהשהות שם הכינה אצלי את הקרקע להצטרפות לקהילת קשת במזכרת בתיה. כשחזרנו מארצות הברית לארץ וחיפשנו מקום מגורים, אחד הדברים ששבו אותי בקהילה הדתית במזכרת בתיה היה שהיא לא קהילה לוחצת ושיפוטית כמו בקיבוץ או ברמת בית שמש, שם חשוב מה אתה לובש ואיך אתה נראה. אצלנו כל אחד יכול להיות דתי כמו שהוא רוצה וזה היה חשוב לי. לבית הכנסת שלנו יכולים להגיע אנשים שכל השבוע הם חילונים ובשבת הם דתיים. כשהבן שלנו הגיע לגיל בית ספר היה לי ברור שבית הספר הממלכתי-דתי הרגיל הוא לא אופציה, ואז התחילו לדבר על הקמת המסגרת החדשה. ככל שהתעמקתי באידיאולוגיה הבנתי כמה שזה מתאים לנו״.

יעל מונזון רואה קשר בין היחשפותה לקהילות היהודיות הליברליות בחו״ל, לבין בחירתה בחינוך המשלב בארץ. הקשר הזה קיים גם אצל בן ויעל לנדאו, בני זוג דתיים, שנמנו גם הם עם החבורה המייסדת של בית הספר קשת במזכרת בתיה. בני הזוג לנדאו גדלו בצרפת והתחנכו במסגרות חינוך יהודיות שלא היתה בהן הפרדה בין דתיים לחילונים. כשעלו לארץ הם חיפשו חינוך משותף כמו זה שהכירו בצרפת, והתקשו למצוא. ״הסבירו לנו שבארץ זה פשוט לא עובד, ואני לא הצלחתי להבין למה דבר שיהודים בחו״ל יכולים לעשות, יהודים בארץ אינם מסוגלים. למיטב הבנתי, ההפרדה בין זרמי החינוך בשנים הראשונות של המדינה נבעה מכך שהחינוך הממלכתי לא היה מספיק גמיש, וגם הדתיים מצדם לא התגמשו. בעינַי אלו אילוצים פוליטיים ולא תורה מסיני. מה שאפיין את בית הספר שבו למדתי בחו״ל היה שלא היתה דרישה להגדרה דתית נוקשה. בצורך להגדיר מיהו דתי על פי קוד התנהגות, יש אלמנט חברתי סוציולוגי שבעיני הוא פסול. למגזריות אין קשר לעבודת ה'. אני רוצה שהמחויבות שלי תהיה דתית ולא סוציולוגית. חלק מעבודת ה' שלי היא לא להדביק תוויות על בני אדם אלא להסתכל עליהם כפי שהם״.

ההתארגנות להקמת בית הספר קשת במזכרת בתיה התרחשה בשלהי שנת 2005, זמן קצר לאחר עקירת יישובי גוש קטיף. לנדאו מספר שגם האווירה הציבורית המתוחה סביב תוכנית ההתנתקות השפיעה על הרצון ליצור מסגרת משותפת. ״השיח החברתי באותה תקופה היה נורא. אנשים דיברו על המחנה הפוליטי השני בצורה בלתי נסבלת. הרגשנו שאנחנו רוצים להקים את בית הספר הזה לא רק בשביל הילדים שלנו אלא גם בשביל החברה הישראלית. רצינו שבתי ספר כאלו יהיו בשורה לחברה וישפיעו לטובה על השיח בחברה״.

גם אצל גלית כספי, ההתנתקות היתה אחד הגורמים המדרבנים להצטרף לחבורת המייסדים של בית הספר המשותף במזכרת בתיה. כספי גדלה בבית חילוני פלורליסטי. בתה היתה בגן יחד עם בתם של בני הזוג דויטשמן, זוג מעורב מבחינה דתית. הבנות התיידדו ונפרדו בשלב המעבר לגן טרום-חובה. ״בשיחה משותפת על הדשא שאלנו את עצמנו למה בעצם הבנות שלנו צריכות ללמוד בנפרד. הגענו למסקנה שזה לא הדבר הנכון. גם ההתנתקות היתה ברקע. השסע הדתי-חילוני עלה בצורה יותר חזקה כשסע שחופף לשסע הפוליטי. הגענו למסקנה שצריכים לעשות משהו וסביב זה נבנתה הקבוצה שאמרה שצריכים לעשות שינוי. המחשבה היתה שברגע שיהיו חיים משותפים ודיאלוג, היכולת להכיל את הטיעונים של האחר תסייע לקרב וליצור חברה ישראלית טובה יותר״.

