לפני הכול
הייתי שמחה אילו מישהו אחר היה מקבל על עצמו לפתוח את הפצע הזה, אבל כבר ברור לי שאף אחד חוץ ממני לא יעשה את זה. הייתי איתם, עם כולם, שמעתי אותם מספרים את הצד שלהם. בדרך כלל לא אמרתי מה שתשמעו ממני כאן. כמעט תמיד לא היה מקום להשחיל מילה.
מבחינתי, הכול התחיל ביום שבו יצאה אימא שלי מבית חולים. בתחילת חופשת הפסח של כיתה ז' אשפזו אותה, והחיים בבית הפכו להרבה יותר נחמדים. פתאום היה שקט בבית אחרי תקופה ארוכה של צעקות, רהיטים שנזרקו לכל עבר וזכוכיות שבורות.
כל אחד בבית עשה מעכשיו מה שהוא רוצה בלי להפריע לאחרים. אף אחד לא צעק עלי ולא העניש אותי. אפילו אבא היה בבית, כאילו פתאום נגמרו לו כל ימי העבודה בתל אביב. יכולתי לישון ולקום מתי שרציתי, ללכת לאן שרציתי ולחזור מאוחר, ממש כמו בחופש אמיתי. החובה היחידה הייתה ללכת פעם ביום לבקר את אימא בבית החולים "הדסה".
יום אחד חזרתי בצהריים מבית הספר, ואימא ישבה בסלון. אבא והראל לא היו יותר, ואיתם נעלמו הרבה דברים. הבטתי בסלון שהיה ריק. נעלמה ממנו הספרייה הגדולה עם הספרים של אבא שהייתה כמעט בכל הסלון.
מאז שאימא חזרה והתיישבה בסלון בלי הספרייה, סבתא שלי, שגרה באותו בניין, לא הפסיקה ליילל ולצווח: "מה כבר עשית לו, שהוא עזב אותך ועוד ככה, במצבך?" בערב, אחרי שהיא בכתה ללא הפסקה, בא דוד שלי איציק, האח הצעיר של אימא, עם עוד שני גברים. הם לקחו את סבתא בכוח מהספסל הלבן, שדווקא הוא נשאר בבית, ולידו עמדה העצבונית הדוקרנית.
מאז סבתא נעלמה לה (עוד לפני שהתמוטטה ואשפזו אותה בבית חולים פסיכיאטרי), וככה נשארנו לבדנו, אימא ואני. בעצם, ככה התחלתי לשמוע את הצד שלה. אם רציתי ואם לא. נפגשתי עם אבא, ומובן שהייתי חייבת לשמוע גם את הצד שלו. במכונית. לפחות את החלק עד הגירושין. את השאר השלמתי בעצמי. לפני החתונה שלי התברר לי שגם אח שלי מוכרח לשפוך כל מה שהיה לו, על שניהם וקצת גם עלי. לפי מה שקרה אחר כך אני מבינה שהסיפור שלו הוא מין אליבי. מי יודע. גם את הסיפור שלו השלמתי בלעדיו.
ואל תשכחו, גם לי יש מה להגיד.
בלי התנצלות אחת אי-אפשר. לפעמים, כשקיצרתי קצת את החזרות ואת הקללות, השתרבבו לדברים של אימא ושל אבא מילים של הדור שלי. זה לא בכוונה. נסו להבין: זה כמו שהם וגם אחי הגדול עשו דברים לא בכוונה. אין מה לעשות, ככה זה.