קבוצת ההורים ממזכרת בתיה התכנסה והקימה צוותי עבודה להקמת בית הספר. הם הגיעו למאירי בן ששון מהעמותה לקידום החינוך ברוח רעיונות קשת, שפעלה באותה תקופה להפצת הרעיון של בתי ספר משלבים בדמותו של בית הספר קשת הירושלמי. בן ששון עודד את החבורה לגבש חזון ולצאת לדרך. ראש מועצת מזכרת בתיה, מאיר דהן, התחבר מיד לרעיון ולחזון, ובמחלקת החינוך של המועצה הציעו לחבורה לממש את חזונה בתוך בית הספר הממלכתי-דתי המקומי, שסבל אז ממחסור בתלמידים. האוכלוסייה הדתית במזכרת בתיה התנגדה למהלך באופן נחרץ. רבים התנגדו גם להקמת בית ספר משלב חדש מתוך חשש שהצלחתו תמוטט את בית הספר הממלכתי-דתי. ״מישהו אמר לי שהמהלך שאני מקדם הוא מצווה הבאה בעבירה״, מספר הירשפלד. ״הנחת היסוד שלו היתה שאם נולדתי דתי והתחנכתי בממלכתי-דתי ובבני עקיבא, אז אני מחויב לחינוך הממלכתי-דתי. אני לא חשבתי שאני צריך לעבוד בשביל החינוך הממלכתי-דתי. זכותו של כל אחד לבחור את החינוך שהוא רוצה. הייתי שמח שבית הספר ייפתח תחת החינוך הממלכתי-דתי, אך אם הוא אינו מעוניין, אני לא מחויב אליו״.

בשלב מסוים קיבלה הקבוצה אישור מהמועצה וממשרד החינוך לפתוח גן משלב. בית הספר עדיין לא קיבל אישור. בינתיים התקיימו חוגי בית לגיוס הורים נוספים וביקורים של הורים מתעניינים בבית הספר קשת בירושלים שכבר היה אז בשנתו העשירית. ״הלכנו לראות את 'קשת' ואת 'יחד מודיעין', אך קיבלנו הכרעה לאמץ בבית הספר את המודל המשלב של 'קשת'״, מסביר הירשפלד. ״הנחת היסוד של ההורים כאן היתה שהמודל של 'קשת' יותר נכון לשני הציבורים. במודל הזה הדתי מקבל מענה דתי מלא ולא נדרש להתפשר. המורה להלכה לא צריכה לדבר בשפה של 'יש נוהגים ויש נוהגים', כי הדתיים לומדים שיעור הלכה והחילונים לומדים במקביל שיעור בתרבות ישראל. רצינו גם את הגדרת הזהות שקיימת במודל של 'קשת', כי הבנו שבשביל לשמר את השיתופיות צריכים לשמור על איזון בין הזהויות השונות עד כמה שאפשר, ואם לא עושים מיפוי בשלב ראשוני, עלולים לאבד את האיזון ולהגיע למציאות של בית ספר של דתיים בלבד או של חילונים בלבד. הגדרת הזהות גם מעניקה יותר ביטחון להורים. הם מפנימים שבית הספר מתחייב לזהות של ילדיהם ולא עומד לטשטש אותה״.

בחודש מאי 2006 היה נראה שהתוכנית להקמת בית הספר יורדת לטמיון בעקבות התנגדות של חלק מהציבור הדתי ביישוב. הירשפלד והחברים לא הרימו ידיים. הם קיימו פגישה עם מנהלת המחוז במשרד החינוך, הביאו את ג'קי לוי לערב חשיפה בנושא בית הספר, הגיעו עד ליולי תמיר, שרת החינוך באותה תקופה, והמשיכו את הדיאלוג עם ראש המועצה. לבסוף הכריע ראש המועצה בעד פתיחת המסלול המשלב. ב-30 ביוני, חודשיים לפני פתיחת שנת הלימודים, ניתן אישור מצד מנהלת המחוז לפתוח כיתה א' משלבת בתוך בית הספר הממלכתי בן גוריון במזכרת בתיה. כדי לפתוח את הכיתה נדרשה קבוצת ההורים לגייס עשרים ושמונה תלמידים. הם עברו מבית לבית והצליחו ברגע האחרון לשכנע הורים מתוך בית הספר הממלכתי לשלוח את ילדיהם לכיתה החדשה. בשנת הלימודים תשס״ז נפתח מסלול משלב בתוך בית הספר הממלכתי של מזכרת בתיה. שנתיים אחר כך, לאור הביקוש הגובר, נפרד המסלול המשלב מבית הספר הממלכתי והפך לבית ספר נפרד, משלב. בשנת הלימודים תשע״ו למדו בגנים ובבית הספר של קשת מזכרת בתיה יותר משש מאות תלמידים.